ארכיון תג: רורי מילר

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…

רורי מילר בישראל

את רורי מילר "פגשתי" לראשונה לפני כעשר שנים, בסייברקוון.קום (שמאז נסגר). האתר היה פורום באנגלית לאמנויות לחימה; כתבו שם מאות אנשים, ברמות שונות של ידע, נסיון ויכולת התבטאות. מילר בלט מהקריאה הראשונה, גם כאחד ש"היה שם ועשה זאת" (כלומר בעל נסיון אמיתי בלחימה, בידיים ריקות ועם נשק), וגם כאדם בעל יכולת התבטאות מרשימה בכתב. בסייברקוון הוא פרסם את "חוקי המשחק", שהבאתי לפורום אמנויות לחימה בתפוז, שם עורר לא מעט דיונים, תורגם לעברית, והביטוי "ריקוד הקוף" השאוב ממנו הפך למטבע-לשון בפורום. מילר, איש ג'וג'יטסו כאמן לחימה וסוהר במקצועו (מכאן הנסיון הרב – הוא ספר 300 היתקלויות אלימות, כולל לא מעט נסיונות לרצח [שלו] בתוך הכלא), הסביר שם על כמה דברים בסיסיים בעימות אלים, שלא מעט מורים לאמנויות לחימה לא מכירים – כי מעולם לא נתקלו באלימות מחוץ לאימונים.

סייברקוון נסגר מזמן, אבל  מילר כותב בלוג, ומחזיק אתר, דרכם "מצאתי" אותו שוב אחרי כמה שנים. מאז אני ממשיך לקרוא את הרשימות שלו, וקניתי שניים מספריו – האחד סמינר לסופרים על אלימות – איך היא באמת, מה היא לאנשים שעוסקים בה כמקצוע (גם הרעים וגם הטובים), איך היא משפיעה באמת על אנשים אחרים ועוד. המטרה: שסופרים יוכלו "לכתוב אלימות" בצורה ריאליסטית, ולתאר אנשים אלימים בצורה ריאליסטית. השני, מחשבות על אלימות, עוסק בהבדלים שבין האימון באמנות לחימה לבין האלימות ש"בעולם  האמיתי", זה שמחוץ לאימון. על שניהם אני ממליץ בחום. יש לו כישרון לא רק להסביר דברים עמוקים בצורה פשוטה, אלא לעשות זאת בצורה מעניינת.

לי לביא, מורה לאייקידו בקליפורניה, החליטה להביא את מילר אליה לדוג'ו, לתת לתלמידיה טעימה. הטעימה היתה כנראה טעימה מאוד, ולי החליטה להביא את מילר גם לישראל. למי שמתענין בהגנה עצמית, ב"עולם האמיתי", ובהבדלים בין אמנות לחימה לאלימות, זו הזדמנות שחבל להחמיץ.

הנה מושג ראשוני על מה מדובר: https://www.youtube.com/watch?v=XvlqicOBSjQ

הפרטים להרשמה, כאן.

כשיהיה פלייר בעברית, אעלה.

בינתיים, ספרו גם לחבריכם.

 

מה תשיר לשופט?

It Aint Over Till The Fat Lady Sings

זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, אומרים על אופרות; עד שהאריה האחרונה תיגמר, הכל עוד יכול להשתנות. וזה נכון גם בחיים, במקרים שנאלצת להילחם על חייך: אחרי הקרב עצמו, שיכול להימשך בין 5 שניות ((מכה או שתים ואחד נופל)) עד למרתון של דקה וחצי ((זמן ארוך מאוד לקרב רחוב, לפי כל העדויות ששמעתי)), צריך לתת עדות במשטרה, שתפתח בחקירה, שעלולה להסתיים במשפט בו אתה – שהגנת על חייך – מוצא עצמך כנאשם. זה קורה יותר ויותר, כי לעבריינים בדרך כלל יש הרבה יותר נסיון באלימות מאשר ל"איש טוב" הרגיל, והם יודעים שאם יגישו נגדם תלונה על אלימות – עדיף שהם בעצמם יגישו תלונה קודם. ובדרך-כלל לא תהיה להם בעיה לשקר לשוטר החוקר או לשופט כדי להציג את מהלך האירועים כאילו אתה זה שהתחיל הכל, אתה זה שתקף בלי סיבה ואתה זה שצריך לשבת בכלא. לכן הקרב לא ייגמר עד ש"תשיר" לשופט, וכדאי שתדע לשיר טוב.

וזה קשה.

