"נולד 1886"

​ליד שדה בוקר יש חניון, או חורשה לפיקניקים או משהו, ששם עשינו פריסה אחרי מסע של ארבעים ק"מ. אי-אז בטירונות, זה היה המסע הארוך הראשון שלנו; הכי ארוך לפניו, אם אני זוכר נכון, היה שמונה-עשר קילומטר. בועז, המפקד, הזכיר אותו בתדריך לפני היציאה לארבעים, במלים "עכשיו גמרנו עם הטיולים".

אני לא זוכר כמעט כלום מהמסע, חוץ מזה שהיה ירח מלא והלכנו על פודרה לבנה ולא ראינו כלום ומתישהו נתקלתי באיזה אבן ועשיתי סלטה קדימה והפק"ל שסחבתי נתן לי מכה חזקה בראש. אבל אני זוכר את הסוף, בגלל שני דברים. 

ראשון, שהמסע לא נגמר בנקודת הסיום. בנקודת הסיום חכתה לנו פריסה, שולחנות עמוסי כל טוב שסיגל, הפקידה הפלוגתית המדהימה שלנו, הכינה. ואנחנו בסוף המסע, מגיעים אחרי בועז המפקד אל נקודת הסיום והפריסה, הנה השולחנות ממש כאן ליד והוא לא עוצר אלא ממשיך ללכת, בקצב חי"רניקים שבין הליכה לריצה, ועוד ממשיך, ולאן לעזאזל הוא הולך?! 

בדיעבד, זה חינוך נכון לחי"רניקים שהסוף הוא לא הסוף, תמיד יש עוד משהו; אבל באותו בוקר, אחרי ארבעים ק"מ, שנאתי אותו. אני לא חושב שהייתי היחיד. 

בסוף (האמיתי) הוא החזיר אותנו לנקודת הסיום, ולפריסה, ועשה לנו שחרור ושחרר אותנו לאכול, ואז כינסו אותנו שוב כי הגיעה מש"קית חינוך לספר לנו על בן גוריון. 

להזכיר, היינו אחרי לילה בלי שינה וארבעים ק"מ ובטן מלאה מהפריסה; בן גוריון לא בדיוק עניין אותנו. חלק ניקרו, והסמלים אמרו להם לעמוד. אני לא זוכר אם הייתי אחד העומדים אבל לנדאו נעמד מאחורי גרוסווסר וכנראה ניקר גם בעמידה, כי בועז המפקד אמר לגרוסווסר לשים קסדה למקרה שלנדאו ייפול עליו. אני לא זוכר אם הוא שם קסדה באמת. 

ואז הוא פינה את השטח למש"קית. 

לא זוכר איך קראו לה, לא זוכר איך היא נראתה, לא זוכר כמעט כלום ממנה; כשמתים מעייפות לא זוכרים הרבה. אני מניח שגם היא הבינה שהיא מדברת עם חבורת זומבים שבן גוריון לא בדיוק מעניין אותם כרגע. אני זוכר שהיא חייכה כשפתחה, אמרה משהו על שדה בוקר ושהצריף של בן גוריון שם, ו"מישהו יודע משהו על בן גוריון?" – כי צריך לערב את הקהל כדי ליצור עניין. 

ואז לנדאו, במקום ליפול על גרוסווסר, פותח את הפה ובקול של מדבר מתוך שינה בעמידה,  פולט הרצאה של עשר דקות רצופות על בן גוריון, מלידתו עד מותו, בלי להתבלבל פעם אחת, בלי לטעות ובלי לחזור על אף נקודה פעמיים. כאילו ויקיפדיה התחילה לדבר, רק שעוד לא היתה אז ויקיפדיה. 

הוא סיים באותו טון שבו התחיל, ואני זוכר שלמש"קית לקח איזה דקה להתאושש ולהבין שבעצם לא נשאר לה כמעט מה להגיד שלא נאמר. 

אני לא זוכר מה היה אחרי זה; לא זוכר אם יצאנו הביתה או חזרנו להישאר שבת, או מה. רק זוכר את לנדאו עומד שם כמו עומד כל שניה להתמוטט, ומדבר על בן גוריון כאילו מתוך שינה. 

די מדהים, האמת. ומקץ שלושים שנה כמעט, כל מה שאני זוכר מהפלט שלו זה שהוא התחיל ב"נולד 1886". אז חשבתי שאולי כדאי להתעדכן. 

