Monthly Archives: מאי 2004

לא הוגשה תלונה במשטרה

משוש30 שאלה על התנהגותו של מעסה בספא בבית-מלון, האם זה חלק לגיטימי מטיפול או שזו הטרדה מינית.
כולם אמרו שלפי הסיפור, כן.
בעיסוי שבדי אין שום הצדקה לחשוף את ערוותה של מטופלת, ואין שום סיבה לגעת לה בחזה.

משוש30 שאלה מה לעשות.
אמרו לה לפנות למשטרה, להנהלת המלון, לארגון הגג של מקצועות הרפואה המשלימה ולמרכז סיוע לנפגעות אונס.

משוש30 סיפרה מה העלו בירורים שעשתה, מה יצא מהפניה למרכז הסיוע לנפגעות אונס, ובסוף סיפרה שהחליטו להתלונן בהנהלת המלון אבל לא במשטרה.

אני מקוה שאחרות כן יתלוננו.

ברור לי שאותו "מעסה" נוהג להטריד נשים, ושזו לא היתה הפעם הראשונה שלו.
עד שלא יעצרו אותו (המשטרה או החברים שלו, מי שיגיע קודם), הוא ימשיך לנהוג כך.

אם לא נדבר, זה לא ייעצר.

מודעות פרסומת

האם זה כולל הרפיה?

מיכל קרן, מטפלת ברפואה סינית ושיאצו, כתבה שני מאמרים על תקיפות מיניות בחדר הטיפולים: הראשון מתייחס לתקיפות ע"י מטפלים, והשני, המופיע כאן, שנכתב בעקבות פרסום הראשון ב"חיים אחרים", על תקיפות המתבצעות ע"י מטופלים.

קיבלתי ממיכל אישור לפרסם את שני המאמרים כאן.

 

האם זה כולל הרפיה?

מאת מיכל קרן, מטפלת ברפואה סינית ובשיאצו

בגיליון הקודם עסקנו בסוגיית המטפלים שמטרידים, מנצלים ותוקפים תקיפה מינית את המטופלים שלהם. תגובות רבות הגיעו למערכת בעקבות הכתבה, מצד מטופלים ומטופלות שנפלו קורבן למטפלים, וכן מצד מטפלים שהביעו הזדהות עם הכתוב בכתבה, ושמחו שניתנה במה לבעיה קשה זו.

יאיר שמר, יו"ר ארגון הגג של מקצועות הרפואה המשלימה, מציין בהקשר זה כי הרפואה המשלימה עוברת תהליך התבגרות. "ברגע שתחום הרפואה המשלימה הולך ומתמסד" הוא אומר, "נחשפים גם הצדדים הפחות מוארים שלו, וזהו תהליך חיובי. הסדרה מקצועית וחוקתית של התחום היא הפתרון החלקי לבעיה, כי העשבים השוטים האלו גדלים טוב יותר באזור האפור והלא מוסדר. הסדרה בחוק שבה המטפלים יהיו תחת פיקוח אתי ומקצועי, וניתן יהיה להבדיל בין מטפל מקצועי לשרלטן, תביא לצמצום התופעה, אם כי לא להעלמותה, כפי שהיא קיימת עדיין אצל רופאים ופסיכולוגים".

שמר מציין כי מנהלי האגודות המקצועיות במקצועות המגע מתמודדים עם הבעיה שעולה באופן קבוע על סדר יומן. בשנה האחרונה הוציא ארגון הגג קוד אתיקה בנושא מיניות בטיפולי הרפואה המשלימה (ראה מסגרת).

תגובות נוספות הגיעו למערכת מפי קוראים שהתייחסו לעובדה כי לא רק הצד הגברי הוא שמתעלל, וכי גם מטפלות רבות שולחות ידיים למטופלים ומטופלות. בעיה נוספת היא שנערות ליווי בתחפושת של מטפלות אלטרנטיביות מציעות טיפולים "משודרגים" הכוללים "הרפיות".

ההקשר בין הרפואה המשלימה לבין סקס מתבטא גם במוספי העיתונים להצעות עבודה, שבהם הערך "רפואה אלטרנטיבית" מופיע בצמוד לטור של שרותי הליווי.

הגישה הזו יוצרת אי הבנות רבות, שגורמות למטפלים רבים להפוך לקורבנות של תקיפה מינית מצד מטופלים שלהם.

אין דבר שמטריד מטפל יותר מלקבל שיחת טלפון מאדם שמעוניין להגיע לטיפול, לספר לו על שיטת הטיפול, לענות על שאלותיו, ובסופו של דבר לקבל את השאלה: האם זה כולל הרפיה?

אנשים רבים חפצים במין אלטרנטיבי, שואלים מטפלים בטלפון שאלות מגונות, ומבקשים מגוון של "אקסטרות" לטיפול. אנשים אגרסיבים יותר מגיעים לטיפול וחושבים שאם המטפל\ת נוגע\ת בהם, גם הם יכולים לנגוע בה או בו, ושאם מגע מסוים גורם אצלם לעוררות מינית, זה בסדר לאונן מולם.

מטפל בעיסוי שלא מעוניין לפרסם את שמו, סיפר כי מידי פעם מגיעות אליו נשים שמעונינות לשדרג את מהות הטיפול ולשלב בו דברים שלא לומדים בבתי הספר לעיסוי. "פעם אחת התקשרה אלי אישה", הוא מספר, "שסיפרה על כאבי גב שמהם היא סובלת. הסברתי לה כיצד הטיפול בעיסוי יכול לעזור לה. רק בסוף השיחה הבנתי שהיא מעונינת בעזרה מסוג אחר. היא ניסתה בכל דרך לשכנע אותי לעשות לה עיסוי בשדיים. כמובן שלא הסכמתי, וזו לא היתה הפעם הראשונה". מטפל שיאצו סיפר כי הגיע אליו מטופל שרצה מאוד לקבל את הטיפול כשהוא ערום לגמרי. "למרות שבדרך כלל עושים שיאצו על גבי הבגדים" הוא אומר, "לא הפריע לי שהוא יהיה ערום. תוך כדי טיפול הוא התחיל לזוז באופן משונה, ואז הוא הסתובב אלי, וביקש שאביא לו מגבת… כל כך נגעלתי שצעקתי עליו שיעוף מהקליניקה". מטפלת בעיסוי שעבדה בספא של אחד ממלונות היוקרה בתל אביב ספרה כי מטופלים רבים שמגיעים למקום שולחים ידיים תוך כדי הטיפול ואף מתחילים לאונן. "מטפלת שיוצאת נסערת ובוכה מחדר הטיפולים הוא לא מחזה נדיר" היא אומרת. באי הספא הם אנשים עמידים וחלקם מפורסמים, ואיש לא מעז להתלונן נגדם.

אילנה גאון, שמטפלת ברפואה סינית, טווינה ועיסוי, אומרת: "לפעמים מגיעים מטופלים, שלא ברור אם כוונותיהם תמימות, או שהם מתכוונים להטריד ולשלוח ידיים. בהתחלת דרכי כמטפלת זה היה מבלבל אותי, אבל היום הפתרון שהגעתי אליו הוא להיות אסרטיבית ולשדר מסר מאוד ברור: אני המטפלת ואתה המטופל. הסמכות נמצאת בידי. במקרים שיש מתח מיני באוויר, אני מאפשרת למטופל להתבטא ולדבר על כך, אבל חוזרת ומבהירה לו שאנחנו נמצאים בטיפול. במקרים שבהם למטופל יש זיקפה, אני ממשיכה את הטיפול, ומוצאת דרכים לנטרל את זה. בדרך כלל זה מסתדר. אבל אם מטופל שולח ידיים אני מטיסה אותו מהחדר. פעם מטופל הגיע אלי, נכנס לקליניקה והוריד את המכנסיים. צעקתי עליו שיעוף או שאני מזמינה משטרה וקוראת לבעלי. הוא ברח".[X=nextPage=X]

אחת הסיבות להטרדות הרבות שזוכים להן מטפלים, היא שעיסוי נחשב בחברה שלנו מעין משחק מקדים ודרך טובה לענג את בן\בת הזוג. שיאצו או טווינה נחשבים לנגזרות של עיסוי, ואת איש לא מעניינות מספר השנים שלמד המטפל, המשמעות העמוקה של הטיפול או התעודות שעל הקיר.

אך לא רק הקישור שאנשים עושים בין מגע טיפולי למגע מיני יוצר את הבעיה. נראה שעברייני המין מצאו לעצמם במה רחבה: הם מגיעים למטפל או מטפלת שעל פי רוב נמצאים עימם בחדר סגור, לבד. מפחיד, לא?

עגמת הנפש לא נגרמת רק מצד עברייני המין. רבים מחפשים סקס, ומקווים למצא אותו תחת כותרת שונה מזאת של מכוני הליווי ומועדוני הסקס, ואולי למצא ריגושים חדשים. למדיה חלק פעיל בכך: בסרט שראיתי לא מזמן, שיחק בחור צעיר, ששהה במלון יוקרה, וקיבל לחדרו בחורה שהגדירה עצמה כמטפלת שיאצו, ולבשה מכנסונים קצרצרים וגופייה הדוקה. הבחור סגר אחריהם את הדלת בחיוך גדול. דברים כגון אלה מגבירים את חוסר ההבנה וחושפים את קהל המטפלים לסכנות. עגמת הנפש הכרוכה בהטרדות חוזרות ונשנות ואף תקיפה מינית היא רבה, והתוצאה היא שמטפלים ומטפלות חשים איום מצד המטופלים שלהם. מטפלות רבות מתעקשות לטפל בנשים בלבד.

כאן יש חלק לעובדה שאנחנו חיים בארץ הקודש. נראה כי רק בארץ, טיפולי המגע זוכים לזילות כזאת, בעוד בארצות אחרות, האנשים יודעים כי שרותי ליווי לא מצריכים תעודות, וגם לא לימודים…

גיל צור היא ראש מגמת יחסי מטפל- מטופל ודיקנית מכללת מדיסין, ועובדת ביחידה לסיוע לאנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית על רקע של פגיעה מינית. "אני לא חושבת שזה לעניין לכתוב 'לא מין' בפרסום בעיתון" היא אומרת. "זה מציב את המטפל\ת במקום של התגוננות, בעוד שהגישה הנכונה היא לא לציין את זה בכלל, כלומר, ברור שזה לא מין. אם בשיחת הטלפון הראשונה מתעוררים ספקות באשר לכוונת המטופל, אפשר לציין שמדובר אך ורק בטיפול רפואי. לא להזכיר את המילה מין".

צור טוענת כי הגורם העיקרי להטרדות מיניות מצד מטופלים\ות הוא חוסר היכולת של המטפל\ת לשים גבולות. "היכולת להציב גבולות מתבטאת בדרכים שונות" היא אומרת, "בעיקר אצל מטפלים שלא נעים להם להיות קשוחים. אם למטפלת חושדת בכוונות המטופל, ולא נעים לה לציין שמדובר בטיפול רפואי בלבד, היא מגיעה לפגישה עם רמה מסוימת של חרדה. היא יכלה, כמובן, למנוע את הפגישה, אבל לא היה לה נעים. זה יוצר דינמיקה לא מודעת בינה לבין המטופל עוד לפני שהם נפגשו. מטפלים יכולים להימנע מההטרדות, אם הם משדרים סמכות וגבולות, ביחד עם האמפתיה".

[X=nextPage=X]

מה עושים כשמטופל מטריד?

"יש הטרדות חד משמעיות שבהן המטפלת מבינה בדיוק מה המטופל עשה. במצב כזה קל להגיד 'הטיפול נגמר. אני מבקשת ממך ללכת ולא לחזור לכאן יותר'. אבל יש מטפלות שגם את זה לא נעים להן להגיד. במקרים שלא ברור אם ההטרדה נעשתה במכוון או בטעות, צריך להפעיל שיקול דעת. אם הטרדה נעשתה כאילו בטעות יותר מפעם אחת, לא צריך להסס".

על המטפל להציב גבולות למטופל, כדי שהטיפול יתבצע כשורה וכדי להגן על עצמו. צור: "אם מטופל נוהג לאחר, למשל, על המטפל לקזז את זמן האיחור מהטיפול. אם מטופל מבטל ברגע האחרון את הטיפול, על המטפל לדרוש תשלום בעבור הטיפול שלא התקיים. דרכים נוספות של מטופלים לבדוק גבולות הן להעניק למטפל מתנות, לבקש בסוף הטיפול כוס קפה ולהישאר לפטפט, וכך להיכנס לקשר שחורג מהטיפול. למטפלים רבים לא נעים לעצור את זה. הפחד של המטפל להיחשב רע או לא נחמד משדר למטופל מסר של חוסר גבולות. המטופל הבריא בנפשו לא יעשה בזה שימוש לרעה. המטופל הלא בריא ימשיך לבדוק את הגבולות. אם המטפל ויתר לו על עשרים דקות האיחור, על הטיפול שבוטל ברגע האחרון וגם הסכים לרדת המחיר, הוא נכנס לדינמיקה של התעללות וניצול".