זה קשה כי לאדם רגיל, שהלך מכות פעם אחרונה בגיל 14-15 בתיכון והוא עכשיו בן 30+ ולא מורגל בדברים כאלה, אלימות היא מצב שחורג לגמרי מכל מה שהוא מכיר. נניח שלילה, אזור בילוי, אתה מחכה  לאוטובוס או מונית, ומתקרבים אליך שלושה צעירים, מדברים וצוחקים. אתה לא רוצה לדבר אתם אבל הם מתקרבים אליך. האם הם איום? האם אתה צריך לקום ולברוח? מתי? כמה זמן יש לך לחשוב על זה? הם מתקרבים, הכביש מצד אחד והם סוגרים עליך משלושת הכיוונים האחרים; לברוח? לאן? הרי הם סוגרים עליך, ולכביש אי-אפשר. עכשיו, כדי לברוח תצטרך לעבור דרכם. ואולי הם רק רוצים לשאול מה השעה, או אם האוטובוס לתחנה המרכזית בצד הזה של הרחוב? ואולי הם רוצים להכות אותך, כי בא להם? יש לך שניות להתכונן, עשיריות-שניה להחליט, ואת ההחלטה תצטרך להסביר לשופט שיושב בכיסא, במשרד נוח, מואר וממוזג, רחוק מאוד מהאדרנלין, היובש בפה, הלמות-הלב באזניים והמידע החסר שמאפיינים היתקלות אלימה.

זה נכון במיוחד לאנשים שמקצועם עלול לערב אותם באלימות: שוטרים, מאבטחים (במיוחד במקומות מרובי-אלכוהול), חיילי יחידות מסתערבים, חיילי הקומנדו הימי… אבל גם אזרח מן השורה עלול להיתקל במצב הזה, ומי שמלמד הגנה עצמית כדאי מאוד שיחשוב איך ללמד את זה. לא מספיק לדבר על זה בשיעורים, צריך לתרגל את זה בצורה מעשית, קרובה עד כמה שניתן למציאות: לעשות "משחק תפקידים" בו התלמיד מוצא את עצמו במצב בו הוא מאוים, בעמדת נחיתות וצריך להחליט אם לברוח או להילחם, לאן לברוח ואיך להילחם – ואחרי התרגיל עליו להסביר את החלטותיו בפני קהל.

בשתי רשימות מרתקות בבלוג שלו, רורי מילר מביא דוגמא לתרגיל כזה, לקושי של התלמיד להסביר במלים החלטות טקטיות שנעשו תחת לחץ, איום באלימות, מידע חלקי (ולפעמים שגוי) ועומס של גירויים – בדיוק מה שייתרחש במציאות. גם כשההחלטה המבצעית באותו הרגע נכונה, הלחץ ((STRSS)) ועומס הגירויים שהביאו לה עלולים לגרום לכך שהאדם שהחליט – אתה – יתקשה מאוד להסביר, לא רק מה קרה, אלא – ובעיקר – למה החליט לפעול כמו שהחליט, ולמה זו היתה ההחלטה הנכונה באותו הרגע.

הציטוט הזה בא מהפוסט השני דוקא, אבל הוא תמצית הענין:
 

"You will make these decisions in a fraction of a second on partial information. Some of these decisions will leave widows and orphans. You will make these decisions to fast for conscious thought and then you will be required to explain them as if they were the result of deliberate, conscious, rational judgement.

"You are good people, and if you are good people you will make a moral decision even subconsciously. If you have a will to survive, you will make a survival decision. If you are both, you will make a good decision.

The skill comes in explaining that good decision. Trust your ethics. Trust your will to survive. Trust your intuition. But practice explaining them."

כי כמו בקרב הישראלי-פלסטיני על דעת הקהל העולמית, הנראטיב הוא הכל; גם כאשר אין מחלוקת על העובדות ((וזה נדיר מאוד שאין מחלוקת על העובדות)), יש מחלוקת על למה, והאם זה היה מוצדק. דוגמא? שי דרומי; דומגא נוספת? פעולת חיילי השייטת בהשתלטות על המרמרה.

מומלץ מאוד לכל מי שמתענין בהגנה עצמית בפרט, ובחיים בכלל:

Articulation Wars 

Articulation Wars Part II

ותמיד צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות שלפעמים, לפעמים, אנשים שמתקרבים אליך באמצע הלילה באמת רק רוצים לדעת איפה האוטובוס לתחנה המרכזית…

===============

עדכון, 10:46

בעקבות תגובתו של Tonjin:

http://www.youtube.com/watch?v=t-tLoXTaojo

 

המתים ממשיכים איתנו

… עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.
דרור פויר, על הזכות להישכח

הוא צודק, אבל זה לא התחיל עם האינטרנט. אני לא זוכר מתי (באיזה גיל) הבנתי, שדברים לא נגמרים "כשהם נגמרים" אלא, בעצם, אף פעם לא נגמרים. הם ממשיכים איתנו, עד שנמות ואז ימשיכו עם אחרים. כל ריב שהיה לנו, כל שמחה ששמחנו, כל ברוגז שהשלמנו וכל חברות שפירדנו, ממשיכים איתנו. אם אנחנו שכחנו, אחרים זוכרים. שום דבר לא נשכח.

