לוחמת – סיפור דמיוני

את הסיפור הזה כתבתי ב-2002, הרבה לפני "בגידת המלאך"; לא ממש אהבתי אותו כבר אז, וכתבתי את שלושת הדמויות העיקריות בו כ"לא בסדר" בכוונה, כדי לעורר דיון באחד הפורומים – אני כבר לא זוכר אם זה היה IOL ז"ל או תפוז. הוא ישב על שרתי תפוז עד שהם החליטו לשנות את כללי השימוש ולתבוע זכויות יוצרים על כל מילה שכל אדם כותב שם; אז דרשתי למחוק את כל הסיפורים והמאמרים שהעליתי לתפוז, דרישה בה עמדתי גם אחרי שתפוז חזרו בהם, פשוט כי אין לדעת מתי יחזרו בהם שוב.

כאמור, זה סיפור שאני לא ממש אוהב; אני מחזיר אותו לחיים, עם עריכה מינימלית,  רק בגלל שהקישור אליו מ"בגידת המלאך", שהוזכר ברשימה האחרונה, שבור, וכי נראה לי שהוא מייצג משהו מהפשטנות שחלק מהעוסקים ב"הגנה עצמית" לוקים בה.

אני מבקש ממי שקורא אותו, להשקיע עוד כמה דקות בקריאת "בגידת המלאך".

לוחמת (סיפור דמיוני)

 

"אני פשוט כיסחתי לו את הצורה!"

היינו לקראת סוף השיעור, בתרגיל-נשימה למדיטציה, כששתי נשים נכנסו לחדר-הכניסה שמחוץ לאולם האימונים, מדברות בהתרגשות.

"איך העזת? אני בחיים לא הייתי מעיזה!"

"אני אומרת לך, זה פשוט קרה! הוא ניסה להוריד לי את החולצה, ואני נתתי לו סטירה, ואז הוא ניסה להרביץ לי וזה פשוט קרה!"

אני הייתי בצד האולם המרוחק מהדלת, פני לכיתה; התלמידים שלי הו עם הפנים אלי, והגב לדלת. ראיתי מבטים מופנים אחורה, לדלת הפתוחה-למחצה. מדיטציה כבר לא תהיה כאן…

"אבל מה קרה? מה עשית לו?"

העפתי מבט לשעון וראיתי שיש עוד 4 דקות לסוף השיעור; "להתרכז, להתרכז בנשימה," אמרתי לתלמידי.

"נתתי לו בעיטה בביצים! חסמתי את המכה שלו ונתתי לו בעיטה בביצים!"
"אני לא מאמינה!"

הם לא ממש היו מסוגלים להתרכז.

"אני אומרת לך, זה בדיוק מה שקרה! אני בעטתי בו, והוא פשוט התקפל ונפל, אני אומרת לך כמו בסרטים!"

"וואו!"

"אם זה לא היה קורה לי, גם אני לא הייתי מאמינה! אבל תשמעי, זה פשוט עבד!"

הרמתי ידיים ושחררתי את כולם, שרצו החוצה לשמוע את כל הסיפור.

"וואו! ומה היה אז?"

"כיסחתי לו את הצורה!"

הלכתי אחריהם אל חדר-הכניסה.

"רגע, ספרי מההתחלה, מה קרה?"

"כן  ספרי מההתחלה…"

אלה היו רינת ויעל, שתים מהתלמידות שלי בקבוצה הבאה. רינת הגיעה אלי לפני שנתיים, מפוחדת כמו עכבר באמצע מאורת-חתולים, אחרי ניסיון אונס.

"איזה חולירע ניסה לאנוס אותי, וכיסחתי לו את הצורה! פשוט פוצצתי אותו!"

זה היה דייר בבניין שלה, אדם שהיא כבר הכירה, שנכנס לבקש סוכר, התחיל להגיד לה כמה שהיא יפה, ואז שלח ידיים; כשהיא דחתה אותו, הוא ניסה לנשק אותה בכוח, וכשהיא דחפה אותו שוב, הוא ניסה להוריד לה בכוח את החולצה.

"עודד, אני אומרת לך, כל מה שלימדת אותי עובד! אני לא הייתי מאמינה אבל זה באמת עובד!" – היא אמרה לי.
חייכתי בשמחה. לא כל יום מקבלים בשורות כאלה.

"ומה קרה אז?" – האנשים מסביב רצו לשמוע כל פרט.

"אז כיסחתי לו את הצורה!"

היה לה ברק בעיניים שלא הייתי רגיל לראות אצלה. היא תמיד הייתה שקטה; בדרך כלל, כשדיברה בקול רגיל (בשבילה) – הייתי צריך להתאמץ לשמוע מה היא אומרת – מה שלא קרה כמעט, כי בדרך-כלל היא בקושי דברה.
עכשיו היא נשמעה ונראתה כמו אדם אחר.

"מה זאת אומרת כיסחת לו את הצורה? מה עשית?"

"בעטתי בו!"

שניה של שקט.

