​"לא תקני, לא עובדים"

לפני כעשר שנים התחלתי לעבוד בהנחת תשתיות חשמל ותקשורת במפעל אינטל בקרית גת, FAB28. כל מי שנכנס לעבוד באינטל עובר יום או יותר של הכשרה מקצועית לפי עיסוקו וסביבת העבודה המיועדת לו, ואסור לו לחרוג מההיתרים המוגדרים לו. 

בין השאר עבדתי בחדר הנקי, שם יום אחרי שהגעתי היתה תקלה: שני עובדים תקעו בורג בעמוד בטון, ולפי הנוהלים הצמידו שואב אבק למקדח, אבל לא כיסו בניילון את המכונה שעמדה מטר ממקום הקידוח ואבק בטון שלא נלכד ע"י השואב נפל על המכונה. 

כדי לנקות את המכונה צריך לפרק אותה ממקומה, לפרק אותה למרכיביה, לארוז ולשלוח אותה לחברה המתמחה בניקוי מכונות-חדר-נקי, להחזיר אותה למקום, להרכיב אותה שוב, לבדוק שהיא נקיה ועובדת וכו'; זה הרבה, הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. העלות, כמיליון דולר. לא שקל, דולר. משך העבודה שעשו שני הפועלים, כרבע שעה. 

אבל הביטוח משלם, אז הכל בסדר… רק רגע, הביטוח של מי? אם הפועלים עבדו לפי נהלי אינטל והתקלה קרתה למרות זאת, הביטוח של אינטל יכסה את העלויות; אם הם לא עבדו לפי הנהלים, הביטוח של הקבלן יכסה. די ברור מה האינטרס של אינטל, ומה האינטרס של הקבלן. אלה רוצים להוכיח ששני הפועלים עבדו שלא לפי הנהלים, ואלה רוצים להוכיח שכן, והכל נופל על שני פועלים שעשו עבודה של רבע שעה שהובילה לנזק של כמיליון דולר. 

כל זה קרה, כמו שסיפרתי, ביום הראשון או השני לעבודתי שם; הייתי עדיין בהכשרות, ורק שמעתי שמדברים על זה. אבל אחרי הכשרה של יום לעבודה בגובה, יצא לנוח כמה דקות ליד סגן מנהל פרוייקט, שסיפר שבגלל ההכשרות של אינטל עובדים שסיימו תקופת בניה ב-FAB28  ועברו לעבוד בפרויקט אחר של אותו קבלן, סרבו לעלות על פיגום שבאינטל נחשב לא תקני, וכשמישהו טרח לברר התברר שלא רק לפי אינטל, אלא גם לפי חוקי הבניה בישראל. צוות פועלים אמר למנהל עבודה "הפיגום לא תקני, לא עולים עליו".

כששמעתי על זה, אמרתי מייד "טוב מאוד, כך צריך" – ורק אז ראיתי את הפרצוף של אותו סגן-מנהל, וסתמתי את הפה. 

הסיפור הזה לימד אותי שני דברים: הראשון, שבאינטל מקפידים על החוק, והשני, שבמקומות אחרים לא; לסגן מנהל הפרויקט לא היתה בעיה לספר, בעצם, שהחברה שלו דרשה מפועלים לעבוד על פיגום לא תקני. ושרק פועלים שהתרגלו לסטנדרטים של אינטל העיזו לעמוד מול מנהלי פרויקטים ולהגיד להם "לא תקני, לא עובדים".

אחרי כמה חודשים נגמרה הבניה, FAB28 עמד בתפארתו, וכמה אלפי פועלים חיפשו עבודה – כולם רגילים לעבוד בסטנדרטים של אינטל, אבל כולם עובדים אצל קבלנים שרוצים לחסוך, ולחסוך, ולחסוך. 

ועכשיו, כשמחפשים נעדרים מתחת להריסות החניון, למה אני לא מופתע? 

מודעות פרסומת

מה זה מדע בדיוני? 

הרבה שואלים מה זה מדע בדיוני, ומה ההבדל בין מדע בדיוני לפנטזיה. 