זו היתה הבנה חשובה בשבילי, אולי ממש הארה, כי היא הבסיס להבנה שאין פתרון אלים לעימות כלשהו – כי גם אם נהרוג את התוקף בצדק מבחינתנו, תמיד יהיה מי שיבקש לנקום. או שייקח מאיתנו דוגמא ויעורר רצון לנקם במקום אחר. לפעמים צריך להשתמש באלימות, כדי למנוע אלימות חריפה יותר; כמו שאומר רורי מילר, שימוש בכוח הוא הדרך הברורה ביותר ((תרגום חופשי שלי; המקור הוא "Force is a form of communication. It is the most emphatic possible way of saying “no”.")) להגיד "לא". אבל גם כשעצרת את הבא להרגך, "סופית", זה לא הסוף.

גם המתים ממשיכים איתנו. אנחנו זוכרים לא רק חברים שמתו אלא גם את השונאים שאינם, ואנחנו לא היחידים שזוכרים. אלפיים שנה אחרי, עדין זוכרים לנו את צליבת ישו ופסיקת הותיקן שלא היהודים צלבו, לא משנה דבר. העבר לא מת, הוא ממשיך איתנו לכל מקום אליו נלך. שמונה מאות שנים אחרי שצלאח אלדין ניצח את אחרוני הצלבנים, השימוש במושג "מסע צלב" על ידי בוש הבן היה אחת הטעויות הגדולות שעשה במערכה נגד הטרור האסלאמי ((בכך שיצר בעולם המוסלמי רושם שהעולם הנוצרי יוצא למלחמה נגד האסלאם. להגנתו, יש להניח שלא היה מודע למשמעות דבריו בעיני המוסלמים – אבל את זה בדיוק צריך להגיד גם לרעתו)). גם כשאייכמן הוצא להורג ואפרו פוזר על פני הים, השואה עדין איתנו – וגם האנשים שהיו שמחים לחזור על הנסיון.

זה לא נגמר, not even when the fat lady sings. ה"סיפור" נגמר רק בסרטים או בספרים. בחיים, כל מי שניצחנו וכל מי שהפסדנו לו, ממשיכים איתנו – ואם לא הם, אז מחליפיהם בנישה שמילאו. זו אחת הסיבות לזה.

גם כשזה "נגמר יפה", זה לא נגמר. אחרת, לא היו כל כך הרבה שירים על פרידות… אם זה מכתב פיטורים או גט, או סיפור של אהבה קצרה שנגמר בלי כאב, בלי דמעות, זה משהו שהולך איתנו. ותמיד יכול לחזור, מאיפשהו שלא נצפה לו. אם זו אהבת בוסר שפתאום תפגוש בגיל מבוגר, או זכרון הפעם הראשונה שעדין אתך אחרי מאות הפעמים הבאות – הכל אתך.

I come old friend from hell tonight
Across the rotting sea
Nor the nails of the cross
Nor the blood of christ
Can bring you help this eve
The dead have come to claim a debt from thee
They stand outside your door
Four score and three
Did you keep a watch for the dead mans wind
Did you see the woman with the comb in her hand
Wailing away on the wall on the strand
As you danced to the turkish song of the damned

You remember when the ship went down
You left me on the deck
The captains corpse jumped up
And threw his arms around my neck
For all these years Ive had him on my back
This debt cannot be paid with all your jack

And as I sit and talk to you I see your face go white
This shadow hanging over me
Is no trick of the light
The spectre on my back will soon be free
The dead have come to claim a debt from thee

====================================

מחשבות קצת מורבידיות, אני יודע. מסתדר לי עם מזג האויר היום, סגרירי וסוער אבל "שיאים ורוח וגשם אין" – מדברים על גשם ואין גשם (לפחות לא כאן). גם היובש לא נגמר, לא במים ולא בכסף. לפחות על ענין הכסף עוד יכול האדם קצת להשפיע…

