Monthly Archives: מאי 2012

לחשוב צעיר זה ללמוד (לעשות) דברים חדשים

אחרי הרבה זמן שלא, עשיתי קטה. לפעמים זה מסדר דברים בראש, לפעמים מעלה שאלות. הפעם עלתה לי מחשבה, לא חדשה אבל רעננה (בשבילי), על הקאטה, והשיטה, וכמות החומר שיש ללמוד. וגם, על כמה זה כיף לעשות קאטה. אפילו כשאתה לא בכושר והרגליים רועדות אחרי.

אין כאן משהו עמוק במיוחד. פשוט עלה לי באימון ורציתי לכתוב, כדי לסדר את זה בראש.

התבלבלתי בזמן הקאטה. איפשהו בחצי הראשון, דילגתי על העננים והבעיטות והגעתי ל"עגור"; כשהבנתי, חזרתי, עשיתי הכל והמשכתי בלי תקלות (אני מקווה) עד הסוף. זו קאטה ארוכה: 99 תנועות, חצי שעה בקצב "נוח", זה לא מעט. אם לא מתאמנים הרבה זמן, קל לשכוח את הסדר. קל להתבלבל, במיוחד שהרבה תנועות חוזרות שוב ושוב. אחרי שלומדים את כל תנועות הקאטה, עוברים כמה חודשים של תרגול עד שזוכרים את הסדר בלי תקלות.

ואז, מתחילים לשאול את המדריך/מורה, מה לומדים עכשיו? מה הלאה? את הקאטה אני כבר יודע, רוצה חומר חדש!

ואז אומרים לך (אם עוד לא אמרו את זה קודם) שאצלנו צריך להתאמן כמה שנים רק על הקאטה (וכל מה שעושים בשיעור, כמובן: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, צאן-צ'ואן, עבודה בזוגות) לפני שלומדים חומר חדש. לימוד לעומק, לא לרוחב. לא מספיק לעשות את התנועות של הקאטה, צריך לעשות אותן נכון, לפי העקרונות שמסבירים מהשיעור הראשון עד האחרון, ובשביל זה צריך לחזור עליהן עוד ועוד, להעמיק את ההבנה – ולימוד חומר חדש, בשלב הזה, רק מפריע. צריך להעמיק בחומר.

וזה לא שבשיטה אין רוחב – כשעוד התאמנתי בצורה סדירה, היה לוקח לי ארבע שעות לעשות אימון סולו שלם של כל מה שידעתי פעם אחת (רק לעתים נדירות היו ארבע שעות פנויות; הייתי מחלק את החומר לימים). ואני ידעתי פחות מחצי מהחומר שיש לדעת בשיטה. למאסר וונג פו-לאי, כך סיפר ניר, לוקח 8 שעות לעבור על כל מה שהוא יודע.

זה המון חומר ללמוד – וחלק מזה כולל קאטה של שלוש שעות (פה-קואה). מי לעזאזל צריך כל כך הרבה חומר באמנות לחימה?! עד שאתה יודע הכל, אתה כבר זקן מדי להילחם!

והיום, בזמן הקאטה, נזכרתי בתשובה, שבהתחלה לא הבנתי, ואחר כך לא הסכמתי איתה, והיום (נדמה לי ש) אני מבין: כדי שתישאר תלמיד. לא כדי שתמשיך לשלם דוקא – הרי אפשר ללמד את כל השיטה לרוחב, בלי להעמיק. אבל מי ש"יודע את כל השיטה", מפסיק להיות תלמיד – הוא מאסטר. הוא מפסיק ללמוד. ומי שמפסיק ללמוד, מתחיל להזדקן… כמו שאני מרגיש היטב, מאז הפסקתי.

עשו כל מיני מחקרים על התוצאות הקוגניטיביות של הזדקנות; אחת הידועות היא שככל שמזדקנים, כך יותר קשה ללמוד משהו חדש. אבל תופעה שמתחילים לגלות את יישומיה בשנים האחרונות, היא שגם ההיפך נכון – לימוד של דברים חדשים יכול לעכב הזדקנות. אבל לא כל דבר חדש שלומדים מעכב הזדקנות, אלא רק לימוד לעשות משהו חדש. מחקרים מדברים על ג'אגלינג, נגינה, ודברים דומים, ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים. זה גורם למוח לייצר קשרים חדשים בין תאי-עצב (או משהו, זה לא התחום שלי) ובכך מעכב את תהליכי ההזדקנות – ובאמנות לחימה אפשר כל הזמן ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים.

ואפשר גם לא – יש שיטות שבהן יש "מעט חומר" (קיודו, קנדו, לדוגמא), ויש כאלה שמתוך עיקרון מלמדות הרבה חומר מהר – כי צריך להכין את הלוחם לקרב, או לתחרות, או כי מלמדים את העקרונות דרך הטכניקות. ויש שיטות, כמו שלנו, שמשאירות הרבה חומר ל"אחר-כך", מתוך עיקרון. חלק מהשיטה "סגור" רק להיישי, חלק אחר רק לניושיצו, וחלק פתוח אבל לא מתאמנים עליו כל הזמן כך שתמיד אפשר להפתיע עם חומר מוכר עם טוויסט חדש – כמו לתרגל את כל התנועות בקאטה בתור טאן-רן, או לעשות את כל תנועות הטאן-רן בהליכה, או הפוך, או עוד כל מיני "פטנטים" שלוקחים את המוכר והופכים אותו לחדש.