לפעמים ההטרדות הן כמעט סמויות מהעין. המטפל\ת חשים שכוונות המטופל לא טהורות, אבל לא בטוחים בזה. מטפלת שיאצו ספרה על מטופל שהיא הרגישה כי כוונותיו לא תמימות. הוא לא העיר הערות מיניות או שלח ידיים, אבל ציין מספר פעמים כי הוא לא מספר לאישתו על הפגישות הטיפוליות, ובסיום הטיפול הוא נהג להשאיר את הכסף על הכר, דבר שגרם לה להרגיש שהוא חושב שהיא נערת ליווי. צור: "במקרה כזה צריך לשאול את המטופל בצורה עדינה למה הוא עושה זאת. סביר להניח כי המטפלת היא עבורו סוג של פנטזיה, ושהוא מרגיש שיש לו קשר רומנטי עמה. חשוב שהמטפלת תקשיב לזה ולא תתעצבן, אבל תגיד לו 'קודם כל אני שמחה שדיברנו על זה, דבר שני, אני רוצה שיהיה ברור שמערכת היחסים בינינו היא טיפולית בלבד. זכותך לא לספר על הטיפול לאישתך, אבל אני רוצה שתתן לי את הכסף ביד, חשוב לי שנשמור על גבולות של יחסי מטפל- מטופל'. יכול להיות שהמטפלת לא הבינה נכון את ההתנהגות שלו, ושהוא לא מספר לאישתו כי הוא פוחד שהיא תעשה לו סצנות, אבל אם לא נעים לה לדבר על הבעיה היא תמשיך להרגיש לא נוח. שיחה על העניין יכולה לגרום למטופל להיפתח ולספר אולי על יחסים טעונים עם אישתו או על כך שהוא מרבה לשמור סודות מאחרים, כי הוא פוחד להיפגע.

"כשיש בעיה, כדאי לדבר עליה עם המטופל בגובה העיניים ולבקש להבין. חשוב להעלות את הנושא בצורה אמפתית ולא בכעס או ביקורת. אם מטופל חוצה את הגבולות ומטריד את המטפל, צריך להגיד לו – כאן הטיפול נגמר, אני מבקש שתלך ולא תחזור לכאן יותר. אם יש הטרדות חוזרות, לאיים בפנייה למשטרה".

[X=nextPage=X]

בוקסה:

יש מספר דרכים להימנע ממטופלים מטרידים:

כשאדם מתקשר ומתעניין לטיפול, שאלו אותו קודם כל על הסיבה שלשמה הוא מבקש טיפול, ועל סוג הטיפול בו הוא מעוניין.

  1. אפילו אם המטופל מצהיר כי יש לו כאבי גב והוא מכיר את שיטת הטיפול שבו אתם עוסקים, ספרו לו על מהות הטיפול ומה הטיפול כולל. זה יגרום למי שמחפש סקס להבין שהוא הגיע למקום הלא נכון.

  2. אם מדובר בשיטות מגע שבהן נשארים בלבוש מלא, ייעצו לו להגיע במכנס ארוך ונוח ובחולצת טריקו. כך תוכלו לסנן את אלה שמגיעים כדי להתפשט.

  3. במיוחד למטפלות: אם מדובר בטיפול ראשון עם מטופל שאינכם מכירים, דאגו לא להיות לבד בקליניקה בשום אופן. קראו לחבר\ה, ואף שקלו לדחות טיפול אם הדבר לא מתאפשר.

  4. אם נראה כי למטופל יש רעיונות "אחרים" לגבי הטיפול, את תהססו להעמיד אותו במקומו באופן אסרטיבי. אם הוא שולח ידיים, דרשו ממנו לעזוב מיד את המקום.

  5. במידה ומטופל חוזר ומטריד אתכם, איימו עליו בפנייה למשטרה. במידת הצורך, עשו זאת.

  6. שמרו תרסיס גז מדמיע במגרה.

[X=nextPage=X]

בוקסה:

כללי האתיקה בנושא מיניות שהוציא ארגון הגג לרפואה משלימה הוכנו על ידי ג'ולייט מנדלצויג, ועדת האתיקה, איגוד העיסוי. אביטל אנגל, פסיכולוגית קלינית, נושאי אתיקה במכללת רידמן. חנה בר, יו"ר ועדת האתיקה, אגודת נטורופתיה. ויאיר שמר.

מטרת תקנון כללי אתיקה בנושאי מיניות היא להגדיר הנחיות לסביבת עבודה ברורה בנושאי מיניות בחדר הטיפולים ובמוסדות להכשרה ברפואה משלימה, על מנת להגן על המטופלים, המטפלים וטוהר המקצוע מהתנהגות מינית שאינה הולמת, שעלולה לגרור תביעות משפטיות ופגיעה בשמו הטוב של המקצוע. ההנחיות נוטות לחומרה על מנת להקיף את מירב האפשרויות, כאשר הכוונה היא שהגופים החברים בארגון הגג יתאימו את ההנחיות לפי צרכיהם.

א. הנחיות לאגודות המקצועיות החברות בארגון הגג:

ההנחיות המצורפות הינן בגדר המלצה של ארגון הגג לאגודות המקצועיות ברפואה משלימה החברות בארגון הגג. האגודות המקצועיות מתבקשות להתאים הנחיות אלו לצרכים שלהן, ולהכניסן לתקנון האתיקה שלהן בצורה המתאימה למקצוע ולאגודה הספציפית. משמעות הכנסת ההנחיות לתקנון האתיקה היא שכל חברי האגודה אשר חתומים על תקנון האתיקה, במקרה של התנהגות בניגוד לתקנון, ישאו באחריות ויעמדו מול האפשרות של ביטול חברותם באגודה. למקצועות שעוסקים במגע ישיר ואינטנסיבי עם גוף המטופל, מומלץ להוציא תקנון התנהגות מינית נפרד מתקנון האתיקה הכללי, ולהוציא טופס החתמה בנושא, למטופלים.

  1. ילדים עד גיל 16 המגיעים לטיפולי רפואה משלימה ילוו במבוגר.

  2. על המטפל לטפל בלבוש הולם שאינו משדר או חושף מיניות. במקרים של טיפולי מגע, המטפל יגדיר למטופל באופן ברור את הלבוש הדרוש לטיפול. במקרים של טיפול בעיסוי, מומלץ שהמטופל יהיה מכוסה לחלוטין בכל עת עם סדין או מגבת, חוץ מחלק הגוף שעובדים עליו שיהיה חשוף.

  3. מומלץ שהמטופל יחתום על טופס שבו הוא מצהיר שהוא יודע שהטיפול ברפואה משלימה אינו כולל מגעים מיניים מכל סוג שהוא.

  4. חל איסור מוחלט באופן חד משמעי על כל שימוש מכוון ומודע באנרגיה המינית ככלי טיפולי למטרות טיפוליות במסגרת הטיפול ברפואה המשלימה, גם בהסכמה וגם שלא בהסכמה מודעת של המטופל.

  5. חל איסור מוחלט באופן חד משמעי על הענות של המטפלים ברפואה משלימה לבקשה של גרוי מיני מצד המטופלים. במקרים אלו יש להבהיר באופן חד משמעי כי מסגרת הטיפול אינה עוסקת בדברים אלו.

  6. בכל מקרה לא יקימו המטפלים ברפואה משלימה יחסי מין עם מטופליהם לאורך כל תקופת ההתקשרות הטיפולית בניהם.

  7. בכל מקרה לא יקימו המטפלים ברפואה משלימה יחסי מין עם קרובי משפחה בדרגה ראשונה של מטופליהם לאורך כל תקופת ההתקשרות הטיפולית בניהם.

  8. יש לבחון אפשרות להגדרת תקופת צינון לתחילת יצירת יחסים אישיים בין מטפלים למטופלים לאחר סיום הטיפול. בכל מקרה, התחלת מערכת יחסים אישית תחייב הפסקת הטיפול ברפואה משלימה.

  9. תלונות של מטופלים על חברי אגודה בענין הטרדה מינית ידונו בוועדת האתיקה של האגודה, בידיעתו של יו"ר האגודה.

ב. הנחיות לבתי ספר לרפואה משלימה החברים בארגון הגג:

הנחיות אלו לבתי הספר הן בגדר המלצות שנועדו להגן על התלמידים, המורים ושמו הטוב של בית הספר מפני תביעות אפשריות. מומלץ שבתי הספר יכניסו את ההנחיות שמקובלות עליהם לחוזה ההתקשרות עם המורים.

  1. מומלץ שלא לעודד אינטימיות יתרה במגעים הפיזיים בין מורים ותלמידים בין כותלי בית הספר.

  2. מורים לא יקימו יחסים אינטימיים עם תלמידיהם לאורך כל תקופת עבודתם במוסד הלימודים.

  3. בית הספר יקבע אדם שיטפל בסוגיות אלו, שיהיה זמין וידוע למורים ולתלמידים.

  4. תלמיד שמבחין ביחס אישי שגובל בהטרדה מינית או רגשית מצד תלמיד אחר או מורה של בית הספר, ידווח על כך לאדם הרלוונטי שמטפל בנושא בבית הספר.

  5. מורה שמבחין ביחס שגובל בהטרדה מינית או רגשית מצד תלמיד של בית הספר, או ביחס שגובל בהטרדה מינית או ריגשית בין שני תלמידים בבית הספר, ידווח על כך לאדם הרלוונטי שמטפל בנושא בבית הספר.

תקיפות מיניות בחדר הטיפולים

מיכל קרן, מטפלת ברפואה סינית ושיאצו, כתבה שני מאמרים על תקיפות מיניות בחדר הטיפולים: הראשון, המופיע כאן, מתייחס לתקיפות ע"י מטפלים, והשני, שנכתב בעקבות פרסום הראשון ב"חיים אחרים", על תקיפות המתבצעות ע"י מטופלים.

קיבלתי ממיכל אישור לפרסם את שני המאמרים כאן.

 

מין טיפול שכזה

מאת מיכל קרן, מטפלת ברפואה סינית ובשיאצו

מתברר כי למטפלים האלטרנטיביים יש שם רע מאוד אצל מביני עניין בנושא התקיפה המינית. דו"ח שפירסם 'איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית' מעלה כי בשנת 2001 נרשמו 242 תלונות נגד מטפלים, רובם מתחום הרפואה המשלימה. כנראה שמספר התקיפות בחדרי הטיפול שלא דווחו גדול בהרבה. אם לא די בכך, הרי שכמה מורים ומטפלים בכירים ידועים כ"מטרידים סדרתיים" אך ממשיכים בשלהם באין מפריע. סיפורה של אורית, מטופלת שהותקפה והתלוננה, ממחיש עד כמה מטושטשים הגבולות ועד כמה כואבת הפגיעה.

בעוד הטרדות מיניות במסגרת הצבא או העבודה זוכות לכותרות תדירות בעיתונים, רוב הנשים שמוטרדות בחדרי הטיפולים אינן מתלוננות, אך מתברר כי מדובר בתופעה רחבת מימדים. מהחוברת 'דו"ח אלימות מינית בישראל 2002', שהוציא איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, עולה כי בשנת 2001 נרשמו 242 תלונות על פגיעות מיניות מצד מטפלים, רובם מתחום הרפואה המשלימה. חשבון זריז מראה כי מדובר בערך בהטרדה בכל יום וחצי. כמו כן סביר מאוד כי מספר ההטרדות שלא הגיעו לכדי תלונה גבוה פי כמה. זה מספר עצום שעושה שם רע מאוד למטפלים האלטרנטיביים ולרפואה המשלימה. האם כל כך הרבה אנשים שנושאים תעודות מטפלים הם בעצם עבריני מין? ואם כן, למה לא מתיחסים אליהם כאל כאלה? וכיצד ייתכן שמטרידים ידועים ממשיכים לטפל ואף לשמש כמורים בכירים בבתי ספר שונים?

התחקיר המקיף שנערך לצורך הכנת הכתבה מראה כי למעשה טשטוש הגבולות בקליניקה בתחום המיני, במסווה של פתיחות אנושית או מתן סיוע טיפולי, הופך בהדרגה לנורמה סמויה שאינה זוכה להתיחסות המתאימה. נורמה עקומה מאוד המשאירה תמיד את המטופלות והמטופלים בצד הפגוע בעוד המטרידים ממשיכים בדרך כלל בשלהם באין מפריע.

"מטפל בצ'אקרת המין"

אורית (שם בדוי), לאחר שעברה תהליך התפכחות ארוך ומכאיב, הגישה תלונה במשטרה נגד מטפל בהילינג, רפלקסולוגיה וקינסיולוגיה, שאליו הלכה לטיפולים במשך שנה (שמו שמור במערכת). סיפורה אמנם מציג מקרה בוטה של ניצול מיני, אך הוא גם ממחיש עד כמה קל, למי שנתונים בתוך התהליך הטיפולי, ליפול קרבן למניפולציות שונות הנעשות בידי מטפל הזוכה לאמון המטופל.

