עייפים בערד

עוברים בערד, בדרך למקום אחר, ואני נזכר בסוף השבוע הראשון לטירונות יחידה, לפני… יותר מדי עשורים בשביל שדברים כאלה יישארו כל כך חקוקים בזיכרון, אבל אי אפשר לשכוח.

איפשהו בין ערד למצדה, כמה קילומטרים שמאלה מהכביש, שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה, ושני צוותים של טירונים שהגיעו מסוף-העולם-שמאלה בקציעות – שחשבנו שזה באמת סוף העולם – לסוף-העולם-שמאלה מזרחית לערד, שגם נראה כמו סוף העולם. בקציעות היה חול, בערד אבנים. לא יודע על מה יותר קשה לרוץ, יודע על מה יותר כואב ליפול. אבל הסיפור לא על זה.

נגמר השבוע הראשון וכמה מאיתנו קיבלו שעות ביציאה. לא ב"בסיס" (שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה), כי אין איך לצאת ממנו בלי הטיולית שלוקחת את כולם לתחנה המרכזית בבאר-שבע, אלא ב"מרכז" בערד.

"אתם נשארים במרכז שעתיים ורק אז עולים על אוטובוס החוצה. זה האמינות שלכם, אין מי שישגיח עליכם חוץ מכם. אתם גמורים מעייפות, מותר לכם לישון אבל תשאירו שומר שיעיר אתכם בזמן אחרת תמשיכו לישון עד שתיכנס השבת וכבר לא יהיו אוטובוסים" – אני לא זוכר שהמפקד שלנו השתמש בדיוק במלים האלה, אבל זה מספיק קרוב. אני זוכר בוודאות שהוא נתן הוראה להעמיד שומר.

וכמובן שלא העמדנו.

היינו עייפים מדי. התמקמנו על הבטונדה הראשונה שראינו, באמצע רחוב ליד איזה בית קפה, ונרדמנו כמו מתים.

אבל מתים מעייפות או לא, אף אחד לא עושה במכנסיים מתוך שינה. אז קמתי לחפש שירותים, בבית הקפה שלידו נרדמנו, ובדרך שמעתי מישהי אומרת למלצרית ש"כשהם יקומו, תנו לכל אחד מהם קפה ועוגה על חשבוני". המלצרית ראתה שמישהו הראה סימני חיים, העירה את האחרים ובשביל קפה ועוגה אפילו טירונים מתים מעייפות יקומו: תמיד אפשר לחזור לישון, אבל לך תדע מתי תקבל עוד קפה ועוגה.

עד היום אין לי מושג מי זו היתה. אמרו לנו שזו עורכת-דין שמגיעה הרבה לבית הקפה הזה, אבל אני לא זוכר אם שאלנו לשמה. השארנו מכתב תודה והספקנו לאוטובוס בזמן. כשהגענו לתחנה המרכזית בבאר-שבע היו צריכים להקים בכוח את דוד לנדאו מהכיסא ולגרור אותו מהאוטובוס, ואחר כך לוודא שיעלה לאוטובוס הנכון הביתה (פתח-תקווה, נדמה לי, אבל זה היה מזמן ויכול להיות שאני טועה).

מהטירונות אין לי הרבה זכרונות טובים, אבל עורכת-דין דין אחת השאירה לי מערד זיכרון (עייף ו)מתוק.

ואחרי כל השנים האלה, "הוא לא ידע את שמה… "

🙂

זוכר, 2016

השנה לא נוספו לרשימה חברים שהיכרתי, אבל כל מי שאני מכיר בטוח שתהיה מלחמה בקיץ. ואני מסתכל על המשפט הזה ולא מצליח להבין אין הוא נשמע כל כך הגיוני וכל כך מזעזע באותו זמן, וכל מי שאני מכיר וישמע אותו יסכים איתי על זה.

בשביל זה הם מתו? אנחנו באמת לא מסוגלים ליותר מזה?