​אין לי הגדרה טובה לפנטזיה, אבל להבנתי, מד"ב זה סיפור שאם נוציא ממנו את המדע, מה שיישאר לא יהיה סיפור. למשל, קחו את מלחמת הכוכבים, החליפו את ה"גלקסיה רחוקה, לפני הרבה זמן"  ביפן של המאה ה-15, החליפו חלליות בסוסים וכרכרות, החליפו אבירי ג'דיי בסמוראים ודרואידים באיכרים, ותקבלו את "המבצר הנסתר" של קורוסאווה, כמעט בלי לשנות שום דבר חשוב בסיפור; מי שרוצה יכול לקחת את הסיפור לרומא העתיקה, ימי הביניים באירופה או לעולם המודרני שלנו. הנושאים של מלחמת הכוכבים אינם תלויים במדע, בזמן או במקום; כמו רומיאו ויוליה, אין שום בעיה לעשות מזה סיפור הפרברים, או להיפך.

עכשיו, נסו לעשות משהו כזה ל-2001 אודיסיאה בחלל, או לזרע אנדרומדה, או למטריקס.

בהצלחה…
מדע בדיוני אי אפשר לספר בלי מדע. "פרחים לאלג'רנון" חסר משמעות בלי המדע שמאפשר את התהליך שעובר צ'ארלי גורדון, גם אם בסיפור אין הרבה פרטים על התהליך הזה; אי אפשר לספר את הסיפור הזה על אף מקום וזמן שבו המדע הזה לא קיים.

וזה מה שמייחד מדע בדיוני מכל ספרות אחרת; צריך שיהיה שם סיפור, כמובן, אבל הסיפור צריך לפחות רגל מדעית אחת. אחרת, זה לא מדע בדיוני, זה סתם בדיוני. 

עצת חכמים

​"ואהבת לרעך כמוך", שרבי עקיבא ציין ככלל גדול בתורה, מצוטט הרבה בתשעה באב, בו מקוננים על החורבן שבא בגלל שנאת חינם, ומרבים לדבר על אהבת חינם. 

אני לא סובל את הדיבורים האלה. 

גם כי, כשם שקל בהרבה לצום פעם בשנה מאשר לשמור על תזונה נכונה בכל השנה, כך קל לדבר על אהבת חינם פעם בשנה, אבל ליישם פעם ביום הרבה יותר קשה;    וגם כי "ואהבת לרעך" מעורר את השאלה רעך מי?    הבודהיסטים יגידו כל יצור חי, ההומניסטים יגידו כל אדם, יש שיגידו רעך ישראל, ויש שיגידו רעך כל שומר מצוות, ויש שיגידו רק  חסיד ויש שיגידו מתנגד, ויש שיגידו חסיד של מי, וממילא במקום אהבת הברואים יצאו שונאי כל שאינו נראה להם. 

וזו לא התחכמות והתפלפלות, שהרי רבי עקיבא עצמו ודאי לא התכוון שרעך כל אדם, והרי תמך כל כולו במרד השלישי נגד הרומאים. 

הרי איש היה בישראל, שמעון בר כוסבא שמו; ורבי עקיבא שהיה רואה אותו, היה אומר "הנה בא מלך המשיח", ואמר עליו "דרך כוכב מיעקב", וקרא לו בר כוכבא, בן כוכב, ותמך במרד שהנהיג נגד הרומאים, עד שניצחו הרומאים והרגוהו, ובגלל שהיה גדול חכמי הדור אמרו שלא בר כוסבא מרד אלא היהדות מרדה, וגזרו גזרות שמד על העם היהודי כולו. 

ולמה אני נזכר בסיפור בט' באב, ולא בל"ג בעומר? כי פעמיים חרב המקדש אבל אחת חרבה הארץ: בפעם בה תמך רבי עקיבא, גדול חכמי דורו. 

ולא רק הוא, אלף שנה אחריו תמך בו גם גדול חכמי אותו דור, הרמב"ם, ולא מעטים אחרים, לפניו ואחריו, עוד לפני שאימצה אותו הציונות כסמל לאומץ וגבורה, ורק שכחה להזכיר איך נגמר המרד שנקרא על כינויו, ומה קרה לעם ישראל אחריו. 