"באבחון הוא אמר שיש לי בעיה עם הצ'אקרה של המין והיצר," מספרת אורית. "בהתחלה הוא לא נגע בי. הרגשתי טוב והדימוי העצמי שלי עלה. פעם אחת הוא חיבק אותי, ואמרתי לו שאני לא מרגישה בנוח. הוא אמר שאמנם הוא מכבד את זה, אבל הוסיף שאני לא זורמת ובוחרת לא לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי. בפגישה הבאה הוא התעקש להדביק לי חיבוק ונשיקה בפה וכבר שתקתי. ואז הוא החליט שלדעתו הבעיה העיקרית שלי בחיים היא מיניות, ושאני חייבת לפתור את זה. הוא אמר שהקליניקה היא כמו מעבדה, ואם אצליח לעשות בה דברים, אצליח לעשות אותם גם בחיים, וכאן יש לי הזדמנות לעשות את זה עם מישהו מקצועי ובעל ניסיון. היה לי קשה להגיד שזה מפריע לי, כי חשבתי שאולי באמת משהו לא בסדר אצלי. הוא נתן לי תחושה שהוא יודע מה הוא אומר, וטען שאני לא יודעת לתת ולקבל מגע. התחלנו לעשות תרגילים ש'הוכיחו' את זה, כי בכל פעם שהוא נגע בי נחרדתי. כשטענתי שטיפול כזה הוא לא מקובל, הוא אמר שאני כמו סבתא ושאני לא זורמת. הוא שם את היד שלי על אבר המין שלו. אמרתי לו שאני מרגישה מאוד לא נוח ושאני לא מבינה איך זה משרת את טובתי. הוא שכנע אותי שזה חלק מהתהליך הטיפולי. ככה זה הגיע ליחסי מין מלאים."

אורית חוותה מקרה קיצוני של פגיעה מינית. רוב המטפלים שמטרידים מסתפקים בשליחת ידיים תמנונית לאזורים מוצנעים של המטופל/ת, בתור התחלה, ובכך מנצלים את האפשרות לגעת בגוף המטופל באופן מיני אך לא חד משמעי.

[X=nextPage=X]

בשונה מסיטואציות טיפוליות רפואיות מקובלות או מטיפול פסיכולוגי רגיל, נושא המיניות בין מטפל למטופל בשדה האלטרנטיבי נתון בתוך שטח אפור רחב ידיים, במלוא מובן המלה. בחדר סגור שאורותיו עמומים נמצאים שני אנשים – מטפל/ת ומטופל/ת – בסיטואציה אינטימית מאוד. בטיפולים רבים שוכב המטופל בנינוחות, מוריד את מערך ההגנה היומיומי ונותן למטפל לגעת בגופו בשלל דרכים. אם לא די בכך, הרי שבשונה מהמגע הפונקציונלי של רופא הנשים או האורטופד, בטיפול האלטרנטיבי המגע גם מענג ומשחרר רגשות חבויים. ואם למשל, מדובר בעיסוי עם שמנים, המטופל גם מתפשט.

למען הסר ספק היכן עובר הגבול בין מגע תמים לבין עבירה, להלן פירוט מורחב המגדיר מהי תקיפה מינית, כפי שנכתב ב"דו"ח אלימות מינית": "תקיפה מינית כוללת אונס, או מעשה מגונה, שהוא כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. הטרדה מינית היא התיחסות מילולית בעלת אופי מיני… ניצול מיני יכול להיות שיחה או תיחקור בנושאים מיניים באופן שאינו מתאים למושא הטיפולי, חיזור או פיתוי מצד המטפל, מגע מיני או רומנטי מצד המטפל, שכולל אך אינו מוגבל לנישוק, נגיעה בחזה, במפשעה ו/או מתחת לבגדים, ומגע מיני."

על תקיפות מיניות שבוצעו בידי מטפל או מי שבינו לבין הנפגע/ת היו אמורים להתקיים יחסי אמון, נכתב: "נתונים אלה מעידים על הניצול שעושה התוקף במעמדו העדיף ביחס לנפגע/ת כדי לכפות את רצונו עליו/ה. במקרים אלה הנפגע/ת חסר/ת אונים, ללא יכולת מיידית להתנגד לתקיפה, אם בשל האמון שניתן במטפל ואם בשל החשש מפני התנכלות למעמדו/ה, לשמו/ה הטוב…"

למרות שכולם יוצאים נגד התופעה, חלק מאנשי המקצוע באמת מזדעזעים ממנה, וחלקם מגיבים לעניין בהומור, ולא מתייחסים לכך ברצינות הראויה. זו בעיה שמתחילה מהשורש, מאחר ובחלק מהמכללות לרפואה משלימה ידוע שאנשי מפתח בצוות ההוראה הם "חרמנים ושולחים ידיים" כלשון הסטודנטים, ואיש, כנראה, לא אומר להם להפסיק, כולל צוות ההנהלה. מי שאכפת לו מהעניין, מעדיף להתרחק מהאנשים האלה. אף אחד לא מתלונן. וכך במקום שתוגש נגדם תלונה במשטרה והם ייעצרו, הם ממשיכים לטפל, ללמד ולפגוע באנשים.

"יש מטפלים 'אלטרנטיביים' שהם מטרידים סדרתיים, המתנדבות מקבלות הרבה פניות תלונה עליהם, ואי אפשר לדעת בכמה נשים הם פגעו," אומרת גלית וינר, ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית שבחיפה, "אי אפשר לעצור אותם, מאחר ורוב הנפגעות לא מגישות תלונה במשטרה."

לתחום האלטרנטיבי יש שם רע מאוד אצל מביני עניין בנושא התקיפה המינית. "נושא הטיפולים האלטרנטיביים נראה בעינינו מאוד לא רציני," אומרת וינר. "כל מי שרוצה מקבל הכשרה באיזה בית ספר אזוטרי ולוקח 150 שקלים לטיפול. אין בנושא הזה פיקוח, מטופלים לא יודעים לאן הם הולכים ולמי הם הולכים."

חציית גבולות מהירה

אורית מספרת כי לאחר שקיימה פעמיים יחסי מין עם אותו מטפל הם הסכימו שהיא 'הבריאה' ושאין יותר צורך במגע, אך בכך לא תם הסיוט. "חשתי הקלה. אבל אז החלה התקופה הכי קשה, שבה הוא היה שולח לי כל הזמן מסרים כפולים. הוא היה אומר שזה לא טוב שהוא נוגע בי, אבל נוגע בי בלי התראה, מושיב אותי על הברכיים שלו, נותן נשיקות וחיבוקים וגם מקיים אתי יחסי מין מלאים.

"ביקשתי שיפסיק עם זה, כי הרגשתי שזה מזיק לי, והוא אמר שהוא מסכים אתי ושהוא יפסיק, אבל הוא המשיך. בתקופה הזאת התחלתי להרגיש רע, היו לי התקפי זלילה, כאבי בטן והתקפות חנק. הייתי יוצאת ממנו מותשת, הרגשתי עמוסה ולא מרוכזת בעבודה. לא הייתי מסוגלת לעשות פעולות פשוטות, הרגשתי מנותקת מהגוף שלי. לפעמים בטיפול הייתי בוכה, בלי שהוא ישים לב. כאב לי שאני עושה את זה.

"כשסיפרתי לו על כך הוא אמר שזה באשמתי. היו לו גם הערות נבזיות בסגנון 'את לא יכולה בלי מגע' או 'אני לא רציתי לעשות את זה, זה רק בגלל שאת היית מתה לזה'. לפעמים הוא היה תוקע הסברים כדי שאני ארגיש שאנחנו באמת מתרגלים משהו. למשל: 'עכשיו נתרגל התמסרות: את לא צריכה לעשות כלום, אל תזוזי'."

קשרי רומנטיקה או מין בין מטפל למטופל מהווים עברה חמורה על כללי האתיקה, אך החוק לא אוסר על קיום יחסים כאלה. בנוסף לאיסורים על מעשי אינוס, חל איסור בחוק להציג מגע מיני כטיפול, וכן חל איסור לקיים מגע מיני תוך ניצול חסר ישע.

[X=nextPage=X]

פרופ' אלי זומר, מאוניברסיטת חיפה, שכתב את הספר "יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ", יזם לפני מספר שנים הצעת חוק, לפיה יחול איסור על מטפלים שנותנים ייעוץ וטיפול נפשי לקיים מגע מיני עם מטופליהם. הגדרה זו כוללת גם מטפלים הוליסטים מכל תחומי הרפואה המשלימה, שמגדירים עצמם מטפלים "בגוף ובנפש". הצעת החוק עברה בקריאה טרומית וראשונה, וכעת היא מחכה לדיונים נוספים.

פרופ' זומר: "בטיפול במגע יכול לקרות מצב שבו מתעוררת משיכה מינית, וכשיש מפגש בין מטופלת שיש לה צורך או חסך במגע ומטפל שנמשך אליה, חציית הגבולות יכולה להיות מהירה. הבעיה היא שלעיתים תכופות היא גם מזיקה, ובסופו של דבר המטופלות מדווחות שבזמן הנגיעות בחלקים המוצנעים הן הרגישו מותקפות.

"חלק מהמטופלות מוחות ועוזבות את הטיפול, וחלקן יוצאות מבולבלות. השילוב בין משיכה לדמות הטיפולית, אמון, הערכה והרוך שכרוך בעבודה, יוצר בלבול. לפעמים המטופלות לא יודעות אם המגע בהן קשור בטיפול מקצועי או שקורה משהו אחר. בשלב מסוים הן מרגישות שזה לא השירות שהן משלמות עבורו, ושהאמון שלהן הופר. גם אז לוקח זמן עד שהן אוזרות אומץ לעצור או להתעמת, משום שבתחושה שלהן הן הסכימו לטיפול כזה. לפעמים הן מרגישות שמשהו בהן פגום, כי המטפל אומר להן שהוא מרגיש חסימות וכדי לשחרר אותן כדאי שיעסה אזורים רגישים בגוף כמו את הפטמות, הירכיים וכך הלאה. בראייה רטרוספקטיבית, רובן המכריע מרגיש תחושות של מרירות, עלבון ודיכאון, האמון הבסיסי שלהן הופר והן מרגישות שהן נפלו בפח. יש גם נזקים ביכולת לבטוח באחרים וליהנות מהנשיות שלהן, כך שהנזק גדול ולכן זה מטריד."

"לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים יש ארגונים מקצועיים שלהם יש חוקי אתיקה," מוסיף פרופ' זומר, "העיסוק במקצועות האלה מותנה ברישוי של המדינה, ולמדינה יש ועדות אתיקה משלה. הסנקציות האפשריות במקרה של הליכים בוועדת אתיקה יכולים להיות גירוש מהאיגוד או איסור לעסוק במקצוע. להערכתי, הסנקציות האלה לא מרתיעות, כי אנשים אלה עדיין יכולים לעסוק בייעוץ כללי, למשל, ולגרום לנזק. הוועדות האלה הן גוף שחוקר את עצמו, שמורכב לעתים מעמיתים של הנאשם, שיוזמים עימות בין הנאשם למתלוננת, דבר שמרתיע את המטופלות שמרגישות שבתנאים כאלה, קשה לעשות צדק."

מדוע לא פונים למשטרה?

שמואל זיידל, שכיהן אחת עשרה שנה כיו"ר איגוד הרפלקסולוגים, קיבל תלונות רבות על מטפלים בתחום ששלחו ידיים לגופן של מטופלות. "יש לי בטן מלאה על כמה מטפלים שלעולם לא אחשוף את שמם, כי איש לא התלונן עליהם במשטרה והם לא נשפטו. אני לא יכול לעשות דבר נגד אדם כזה, גם אם מאה מטופלים התלוננו עליו בפני. אני אפילו לא יכול להוציא אותו מהאיגוד." אך גם אם היה ניתן להוציא אותם מהאיגוד, אי אפשר על פי החוק למנוע מהם להמשיך לטפל.

"בכל מפגש בין גבר ואישה יש מתח יצרי ברמה זו או אחרת," מוסיף זיידל, "אי אפשר להתעלם ממנו, אבל צריך לדעת מה לעשות אתו. הדבר הטוב ביותר לעשות במקרים כאלה הוא עידון, כלומר, להעביר את זה לפסים אחרים, שמפרים אותי ואת היצירה שלי. יצר ויצירה מגיעים מאותו המקור, ומי שמתמודד עם היצר, מפרה את היצירתיות ויוצא נשכר. עידון זה דבר חשוב בחיים, הוא מאפשר לנתב את הכוונות הטיפוליות שלנו בדרך יפה, מבלי 'להתגבר' או לאסור על עצמך. אם אתה לא עומד בפני היצר, אתה לא יכול להיות מטפל."

גלית וינר ממרכז הסיוע בחיפה: "כולם חשים משיכה מינית, אבל לא מתנפלים על אנשים. המטפלים שתוקפים את המטופלות שלהם מנצלים אותן, כי הם בונים את עצמם בדרך של כוח. זה מקנה להם סיפוק והנאה, והרגשה שהערך העצמי שלהם עולה. זה לא עניין של הנאה מינית. זה עניין של שליטה, תוקפנות ואלימות".