"איך בעטת בו?"

"ככה!" היא הדגימה בעיטה בגובה הרצפה, כמו בכדורגל. תנועה מלאות חיים וכוח, בפעם הראשונה מזה שנתיים. כמה שלא דיברתי אתה והדגמתי, היא תמיד עשתה את התנועות "קטן" מדי, כמו מפחדת לפגוע. לא הפעם.

"בעטת בו כשהוא שכב על הרצפה?"

"כן! בכל הכוח!"

"הוא ניסה לקום?"

"לא יודעת, לא נתתי לו הזדמנות! ברגע שהבנתי שהוא נפל, המשכתי לבעוט בו!"

היא לקחה נשימה עמוקה.

"עודד, אתה לא יודע כמה כעסתי עליו! הייתי מוכנה להרוג אותו!"

"איפה בעטת בו?"

"בביצים, ואז הוא נפל והמשכתי לבעוט בו!"

"שוב בביצים?"

ראיתי כמה מהגברים מסביב מעווים את פניהם, סוגרים את רגליהם.

"בביצים, בבטן, בגב, בראש… אני כל-כך כעסתי עליו!"

"בעטת לבן-אדם שוכב בראש?"

"כן! אני פשוט – – – זעמתי עליו! כמו על החולירות שאנסו אותי לפני שנתיים, אבל אז לא יכולתי לעשות כלום! עכשיו פשוט נתתי להכל לצאת!"

"רגע, רגע – הוא ניסה לקום בזמן שבעטת בו? הוא ניסה להתקיף אותך שוב?"

"לא, הוא שכב על הרצפה בלי לזוז! כשהשכנים נכנסו ועצרו אותי הוא כבר היה בלי הכרה!"

"הוא בבית-חולים?"

"כן, המשטרה קראה לאמבולנס. הבן-זונה כבר היה בכלא על אונס, השוטרים מכירים אותו. הם אמרו לי תודה שכיסחתי אותו, כי להם אסור… אני לא האמנתי, אנס משוחרר מהכלא גר אצלי בבניין ואף-אחד לא ידע! ואני הכנסתי אותו אלי הביתה!"

"אז הוא שכב על הרצפה בלי לנסות להתקיף אותך, בלי הכרה, ואת בעטת בו?"

היא הסתכלה עלי, מבינה פתאום שאני לא לצידה בעניין הזה.

"עודד, הוא ניסה לאנוס אותי!"

"רינת, את בעטת בבן-אדם שוכב בלי הכרה, בראש? בכוונה?"

היא הסתכלה עלי, לא מאמינה שאני שואל אותה שאלות כאלה.

"עודד, הוא ניסה לאנוס אותי! כמו החולירות מלפני שנתיים!"

"רגע. אחרי שהוא ניסה לאנוס אותך, אחרי שבעטת לו בביצים והוא התקפל ונפל – הוא ניסה לקום? להתקיף אותך שוב?"

"לא, אני המשכתי לבעוט בו!" אי-האמון התחיל להפוך לכעס. "עודד, הבן-זונה ניסה לאנוס אותי, אתה מבין?! הוא ניסה לנשק אותי בכוח, להוריד לי את החולצה – – – השוטרים אמרו לי שהוא גם ניסה לרצוח מישהי פעם! מה רצית שאני אעשה?!"

הסתכלתי מסביב. השיעור השני היה אמור להתחיל לפני 10 דקות, ואנשים עדין עמדו בבגדים רגילים – ואלה מהאימון הקודם, בבגדי-אימון – מסביב, בחדר-הכניסה.

"רינת, בואי נדבר על זה אחרי השיעור, אנחנו גם ככה כבר באיחור."

"לא אני רוצה לדעת מה אתה היית רוצה שאני אעשה? אתה המורה שלי, אתה לימדת אותי, מה היית רוצה, שאני אתן לו לאנוס אותי?!"

"רינת, אני לימדתי אותך להתגונן – לא לבעוט לאדם חסר הכרה בראש. אבל עכשיו אנחנו מאחרים לשיעור שכבר היה צריך להתחיל לפני עשר דקות, ואנשים הגיעו לכאן בשביל להתאמן, ואני מבקש שנמשיך לדבר על זה אחרי השיעור וכל מי שרוצה יכול להישאר."

הסתובבתי וחזרתי לאולם האמונים, שומע אותה אומרת מאחורי: "אני לא מאמינה! אתה זה שלימד אותי להתגונן! מה אתה רוצה, אחרי השנתיים שאני פה, שאני אתן למנוולים האלה לאנוס אותי שוב?!"

הסתובבתי אליה. הייתי כבר בתוך האולם, והיא עמדה בדלת, אנשים מאחוריה.

"רינת – אחרי השיעור. לא עכשיו, לא על חשבון הזמן של כולם."

"זה גם הזמן שלי!"

"נכון, זה גם הזמן שלך – להתאמן. אז בואי להתאמן, ונדבר אחרי השיעור."

