Monthly Archives: דצמבר 2010

ללמד ערבים קרב מגע?

דיון בפורום אמנויות לחימה בתפוז העלה את השאלה אם מותר ללמד ערבים קרב מגע ((בהודעות הראשונות יש גם כמה הערות על נאצים, שאינן רלוונטיות לרשימה זו)). הכוונה לא אם מותר חוקית, אלא מוסרית. הטענה שהועלתה היתה שקרב מגע הוא נשק שפותח בהגנה ובצה"ל כדי להגן על יהודים מפני ערבים, ואסור למסור להם את הנשק הזה. אני יודע על מורים לאמנויות לחימה, מהם בכירים ביותר בתחומם, שמסרבים ללמד ערבים, בדיוק מהסיבה הזו.

מצטער, לא מסכים עם זה. משלוש סיבות:

ראשית, כדי ללמוד אמנות לחימה כלשהי – קרב-מגע, טאי-צ'י, קראטה, לא משנה מה – צריך קודם-כל לבוא במגע עם אנשים. כלומר, במקרה שלנו, יהודים. המורה יהיה יהודי וכך גם כנראה רוב הקבוצה. אי-אפשר ללמוד בלי להתחבר עם האנשים שסביבך; מי שהקבוצה לא מתאימה לו, יעזוב ויחפש אחרת. כלומר, ערבי (ולא משנה אם ישראלי, או מהשטחים או ממדינות ערב) שיכנס לקבוצה של יהודים ללמוד קרב מגע (או כל שיטה אחרת), ימצא "על הדרך" גם חברים יהודים. אנשים שאולי לא יסתדר איתם במקומות ומצבים אחרים ((מה שנכון לכל מי שלומד יחד באותה הקבוצה)), אבל כאן בשיעור הולכים מכות יחד ושומרים אחד על השני ((אחרת אי-אפשר להתאמן)), וכמעט תמיד באוירה טובה וידידותית לסביבה. איזה רע יכול לצמוח מזה?

שנית, עם כל הדמיון המפותח שיש לי אני לא מצליח לדמיין מחבל שיטרח להגיע דוקא לקבוצה יהודית לקרב מגע כדי להתכונן לפיגוע. למה לו? לא חסרים מורים לאמנויות לחימה אחרות, לא במגזר הערבי בישראל, לא בעיו"ש ולא במדינות ערב. יותר מזה, מי בכלל ייצא לבצע פיגוע חמוש רק בידיים ורגליים? לאחרונה מחבלים יצאו לפיגועים עם נשק חם, פצצות או טרקטורים. יכולת לחימה בידיים ריקות אולי עוזרת להרגשה הטובה של המחבל אבל ממש לא נחוצה לפיגע עצמו, ושוב – למי שרוצה לבצע פיגוע, לא חסרים מורים ללמוד אמנויות לחימה אחרות. אז אם כבר מגיע ערבי כלשהו ללמוד דוקא קרב מגע ודוקא אצל מורה יהודי, אני חוזר כאן לסיבה הראשונה: זה מקום בו הוא יפגוש יהודים שאוהבים מה שהוא אוהב (קרב מגע) ויתאמן איתם באוירה חברית. רע, לא יצא מזה.

ושלישית, כמו שציין אמיר-אייקידו, מדינת ישראל אימנה כוחות פלסטיניים בתחומים הרבה יותר רגישים ו"מסוכנים" מקרב מגע; חברות ישראליות מלמדות טקטיקה קרבית מהתו"ל הצה"לי במדינות ערביות מתונות, הכל באישור משרד הביטחון. אז שיעורי קרב מגע זה מה שמפחיד אותנו?

אז אם היו מציעים לי ללכת ללמד במפקדת החמאס בעזה, כנראה שהייתי מסרב; יש גבול לכל תעלול, ואני מעריך שנסיון כזה יסכן גם אותי אישית וגם את אלה שיבואו ללמוד אצלי (וחוץ מזה, אני לא מלמד קרב מגע). אבל אם יגיע אלי ערבי ויבקש ללמוד אצלי, לא תהיה לי שום בעיה לקבל אותו לקבוצה, כמו כל תלמיד אחר.