נוחות בדרגות של אלימות

רורי מילר, בסדרת הרצאות לסופרים על אלימות בעולם האמיתי, מדבר על שש רמות של אלימות, שמי שנוח לו באחת מהן לא מוכן להתמודדות עם מי שברמות מעל. שימו לב להגדרה "נוח לו": מילר לא מדבר על מי שנאלץ להשתמש בדרגה כלשהי של אלימות במקרה של אין ברירה, אלא על אדם שמרגיש נוח להשתמש ברמה מסויימת של אלימות, כמו שלכם (ולי) נוח לפנות אל מישהו ולשאול אותו מה השעה. בשבילו זה כלי, נוח וזמין לשימוש בדיוק כמו דיבור. כמו שלאדם "נורמטיבי" אין שום עכבות נגד דיבור, כך לאדם שמרגיש נוח ברמות כלשהן של אלימות לא יהיו שום עכבות נגד השימוש ברמה זו של אלימות – אבל רמות גבוהות יותר, ירתיעו אותו. זה חשוב, כי זה מסביר למה אדם שאין לו בעיה לצעוק עליך ישתתק אם יחשוב שאתה מוכן להרביץ לו. זה רמה אחת מעל לטווח הנוחיות שלו. (כמובן, תמיד יש אפשרות שהוא גם מוכן להרביץ לך… אבל העקרון הוא החשוב כאן: מי שנוח לו בדרגה X, לא יהיה לו נוח מול דרגה X+1)

  1. רוב האנשים ‎"נחמדים"‎. כאלה שלא מחפשים עימות.
  2. לאנשים "נחמדים" קשה להתמודד עם אנשים מניפולטיביים, גם אם הם רואים את המניפולציה; לא נעים, לא נוח להם להיכנס לעימות חזיתי עם המניפולטור.
  3. לאסרטיבים אין בעיה לעמוד מול המניפולטור, להגיד לו ‎"עד כאן. אני מבין מה אתה עושה ואם לא תפסיק אני אעצור אותך"‎. המניפולטור, מצידו, בדרך כלל מתקפל בעימות ישיר; אבל לאנשים ‎"‎טובים‎"‎, גם אם הם מבינים מה קורה, ההתנהגות של האסרטיבי נראית גסה, כי האסרטיבי לא נרתע מלעמוד על שלו, מלדרוש חד-משמעית מהמניפולטור שיפסיק.לא רק למניפולטור זה צורם, גם לאדם הרגיל, שמשתדל בדרך-כלל להימנע מעימות.
  4. אדם אגרסיבי ‎-‎ כזה שצועק, מקלל ודורש ‎-‎ יגרום גם לאסרטיבי להתקפל. האסרטיבי מוכן לעמוד על שלו בנימוס, צעקות וקללות הן מחוץ לנורמה בשבילו. אין לו כלים להתמודד עם זה.
  5. אדם אלים ‎- ‎ כזה שאין לו בעיה להעיף סטירה או אגרוף למי שעומד מולו ‎-‎ יגרום גם לאגרסיבי להתקפל: "אני אולי מרים קול לפעמים, אני לא מרים ידיים!"
  6. רוצח, יגרום גם לאדם אלים להתקפל. יש הבדל גדול בין הנכונות להכות את מי שמולך, לבין המוכנות לקחת את חייו – ומי שעומד מול רוצח, מרגיש את זה ולא מוכן לזה, רגשית ופסיכולוגית.

אצל מילר, ‎"‎אלים‎"‎ הוא לא אדם שבלית ברירה מתגונן, אלא אדם שנוח לו ליזום פעולה אלימה כמו שלמניפולטור נוח לשכנע. כך גם לגבי הרמות האחרות. [לרוב האנשים לא נוח לעמוד מול אנשי מכירות כי הם מרגישים את המניפולציה ולא יודעים להתמודד מולה; זוכרים את השיחה עם נציגי חברת הסלולר? אבל אנשי המכירות נרתעים ויוצאים רע מעימות עם אדם אגרסיבי ‎-‎ לא כזה שמרים קול כשהוא כועס מאוד, כזה שמרים קול כי אין לו שום עכבה שתמנע ממנו לעשות זאת. ד.כ.]

מילר מוסיף שלאדם שמוכן להכות לא תהיה שום בעיה להשתמש בדרגות נמוכות יותר של אלימות (כמו לצעוק ולקלל) וכן שאדם כזה לא יבין את הרתיעה של אחרים משימוש ברמות נמוכות יותר של אלימות: "אז למה אתה לא אומר לו שיפסיק עם המניפולציות?" "תן לו סטירה אחת והכל ייפסק". נשמע מוכר?

עד כאן מילר.