יש טיפולים במגע שהם בפירוש מעוררים מינית, זה בעייתי להתלונן אם קצת נהנים מזה?

וינר: "לעיתים, גם במהלך פגיעה מינית אלימה יכולה להיות עוררות גופנית מינית. זהו מנגנון פיסיולוגי של הגוף. בינו ובין הרצון של האשה לא חייב להיות קשר. אין ספק שזה יכול לבלבל ולהעצים את תחושות האשמה, ומכאן גם להקשות על האשה בהגשת התלונה. אך לנו, במרכז הסיוע, ברור מאוד כי הפגיעה המינית שהיתה היא אונס, כי היא בניגוד להסכמת האשה."

איפה לדעתך נמצאת הבעיה העקרונית במצבים שבהם המטופל/ת מרגישים כי הם מעוניינים לפתח קשר רגשי או מיני עם המטפל?

וינר: "כשאדם הולך לטיפול הוא מבקש עזרה. זה טבעי שהוא משליך על המטפל/ת את כל הפנטזיות הרגשיות ולעיתים המיניות שלו. מטפל הוא הרי האימא האולטימטיבית. פעמים רבות חשים מטופלים שהם מתאהבים במטפלים. לכן אסור שתיווצר במצב כזה הנאה מינית או מגע מיני, כי זה תמיד יהיה מבלבל. כל הנשים שהתלוננו על מטפלים נפגעו מהם, אבל אף אחת מהן לא נאנסה באופן קלאסי, כלומר, המטפל לא התנפל עליה, אלא השתמש במניפולציות רגשיות. קל לנצל אדם שמבקש עזרה ונמצא במקום רגשי מורכב מול נותן העזרה."

רק שמונה עשר אחוזים מהמתלוננות במרכזי הסיוע פנו למשטרה. זה אחוז קטן למדי. למה הן לא מגישות תלונה?

וינר: "סיבה אחת היא תחושה איומה של בושה ואשמה, רצון לברוח ולשכוח את הפגיעה, חוסר תמיכה ומיזעור הפגיעה מהחברים או המשפחה, מצוקה גדולה השואבת את הכוח להתמודד מול המערכת המשטרתית והמשפטית ועוד. בטיפולים במגע קיימת מערכת יחסים של סמכות ותלות המקשה על הגשת התלונה, וגם תחושת חוסר יכולת להוכיח, כי קיים מגע בעצם הגדרת הטיפול."

בעיית ההכשרה המקצועית

אורית: "בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לו שיחסי המין היו מיותרים בטיפול, שהוא חרג מהגבולות, שהוא היה צריך להפסיק לטפל בי, במיוחד אחרי שהוא אמר שהמגע אתו מזיק לי. הוא הסמיק, התחיל לשחק עם הדברים בשולחן ואיבד את הביטחון. הוא אמר לי 'את צודקת, אבל אני אנושי, את לבשת שמלה והיית רעננה'. באותו רגע נפל אצלי האסימון. למה מעניין אותו מה לבשתי? הוא אמור היה להגן עלי, לטפל בי. התחלתי להבין שהוא לא התחשב בי ועשה מה שנוח לו. הבנתי שהיה מין רק כשזה התאים לו, כשלא היו מטופלים אחרים והוא לא מיהר הביתה, ובלי קשר למה שאני הייתי צריכה. בכל פעם שביקשתי הסבר הוא היה מטיח בי שאני חולת שליטה. הוא גרם לי להאמין שאני דפוקה וצריכה להיכנס לראש אחר. הוא עשה לי נזק עצום, גזל לי תקופה מהחיים. מאז שהפסקתי לבוא אליו, אני מרגישה יותר טוב. התחלתי לפרוח.

"היום אני כבר לא תמימה. אני חשדנית כלפי גברים. אני סולדת ממגע עוד יותר ממקודם. קשה לי לשמוע שהוא עדיין עובד, ולשמוע מאחרים שהוא אומר שהתאהבתי בו ושאני רוצה להתנקם בו מתוך כעס. זה מורכב, כי הסכמתי לזה, אבל אני מרגישה מרומה. הוא לא היה חבר שלי, באתי אליו לטיפול, האמנתי שהוא מטפל בי והוא עבד עלי כדי להשיג מין."

[X=nextPage=X]

יורי סלע, מנהל בי"ס "מגע" ומכון "דמות", טוען כי "הטרדות מיניות קורות כי מטפלים אינם מקצועיים מספיק. חוסר מקצועיות יכול לנבוע מזה שתהליך ההכשרה לא כולל התיחסות לכך שבין מטפל למטופל מתקיימות מספר מערכות יחסים בו זמנית: אחת מקצועית, שנייה אנושית ושלישית לא מודעת. חשוב שמטפל יהיה מודע לכך שבטיפול מעורבים רגשות לא מודעים. דבר שני שמטפל צריך להתיחס אליו, הוא העובדה שבטיפול אין מערכת יחסים רגילה בין שני מבוגרים, אלא מערכת סמכותית, כמו בין הורים וילד, והציפיות הן בהתאם. כמו שיש טאבו בין הורים לילדים, גם כאן צריך להיות טאבו, למרות שלמראית עין, אם נוצרים קשרים מיניים, זוהי התיחסות מוסכמת בין שני מבוגרים.

"בעיה נוספת נוצרת גם משום שאין מספיק בהירות לגבי החוזה הטיפולי. התוכן של טיפולים אלטרנטיביים כולל עולם אנרגטי, שלכאורה מחבר בין הפיזי, הרגשי והרוחני. יש משהו בכמיהה למשהו שלם שפורץ גבולות, כי אין קודים שמגדירים את העניין, אין מסורת ואין חוק. שלא כמו במקור, כאן התלמיד לא לומד מהמאסטר עשר שנים. לכן חסרות הפילוסופיה והדת שמעגנות את העולם האנרגטי. מצד שני, אין ללימודים האלה הגדרה פורמלית, חקיקה וכל קוד חיצוני שמסביר מה כן לעשות ומה לא. כל זה נעשה בעולם שבו רוב המטפלים הם צעירים, והתרבות מקשרת בין ניו אייג' לפתיחות ומתירנות. כשאדם נכנס למרפאה, ברור לכולם שהטיפול הוא לא מעשה משותף. וזה דבר שחסר בתרבות הניו אייג', כי הגבולות מטשטשים בקלות."

מה לדעתך ניתן לעשות כדי לשפר את המצב?

סלע: "יש לשפר את תכניות הלימודים, למשל להכניס יותר שעות של יחסי מטפל-מטופל, ולהסביר למטפלים בצורה עמוקה שבטיפול מתקיימת מערכת יחסים כפולה ביניהם לבין המטופלים שלהם. שיעורים כאלה מלמדים את המטפל להיות ער לצרכים האישיים והרצונות המיניים שלו, נותנים הגדרה מדויקת של מה מותר ומה לא, ומעבר לכל דבר אחר, מעבירים מסר ברור למטפל שתפקידו הראשון הוא לשרת את צרכי המטופל ולא את צרכיו שלו, יהיו אשר יהיו. העבודה שלך היא לטפל, בצורה הכי פשוטה. לעזור למישהו אחר, לא לעצמך. ובכל מקום שיש תחושה שהטיפול משרת את האינטרסים שלך כמטפל, גם אם זה נעשה בהסכמה – שם יש לעצור.

"בתהליך הכשרת המטפלים צריך לשים דגש גם על האתוס החברתי. באופן כללי, כל אדם אחראי על החיים שלו. בטיפול זה בעייתי, כי חלק מתהליך הטיפול הוא להפקיד את האחריות בידי מישהו אחר."

איך אדם שמקדיש את חייו לטיפול ולעזרה לאחרים, יכול לנצל אותם בצורה כזאת?

סלע: "המוטיבציה להיות מטפל מורכבת מהרבה דברים. ברמה המוצהרת – לעזור לאחר הוא רק אחד מהם. אבל יש גם רצון להיות במגע וקשר עם אנשים, להתפרנס היטב, להיות בעמדת כוח או אפילו לרפא פצעים פנימיים שלך. הפתרון הוא להיות צמוד לקוד חיצוני נוקשה וקפדני, אתי או מסורתי או לעשות בירור פנימי מעמיק."

גלית וינר: "כל סטודנט במהלך הכשרתו צריך להתבונן על חוויות המגע שלו. מגע ומיניות הם לא תחומים מאוד רחוקים, וכל מטפל, כבר כסטודנט, צריך לבדוק עם עצמו, מה זה אומר בשבילו לגעת ומהן החוויות שלו ממגע. חוויות של מגע הן גם מיניות וגם לא, צריך לברר את זה, מה אני צריך, איך אני מרגיש לגבי זה, מה אני רוצה, מה היה חסר לי, וכך תוכל להיבנות רגישות של הגבולות שלי כמטפל ורגישות וכבוד לרצון של המטופל או המטופלת במגע."

פרופ' זומר: "אני מניח שרוב המטפלים הם אנשים הגונים שעושים עבודה נאמנה, ושיש מיעוט קטן של עשבים שוטים, שהציבור המקצועי צריך להקיא אותם מתוכו.

"מטפלים שומעים לא פעם על מטפל שהטריד מינית. הם לא יכולים להגיש תלונה במקום הנפגעים, אבל הם כן יכולים למשל לטלפן לאותו אדם ולומר לו שנאמרו עליו דברים כאלה, ולבקש את תגובתו. שידע שהתנהגותו לא נשמרת בסוד, או מתפרשת בצורה לא טובה. אם יש מספר תלונות כנגד אותו מטפל, אפשר לשקול לספר לאנשים לא לפנות לאותו אדם. זוהי התנהגות אחראית שתשמור על המטופלים ועל שם המקצוע."

ידוע לנו בעקבות התחקיר על מקרים רבים של הטרדות מצד מטפלים המוכרים כמורים בכירים.

פרופ' זומר: "מי שמועדים הכי הרבה הם המטפלים הבכירים, זו תופעה מוכרת. הצעירים מחויבים עדיין לפיתוח המקצועיות שלהם. הבכירים כבר לא נמצאים בתהליכי הדרכה, חלקם גברים במשבר אמצע החיים שסובלים מספקות לגבי הגבריות שלהם, ומרגישים שהם זוכים להערכה והערצה מצד המטופלות, שנותנת להם עמדת כוח מיוחדת."

המטפל שפגע באורית עומד כיום לדין פלילי בעקבות תלונתה של אורית ותלונות שהגישו למשטרה שתי מטופלות נוספות. בסיום השיחה עם אורית היא מבקשת להעביר דרך הכתבה מסר למטפלים והמטפלות בתחום: "הגבול חייב להישמר ואתם חייבים להגן על המטופלים שלכם. תסבירו להם את מטרות הטיפול. אל תהיו חברים שלהם ואל תערבו רגשות. בדיוק כמו שפרופ' זומר אומר – חייב להיות יחס שווה לאישה בת שבעים ולאישה בת תשע עשרה, והמגע צריך לבוא ממקום בריא של נתינת עזרה כנה ורק כשצריך. אם מטפל מחבק ורוצה להעביר אור ואהבה לעולם, הוא צריך לבדוק אם זה בסדר, כי הפגיעה שיכולה להיווצר היא עצומה.

"היום אני מסיימת את לימודי הרפלקסולוגיה, והאמת היא שלדעתי הזמן שמקדישים ליחסי מטפל מטופל הוא מזערי. תלמידים לא מבינים כמה חשוב לשמור על הגבולות. מלמדים אותם טכניקה ולא אתיקה. אני באופן אישי לא הולכת יותר למטפלים. אני לא מאמינה בהם."

הכותבת היא מטפלת ברפואה סינית ושיאצו. לתגובות: michalikeren@walla.co.il

[X=nextPage=X]

בוקסה 1:

חכמה שלפני מעסה

פרופ' אלי זומר מפרט אילו פעולות כדאי למטופל לנקוט כדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה מינית בטיפול

פרופ' זומר מציע כי כשאדם מגיע לטיפול במגע, רצוי שיקבל מידע מדויק לגבי המקומות שיגעו בו, ושיגיד איך מתאים לו להיות לבוש, מה הוא לא מוכן להוריד ובאילו אזורים בגוף הוא אינו מוכן שיגעו בו. הבהרות כאלה עשויות למנוע סיטואציות לא נעימות. "יש מספר דרכים להימנע מסיטואציות כאלה," הוא אומר. "כדאי להגיע למטפל שמכירים מטופלות אחרות שלו שמרגישות שהוא מקצועי, לא כדאי ללכת למטפל דרך דפי זהב או לוח מודעות. מומלץ לשוחח עם המטפל מראש ולהבהיר מהי מהות הטיפול, במה הוא כרוך ומהי מידת העירטול. לא להתבייש לשאול על ההכשרה שעבר המטפל. קיימת סבירות נמוכה במעט, שמטפל שעבר הכשרה רצינית יטריד, בעוד יש מתחזים שנכנסים לתחום על מנת ליהנות מהנגיעות.