וכדאי לזכור זאת, דוקא אחרי תשעה באב, וגם לפניו וגם בכל יום: גם גדולי חכמי הדור טועים לפעמים, ולפעמים הדברים בהם יתמכו יביאו לאסון גדול, להם ולאחרים, וטוב לכל אדם שיחשוב בעצמו אם נכון ללכת בעצתם,  אם לאו. 
רבי עקיבא – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90

בר כוכבא – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%90

גזירות השמד של אדריאנוס – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A1

"נולד 1886"

​ליד שדה בוקר יש חניון, או חורשה לפיקניקים או משהו, ששם עשינו פריסה אחרי מסע של ארבעים ק"מ. אי-אז בטירונות, זה היה המסע הארוך הראשון שלנו; הכי ארוך לפניו, אם אני זוכר נכון, היה שמונה-עשר קילומטר. בועז, המפקד, הזכיר אותו בתדריך לפני היציאה לארבעים, במלים "עכשיו גמרנו עם הטיולים".

אני לא זוכר כמעט כלום מהמסע, חוץ מזה שהיה ירח מלא והלכנו על פודרה לבנה ולא ראינו כלום ומתישהו נתקלתי באיזה אבן ועשיתי סלטה קדימה והפק"ל שסחבתי נתן לי מכה חזקה בראש. אבל אני זוכר את הסוף, בגלל שני דברים. 

ראשון, שהמסע לא נגמר בנקודת הסיום. בנקודת הסיום חכתה לנו פריסה, שולחנות עמוסי כל טוב שסיגל, הפקידה הפלוגתית המדהימה שלנו, הכינה. ואנחנו בסוף המסע, מגיעים אחרי בועז המפקד אל נקודת הסיום והפריסה, הנה השולחנות ממש כאן ליד והוא לא עוצר אלא ממשיך ללכת, בקצב חי"רניקים שבין הליכה לריצה, ועוד ממשיך, ולאן לעזאזל הוא הולך?! 

בדיעבד, זה חינוך נכון לחי"רניקים שהסוף הוא לא הסוף, תמיד יש עוד משהו; אבל באותו בוקר, אחרי ארבעים ק"מ, שנאתי אותו. אני לא חושב שהייתי היחיד. 

בסוף (האמיתי) הוא החזיר אותנו לנקודת הסיום, ולפריסה, ועשה לנו שחרור ושחרר אותנו לאכול, ואז כינסו אותנו שוב כי הגיעה מש"קית חינוך לספר לנו על בן גוריון. 

להזכיר, היינו אחרי לילה בלי שינה וארבעים ק"מ ובטן מלאה מהפריסה; בן גוריון לא בדיוק עניין אותנו. חלק ניקרו, והסמלים אמרו להם לעמוד. אני לא זוכר אם הייתי אחד העומדים אבל לנדאו נעמד מאחורי גרוסווסר וכנראה ניקר גם בעמידה, כי בועז המפקד אמר לגרוסווסר לשים קסדה למקרה שלנדאו ייפול עליו. אני לא זוכר אם הוא שם קסדה באמת. 

ואז הוא פינה את השטח למש"קית. 

לא זוכר איך קראו לה, לא זוכר איך היא נראתה, לא זוכר כמעט כלום ממנה; כשמתים מעייפות לא זוכרים הרבה. אני מניח שגם היא הבינה שהיא מדברת עם חבורת זומבים שבן גוריון לא בדיוק מעניין אותם כרגע. אני זוכר שהיא חייכה כשפתחה, אמרה משהו על שדה בוקר ושהצריף של בן גוריון שם, ו"מישהו יודע משהו על בן גוריון?" – כי צריך לערב את הקהל כדי ליצור עניין. 

ואז לנדאו, במקום ליפול על גרוסווסר, פותח את הפה ובקול של מדבר מתוך שינה בעמידה,  פולט הרצאה של עשר דקות רצופות על בן גוריון, מלידתו עד מותו, בלי להתבלבל פעם אחת, בלי לטעות ובלי לחזור על אף נקודה פעמיים. כאילו ויקיפדיה התחילה לדבר, רק שעוד לא היתה אז ויקיפדיה. 

הוא סיים באותו טון שבו התחיל, ואני זוכר שלמש"קית לקח איזה דקה להתאושש ולהבין שבעצם לא נשאר לה כמעט מה להגיד שלא נאמר. 

אני לא זוכר מה היה אחרי זה; לא זוכר אם יצאנו הביתה או חזרנו להישאר שבת, או מה. רק זוכר את לנדאו עומד שם כמו עומד כל שניה להתמוטט, ומדבר על בן גוריון כאילו מתוך שינה. 