הנעליים של לולי

הנעליים האלה עומדות שם כשנתיים. אספתי אותן מהדשא והעמדתי אותן שם, בתקווה שמישהו יעבור ויזהה; בעבר כבר ניצלו כמה זוגות בזכות עמדת החירום הזו, אחרי שלולי אספה אותן מאיפשהו בקיבוץ. את אלה לא אספו, ולולי נעלמה והפסיקה לקחת נעליים.
לולי היתה כלבה שננטשה ליד הקיבוץ ושכנה שלנו אימצה. אחרי כחודש התברר שננטשה כי היתה בהריון. השכנה נתנה לה להמליט, ואחרי כן עיקרה אותה וחילקה את הגורים, אחד אחד, לאנשים שרצו.
לולי, שהרגישה שנעלמים לה גורים, ניסתה להגן על אלה שנישארו אבל בסוף, לא נשארו, והיא התחילה לחפש גורים. והביאה נעליים.
עכשיו, כלבים תמיד מוצאים נעליים, ובד"כ לועסים אותן עד מוות; לא לולי. היא היתה מביאה נעל, או סנדל או מגף, ומסדרת אותם במקום בו הניקה את הגורים שלה, ושומרת עליהם. עד שבא מישהו לחפש, והיה מוצא את הנעל או הסנדל שאבד, ולוקח. והיא היתה שוב הולכת לחפש נעליים, או סנדלים, או מגפיים. אף פעם לא לעסה אותם, רק הניחה במקום שבו הניקה את הגורים, ושמרה עליהם.
עד שיום אחד היא נעלמה מהקיבוץ.
כנראה נגנבה.
לצערי אין לי תמונה שלה, אבל נשארו הנעליים…

image

המלצה על ספר: Ghost Fleet – צי רפאים

בעתיד הלא רחוק, כשמתחילה מלחמה בין סין ורוסיה לארה"ב, האמריקאים מגלים שזה לא רעיון מוצלח להילחם במי שמייצר את כלי הנשק שלך; נחתים אמריקאים שבעבר נלחמו נגד כוחות מורדים באפגניסטן מוצאים את עצמם כמורדים בשטח כבוש ע"י הסינים; קצין ראשון המסוכסך עם אביו צריך לבחור בין פיקוד על ספינת מלחמה לבין משפחתו; מלח זקן צריך להסביר לצעירים איך להסתדר כשהטכנולוגיה המודרנית לא עובדת לטובתך; ובתוך כל זה מסובכים גם קצין צבא שרודף אחרי רוצח סדרתי, פיזיקאית אמריקאית ממוצא סיני שהרבה תלוי בה, מליארדר אוסטרלי, פליט אפריקאי שעשה הון בעמק הסיליקון וגם קצין רוסי דובר קלינגונית.

הספר נקרא כמו "עוד אחד של קלאנסי", אבל  הוא מתועד היטב (עשרות פריטים בביבליוגרפיה) וכל מה שמתואר בו הוא בין "זה יכול לקרות" לבין "סביר שזה יקרה אם… " לבין "זה יקרה".  הוא עוסק בממשק אדם-מכונה, כלי-נשק מונחי-אנטליגנציה-מלאכותית, טקטיקות של לוחמת גרילה וטקטיקות נגדה, לוחמת סייבר ולוחמה נגדית, לחימה בחלל ועוד ועוד – הכל בצורה קריאה וזורמת, שלא מצריכה (הרבה) ידע מוקדם ולא מרגישה כמו הרצאה על חשבון זרימת הסיפור.

זו לא הרצאה על סכנות העתיד ולא ניסיון להפחיד, אלא ניסיון לייצר בסיס לשיחה על מה שיכול לקרות ומה שעוד אפשר לשנות.

הסופרים:
P. W. Singer – Wikipedia
https://en.m.wikipedia.org/wiki/P._W._Singer

August Cole – American Security Project
http://www.americansecurityproject.org/about/former-staff/august-cole/

Ghost Fleet
Ghost Fleet: A Novel of the Next World War

http://www.amazon.com/Ghost-Fleet-Novel-Next-World/dp/0544142845

לרוץ כמו תינוק 2

לפני יותר מדי שנים כתבתי את ”לרוץ כמו תינוק”, שבו דיברתי על ריצת טאי-צ'י: https://dvdkfr.wordpress.com/2009/10/28/%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7/

היום שמעתי על המחקר הזה, שהשווה ריצת פעוטות לריצת מבוגרים, וטוען שההבדל הוא באורך הרגליים, שמכריח ילדים לשהות יותר זמן עם רגליים על הקרקע בזמן הריצה כדי להגיע לאותה מהירות כמו מבוגר: Why kids look funny when they run | Science News – https://www.sciencenews.org/blog/growth-curve/why-kids-look-funny-when-they-run

מתבקש, לפחות בעיני, לעשות מחקר השוואתי על חמש קבוצות: פעוטות, מבוגרים שלא רצים ביומיום, מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים קצרים (ספרינטרים), מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים ארוכים (מרתוניסטים), ומבוגרים שלמדו לרוץ ריצת טאי-צ'י.  ההבדל בסגנון הריצה יכול לעזור לפתח סגנון ריצה "מדעי" שמכוון לחיסכון באנרגיה, כמו זה שצריכים (למשל) דוורים, או מטיילים, או סתם אנשים שאוהבים לרוץ בלי להתעייף.