"אם מטופלת מרגישה שמגע מסוים גורם לה להרגשה לא נעימה, היא צריכה לבקש מהמטפל שלה לעצור מייד. אם היא לא מסוגלת לעשות את זה, שלא תחזור לטיפול. אם מדובר במטפל מקצועי, הוא אמור לעצור באותו הרגע. אם הוא ממשיך, זהו סימן אזהרה למטרידן פוטנציאלי. 'דגל אדום' נוסף מתנופף כאשר מטפל נוהג בשחצנות ומבטל את השיפוט שלה – אומר שהיא היסטרית, בכיינית, לא מבינה, מתעמת עם הזכות שלה לקרוא תיגר על המקצועיות שלו. יש מטפלים שמורים למטופלת להתעלם מהרגשות הלא נעימים שלה ולהיחשף למגע שלו, כי הוא מרפא. זהו סוג מוכר של מניפולציה שהולכת לקראת ניצול מיני."

פרופ' זומר מוסיף, כי יכולות להיות כמה סיבות לכך שמגע תמים יגרום לתחושות לא נעימות: "הסיבה השכיחה היא שהנגיעה מעוררת זכרונות לא טובים. לפעמים הזכרונות הם מפורשים, ולפעמים עולות תחושות שליליות, בחילה, אימה, דיכאון, או שמטופלת חווה את עצמה צעירה ומבוהלת. אם דבר כזה קורה, הדבר הנכון לעשות הוא לפנות להדרכה אצל איש מקצוע מוסמך לבריאות הנפש. טיפול במגע יכול להעשות, להערכתי, לאחר עיבוד רגשי של חוויות כאלה ובשיתוף פעולה עם אנשי בריאות הנפש."

[X=nextPage=X]

בוקסה 2:

למען הבהירות

המלצות למטפלים לשמירה על כללי יסוד בסיסיים המונעים את טשטוש הגבולות

בתאילנד, בעבר הרחוק, היחידים שהורשו לעסוק במסז' תאילנדי היו הנזירים. כך שמרו על טוהר הטיפול.

כדי להיות ברורים בעניין, ניתן להגדיר כי הטרדה מינית בטיפולי מגע נעשית כשמטפל נוגע, בכוונה או "בטעות", באזור המפשעה ובשדיים. בחורה אחת שהלכה לטיפול אצל מטפל רייקי סיפרה כי הוא בחר להניח את ידיו על החזה שלה, כיוון שטען ששם יש לה חסימות. "זה לא צריך להעשות כך," אומר אלון פאר, מורה לרייקי ומנהל מרכז "צ'י חי". "אם דרוש רייקי באזור החזה, שמים את הידיים מעל החזה ואף פעם לא נוגעים."

בשעורי השיאצו יש כללים של "עשה ואל תעשה" ברורים: כשמטפלים בישבן, נזהרים שהאצבעות לא תגענה בטעות באזור פי הטבעת. כשמטפלים בירכיים, מפנים את היד כך שהיא לא תגלוש לאזורים אינטימיים. ההדרכה בעניין זה ברורה.

יוסי רחמני, מטפל ומורה במכללת רידמן לעיסוי שוודי, מספר שכדי להבהיר את חשיבות הגבולות הוא מקפיד בשיעורים על מספר כללי יסוד:

1. מקפידים על הלבוש בכתה. תלמידים לא מגיעים במכנסיים קצרים, גופיות או בגדים סקסיים. הדבר יכול להיחשב לשמרנות, אבל זה עובד ועושה את ההפרדה בין טיפול לבין סקס.

2. כשצריך להחליף בגדים או להתפשט לקראת טיפול, מי שמקבל טיפול עושה את זה מתחת לסדין, ולעולם לא בפרהסיה. הגוף של המטופל מקודש ומכובד ואנו לא חודרים לפרטיותו.

3. כשעובדים על האזור הנגדי בגף, מקפידים שאזור המפשעה של המטפל לא יתחכך במטופל, ובכלל, בכל הטיפול אנו מדגישים את העובדה כי רק הידיים נוגעות במטופל.

4. חשוב שהמטופל יהיה מכוסה, כדי לשמור על חום הגוף וכדי לשמור על צניעותו. כשעובדים על הרגליים, צריך לדעת איך לחשוף עד כמה שניתן את הרגל, מבלי לוותר על צניעות המטופל. כך גם בטיפולי חזה. לא חושפים חזה של אישה.

5. הגבולות מאוד ברורים, ואפילו אם למטפל יש כוונה טובה, אסור לעבור אותם. אזור המפשעה הקדמי והחזה הם הגבול, לא נוגעים בהם. אפשר לנגוע בסמוך להם, אם צריך.

6. לפני תחילת הטיפול התלמידים עושים הרפיה בדמיון מודרך, ומונחים להיכנס לשקט ורגיעה, וכוונות תרפויטיות בלבד.

[X=nextPage=X]

בוקסה 3:

כיצד לפנות למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

עשרה מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית קיימים כיום בארץ. מרכזי הסיוע מסייעים לנפגעות אלימות מינית ולפונים/ות בעניינן, בדרך של סיוע נפשי ראשוני ומתן מידע בקו חירום הפועל 24 שעות ביממה, פגישות סיוע, וליווי הנפגעת במגעיה עם הרשויות השונות, על פי רצונה.

כמו כן, פועלים מרכזי הסיוע למען שינוי חברתי בנושא אלימות מינית כלפי נשים בדרך של העלאת מודעות בקרב האוכלוסייה על ידי מתן סדנאות והרצאות לסוגי קהל שונים, פרסום כתבות ותגובות באמצעי התקשורת, ייזום תהליכים חברתיים וחקיקה בנושא.

קו טלפון החירום: 1202

במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה נפתחות קבוצות תמיכה לנשים ונערות נפגעות התעללות וניצול מיני. לפרטים נוספים ניתן לפנות לליז הלוי: 8530533 – 04

תקיפה מינית בחדר הטיפולים – ריכוז קישורים

דיון על מקרה תקיפה מינית בחדר-טיפולים, בפורום רפואה משלימה.

מאמר על אותו נושא, בהתייחסות ספציפית לשיאצו, מאתר תמורות.

מאמר על תקיפות מיניות ע"י מטפלים אלטרנטיביים, מאת מיכל קרן, מטפלת בשיאצו וברפואה סינית: דיקור, תזונה וצמחי מרפא, שפורסם בעבר ב"חיים אחרים".

מאמר מאת מיכל קרן, על תקיפות מצד מטופלים.

דיון כללי על מיניות בטיפול, בפורום רפואה משלימה.

מילואים, חלק שני

מה עוזר למילואימניק לשמור על ערנות בשמירות?

  1. יתושים (בלילה)
  2. זבובים (ביום)
  3. רדיו
  4. אוכל
  5. קפה/תה/קולה
  6. סוכריות מנטה
  7. מסטיקים
  8. פיצוחים

מה עוזר לסדירניקים לשמור על עירנות בשמירות?

  1. יתושים (בלילה)
  2. זבובים (ביום)

המממ…

"ערנות צבאית" היא מצב בו אתה כל הזמן ער, אבל אף-פעם לא ערני.
כאשר שעות-השינה שלך לא סדירות, אפילו אם ישנת "מספיק" שעות, אתה לא ערני.
אלהים יודע כמה טעויות ותאונות נגרמו בגלל חוסר ערנות מספקת בצבא, מצד מפקדים או חיילים.
הבעיה הגדולה היא שכולם מודעים לזה, וחושבים שהם עצמם יכולים להסתדר; ומצד שני, הצבא צריך להיות מסוגל להילחם בכל מצב.
גם בעייפות.
איך אפשר להישאר ערני כששעות-השינה שלך לא סדירות?

העמדה

 

בעלי-הבית בעמדה:

 

 

השכנים של בעלי-הבית:

 

 

פעילות חשודה בגזרה:

 

 

התאילנדים שעובדים ביישובים בגוש קטיף, נוסעים על אופניים מישוב לישוב.
איש לא מפריע להם, אבל מוזר לשבת בעמדה, לדעת שבכל רגע יכולים לירות עליך, ולראות אותם מסתובבים כאילו אין להם שום קשר לענין.

רכב ממוגן

 

הרבש"ץ נוסע באחד משני רכבים: טנדר 4X4 רגיל, או טנדר 4X4 ממוגן.
הממוגן הוא טנדר רגיל, שהחליפו את החלונות בזכוכית משוריינת ועיבו את מעטפת הרכב (מבפנים) בלוחות מיגון.
מבחוץ לא רואים כלום, אבל הרכב שוקל כ-3.5 טון. הוא מרגיש כמו טנק.
כשמיגנו אותו, רק מיגנו אותו.
לא דאגו לחזק את בולמי-הזעזועים, הגלגלים, השלדה…
כבר פעמיים נשברו לו הגלגלים הקדמיים, בזמן נסיעה. פשוט נפלו ממקומם, והשאירו את הרכב על גחונו.
מזל שזה היה בנסיעה איטית.
אמיתי נוהג עליו לאט ובזהירות, במיוחד בשטח עם מהמורות.
זוהי אלגוריה לאמת גדולה:
כדי להיות באמת חזק, אתה צריך להיות חזק מבפנים.
אחרת, המיגון עלול להחליש אותך.
[X=nextPage=X]

רפי

הוא זה שאירגן אותנו להגיע לנווה דקלים.
בשקט אפשר לומר שהוא "עשה" לנו את השרות – הבדיחות והסיפורים שלו העבירו הרבה זמן שהיה יכול להיות "יבש" בסבאבה.
רק מה, כל הזמן עובד…

 

 

ומי שעובד כל הזמן, נלחץ:
(וכנראה גם הצלם נלחץ…)

 

 

(מזל שהיה בצוות מישהו שידע שיאצו…)
רק אחרי שבאמת הלחיצו אותו, הוא נרגע:

 

וגם זה, רק עד שצלצל הטלפון…

יריות

שומעים כמעט כל הזמן, עד שמפסיקים להתייחס.
בלילה האחרון נפל פצמ"ר ארבעה בתים מאיתנו, ואף-אחד אפילו לא טרח לצאת לבדוק מה קרה.
מדי-פעם שומעים ירי של טנק, או יציאות של טילי נ"ט, ואז לרגע מפסיקים לדבר.
וממשיכים שוב.
שגרה.

כשרות

אין. כשחילוניים מחזיקים מטבח, אין סיכוי שישמרו על כשרות, לא משנה כמה שמנסים – ולא תמיד מנסים.
בד"כ פשוט לא שמים לב.
ירון, חייל דתי, הביא איתו כלי-בישול וכלים חד-פעמיים מהבית, ונעזר במשפחתו שגרה במקום.

 

 

לחייל דתי מגבעתי, שהיה איתנו במגורים, לא היתה אפשרות כזאת.
האוכל שקיבלנו כשר (למיטב הבנתי), ובאיכות טובה, אבל הקפדה על הפרדה בין חלב ובשר לא היתה, וגם לא על אי-הדלקת אש (או תנור חשמלי) בשבת.
אני לא דתי, אבל הפריע לי שחייל לא אכל איתנו בגלל ענייני כשרות.

[X=nextPage=X]

פוליטיקה

לא ממש דיברנו על זה, אבל ההרגשה הכללית שקיבלתי היתה שמצד אחד, צריך "להראות לפלסטינים"; מצד שני, צריך לצאת מעזה כי אין לנו מה לעשות שם.
שתי הגישות הופיעו אצל אותם אנשים, בזמנים שונים באותה שיחה.
מענין איך יצביעו…

מואזין

יזהר, סמל גבעתי, דרוזי, תרגם לנו משהו מדרשת המואזין בחאן-יונס, שהגיעה אלינו בעזרת הרמקולים על המסגד:
"אחינו בפאלוג'ה נלחמים באמריקנים, איך זה שאתם כאן לא נלחמים ביהודים?"
(מהזיכרון, ובקיצור נמרץ; המקור היה הרבה יותר גרוע)
הרבה אהבה אלינו, אין שם.

ניר א'

היו שני "ניר" בצוות, אחד א' והשני ב'.
עם ניר א' דיברתי בשמירות על פוליטיקה, היסטוריה, צבא…
הוא "ג'ובניק" בנשמה, ואף נשא על זה נאום בפני חיילי גבעתי שהיו איתנו.
עם הרובה הוא לא ממש הסתדר…

 

וניר ב':

למרות עיסוקיו הרבים בתא "שינוי" בבר-אילן, הוא התפנה להצטלם בתנוחה אופיינית:

 

 

כנראה שהפעילות הרבה כל-כך הלחיצה אותו, שגם הוא היה צריך טיפול…

 

 

אופיר

טוב שיש מישהו שיודע לתקן בתי-מנורה, אחריית היינו תקועים בחושך…

לירן

מה יש להגיד, בחור רגוע.

מאלה שכיף לדבר איתם.