די מדהים, האמת. ומקץ שלושים שנה כמעט, כל מה שאני זוכר מהפלט שלו זה שהוא התחיל ב"נולד 1886". אז חשבתי שאולי כדאי להתעדכן. 

דוד בן-גוריון – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F

ההתנחלויות מגינות על ישראל? 

​נו, צריך להפריך את זה,  לפחות פור דה רקורד. 

הימין טוען שההתנחלויות מגנות על ישראל מהטרור הפלסטיני. משהו כמו ש"חומה ומגדל" הגנו על תל-אביב. 

שתי הטענות לא נכונות. 

ישובי חומה ומגדל לא מנעו התקפות על כל ישוב אחר, להיפך, הם הוסיפו מטרה נוחה להתקפה בלב שטח ערבי. כמו ההתנחלויות. 

הנכון הוא שמטרת ההתנחלויות, כמו מטרת חומה ומגדל, היא לתקוע דגל ולהכריז "שלנו" על אדמה שהפלסטינים (אז "הערבים") טוענים ששייכת להם. המטרה העיקרית של ההתנחלויות היום,  היא למנוע נסיגה ישראלית מיו"ש, וכתוצאה למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים. 

מיקום ההתנחלויות בלב שטח מיושב בפלסטינים, הופך את המתנחלים למטרה נוחה לשכניהם, מכריח את צה"ל להקצות כוחות להגן עליהם ובכך מסכן גם את החיילים.  

אמנם תפקיד החיילים להגן על המדינה, אבל זכותה של המדינה להחליט על מה להגן ועל מה לא; ימית בסיני וגוש קטיף בעזה הוקמו וננטשו ע"י המדינה ויתכן שבעתיד יוחלט לנטוש התנחלויות. 

עד שיוחלט מה שיוחלט, תומכי ארץ ישראל השלמה מתנגדים לכל הפרדה בין ישראל ליו"ש; גם אלה שתמכו בהקמת גדר בין ישראל לסיני, שעצרה את ההסתננות משם כמעט לאפס, מתנגדים להשלמת גדר ההפרדה בין ישראל ליו"ש מחשש שזה יהיה קו הגבול העתידי במקרה שיפרוץ שלום. גדר ההפרדה היא מחסום קרקעי אמיתי, המונע באמת כניסת מסתננים – עובדים לא-חוקיים כמחבלים – מיו"ש לישראל. הגדר לא הושלמה ואינה מתוחזקת ומסויירת כראוי מסיבות פוליטיות, דבר שמסכן את מי שחי בתוך הקו הירוק. 

ניתן לטעון שרקטות ומרגמות יכולות לעבור את גדר ההפרדה, גם אם תושלם; זה הרי קורה בעזה. זה נכון, אבל עדיין לא סותר את הטענה שההתנחלויות לא מגינות על ישראל מטרור, מחד, ומאידך הרבה יותר קשה לייצר רקטות מאשר לעבור את האין-גבול עם מברג או מכונית ולדקור או לדרוס יהודים. 

לסיכום: ההתנחלויות לא מגינות על ישראל אלא מסכנות מתנחלים וחיילים, מונעת כל סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ומכריחות את צה"ל להיות בחיוך צמוד ומתמיד אם אוכלוסייה אזרחית;  זכות המדינה להחליט אם כל זה מוצדק או לא. 

עייפים בערד

עוברים בערד, בדרך למקום אחר, ואני נזכר בסוף השבוע הראשון לטירונות יחידה, לפני… יותר מדי עשורים בשביל שדברים כאלה יישארו כל כך חקוקים בזיכרון, אבל אי אפשר לשכוח.

איפשהו בין ערד למצדה, כמה קילומטרים שמאלה מהכביש, שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה, ושני צוותים של טירונים שהגיעו מסוף-העולם-שמאלה בקציעות – שחשבנו שזה באמת סוף העולם – לסוף-העולם-שמאלה מזרחית לערד, שגם נראה כמו סוף העולם. בקציעות היה חול, בערד אבנים. לא יודע על מה יותר קשה לרוץ, יודע על מה יותר כואב ליפול. אבל הסיפור לא על זה.