כשעוד לימדתי, כל פורים הייתי עושה שיעור "נהפוך הוא" – עושים את הקאטה מהר ואת הטאן-רן לאט, או על צד שמאל או כל מיני פטנטים אחרים, שמיועדים לקחת את המוכּר ולהכריח אותך – התלמיד – לחשוב עליו מכיוון חדש, בלי לוותר על העקרונות של הישן (שחרור, מרכז, יציבה, נשימה, באלאנס). והעניין הוא, שבתרגול כזה אין טעם אם אתה עושה את הדברים האלה ממילא, כחלק מהאימון היומי (אם, נניח, אתה רווק נטול בעיות פרנסה ויש לך 40 שעות פנויות ביממה).

כי כדי להסתכל על חומר ישן כאילו הוא חדש, צריך לעשות אותו בצורה שאף פעם לא עשית, מחד, ולהקפיד על אותם הדברים עליהם תמיד הקפדת, מאידך. זו אחת הסיבות שסדנאות קשתות היו נותנות כל כך הרבה במיוחד לאנשי טאי-צ'י. אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שכל פעם שאתה לומד לעשות משהו חדש (או משהו ישן בצורה חדשה), אתה מעכב הזדקנות. לפחות בקצת. אילו היינו לומדים את כל השיטה בעשר שנים, מה היה נשאר ללמוד אחרי כן?

וכל זה עלה לי בזמן הקאטה, היום. לפני שעה.

כדאי לעשות קאטה…

מודעות פרסומת

אז יש מחאה, מה עם הבחירות?

לקראת הבחירות ואחרי הבחירות, את המלחמה למען הצדק נצטרך להמשיך.

הבחירות לא הוקדמו בגלל המחאה.

אולי כך ינסו להציג זאת, אבל זה פשוט לא נכון. אם בגלל חוק טל ואם, כמו שאומר שי כהן, בגלל כשלון המדיניות הכלכלית של נתניהו, הבחירות לא מוקדמות בגלל המחאה החברתית או הרצון לצדק חברתי, הן מוקדמות כי ביבי חושב שבחירות יעזרו לו, שיוכל להקים ממשלה חדשה, שבה ייקל עליו לשלוט.

מי שרוצה להיפטר מביבי, וגם מי שרוצה שביבי ימשיך בשלטון, יכולים להפסיק לקרוא ולזפזפ הלאה.

מי שרוצה צדק חברתי, צריך להבין שמצד אחד, ושוב כמו שאומר שי כהן בקישור למעלה, זו ההזדמנות שלנו כאזרחים לדרוש משהו מהפוליטיקאים, ומצד שני, ואולי יותר חשוב, שצריך לזכור שהחיים הם מרתון ולא ספרינט, שיהיו חיים גם אחרי הבחירות, ושהצדק לא יופיע מאליו גם אם יחימוביץ תהיה ראש ממשלה. את הדרישה לצדק חברתי נצטרך להמשיך לצעוק, חזק, גם לממשלה הבאה – כי אם לא אנחנו, מי?

אז כן, לדרוש מהפוליטיקאים לפעול למען האזרח הקטן, וכן, להבין שהפוליטיקאים אליהם צריך לפנות נמצאים ביותר ממפלגה אחת, וכן לגרום להם להתחרות אחד בשני מי יבטיח יותר צדק חברתי –

אבל גם, ובעיקר, לזכור שאת הפוליטיקאים שומעים הכי טוב כשמנמיכים את הווליום לאפס ומסתכלים, רק מסתכלים בלי להקשיב, על מה שהם עושים. והם יעשו (או לא) רק אחרי הבחירות, כי ככה זה פוליטיקאים, ובגלל זה צריך לזכור שהחיים הם מרתון ולא ספרינט, ושיהיה צורך להמשיך במחאה גם אחרי הבחירות.

וזה בסדר, כי ככה זה צריך להיות – אם אנחנו לא נדרוש, הם לא יתנו. תינוק שנותנים לו הכל, לא לומד לזחול, רק לבכות. כדי שילמד ללכת צריך לגרום לו לזחול. באנגליה עברו 800 שנים מהחתימה על המגנה כרטה ועד שנתנו – אחרי מאבקים מרים – לנשים זכות להצביע לפרלמנט. הסופרג'יסטיות אכלו קש כדי שמישהי כמו מרגרט תאצ'ר תוכל להצביע, שלא לדבר על להיבחר. גם המחאה שלנו – ואנחנו – נצטרך לאכול קש. נשים קצת מלח, פלפל, שמן-זית, חומוס, ויהיה טעים…כי אם נפסיק לדרוש צדק, לעולם לא נקבל אותו.

לקראת הבחירות ואחרי הבחירות, את המלחמה למען הצדק נצטרך להמשיך.