 

כולם

ביום השחרור:

 

פחד

קצת אחרי חצות, שומעים בקשר שיחה בין הש.ג. לרבש"ץ:
ש.ג.: יש כאן אישה שרוצה לצאת מהישוב לתפוס טרמפ לישוב אחר.
רבש"ץ: אז תבקש ממנה לחזור הביתה.
ש.ג.: ביקשתי, היא מתעקשת.
רבש"ץ: טוב, היא ילדה גדולה. שימו עליה עין עד שהיא תעלה על טרמפ.

מעמדת הש.ג. לטרמפיאדה כ-30-40 מטרים.

[X=nextPage=X]

האנשים בגוש קטיף (עד כמה שאפשר להכליל) מרגישים כאילו "הכל בסדר" ו"זכותנו ליסוע בטרמפים" מצד אחד; מצד שני, לחלקם באמת אין דרך אחרת ליסוע; מצד שלישי, פוחדים כל הזמן מפיגוע; ומצד רביעי, דורשים מהצבא שיעזור מתי שמישהו מסתבך.

קיבלנו מתושבי נווה דקלים יחס נהדר, ואני מאוד מקווה שלא יובן אחרת.

אבל הייתי מעדיף לעשות מילואים בקו-הגבול שבין ישראל לרצועה, מאשר בתוך עזה.
עזה לא שומרת אשקלון, וגם גוש-קטיף לא.
פיגועים ימשיכו גם אחרי שנצא מעזה.
ההבדל יהיה, שכמו אחרי נסיגת צהל מלבנון, הם יהיו עסוקים יותר בעצמם, ולנו לא תהיה אוכלוסיה יהודית להגן עליה ולהתמודד עם לחציה והגנתה.

מי שחושב שיציאה מעזה = הפקרת תל-אביב, לא יודע היסטוריה: יצאנו מלבנון, וקרית-שמונה ומטולה עדין בסדר. יצאנו מסיני, ולאילת לא קרה כלום.
מצד שני, מי שחושב שאחרי היציאה מעזה לא יהיה טרור, טועה גם הוא.
הטרור יימשך כל עוד תהיה למישהו אפשרות לייצר אותו.
לא יהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים עד שיקום מנהיג פלסטיני ויעשה אלטלנה לג'יהאד ולחמאס, ולא – אני לא בונה על עראפאת.

הבעיה שלנו היא לא ליצור מצב של "אפס טרור" (דבר בלתי-אפשרי), אלא ללמוד לחיות עם טרור.
חכו רגע לפני שאתם קופצים.

עם כל המאמצים שלהם, הפלסטינים לא הצליחו להרוג כמספר היהודים שאנחנו עצמנו הרגנו בתאונות דרכים.
איש לא חושב להפיל את הממשלה בגלל מאות הרוגים בשנה, בכבישים.
איש לא יעלה על דעתו לרדת מהארץ בגלל הקטל בדרכים, ואיש לא יבוא בטענות לראש הממשלה שהוא מפקיר חיי אזרחים בגלל אוזלת-יד בטיפול באחד הרוצחים הגדולים במדינה: הנהג הישראלי.

כשחמישה אזרחים נהרגים בתאונת דרכים, אנשים אומרים "כמה נורא" וממשיכים לנהוג כמו קודם.
כשחמישה חיילים נהרגים בפעולה מבצעית, פותחים במבצע נקמה.

אני האחרון שיקל ראש במותם של חיילים, או אזרחים, בפיגועים.
בכיתי על קברם של מספיק חברים.
אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס אל הטרור הפלסטיני כאל סכנה לקיום המדינה.
במלחמת יום הכיפורים תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, הרגו לנו כ-3,000 חיילים, פצעו כ-7,000, וכל זה בחודש אחד של לחימה; מנובמבר 1987, כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, ועד היום, מספר ההרוגים והפצועים לא מתקרב לזה.

כמה ישראלים נהרגו בתקופה המקבילה בתאונות דרכים?
בהערכה גסה, פי שלושה.
ועדות חקירה לא הוקמו, שרים לא פוטרו, ממשלות לא נפלו.
הטרור הפלסטיני אינו מסכן את קיום המדינה, כשם שתאונות הדרכים אינן מסכנות את קיום המדינה.
הוא קשה, הוא כואב, הוא הורס משפחות, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע אותו; אבל צריך גם להעמיד דברים בפרופוציות.

כשם שתאונות הדרכים לא ישמידו אותנו, גם הטרור לא.
ברמה הלאומית (לא האישית), הטרור פוגע בנו בעיקר במוראל.

במלחמת יום-כיפור, אחרי חודש של לחימה וכ-10,000 נפגעים, כבשנו מחדש את מוצב החרמון, כבשנו פי-שלושה משטח רמת הגולן שהיה בידינו לפני המלחמה, הדפנו את המצרים מסיני, חצינו את התעלה, וכוחות שריון ישראליים עמדו 103 קילומטרים מקהיר, בלי אף כוח מצרי שיוכל לעצור אותנו.
היום עומד מולנו אויב שאין לו יכולת לייצר פגיעה איסטרטגית במדינה.
הוא מקיז את דמנו – אבל אנחנו עושים זאת טוב ממנו, ולא דורשים נקמה או הפלת ממשלה.

תאונות הדרכים ניתנות למניעה (בחודש שאחרי רצח רבין לא נהרג אפילו אדם אחד בתאונת דרכים).
גם הטרור.
אבל היסטריה לאומית לא תעזור, לא לזה ולא לזה.
הגיע הזמן לקרר את הראש, לצאת מהמקומות שאין טעם להחזיק בהם, להגן כמיטב יכולתנו על מה שצריך להחזיק, להכות במי שצריך הכי מדויק שאפשר, ולהבין שהקזת הדם תימשך עד שיקום מנהיג פלסטיני שיעשה אלטלנה לחמאס ולג'יהאד.

אנחנו לא יכולים לגרום לזה לקרות אצלם. אנחנו לא יכולים למליך מלכים אצלם.
הם יעשו את זה לעצמם, מתישהו.
אנחנו צריכים רק לשמור על רוח הלחימה שלנו, כמו שהם – שסבלו באינתיפאדות הרבה יותר מאיתנו – שומרים על שלהם.

אבל בגלל שאנחנו לא יכולים לגרום לזה לקרות אצלם, אנחנו חייבים לטפל בצד שלנו.
כמו ברכב שאינו בנוי לשאת את משקל המיגון, גם אצלנו צריך לחזק מבפנים את בולמי-הזעזועים, השלדה, הגלגלים – הבסיס עליו עומדת המדינה.

בחיל-האויר הבינו שהטייס שמשגר טיל אינו יכול לפעול אם טכנאי אחד ישכח מברג במנוע.
הבינו שכדי שהטכנאי לא ישכח מברג במנוע, הוא צריך להיות ערני כשהוא ניגש לעבודה.
כדי שיהיה ערני, הוא צריך לישון ולאכול טוב לפני העבודה.
הוא גם צריך לדעת היטב את העבודה, לדעת למה העבודה שלו חשובה, והוא צריך לדעת לפעול לפי הנוהלים.

תשליכו את ההבנה הזאת על המדינה.

אבל את המדינה שלנו מנהלים חי"רניקים.
כאלה שחושבים ש"לא יכול זה לא רוצה", ולא מבינים שמפקד של טנק בלי דלק יכול לרצות עד מחר, אבל ליסוע הוא לא יכול.
כאלה שחושבים שמה שלא יורה לא חשוב, כי ברגע האמת החי"רניק יקום וירוץ ויירה, ושוכחים שהחי"רניק לא יקום ולא ירוץ ולא יירה אם לא אכפת לו בשביל מי הוא עושה את זה.

כדי שלחי"רניק יהיה אכפת, כדי שלטנק יהיה דלק בזמן ובמקום הדרוש, צריך תשתית, גם חינוכית וגם פיזית.
בשביל תשתית חינוכית צריך חזון.

צריך משהו לחנך אליו, או נגדו.
החינוך הפלסטיני היום הוא נגד – נגד ישראל, נגד אמריקה, נגד הכיבוש.
כשלא יהיה כיבוש, תהיה להם בעיה, אבל בינתיים יש להם רוח לחימה כמו שהיתה לנו באוקטובר 1973.
החינוך הישראלי עמד על ערכים שהיום לחלקם אין משמעות (שלילת הגלותיות? מי זוכר מה זה?), את חלקם זרקו לפח מזמן ("צבר"), וחלקם פשוט לא מקוים ע"י המערכת שאמורה ללמד אותו ("הזכות לכבוד והחובה לכבד").

מערכת לא יכולה לייצר חזון.
בשביל זה צריך אנשים עם שיעור קומה לאומי, ומי שימצא כזה בממשלה או בכנסת – שיודיע לי.
בהעדר חזון אמיתי, אנשים פונים לניו-אייג' למינהו, לא כי זה נכון אלא כי "זה מה יש" למלא את החלל.

אז מה נשאר לנו?
הפלסטינים צריכים אלטלנה, ואנחנו צריכים חזון.
גם אנחנו וגם הם צריכים מנהיג.

עצוב.

עין תחת עין, שן תחת שן

(רשימה זו נכתבה מחדש ביום ה', 12:00, בעקבות אי-ההבנות אותן אפשר לראות בתגובות.)

בשעת כתיבת שורות אלה, מחפשים חיילי גבעתי את שרידי גופות חבריהם, שנהרגו בפיצוץ נגמ"ש בעזה.
בשעת כתיבת שורות אלה, אני בחופשה משירות מילואים בעזה, לשם אחזור מחר בבוקר.
מטרת הרשימה הזו איננה דיון פוליטי או מוסרי אם מוצדק או לא לשרת בשטחים.
מטרת הרשימה לבקש, ממי שמוכן לשמוע, לזכור שחיי החיים חשובים מגופות המתים, כולל גופתי.

אם, חס וחלילה, תיפול גופתי לידי מחבלים, אני מפציר במדינת ישראל שלא לסכן חיילים כדי להשיג את גופתי בחזרה.
אני מפציר במדינת ישראל שלא תשחרר תמורת החזרת גופתי אסירים חיים.
שלא תוותר תמורת החזרת גופתי ויתורים מדיניים או בטחוניים.
אני מאשר למדינת ישראל להחזיר, תמורת החזרת גופתי לקבר ישראל, עין תחת עין.
שן תחת שן.
גופה תמורת גופה.

הגיע הזמן שגופות וחלקי-גופות יפסיקו להיות קלף-מיקוח תמורת אנשים חיים.

עין תחת עין זה העיקרון עליו (לדעתי) ישראל צריכה לעמוד במשא-ומתן על החזרת שבויים ונעדרים.
תמורת שבויים חיים שלנו להחזיר אסירים חיים.
תמורת גופות של שבויים ונעדרים שלנו, להחזיר גופות של מחבלים הרוגים.
תמורת חלקי-גופות, להחזיר חלקי גופות.

בתחומים אחרים, יש לשקול כל נושא לגופו.

למי שזה לא ברור:
אם יציעו להחזיר לנו את גופתו של רון ארד, לדעתי, צריך להחזיר תמורתה רק גופות של מחבלים.
לא מחבלים חיים היושבים היום בכלא.

אבל לא אבקש ממשפחות אחרות לדרוש זאת ממדינת ישראל.

אני מבקש רק על עצמי.

מילואים, חלק ראשון

מילואים
אתה הולך למילואים?
כן.
עדין, בגילך?
כן.
לא נמאס לך?
נמאס.
אז למה אתה הולך?
כי צריך ללכת.
אתה לא מרגיש פראייר?
כן. הייתי מעדיף לצאת לחופשה באילת.
ועוד לגוש קטיף? אתה הרי בעד שיפנו אותם?
נכון. אבל להגן על אזרחים זה לא פקודה בלתי-חוקית.
אני לא מכיר כמעט אף-אחד שעושה מילואים!
תכיר, שני האחים שלי ואני. שמאלנים שמקוים שנצא מהשטחים, ועושים בהם מילואים.
 
גיוס
קצינת קישור: אתה צריך לחדש את הפטור מנעלים צבאיות.
למה? עשיתי מילואים בלי נעלים צבאיות שלוש פעמים עם הפטור הזה, לא הייתה בעיה ואף-אחד לא אמר כלום.
קצינת קישור: כי אתה צריך. לך לרופא.
רופא: הפטור שלך לא חוקי. אין עליו חותמת של רופא. אני לא יכול לדעת מי כתב אותו. למה לא הבאת מסמכים רפואיים?
כי עשיתי מילואים שלוש פעמים עם הפטור הזה, ואף-אחד לא אמר כלום ולא הייתה שום בעיה.
רופא: אבל עכשיו אני לא יכול לתת לך פטור.
אבל הרופא של הגדוד נתן לי את הפטור הזה מול העיניים של המג"ד. עשיתי שלושה שמ"פים איתו ואף-אחד לא אמר כלום ולא הייתה שום בעיה, אז למה שאביא מסמכים רפואיים הפעם?
רופא: אבל הפטור הזה לא חוקי. אין עליו חותמת. אני לא יכול לדעת מי כתב אותו ולמה. אני אתן לך פטור למילואים האלה בלבד. למילואים הבאים תביא מסמכים רפואיים.
 