יכול להיות מעניין.

תנורו של גלילאו

אני לא מבין הרבה בתלמוד, אבל יש בו דברים מעניינים שמראים כיוון חשיבה. למשל

חושב על תנורו של עכנאי והמשתמע ממנו. יש מחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים. רבי אלעזר אומר, אם הלכה כמותי יוכיח זה, וזו, ואלה וכל מה שהוא אומר מתגשם למול עיני חכמים; קם רבי יהושע ועונה לו "לא בשמים היא", ומוסיף רבי ירמיה, "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות".

כלומר, אם מקבלים את הסיפור כמתאר מציאות, רבי אלעזר מראה לחכמים הוכחות מן העולם לצדקתו, ועונים החכמים שמרגע שנתנה תורה אין לחפש הוכחות בשום מקום אחר מלבדה.

גם לא אם ההוכחות עומדות מול עיניהם ללא עוררין.

והרי לכם, בלי טלסקופ ובלי ירחי צדק, משפט גלילאו, אלף שנים קודם; והרי לכם כל דיון על מדע מול דת או יותר נכון, מציאות מול דת מאז עד היום: "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול", ולא בגיאולוגיה, ולא באסטרונומיה, ולא באבולוציה ולא בפיזיקה, ולא בשום דבר אחר.

הכתוב בספר התורה, קודם למציאות בעולם. הדיון ההלכתי הזה מדגים את כל הדיונים בין אנשי מדע לאנשי דת, מגלילאו עד היום, בנצרות, באסלאם וביהדות.

– – –

תנורו של עכנאי – ויקיפדיה
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%A2%D7%9B%D7%A0%D7%90%D7%99

"אני גאה לשרת בצבא הזה"

כשהייתי ילד שמענו בחדשות על מותו של מנהיג ערבי כלשהו, אני לא זוכר מי. אני אמרתי "יופי", אבא ענה לי מייד "בנפול אויביך אל תשמח". שנים מאוחר יותר, האמירה הזו ממשלי משתלבת לי במקרה שקרה לנו בצבא.
הייתי בבה"ד-1 בחורף 1988-89, באינתיפאדה הראשונה, ולקחו אותנו לשמש כוח אבטחה סביב כפר בשומרון שכוח אחר ביצע בו סריקות ומעצרים. כשהכל נגמר והתאספנו בנקודת הכינוס, ראינו את החובשים של הגדוד מטפלים במישהו שוכב על הרצפה. לא היינו קרובים מספיק לראות, אבל סיפרו לנו: פלסטיני "הסתער" על אחד המד"כים עם סלע שהחזיק מעל לראש בשתי ידיים. המד"כ קרא לו לעצור, האיש המשיך להתקרב. המד"כ ירה באוויר, האיש המשיך. המד"כ ירה בקרקע לרגלי התוקף, הכדור ניתז מאבן וחדר לראשו של התוקף, פוצע אותו קשה.
בזמן שסיפרו לנו, נהג של אחד הרכבים המנהלתיים קרא לחובשים "תעזבו אותו, למה אתם מטפלים במי שניסה לרצוח קצין שלנו?!"
החובשים העיפו בו מבט והתעלמו, אחרים סילקו אותו משם בצעקות.
צוער שעמד לידי אמר, ספק-לעצמו,  "אני גאה להיות חייל בצבא הזה". בלי לדבר, הרגשתי כמוהו.
חשבתי הרבה על המקרה הזה, מאז, ועל הצוער ההוא, שלא הכרתי ועד היום אין לי מושג מי הוא.  אני מקווה שסיים בהצלחה את הקורס; אנחנו צריכים קצינים כאלה.
אני מקווה שעדיין יש לנו.

יומיים מאוחר יותר קראנו בעיתונים שפלסטיני שנפצע באותו מקום וזמן, מת מפצעיו בבית החולים וש"המקרה נחקר"; יותר מאוחר נודע לנו שהחקירה קבעה שהירי היה מוצדק.
עד היום אני חושב על המקרה הזה. על הקצין שלא רצה לירות כדי להרוג והרג בכל זאת, על החובשים שטיפלו באויב, על הנהג שצעק עליהם, על הצוער שהיה גאה לשרת בצבא שמטפל באויב פצוע.