נגמר השבוע הראשון וכמה מאיתנו קיבלו שעות ביציאה. לא ב"בסיס" (שני אוהלים ושירותי בול-פגיעה), כי אין איך לצאת ממנו בלי הטיולית שלוקחת את כולם לתחנה המרכזית בבאר-שבע, אלא ב"מרכז" בערד.

"אתם נשארים במרכז שעתיים ורק אז עולים על אוטובוס החוצה. זה האמינות שלכם, אין מי שישגיח עליכם חוץ מכם. אתם גמורים מעייפות, מותר לכם לישון אבל תשאירו שומר שיעיר אתכם בזמן אחרת תמשיכו לישון עד שתיכנס השבת וכבר לא יהיו אוטובוסים" – אני לא זוכר שהמפקד שלנו השתמש בדיוק במלים האלה, אבל זה מספיק קרוב. אני זוכר בוודאות שהוא נתן הוראה להעמיד שומר.

וכמובן שלא העמדנו.

היינו עייפים מדי. התמקמנו על הבטונדה הראשונה שראינו, באמצע רחוב ליד איזה בית קפה, ונרדמנו כמו מתים.

אבל מתים מעייפות או לא, אף אחד לא עושה במכנסיים מתוך שינה. אז קמתי לחפש שירותים, בבית הקפה שלידו נרדמנו, ובדרך שמעתי מישהי אומרת למלצרית ש"כשהם יקומו, תנו לכל אחד מהם קפה ועוגה על חשבוני". המלצרית ראתה שמישהו הראה סימני חיים, העירה את האחרים ובשביל קפה ועוגה אפילו טירונים מתים מעייפות יקומו: תמיד אפשר לחזור לישון, אבל לך תדע מתי תקבל עוד קפה ועוגה.

עד היום אין לי מושג מי זו היתה. אמרו לנו שזו עורכת-דין שמגיעה הרבה לבית הקפה הזה, אבל אני לא זוכר אם שאלנו לשמה. השארנו מכתב תודה והספקנו לאוטובוס בזמן. כשהגענו לתחנה המרכזית בבאר-שבע היו צריכים להקים בכוח את דוד לנדאו מהכיסא ולגרור אותו מהאוטובוס, ואחר כך לוודא שיעלה לאוטובוס הנכון הביתה (פתח-תקווה, נדמה לי, אבל זה היה מזמן ויכול להיות שאני טועה).

מהטירונות אין לי הרבה זכרונות טובים, אבל עורכת-דין דין אחת השאירה לי מערד זיכרון (עייף ו)מתוק.

ואחרי כל השנים האלה, "הוא לא ידע את שמה… "

🙂

זוכר, 2016

השנה לא נוספו לרשימה חברים שהיכרתי, אבל כל מי שאני מכיר בטוח שתהיה מלחמה בקיץ. ואני מסתכל על המשפט הזה ולא מצליח להבין אין הוא נשמע כל כך הגיוני וכל כך מזעזע באותו זמן, וכל מי שאני מכיר וישמע אותו יסכים איתי על זה.

בשביל זה הם מתו? אנחנו באמת לא מסוגלים ליותר מזה?

הנעליים של לולי

הנעליים האלה עומדות שם כשנתיים. אספתי אותן מהדשא והעמדתי אותן שם, בתקווה שמישהו יעבור ויזהה; בעבר כבר ניצלו כמה זוגות בזכות עמדת החירום הזו, אחרי שלולי אספה אותן מאיפשהו בקיבוץ. את אלה לא אספו, ולולי נעלמה והפסיקה לקחת נעליים.
לולי היתה כלבה שננטשה ליד הקיבוץ ושכנה שלנו אימצה. אחרי כחודש התברר שננטשה כי היתה בהריון. השכנה נתנה לה להמליט, ואחרי כן עיקרה אותה וחילקה את הגורים, אחד אחד, לאנשים שרצו.
לולי, שהרגישה שנעלמים לה גורים, ניסתה להגן על אלה שנישארו אבל בסוף, לא נשארו, והיא התחילה לחפש גורים. והביאה נעליים.
עכשיו, כלבים תמיד מוצאים נעליים, ובד"כ לועסים אותן עד מוות; לא לולי. היא היתה מביאה נעל, או סנדל או מגף, ומסדרת אותם במקום בו הניקה את הגורים שלה, ושומרת עליהם. עד שבא מישהו לחפש, והיה מוצא את הנעל או הסנדל שאבד, ולוקח. והיא היתה שוב הולכת לחפש נעליים, או סנדלים, או מגפיים. אף פעם לא לעסה אותם, רק הניחה במקום שבו הניקה את הגורים, ושמרה עליהם.
עד שיום אחד היא נעלמה מהקיבוץ.
כנראה נגנבה.
לצערי אין לי תמונה שלה, אבל נשארו הנעליים…