דוד בן-גוריון – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F

ההתנחלויות מגינות על ישראל? 

​נו, צריך להפריך את זה,  לפחות פור דה רקורד. 

הימין טוען שההתנחלויות מגנות על ישראל מהטרור הפלסטיני. משהו כמו ש"חומה ומגדל" הגנו על תל-אביב. 

שתי הטענות לא נכונות. 

ישובי חומה ומגדל לא מנעו התקפות על כל ישוב אחר, להיפך, הם הוסיפו מטרה נוחה להתקפה בלב שטח ערבי. כמו ההתנחלויות. 

הנכון הוא שמטרת ההתנחלויות, כמו מטרת חומה ומגדל, היא לתקוע דגל ולהכריז "שלנו" על אדמה שהפלסטינים (אז "הערבים") טוענים ששייכת להם. המטרה העיקרית של ההתנחלויות היום,  היא למנוע נסיגה ישראלית מיו"ש, וכתוצאה למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים. 

מיקום ההתנחלויות בלב שטח מיושב בפלסטינים, הופך את המתנחלים למטרה נוחה לשכניהם, מכריח את צה"ל להקצות כוחות להגן עליהם ובכך מסכן גם את החיילים.  

אמנם תפקיד החיילים להגן על המדינה, אבל זכותה של המדינה להחליט על מה להגן ועל מה לא; ימית בסיני וגוש קטיף בעזה הוקמו וננטשו ע"י המדינה ויתכן שבעתיד יוחלט לנטוש התנחלויות. 

עד שיוחלט מה שיוחלט, תומכי ארץ ישראל השלמה מתנגדים לכל הפרדה בין ישראל ליו"ש; גם אלה שתמכו בהקמת גדר בין ישראל לסיני, שעצרה את ההסתננות משם כמעט לאפס, מתנגדים להשלמת גדר ההפרדה בין ישראל ליו"ש מחשש שזה יהיה קו הגבול העתידי במקרה שיפרוץ שלום. גדר ההפרדה היא מחסום קרקעי אמיתי, המונע באמת כניסת מסתננים – עובדים לא-חוקיים כמחבלים – מיו"ש לישראל. הגדר לא הושלמה ואינה מתוחזקת ומסויירת כראוי מסיבות פוליטיות, דבר שמסכן את מי שחי בתוך הקו הירוק. 

ניתן לטעון שרקטות ומרגמות יכולות לעבור את גדר ההפרדה, גם אם תושלם; זה הרי קורה בעזה. זה נכון, אבל עדיין לא סותר את הטענה שההתנחלויות לא מגינות על ישראל מטרור, מחד, ומאידך הרבה יותר קשה לייצר רקטות מאשר לעבור את האין-גבול עם מברג או מכונית ולדקור או לדרוס יהודים. 

לסיכום: ההתנחלויות לא מגינות על ישראל אלא מסכנות מתנחלים וחיילים, מונעת כל סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ומכריחות את צה"ל להיות בחיוך צמוד ומתמיד אם אוכלוסייה אזרחית;  זכות המדינה להחליט אם כל זה מוצדק או לא. 

עייפים בערד

עוברים בערד, בדרך למקום אחר, ואני נזכר בסוף השבוע הראשון לטירונות יחידה, לפני… יותר מדי עשורים בשביל שדברים כאלה יישארו כל כך חקוקים בזיכרון, אבל אי אפשר לשכוח.

איפשהו בין ערד למצדה, כמה קילומטרים שמאלה מהכביש, שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה, ושני צוותים של טירונים שהגיעו מסוף-העולם-שמאלה בקציעות – שחשבנו שזה באמת סוף העולם – לסוף-העולם-שמאלה מזרחית לערד, שגם נראה כמו סוף העולם. בקציעות היה חול, בערד אבנים. לא יודע על מה יותר קשה לרוץ, יודע על מה יותר כואב ליפול. אבל הסיפור לא על זה.

נגמר השבוע הראשון וכמה מאיתנו קיבלו שעות ביציאה. לא ב"בסיס" (שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה), כי אין איך לצאת ממנו בלי הטיולית שלוקחת את כולם לתחנה המרכזית בבאר-שבע, אלא ב"מרכז" בערד.