כשאתם מקבלים נייר מרופא, תדאגו שתהיה עליו לא רק חתימה אלא גם חותמת.
 
אימון לקראת לחימה
רוב החיילים אנשי חיל-האוויר, לשם העבירו אותי כשהשתחררתי מהסדיר.
יש כמה בודדים שהיו לוחמים, בחי"ר או שריון.
רובם אנשי מקצועות טכניים שבקושי זוכרים איך יורים.
ביום וחצי רוצים להכשיר אותם כרובאי-3.
מתרגלים ירי ב-M16 ביום ובלילה, בשכיבה, כריעה ויישור מקורב, ותפעול מעצורים.
רוב האנשים מתלוננים שהם לא פוגעים.
במטווח האחרון יריתי 18 כדורים ובמטרה מצאתי 25 חורים.
חובש מילואים עושה לנו רענון עזרה ראשונה.
ביום השני עושים לנו תרגילי פרט וחוליה ביבש.
אחד מכל דבר.
"GH
גומרים הולכים". אף-אחד לא רוצה להשקיע באימון.
המדריכה מתלהבת מהפזצטות שלי, מזכרת מגבעתי, לפני שהרגליים נשחקו.
קוראים לה קרן, יש לה המון מרץ, כשהיא נולדה הייתי בסדיר.
היא מסתדרת טוב עם המילואימניקים, מצליחה להעביר את החומר בלי להעיק ובלי להתעצבן יותר מדי, ומבינה שרובם רוצים להעביר את האימון הזה בצלילה ושאף-אחד לא יראה אותם, שלא יצטרכו להזיע.
היא גם יודעת שקשה לגברים לסרב לנערה בלונדינית כחולת-עיניים שצוחקת איתם אבל מבקשת שישקיעו בכל-זאת.
 
מילואימניק זה חר"ע של בנאדם
חר"ע = חרמן, רעב, עייף.
לא בהכרח בסדר הזה.
זה קורה למילואימניק בשנייה שהוא עולה על המדים, בלי שום קשר למי או מה שהוא היה קודם.
יש כאלה שמסתירים את זה יותר טוב, אבל זה קורה לכולם.
 
לא ברור כמה המדריכה שלנו מודעת למטמורפוזה הזאת, אבל ברור שהיא רגילה לכך שתשומת הלב שהיא מקבלת מהמילואימניקים חורגת בהרבה מהתחום המקצועי.
היא נחמדה עם כולם, לא מילימטר יותר מזה.
בתחום המקצועי היא מעולה – מסבירה כל מה שצריך, כמו שצריך, שולטת בחומר וגם יודעת להסביר אותו; אבל היא גם יודעת שמסתכלים עליה לא בגלל שחשוב לדעת מה זה סתרש"ף.
[X=nextPage=X]

חי"רניק בחיל-האוויר
הייתי שלוש שנים בגבעתי לפני שהגעתי למילואים בחיל האוויר, ואחרי 15 שנה במילואים אני עדין לא מבין איך החיִיל הזה עובד.
אומרים שכאן נורא מסודר, אבל בשקם ובחדר-האוכל אני רואה חיילים על אזרחי או חצי-אזרחי, או עם סרבלים במקום מדים. חיילות מסתובבות ב"מדים" שיכולים לסובב את הראש לנזיר, וזה נראה לכולם נורמלי.
בירוקים היו זורקים אותי מהשקם אי
לו הייתי נכנס לא מגולח.

 
המגורים שלנו בשני הלילות הראשונים, באימונים, הם ב"חדרי-האירוח" שבבסיס.
לחיל-האוויר יש חדרי-אירוח.
בחדרי-האירוח על כל מיטה מחכים מזרון, סדין, שמיכה, וממתק-שוקולד.
חושבים עלינו.
בירוקים היו נותנים ל"אורחים" שטח להקים אוהל.
 
בחדר-האוכל מגישים אוכל יותר טוב ממה שאני זוכר מהסדיר, ואפשר לקחת כמה שאתה רוצה.
החיילים מתלוננים שהאוכל לא טעים, והולכים לשקם.
השקם שאני זוכר מהסדיר, וגם מהמילואים עם הגדוד בקו, היה משאית שהייתה מגיעה פעם בשכחתי והנהג היה מוכר ממתקים ("צ'ופרים"), ארטיקים וכלי-רחצה.
השקם כאן נראה כמו קניון. יש בו חנות "סדקית" שמזכירה מכולת, חנות "חלבית" שמזכירה "סמי בורקס", וסטיקייה.
אני מסרב לאכול שם מתוך עיקרון: לא מקובל עלי שאני אשלם לצבא על אוכל. למה שלא אשלם גם על המדים?
המילואימניקים מחיל-האוויר מסתכלים עלי מוזר, אומרים שאני צודק, והולכים לקנות סטייק עם צ'יפס.
הסדירים לא מבינים על מה אני מדבר: איך אפשר בכלל לאכול מה שמגישים בחדר-האוכל?
 
קטה ראשונה
לילה ראשון בבסיס, ליד המגורים, לפני השינה: אימון טאי-צ'י קצר, יותר "לסמן וי" מאשר באמת להתאמן.
אני בוחר אזור יחסית שטוח וקצת חשוך ליד מבנה-המגורים, ומתחיל קטה.
בחושך העין לא רואה את מי שזז לאט, וכשפתאום מבינים ש
זה אדם, זה יכול להיות די מפחיד.

המדריכה, עם כמה חיילים שלא נמצא להם מקום ב"חדרי-האירוח", עוברת לידי ופתאום קופצת: "מי זה? מה הוא עושה? יו, נבהלתי…"
 
חלוקה ליישובים
אמרו לנו לנסות להתחלק לבד ולהגיש רשימות מסודרות, מי רוצה להיות איפה ועם מי.
אני מתחבר לבחור בשם רפי, שמארגן קבוצה לנווה-דקלים.
לא ממש אכפת לי איפה להיות, אבל הוא והחברה שמסביבו נראים לי בסדר, וזה מה שבאמת חשוב.
כשמקריאים את הרשימות הסופיות, כולנו רשומים לנווה-דקלים – חוץ מרפי.
הקצין שקורא את הרשימה מסיים, ואומר בחצי-חיוך "מי שיש לו בעיות מוזמן לגשת…"
בזמן שהוא אומר את זה הוא מוריד חולצת-מדים ונשאר בטי-שרט לבנה שמכסה שרירים של מרים-משקולות מקצועי. אני מנסה לדמיין תמונה כזאת בירוקים, ולא מצליח.
הוא מקבל כמה שריקות, אבל אנשים לא נבהלים ורצים לנסות לסדר טעויות.
רפי אחד מהם, ובסוף הכל בסדר – הוא איתנו.
שבעה לנווה-דקלים. יישוב של כ-3,000 נפשות.
ליישוב אחר, של 2-3 משפחות, שלחו 23 איש.
לך תבין.
[X=nextPage=X]

שיחת סיכום עם מפקד הבסיס
אין כאן שום עניין של פוליטיקה. הצבא הוא חלק מהמדינה, אתם אזרחים במדינה והצבא צריך אתכם. עד היום אזרחים שהם חיילים שמרו עליכם, עכשיו אתם תשמרו על אזרחים אחרים, כשתסיימו את השירות שוב אחרים ישמרו עליכם.
אנחנו מנסים לתת לכם את התנאים הכי טובים שאפשר, ומנסים להכשיר אתכם למשימה שאתם צריכים לבצע הכי טוב שאפשר, במסגרת המגבלות שצה"ל צריך להתמודד איתן. אתם לא הולכים להיות לוחמי-חי"ר, אלא מאבטחי-יישובים. מי שנמצא בקו-המגע עם הפלסטינים הם חיילי החי"ר. אתם הרבה מאחוריהם. אתם לא אמורים לעסוק בלחימה-ממש, אבל הצבא מצפה מכם שבמקרה הצורך תגיבו כמו שלימדנו אתכם.
יש שאלות? הערות?
 
יש כמה שאלות והערות. המפקד עונה לכולן ברצינות, מבקש מהקצינים שתחתיו לרשום "לטיפול בהמשך" כמה נקודות.
 
אחד החיילים מבקש להודות "בשם כולם" לקרן, המדריכה, שעשתה עבודה נהדרת ונתנה יחס נהדר ואנחנו ממליצים עליה לקורס-קצינות.
קרן מקבלת מחיאות-כפיים מכולם, מאדימה כסלק, מפקד הבסיס אומר: "גאווה לבסיס, גאווה לקרן".
 
מחסניות
לפני השבחים לקרן, אחד הקצינים שאימנו אותנו מעיר שבעברו הוא היה איש חי"ר, וכאן הוא נתקל בהמון מעצורים. ב-M16, רוב המעצורים מקורם במחסנית לא תקינה. כשהגענו נתנו לנו שתי מחסניות ריקות איתן התאמנו, ואחרי האימונים נתנו לנו עוד שלוש מחסניות מלאות, להכניס לאפוד. עם המחסניות האלה לא התאמנו, ואין לנו דרך לדעת אם הן תקינות או לא.
הקצין ממליץ ש"בפעם הבאה" כל חייל יקבל מייד חמש מחסניות ריקות, יתאמן איתן, וכך ייפסלו המחסניות הלא-תקינות לפני שנצא מאימון לתעסוקה.
 
זה רעיון טוב, עם בעיה טכנית – בפועל, אילו באמת היו פוסלים מחסניות לא-תקינות, לא היו כל-כך הרבה כאלה במחזור.
אחת המחסניות נפלה לי מהיד, וכשפגעה ברצפה יצאו ממנה כעשרה כדורים; ברור שבירי מעשי יש כאן סכנה להזנה כפולה. הלכתי להחליף אותה; קיבלתי מחסנית מלאה, וכשבדקתי אותה בלחיצת הכדורים פנימה ראיתי שהם לא נדחפים בחזרה החוצה, כלומר הקפיץ הרוס. ביקשתי מחסנית אחרת, וקיבלתי; עד כמה שאני יכול לדעת בלי להשתמש בה, היא תקינה.
אבל האם הנַשַק שנתן לי את המחסנית ה"תקינה", באמת סילק את המחסניות הלא-תקינות? או שהעביר אותן לחיילים אחרים כי "יהיה בסדר"?
 
בפועל, יש לי מחסנית אחת שאני סומך עליה, וארבע שאני מקווה שיעבדו.
אבל זה קרה אחרי השיחה עם מפקד הבסיס, ממש לפני היציאה, כך שלא יכולתי להעיר לו על זה.
 
ארוחה חגיגית
בלילה שאחרי האימונים, לפני היציאה לתעסוקה, עושים לנו ארוחה חגיגית.
יש מי שצוחק שזו "סעודה אחרונה".
הרבה מהחיילים פשוט פחדו לצאת לגוש קטיף. ההרגשה הייתה שלוקחים אנשי מקצועות טכניים, שאין להם שום הכשרה כלוחמים, ושולחים אותם למלחמה.
השיחות עם המפקדים הישירים ועם מפקד הבסיס עזרו, אבל עדין אנשים חוששים.
 
הארוחה החגיגית בתשע בערב, והרבה מהחיילים מצפים לפנקייק וחביתה ואוכלים בשקם במקום.
כשאנחנו נכנסים מחכים לנו חצילים מטוגנים, עוף מוקפץ בסגנון תאילנדי, עוף בשומשום, אורז, סלטים שונים, לחמניות ועוגות מאפה-הבסיס.
מי שאכל בשקם מצטער על זה.
 
קטה שנייה
אחרי שהאוכל ירד קצת, לפני השינה, אני בוחר שוב אזור יחסית-שטוח ויחסית-ישר ליד המגורים, ועושה קטה.
אבל מתברר שחיילי-הבסיס שחוזרים מהשקם למגורים עוברים ממש לידי, והמראה
גורם להם להשמיע כל-מיני צרחות משונות.
מילואימניקים, שיושבים בפתח המגורים, אומרים להם לא להפריע לי.
 
יציאה
בבוקר עושים לנו מסדר-כוננות, ושולחים אותנו לעלות על אוטובוס שיביא אותנו למחסום כיסופים.
מי שיש לו רכב פרטי יכול להגיע איתו למחסום, אבל לתוך גוש-קטיף נכנסים רק עם רכב ממוגן.
מי שירצה אחר-כך להכניס את הרכב שלו פנימה, עושה זאת על אחריותו האישית.
כשהולכים עם התיקים והקיטבגים לאוטובוס, רפי מתחיל לשיר את המנגינה בה נראים החיילים עולים למטוס לוייטנאם ב"שיער".

זה רק חצי מצחיק.

Manchester England England
Across the Atlantic Sea
And I'm a genius genius
I believe in God
And I believe that God believes in Claude
That's me, that's me, that's me

[X=nextPage=X]

נווה דקלים
מסביב דיונות, ופלסטינים, וצבא.
חאן-יונס 200 מטר מאיתנו, שומעים את המואזין ויריות מהכיוון.
אמיתי, אחד הרבש"צים, נותן לנו תדריך ואומר שרוב הירי זה כוחותינו.