image

המלצה על ספר: Ghost Fleet – צי רפאים

בעתיד הלא רחוק, כשמתחילה מלחמה בין סין ורוסיה לארה"ב, האמריקאים מגלים שזה לא רעיון מוצלח להילחם במי שמייצר את כלי הנשק שלך; נחתים אמריקאים שבעבר נלחמו נגד כוחות מורדים באפגניסטן מוצאים את עצמם כמורדים בשטח כבוש ע"י הסינים; קצין ראשון המסוכסך עם אביו צריך לבחור בין פיקוד על ספינת מלחמה לבין משפחתו; מלח זקן צריך להסביר לצעירים איך להסתדר כשהטכנולוגיה המודרנית לא עובדת לטובתך; ובתוך כל זה מסובכים גם קצין צבא שרודף אחרי רוצח סדרתי, פיזיקאית אמריקאית ממוצא סיני שהרבה תלוי בה, מליארדר אוסטרלי, פליט אפריקאי שעשה הון בעמק הסיליקון וגם קצין רוסי דובר קלינגונית.

הספר נקרא כמו "עוד אחד של קלאנסי", אבל  הוא מתועד היטב (עשרות פריטים בביבליוגרפיה) וכל מה שמתואר בו הוא בין "זה יכול לקרות" לבין "סביר שזה יקרה אם… " לבין "זה יקרה".  הוא עוסק בממשק אדם-מכונה, כלי-נשק מונחי-אנטליגנציה-מלאכותית, טקטיקות של לוחמת גרילה וטקטיקות נגדה, לוחמת סייבר ולוחמה נגדית, לחימה בחלל ועוד ועוד – הכל בצורה קריאה וזורמת, שלא מצריכה (הרבה) ידע מוקדם ולא מרגישה כמו הרצאה על חשבון זרימת הסיפור.

זו לא הרצאה על סכנות העתיד ולא ניסיון להפחיד, אלא ניסיון לייצר בסיס לשיחה על מה שיכול לקרות ומה שעוד אפשר לשנות.

הסופרים:
P. W. Singer – Wikipedia
https://en.m.wikipedia.org/wiki/P._W._Singer

August Cole – American Security Project
http://www.americansecurityproject.org/about/former-staff/august-cole/

Ghost Fleet
Ghost Fleet: A Novel of the Next World War

http://www.amazon.com/Ghost-Fleet-Novel-Next-World/dp/0544142845

לרוץ כמו תינוק 2

לפני יותר מדי שנים כתבתי את ”לרוץ כמו תינוק”, שבו דיברתי על ריצת טאי-צ'י: https://dvdkfr.wordpress.com/2009/10/28/%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7/

היום שמעתי על המחקר הזה, שהשווה ריצת פעוטות לריצת מבוגרים, וטוען שההבדל הוא באורך הרגליים, שמכריח ילדים לשהות יותר זמן עם רגליים על הקרקע בזמן הריצה כדי להגיע לאותה מהירות כמו מבוגר: Why kids look funny when they run | Science News – https://www.sciencenews.org/blog/growth-curve/why-kids-look-funny-when-they-run

מתבקש, לפחות בעיני, לעשות מחקר השוואתי על חמש קבוצות: פעוטות, מבוגרים שלא רצים ביומיום, מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים קצרים (ספרינטרים), מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים ארוכים (מרתוניסטים), ומבוגרים שלמדו לרוץ ריצת טאי-צ'י.  ההבדל בסגנון הריצה יכול לעזור לפתח סגנון ריצה "מדעי" שמכוון לחיסכון באנרגיה, כמו זה שצריכים (למשל) דוורים, או מטיילים, או סתם אנשים שאוהבים לרוץ בלי להתעייף.

יכול להיות מעניין.