"אתם נשארים במרכז שעתיים ורק אז עולים על אוטובוס החוצה. זה האמינות שלכם, אין מי שישגיח עליכם חוץ מכם. אתם גמורים מעייפות, מותר לכם לישון אבל תשאירו שומר שיעיר אתכם בזמן אחרת תמשיכו לישון עד שתיכנס השבת וכבר לא יהיו אוטובוסים" – אני לא זוכר שהמפקד שלנו השתמש בדיוק במלים האלה, אבל זה מספיק קרוב. אני זוכר בוודאות שהוא נתן הוראה להעמיד שומר.

וכמובן שלא העמדנו.

היינו עייפים מדי. התמקמנו על הבטונדה הראשונה שראינו, באמצע רחוב ליד איזה בית קפה, ונרדמנו כמו מתים.

אבל מתים מעייפות או לא, אף אחד לא עושה במכנסיים מתוך שינה. אז קמתי לחפש שירותים, בבית הקפה שלידו נרדמנו, ובדרך שמעתי מישהי אומרת למלצרית ש"כשהם יקומו, תנו לכל אחד מהם קפה ועוגה על חשבוני". המלצרית ראתה שמישהו הראה סימני חיים, העירה את האחרים ובשביל קפה ועוגה אפילו טירונים מתים מעייפות יקומו: תמיד אפשר לחזור לישון, אבל לך תדע מתי תקבל עוד קפה ועוגה.

עד היום אין לי מושג מי זו היתה. אמרו לנו שזו עורכת-דין שמגיעה הרבה לבית הקפה הזה, אבל אני לא זוכר אם שאלנו לשמה. השארנו מכתב תודה והספקנו לאוטובוס בזמן. כשהגענו לתחנה המרכזית בבאר-שבע היו צריכים להקים בכוח את דוד לנדאו מהכיסא ולגרור אותו מהאוטובוס, ואחר כך לוודא שיעלה לאוטובוס הנכון הביתה (פתח-תקווה, נדמה לי, אבל זה היה מזמן ויכול להיות שאני טועה).

מהטירונות אין לי הרבה זכרונות טובים, אבל עורכת-דין דין אחת השאירה לי מערד זיכרון (עייף ו)מתוק.

ואחרי כל השנים האלה, "הוא לא ידע את שמה… "

🙂

זוכר, 2016

השנה לא נוספו לרשימה חברים שהיכרתי, אבל כל מי שאני מכיר בטוח שתהיה מלחמה בקיץ. ואני מסתכל על המשפט הזה ולא מצליח להבין אין הוא נשמע כל כך הגיוני וכל כך מזעזע באותו זמן, וכל מי שאני מכיר וישמע אותו יסכים איתי על זה.

בשביל זה הם מתו? אנחנו באמת לא מסוגלים ליותר מזה?

הנעליים של לולי

הנעליים האלה עומדות שם כשנתיים. אספתי אותן מהדשא והעמדתי אותן שם, בתקווה שמישהו יעבור ויזהה; בעבר כבר ניצלו כמה זוגות בזכות עמדת החירום הזו, אחרי שלולי אספה אותן מאיפשהו בקיבוץ. את אלה לא אספו, ולולי נעלמה והפסיקה לקחת נעליים.
לולי היתה כלבה שננטשה ליד הקיבוץ ושכנה שלנו אימצה. אחרי כחודש התברר שננטשה כי היתה בהריון. השכנה נתנה לה להמליט, ואחרי כן עיקרה אותה וחילקה את הגורים, אחד אחד, לאנשים שרצו.
לולי, שהרגישה שנעלמים לה גורים, ניסתה להגן על אלה שנישארו אבל בסוף, לא נשארו, והיא התחילה לחפש גורים. והביאה נעליים.
עכשיו, כלבים תמיד מוצאים נעליים, ובד"כ לועסים אותן עד מוות; לא לולי. היא היתה מביאה נעל, או סנדל או מגף, ומסדרת אותם במקום בו הניקה את הגורים שלה, ושומרת עליהם. עד שבא מישהו לחפש, והיה מוצא את הנעל או הסנדל שאבד, ולוקח. והיא היתה שוב הולכת לחפש נעליים, או סנדלים, או מגפיים. אף פעם לא לעסה אותם, רק הניחה במקום שבו הניקה את הגורים, ושמרה עליהם.
עד שיום אחד היא נעלמה מהקיבוץ.
כנראה נגנבה.
לצערי אין לי תמונה שלה, אבל נשארו הנעליים…