המתים ממשיכים איתנו

… עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.
דרור פויר, על הזכות להישכח

הוא צודק, אבל זה לא התחיל עם האינטרנט. אני לא זוכר מתי (באיזה גיל) הבנתי, שדברים לא נגמרים "כשהם נגמרים" אלא, בעצם, אף פעם לא נגמרים. הם ממשיכים איתנו, עד שנמות ואז ימשיכו עם אחרים. כל ריב שהיה לנו, כל שמחה ששמחנו, כל ברוגז שהשלמנו וכל חברות שפירדנו, ממשיכים איתנו. אם אנחנו שכחנו, אחרים זוכרים. שום דבר לא נשכח.

זו היתה הבנה חשובה בשבילי, אולי ממש הארה, כי היא הבסיס להבנה שאין פתרון אלים לעימות כלשהו – כי גם אם נהרוג את התוקף בצדק מבחינתנו, תמיד יהיה מי שיבקש לנקום. או שייקח מאיתנו דוגמא ויעורר רצון לנקם במקום אחר. לפעמים צריך להשתמש באלימות, כדי למנוע אלימות חריפה יותר; כמו שאומר רורי מילר, שימוש בכוח הוא הדרך הברורה ביותר ((תרגום חופשי שלי; המקור הוא "Force is a form of communication. It is the most emphatic possible way of saying “no”.")) להגיד "לא". אבל גם כשעצרת את הבא להרגך, "סופית", זה לא הסוף.

גם המתים ממשיכים איתנו. אנחנו זוכרים לא רק חברים שמתו אלא גם את השונאים שאינם, ואנחנו לא היחידים שזוכרים. אלפיים שנה אחרי, עדין זוכרים לנו את צליבת ישו ופסיקת הותיקן שלא היהודים צלבו, לא משנה דבר. העבר לא מת, הוא ממשיך איתנו לכל מקום אליו נלך. שמונה מאות שנים אחרי שצלאח אלדין ניצח את אחרוני הצלבנים, השימוש במושג "מסע צלב" על ידי בוש הבן היה אחת הטעויות הגדולות שעשה במערכה נגד הטרור האסלאמי ((בכך שיצר בעולם המוסלמי רושם שהעולם הנוצרי יוצא למלחמה נגד האסלאם. להגנתו, יש להניח שלא היה מודע למשמעות דבריו בעיני המוסלמים – אבל את זה בדיוק צריך להגיד גם לרעתו)). גם כשאייכמן הוצא להורג ואפרו פוזר על פני הים, השואה עדין איתנו – וגם האנשים שהיו שמחים לחזור על הנסיון.

זה לא נגמר, not even when the fat lady sings. ה"סיפור" נגמר רק בסרטים או בספרים. בחיים, כל מי שניצחנו וכל מי שהפסדנו לו, ממשיכים איתנו – ואם לא הם, אז מחליפיהם בנישה שמילאו. זו אחת הסיבות לזה.

גם כשזה "נגמר יפה", זה לא נגמר. אחרת, לא היו כל כך הרבה שירים על פרידות… אם זה מכתב פיטורים או גט, או סיפור של אהבה קצרה שנגמר בלי כאב, בלי דמעות, זה משהו שהולך איתנו. ותמיד יכול לחזור, מאיפשהו שלא נצפה לו. אם זו אהבת בוסר שפתאום תפגוש בגיל מבוגר, או זכרון הפעם הראשונה שעדין אתך אחרי מאות הפעמים הבאות – הכל אתך.

I come old friend from hell tonight
Across the rotting sea
Nor the nails of the cross
Nor the blood of christ
Can bring you help this eve
The dead have come to claim a debt from thee
They stand outside your door
Four score and three
Did you keep a watch for the dead mans wind
Did you see the woman with the comb in her hand
Wailing away on the wall on the strand
As you danced to the turkish song of the damned

You remember when the ship went down
You left me on the deck
The captains corpse jumped up
And threw his arms around my neck
For all these years Ive had him on my back
This debt cannot be paid with all your jack

And as I sit and talk to you I see your face go white
This shadow hanging over me
Is no trick of the light
The spectre on my back will soon be free
The dead have come to claim a debt from thee

====================================

מחשבות קצת מורבידיות, אני יודע. מסתדר לי עם מזג האויר היום, סגרירי וסוער אבל "שיאים ורוח וגשם אין" – מדברים על גשם ואין גשם (לפחות לא כאן). גם היובש לא נגמר, לא במים ולא בכסף. לפחות על ענין הכסף עוד יכול האדם קצת להשפיע…