לא רוצה לישון

לפי הלחן של "פיל-פילון… לא ידע לדרוך":
"נב-נבוני כפרון
כל היום רוצה לישון
רק בלילה מתעורר
משחק ומשורר
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון
"נב-נבון", אומרת אמא
"לך לישון כבר, נו, קדימה!"
נב-נבוני רק צוחק
ועל תוף גדול דופק
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון…
"נב-נבון", אומרים כולם
"לך לישון כבר, בן-אדם!"
נב-נבוני לא רוצה
ערני כמו כוס קפה
נב נב נב-נבון
לא רוצה לישון…
(מוקדש לכל ההורים חסרי השינה שביננו)

כשסטיב פגש את שרה: לא מדע בדיוני

אמ;לק: סטיב אילי הסתכל לתוך נפשו ומצא שם את שרה. לא מדע בדיוני (ויש קישור להורדה)

ברעיון של להחליף מין נתקלתי פעם ראשונה ב"קו החירום של אופיוקי" מאת ג'ון וארלי. בעולם שהוא מתאר זה היה פשוט חלק מהחיים ואני, כנער, פשוט זרמתי עם הרעיון שהיה מהפכני אבל לא הפריע לסיפור בשום צורה. אם יש חלליות וחייזרים וכפילים גנטיים, למה לא חילופי מין? הרי זה מדע בדיוני, לא המציאות.

אני לא יודע בכמה שנים ג'ון וארלי הקדים את זמנו עם הרעיון הזה, אם בכלל, אבל היום חילופי מין הם חלק מהמציאות שסביבנו. זה אמנם לוקח כאן הרבה יותר זמן מאשר בספר, אבל זה קורה. עד היום חשבתי על זה במונחים של "טוב יש כאלה, אבל זה לא קשור אלי בשום צורה"; לא משהו שבאמת עניין אותי, עד שהיום הגעתי לראיון של טוני סמית, מייסד הפודקאסט המעולה ספינת החלל ספה, עם שרה אילי, שהיתה פעם סטיב אילי, מייסד הפודקאסט המעולה תא מילוט. בימים שיותר קל למצוא שנאה וקיטוב, הסיפור האישי של שרה-שהיתה-סטיב אילי הוא של קבלה עצמית וחברתית, אמנם הדרגתית אבל, איך אומרים? זורמת. כמו שכל בחירה אישית צריכה להיות. כמו במדע בדיוני…

אילי אומרת שהמקרה שלה נדיר יחסית, לא בגלל הקבלה מסביב אלא בגלל שבניגוד להרבה טראנסג'נדרים/ות, היא לא חיה כל החיים בתחושת סבל מלהיות בגוף הלא נכון; פשוט, במשך הזמן היא ראתה שיותר נוח לה להיות שרה מאשר סטיב. תהליך, לא שבר, והיא מדגישה את התמיכה שקבלה מהסביבה. זה, כשאני מסתכל על העולם שסביבנו, באמת נשמע כמו מדע בדיוני.

והגיע הזמן שיתחיל להיות הנורמה.

(יש שם גם סיפור מד"ב נהדר וכתבה על ההיסטוריה של הז'אנר; אני לא בטוח אם הראיון, שמופיע ממש בפתיחה, הוא הבונוס או המתאבן… אבל שכל אחד ייקח מה שטוב לו)
(אה, וזה באנגלית. תסתדרו, נכון?)

StarShipSofa No 406 Zach Chapman and Kate O’Connor and Serah Eley | StarShipSofa
http://www.starshipsofa.com/blog/2015/10/14/starshipsofa-no-406-zach-chapman-kate-oconnor-and-serah-eley/

תא מילוט:
Escape Pod
http://escapepod.org/

ספינת החלל ספה:
http://www.starshipsofa.com

שחקי על הדמיון

אריק לביא שר את "אני מאמין",

שהוא ה"דמיינו לכם" העברי.

הגאוניות של לנון, לבטא במלים כל כך פשוטות תמצית של הומניזם, עומדת בניגוד בולט לעברית הגבוהה של טשרניחובסקי, אבל שני השירים מבטאים את אותו הרעיון: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%99_%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F_%28%D7%A9%D7%99%D7%A8_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%29