image

המלצה על ספר: Ghost Fleet – צי רפאים

בעתיד הלא רחוק, כשמתחילה מלחמה בין סין ורוסיה לארה"ב, האמריקאים מגלים שזה לא רעיון מוצלח להילחם במי שמייצר את כלי הנשק שלך; נחתים אמריקאים שבעבר נלחמו נגד כוחות מורדים באפגניסטן מוצאים את עצמם כמורדים בשטח כבוש ע"י הסינים; קצין ראשון המסוכסך עם אביו צריך לבחור בין פיקוד על ספינת מלחמה לבין משפחתו; מלח זקן צריך להסביר לצעירים איך להסתדר כשהטכנולוגיה המודרנית לא עובדת לטובתך; ובתוך כל זה מסובכים גם קצין צבא שרודף אחרי רוצח סדרתי, פיזיקאית אמריקאית ממוצא סיני שהרבה תלוי בה, מליארדר אוסטרלי, פליט אפריקאי שעשה הון בעמק הסיליקון וגם קצין רוסי דובר קלינגונית.

הספר נקרא כמו "עוד אחד של קלאנסי", אבל  הוא מתועד היטב (עשרות פריטים בביבליוגרפיה) וכל מה שמתואר בו הוא בין "זה יכול לקרות" לבין "סביר שזה יקרה אם… " לבין "זה יקרה".  הוא עוסק בממשק אדם-מכונה, כלי-נשק מונחי-אנטליגנציה-מלאכותית, טקטיקות של לוחמת גרילה וטקטיקות נגדה, לוחמת סייבר ולוחמה נגדית, לחימה בחלל ועוד ועוד – הכל בצורה קריאה וזורמת, שלא מצריכה (הרבה) ידע מוקדם ולא מרגישה כמו הרצאה על חשבון זרימת הסיפור.

זו לא הרצאה על סכנות העתיד ולא ניסיון להפחיד, אלא ניסיון לייצר בסיס לשיחה על מה שיכול לקרות ומה שעוד אפשר לשנות.

הסופרים:
P. W. Singer – Wikipedia
https://en.m.wikipedia.org/wiki/P._W._Singer

August Cole – American Security Project
http://www.americansecurityproject.org/about/former-staff/august-cole/

Ghost Fleet
Ghost Fleet: A Novel of the Next World War

http://www.amazon.com/Ghost-Fleet-Novel-Next-World/dp/0544142845

לרוץ כמו תינוק 2

לפני יותר מדי שנים כתבתי את ”לרוץ כמו תינוק”, שבו דיברתי על ריצת טאי-צ'י: https://dvdkfr.wordpress.com/2009/10/28/%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7/

היום שמעתי על המחקר הזה, שהשווה ריצת פעוטות לריצת מבוגרים, וטוען שההבדל הוא באורך הרגליים, שמכריח ילדים לשהות יותר זמן עם רגליים על הקרקע בזמן הריצה כדי להגיע לאותה מהירות כמו מבוגר: Why kids look funny when they run | Science News – https://www.sciencenews.org/blog/growth-curve/why-kids-look-funny-when-they-run

מתבקש, לפחות בעיני, לעשות מחקר השוואתי על חמש קבוצות: פעוטות, מבוגרים שלא רצים ביומיום, מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים קצרים (ספרינטרים), מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים ארוכים (מרתוניסטים), ומבוגרים שלמדו לרוץ ריצת טאי-צ'י.  ההבדל בסגנון הריצה יכול לעזור לפתח סגנון ריצה "מדעי" שמכוון לחיסכון באנרגיה, כמו זה שצריכים (למשל) דוורים, או מטיילים, או סתם אנשים שאוהבים לרוץ בלי להתעייף.

יכול להיות מעניין.

תנורו של גלילאו

אני לא מבין הרבה בתלמוד, אבל יש בו דברים מעניינים שמראים כיוון חשיבה. למשל

חושב על תנורו של עכנאי והמשתמע ממנו. יש מחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים. רבי אלעזר אומר, אם הלכה כמותי יוכיח זה, וזו, ואלה וכל מה שהוא אומר מתגשם למול עיני חכמים; קם רבי יהושע ועונה לו "לא בשמים היא", ומוסיף רבי ירמיה, "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות".