היא עמדה בדלת, מסתכלת עלי, לא מאמינה. אחרי דקה היא נכנסה לחדר ההלבשה, ושאר התלמידים אחריה.

בשיעור רינת הפחידה את כל מי שעבד אתה. היא הייתה אגרסיבית, הכאיבה ללא צורך, אנשים ממש לא הכירו אותה. בדרך-כלל היא היתה זו שהיינו צריכים לעודד לעשות טכניקות "עד הסוף", כי היא פחדה לפגוע במי שעבדה אתו.

כדי לנסות להרגיע אותה, ביקשתי ממנה לעבוד עם תלמידה חדשה, שהגיעה לשיעור ניסיון והסתכלה על רינת בהערצה אחרי ששמעה בחדר-הכניסה את הסיפור שלה. הדגמתי לכולם טכניקה להשתלטות על תוקף בלי לפגוע בו, על-ידי בריח על המרפק. הדגשתי הרבה פעמים את הצורך בזהירות כדי לא לפגוע בבני-הזוג לאימון. נתתי לאנשים להתאמן, עברתי ליד רינת ובת-זוגה, הערתי משהו, הסתובבתי ופתאום הסתובבתי בחזרה ועצרתי אותה ממש לפני ששברה לתלמידה החדשה יד. מעולם לא ראיתי אותה ככה; במשך שנתיים הייתי צריך לשכנע אותה להתקיף ברצינות, והיא לא העיזה. תמיד פחדה לפגוע בבת-הזוג שלה.

לא היום. התלמידה החדשה, פנים מכווצים מכאב ודמעות בעיניים, הצמידה את היד הכואבת לחזה אחרי ששחררתי אותה ברגע האחרון.

"רינת! תשלטי בעצמך! את בשיעור, לא בקרב!"

"אבל בקרב לא עובדים ככה, בעדינות! בקרב אין זמן להיזהר!"

"אבל אנחנו באימון, לא בקרב! וזאת חברה שלך, לא אנס!"

"אבל מאימון כזה לא נלמד להילחם!"

הסתכלתי עליה, לא אומר כלום, מנסה לתת לה זמן להבין שמאימון כזה בדיוק היא למדה לעשות מה שעשתה היום.

היא הסתכלה עלי, כועסת, לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

השיעור נעצר. כולם עמדו מסביב והסתכלו עלינו.

"רינת, אם את תמשיכי להתאמן ככה ולסכן כאן אנשים, אף-אחד לא ירצה להתאמן אתך! תזכרי איך את הגעת לכאן!"

"אבל ככה לא לומדים להילחם! אם מישהו יתקיף אותה, אתה חושב שהוא ייתן לה להפיל אותו?!"

"אבל זה השיעור הראשון שלה! את לא זוכרת איך התנהגנו אתך בשיעור הראשון שלך?"

"אבל אני עכשיו הייתי בקרב אמיתי, וקרב אמיתי לא נראה כמו השיעורים האלה! זה בכל הכוח!"

"רינת, בשיעורים שלי לא עובדים עם מתחילים בכל הכוח! תמיד נזהרנו אתך ואת תמיד תיזהרי עם אחרים! וזה לא נושא לויכוח!"

היא הסתובבה בכעס ויצאה מהאולם בטריקת-דלת.

אחרי כמה שניות פתחה את הדלת בכוח, נכנסה לחדר-ההלבשה, החליפה בגדים ויצאה, שוב בטריקת דלת.
התלמידה החדשה ישבה בצד רוב השיעור, מחזיקה את היד לחזה, מסרבת להתאמן. רק לקראת סוף השיעור הצלחתי לשכנע אותה להצטרף לתלמידה חדשה אחרת, לתרגיל רך מאוד.

לא ראיתי אותה יותר.
 
גם את רינת לא ראיתי יותר.

היא לא השיבה לטלפונים שלי, לא הגיבה להודעות שהשארתי לה על המשיבון, וכשביקשתי מחברות שלה שיגידו לה שאני רוצה לדבר, היא אמרה להן ש"אין לי מה להגיד לו ואין לי מה לשמוע ממנו."

היא הסתובבה איזה תקופה בין מספר מורים, מחפשת מישהו שילמד הגנה עצמית "כמו שצריך". כל כמה חודשים היא הייתה מוצאת מישהו, עוברת ללמוד אצלו, אבל לא נשארת. על זה אמרה שהשיטה שלו פשוטה מדי, על ההוא שהטכניקות מסובכות מדי ולא יעבדו בקרב, על אחר שהוא עובד חזק אבל לא שם מספיק דגש על מצבי-אמת, על עוד אחד שכן עובד על מצבי-אמת אבל לא מתקדם מעבר לטכניקות בסיסיות… מהמורים שהכרתי שמעתי על "זאת שלמדה אצלך, שמנסה להרוג כל אחד אבל לא מוכנה ללמוד לפי הסדר".

אחרי כשנה שמעתי שהיא התחילה ללמד הגנה עצמית לנשים בקורסים שארגנה ופרסמה.