אנחנו קופצים כל פעם, אבל איש מסביב לא מתרגש: זה בחאן-יונס, 200 מטר מכאן, ולא קשור אלינו.

"אם יהיו פצמ"רים, כבר תדעו על זה."
 
במגורים שלנו יש טלוויזיה שבורה.
אמיתי אומר שהטלוויזיה הייתה שלו, פרטית, ושאנשים מהיישוב תרמו צלחת של YES וממיר בשביל החיילים; אבל את הטלוויזיה קלקלו כל-כך הרבה פעמים שנמאס לתקן, את הרכיב האלקטרוני של הצלחת גנבו, צהל לא חייב לספק לחיילים טלוויזיה, וזה המצב.
 
הוא ג'ינג'י ענייני, עם חולצה של פלחה"ן גבעתי, מחזור נוב' 92.
הוא לא זוכר את יובל ויינשטיין, שהיה המ"פ שלי בקורס מ"כים (בפלוגת בני-ישיבות), ואחר-כך מפקד הפלחה"ן.
זה לפני הזמן שלו.
 
בהתחלה מציבים אותנו בש.ג., אח"כ מגיעים חיילים מגבעתי ומעבירים אותנו לעמדת תצפית.
אם ינסו לבצע פיגוע בשער היישוב, עדיף שגבעתי סדירים יטפלו בו, ולא מילואימניקים מחיל-האוויר.
 
גבעתי
הם סמל וקבוצת חיילים שהוצאו מאימון מתקדם לאבטח את היישוב.
חברה טובים, עם ציוד הרבה יותר טוב ממה שהיה כשאני הייתי שם.
צה"ל מתקדם.
הם מגדוד רותם, פלוגת נובמבר 03.
גם אני הייתי ברותם, לפני שעברנו לטירונות-יחידה; רז שגיא, שהיה אחר-כך המג"ד, היה המ"פ שלי.
הם לא שמעו על רז, ושואלים אותי מאיזה מחזור אני. בלי לחשוב אני אומר "נובמבר שבע".
הם אומרים: "נובמבר תשעים ושבע? כבוווד…"
אני מתקן: שמונים ושבע.
מסתכלים עלי כמו על דינוזאור.
כשהם חושבים שאנחנו לא שומעים, הם קוראים לנו "הזקנים".
 
באחד הערבים המ"פ שלהם בא לביקור.
אנחנו מספרים לו עליהם דברים טובים (ויש), והוא מרוצה.
אני שואל אותו על מסלול האימונים שלהם, ומגלה שהרבה השתנה מאז שהייתי שם, ולא הכל לטובה.
המסלול היום הוא עשרה חודשים.
מה שלא מספיקים לעשות במסלול, לא עושים.
פעם היו ארבעה חודשים באימון וארבעה בקו, עכשיו יש רק קו.
פעם ידעו שמה שלא הספקת לעשות בטירונות ובאימון המתקדם, תוכל לעשות באימון; היום אין אימון.
מתוך האימון המתקדם של החיילים שלו, כבר חודש הם באבטחה ועוד היד נטויה.
החיילים שלו כבר חצי שנה בצבא והם רובאי-7, אבל הם לא עשו ניווטים כי אין מתי, וכנראה גם לא ייעשו.
"
עזוב ניווטים, שיתנו לי זמן לעשות שבוע תרגילי כיתה ומחלקה כמו שצריך."
 
מצד שני, יש בצבא המון הדגשה של נושא החינוך.
הרבה פעמים הוא צריך להחליט אם לתת שעה חינוך או שעה מטווח.
בתחקיר אחרי אירוע, בודקים היום לא רק את המקצועיות של הכוחות, אלא גם את הערכים: האם הייתה דבקות במשימה, חתירה למגע ולהכרעה עם האויב, האם הייתה רעות בין הלוחמים.
היום מקפידים שכל חייל יידע את הקוד הערכי של צה"ל.
 
אבל האם זה דבר שהחיילים מדקלמים, או שזה דבר חי?
מ"פ: זה תלוי במפקד.
 
דיברתי איתו רק זמן קצר, אפילו את שמו איני יודע, אבל הוא עשה עלי רושם טוב.
הוא אוהב את החיילים שלו, אכפת לו מהם, לא רק מהרמה המקצועית שלהם אלא ממה שהם יודעים ומבינים על המדינה שלנו.
 
אוכל לשבת
בצהרי יום ו' מופיעים אצלנו מגשים עם אוכל לשבת, מהתושבים.
עוף בתנור, אורז, תפוחי-אדמה מטוגנים, אפונה ירוקה, סיר עם חמין ועוגה לשבת.
על כיסוי המגש עם העוף מודבק פתק:
"
שבת שלום" עם ציור של פרח.
 
מדורות
ל"ג בעומר, ובכל מקום מדורות.
מכל מקום מזמינים אותי להצטרף למדורה ולאוכל.
זו לא תעמולה, זה הכנסת אורחים.
אילו לא הייתי צריך להתארגן למשמרת, הייתי מצטרף – לא בגלל המדורה והאוכל, בגלל האנשים.
אני לא מסכים עם הדעות הפוליטיות שלהם, ואני חושב שצריך לפנות את עזה, אבל הם אנשים טובים.
ליד אחת המדורות מנגנים על גיטרה, וזה מדגדג לי באצבעות.
גם אצלנו עושים מדורה, ולפני השמירה הסמל מגבעתי לא עוזב אותי לפני שאני אוכל ארבעה שיפודי-עוף.
רזה אני לא אחזור מכאן…
 
שמירה
שש שעות משמרת ושש מנוחה, שש משמרת ושתים-עשרה מנוחה.
לא נורא, כבר יצא לי לעשות שש-שש במשך 28 יום, בבקעה.
העמדה רחוקה מהמגורים שלנו.
ביום רוצים שנגיע לשם רגלית, כדי להראות נוכחות ביישוב למי שצופה עלינו – וברור שצופים עלינו.
חשוב להראות ערנות בעמדה.
כולם יודעים ששיגרה ושאננות הם האויב מספר אחד שלנו, אבל רק התחלנו.
בלילה השכפ"ץ מגן מהקור, אבל לא מהעייפות.
סוכריות מנטה עוזרות, וגם פיצוחים, וגם פשוט אוכל.
רזה אני לא אחזור מכאן.
 
ברית מילה
פיצלתי את שלושת ימי החופשה שמגיעים לי לשלושה ימים, כדי להגיע לברית לבן של אחי, לשיעור עם המורה שלי, ולשיעור עם התלמידים שלי.
הברית הייתה היום.
יונתן בן בועז ואמירה כפרי.
 
לא עליו אני שומר מנווה-דקלים, אבל אולי מישהו מנווה-דקלים עכשיו במילואים, שומר עליו.
 
אני חוזר לשם מחר בצהרים.

יוצא למילואים

הייתי מעדיף לצאת לחופשה באילת, אבל מילא…
תכננתי להשאיר כאן כמה דברים למחשבה, אבל בגלל התינוק החדש במשפחה לא הספקתי.
נו, מילא.
אולי כשאצא לחופשה אוכל לכתוב משהו על חוויות מהמילואים – פעם כמעט ירו בי כשהתאמנתי בטאי-צ'י במוצב ליד גבול מצריים (מישהו חשב שאני מסתנן…).
חוזר, אם לא יהיו תקלות, ב-20.5

חץ וקשת בממשית

בחול המועד פסח עזרתי לאחי להפעיל סדנאות קשתות וג'אגלינג ב"שוק הנבטי" בממשית.
עיר נבטית בת 2,000 שנה, אבנים ואבק באמצע המדבר, אפילו גמל לא יסתובב שם מרצונו – ואנחנו שם, יחד עם עוד המוני בית ישראל, עושים שמח בפסח…

 
 

איתי בעיקר עשה שמח לאנשים, ג'ינגל ועשה קעקועים זמניים (לא חינה, אלא צבעי-איפור מתעשיית הקולנוע האמריקנית), ואני בעיקר הדרכתי קשתות.

 
 

רוב העבודה שלי היתה עם נערים, שבאו לפוצץ בלונים: כך נראה קיר-המטרה בתחילת היום

 
 

(המטרה מימין למעלה מיועדת לכדורי-צבע (פיינטבול) שיורים מקנה-נשיפה. צריך לזה ריאות מאוד חזקות, ורק מבוגרים הצליחו.)
בין הקשתים היו מבוגרים, נערים וילדים, והכי כיף בשבילי היה לעבוד עם הילדים.
לראות את הפנים של ילד בן 3-4, שהקשת כמעט גדולה ממנו, שהצליח (עם מעט עזרה…) לפגוע בבלון, זה פשוט תענוג.

 

היה ילד אחד, שחזר כמה פעמים לירות, ובאחת הפעמים הביא איתו חבר.
החבר הסתכל מהצד, אבל לא ביקש לירות.
שאלתי אם הוא רוצה לנסות, והוא והילד הראשון אמרו יחד ש"הוא לא יכול, כי יש לו בעיה ביד".
שאלתי מה הבעיה, והתברר שלילד בעיה מולדת ביד שמאל (שבה ימניים מחזיקים את הקשת), והוא לא יכול לייצב אותה מספיק בשיל להחזיק משהו.
שאלתי את הילד אם הוא יכול לסגור את היד, והוא אמר שכן; אז אמרתי לו שיחזיק את הקשת בימין ואת המיתר בשמאל, ושאני אעזור לו אם צריך. היה לו קשה, אבל ביריה הראשונה הוא הגיע לקיר-המטרה, דבר שלא כל בני-גילו הצליחו.
ביריה השניה והשלישית הוא פוצץ בלונים.
לראות ילד רגיל מאושר אחרי שירה חץ, זה תענוג; לראות ילד שהיה בטוח שהוא נכה פוגע במטרה, זה ברמה אחרת לגמרי. לא צילמתי אותו, אבל מכל חמשת הימים בממשית הוא הזיכרון הכי חזק שלי.
נתתי לילד הזדמנות לעשות מה שהוא חשב לבלתי-אפשרי, והוא הצטיין בזה.
היה שווה לי כל החום, האבק, הזיעה, העייפות והלחץ, בשביל לראות את האושר שלו.

 

כשתם "השוק הנבטי" וחזרנו הביתה, איתי ושני ילדיו "התרסקו" על השטיח ברגע של שלווה…

 
 

והתחלנו להתכונן לפעם הבאה, בשבועות…

תזמון, מילון, אימון מיוחד ועוד

במאמר יין-יאנג בלחימה כתבתי על תזמון, והנה סרטון עם הדגמה נהדרת לשלושה מתוך ארבעת התזמונים: יין, חצי-יין, וחצי-יאנג (למרות שהתזמון הראשון לא "מושלם", טורי נתן לאוקה "עוד קצת" בסוף, מה שהופך את זה לחצי-יין; אבל הטכניקה היא של יין מלא).
הסרטון מכאן, ותודה ל-MidNight Flame, שהביא את הקישור לפורום אמנויות לחימה בתפוז.
לגבי תזמון של יאנג שלם, Lost Oath הביא קישור לסרטון (כבד) המתאר קרב זירה אגרסיבי מאוד, והתחיל דיון (גם) על הדימיון והשוני בין קרבות זירה לקרבות-רחוב. שימו לב למכת-האגרוף המפילה את קרוקופ (הלבן), ומובילה להפסדו בקרב: זה תזמון של יאנג שלם, קרוקופ נפגע לפני שהתחיל לבצע בעיטה (צפו בקטע הזה כמה פעמים: קרוקופ (משמאל) מתחיל לבעוט עם רגל שמאל לפני שהוא נפגע. זה קורה כל-כך מהר שכמעט לא רואים).
הדיון בפורום על הסרטון לא נסב על תזמון, אבל מענין מכל-זאת.

ובענין אחר, באותו פורום עובדים על מילון למונחים באמנויות לחימה: בכל שבוע (בערך) עובדים על אות אחרת.
אנשים מעלים מונחים באותה אות הדורשים הגדרה, ומציעים הגדרות. יש דיונים על ההגדרות, ובסוף מאחדים את הכל על קובץ אחד, שעולה להגהה.
פרוייקט מענין, שייקח הרבה זמן להשלים (היגענו בינתיים רק ל-ד'…).

שרון שטרן ביקשה להזכיר על אימון המיוחד לנשים באומנויות הלחימה.

orangeMechanique  העלה שאלה על אדרנלין והשפעותיו בלחימה, והתחיל דיון שמתחיל בתיאור שיטות אימונים והגיע (בינתיים לדיון על ניסויים בגרבילים, וכנראה עוד יימשך…

Fa-jing ביקש לחזור לפרוייקט שהתחיל פעם: תרגום לעברית של "אמנות המלחמה" מאת סון-צו, מהמקור הסיני, בהתייחסות לאמנויות לחימה (ולא, כמקובל ברוב התרגומים, לפילוסופיה או עסקים או ענייני צבא ומדינה).
יהיה מענין!