כלומר, אם מקבלים את הסיפור כמתאר מציאות, רבי אלעזר מראה לחכמים הוכחות מן העולם לצדקתו, ועונים החכמים שמרגע שנתנה תורה אין לחפש הוכחות בשום מקום אחר מלבדה.

גם לא אם ההוכחות עומדות מול עיניהם ללא עוררין.

והרי לכם, בלי טלסקופ ובלי ירחי צדק, משפט גלילאו, אלף שנים קודם; והרי לכם כל דיון על מדע מול דת או יותר נכון, מציאות מול דת מאז עד היום: "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול", ולא בגיאולוגיה, ולא באסטרונומיה, ולא באבולוציה ולא בפיזיקה, ולא בשום דבר אחר.

הכתוב בספר התורה, קודם למציאות בעולם. הדיון ההלכתי הזה מדגים את כל הדיונים בין אנשי מדע לאנשי דת, מגלילאו עד היום, בנצרות, באסלאם וביהדות.

– – –

תנורו של עכנאי – ויקיפדיה
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%A2%D7%9B%D7%A0%D7%90%D7%99

"אני גאה לשרת בצבא הזה"

כשהייתי ילד שמענו בחדשות על מותו של מנהיג ערבי כלשהו, אני לא זוכר מי. אני אמרתי "יופי", אבא ענה לי מייד "בנפול אויביך אל תשמח". שנים מאוחר יותר, האמירה הזו ממשלי משתלבת לי במקרה שקרה לנו בצבא.
הייתי בבה"ד-1 בחורף 1988-89, באינתיפאדה הראשונה, ולקחו אותנו לשמש כוח אבטחה סביב כפר בשומרון שכוח אחר ביצע בו סריקות ומעצרים. כשהכל נגמר והתאספנו בנקודת הכינוס, ראינו את החובשים של הגדוד מטפלים במישהו שוכב על הרצפה. לא היינו קרובים מספיק לראות, אבל סיפרו לנו: פלסטיני "הסתער" על אחד המד"כים עם סלע שהחזיק מעל לראש בשתי ידיים. המד"כ קרא לו לעצור, האיש המשיך להתקרב. המד"כ ירה באוויר, האיש המשיך. המד"כ ירה בקרקע לרגלי התוקף, הכדור ניתז מאבן וחדר לראשו של התוקף, פוצע אותו קשה.
בזמן שסיפרו לנו, נהג של אחד הרכבים המנהלתיים קרא לחובשים "תעזבו אותו, למה אתם מטפלים במי שניסה לרצוח קצין שלנו?!"
החובשים העיפו בו מבט והתעלמו, אחרים סילקו אותו משם בצעקות.
צוער שעמד לידי אמר, ספק-לעצמו,  "אני גאה להיות חייל בצבא הזה". בלי לדבר, הרגשתי כמוהו.
חשבתי הרבה על המקרה הזה, מאז, ועל הצוער ההוא, שלא הכרתי ועד היום אין לי מושג מי הוא.  אני מקווה שסיים בהצלחה את הקורס; אנחנו צריכים קצינים כאלה.
אני מקווה שעדיין יש לנו.

יומיים מאוחר יותר קראנו בעיתונים שפלסטיני שנפצע באותו מקום וזמן, מת מפצעיו בבית החולים וש"המקרה נחקר"; יותר מאוחר נודע לנו שהחקירה קבעה שהירי היה מוצדק.
עד היום אני חושב על המקרה הזה. על הקצין שלא רצה לירות כדי להרוג והרג בכל זאת, על החובשים שטיפלו באויב, על הנהג שצעק עליהם, על הצוער שהיה גאה לשרת בצבא שמטפל באויב פצוע.

לא רוצה לישון

לפי הלחן של "פיל-פילון… לא ידע לדרוך":
"נב-נבוני כפרון
כל היום רוצה לישון
רק בלילה מתעורר
משחק ומשורר
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון
"נב-נבון", אומרת אמא
"לך לישון כבר, נו, קדימה!"
נב-נבוני רק צוחק
ועל תוף גדול דופק
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון…
"נב-נבון", אומרים כולם
"לך לישון כבר, בן-אדם!"
נב-נבוני לא רוצה
ערני כמו כוס קפה
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון…
(מוקדש לכל ההורים חסרי השינה שביננו)