אינטואיטיבית, אני מרגיש שהחלוקה למעלה היא למטרות הוראה יותר מאשר מעשית; ברור שבישראל יש הרבה אנשים שאין להם שום בעיה לצעוק אבל לעשות מניפולציה הם לא יודעים ולא רוצים לדעת. יתכן שיש גם הבדלים בין גברים לנשים באשר לסדר מ-1 עד 6. עם זאת, יש הרבה במה שמילר אומר. למי שעוסק בהגנה עצמית, המשמעות היא שצריך למצוא דרכים להביא את רמות העימות האלה אל הדוג'ו, בצורה מבוקרת, כדי לאפשר לתלמידים להיתקל בהן בסביבה סטרילית ומוגנת. למי שפשוט חי, יש כאן הבחנה ששווה לחשוב עליה: עד איזו רמה של אלימות אתה מרגיש נוח?

טאי-צ'י והגנה עצמית: שלושה מצבי לחימה

נשאלתי הרבה על יעילות הטאי-צ'י כשיטה להגנה עצמית, וכן על כך שבשיעורים מתרגלים (בין השאר) טכניקות שלא סביר שמישהו יצליח ליישם בקרב אמיתי. מטרת הרשימה הזו לענות על השאלות האלה, כמיטב יכולתי בעת הזו; אשמח לקבל הארות, הערות, תוספות ושאלות.

לפני הכל כדאי להזכיר שבמרכז הישראלי לטאי-צ'י לא מתיימרים ללמד הגנה עצמית; אנחנו מלמדים אמנות לחימה שלוקח הרבה זמן ללמוד, ומי שמחפש הגנה עצמית יעילה בזמן קצר ייטיב לעשות אם יקנה אקדח, רוטוויילר וגז מדמיע, או שילמד לרוץ מהר, או שילך ללמוד קרב-מגע; וכדאי גם לזכור שאמנות לחימה אינה הגנה עצמית.

אבל מכיוון שאנחנו כן עוסקים באמנות לחימה, וכן עושים דברים שנראים דומים ללחימה, השאלות על כך מעסיקות רבים ויש טעם לנסות לענות עליהן. ברשימה זו אתייחס לצורת האימון בקבוצות הלימוד והלוויין במרכז, מה שנחשב אצלנו ל"מתחילים": עד שלוש שנים, בממוצע.

ראשית, הסבר קצר על צורת הלימוד.
בשיעורי טאי-צ'י לומדים קאטה. הקאטה היא סדרת תנועות-לחימה; כל תנועה היא קטע מ"סיפור קרב" שיכולים להיות לו פירושים שונים – מול אדם אחד או יותר, מלפנים, מאחור ומהצדדים, אותה התנועה יכולה להיות טכניקה של הכאה או השתלטות, ועוד. את הקאטה מתרגלים. חוזרים עליה שוב ושוב, ושוב; החזרה על התנועה הופכת אותה לטבעית לגוף, לדבר שהגוף רגיל לעשות. אם מתאמנים כל יום, בתשומת-לב מלאה לתנועה, היא נכנסת יותר טוב להרגלים; אם מתאמנים פעם-פעמיים בשבוע, או כשתשומת הלב אינה מופנית לתנועה אלא לעניינים אחרים, יהיה יותר קשה להפוך את התנועה לחלק מההרגלים שלנו.

במקביל  ללימוד הקאטה, אנחנו לומדים גם עבודה בזוגות, ובעיקר פוש-הנדס יד אחת. פוש-הנדס יד אחת מלמד הרבה דברים, אבל יש לו יישום אחד שמתייחס ישירות לקרב-אמת: תזמון.
בתרגול פוש-הנדס יד אחת, אחרי שהתרגלנו לתנועה הבסיסית, מתחילים לתרגל גם התקפות מהירות ותגובות עליהן. המאפיין הבולט של צורת התרגול הזו, הוא המעבר באפס-זמן ממצב רגוע לגמרי להתקפה מטווח קרוב; אין זמן לראות שהתוקף עומד להתקיף, אין זמן להתכונן. צריך להגיב מייד, אחרת חוטפים.

(זה המקום להזכיר שבשיעור אין "תוקף" ו"מגן", יש שני חברים שרוצים ללמוד יחד ולחזור הביתה בשלום)

הפתעה זה טוב

השילוב של שני הגורמים האלה: הקאטה, ופוש-הנדס יד אחת, נותן יכולת להגיב אוטומטית מול התקפה מפתיעה.
תרגול הקאטה הופך תנועות לחימה לדבר טבעי ורגיל לגוף; פוש-הנדס יד אחת הופך את התגובה האוטומטית להתקפה לדבר טבעי לגוף. שניהם יחד (אחרי מספר שנים של אימון), נותנים יכולת שיתכן מאוד שהמתאמן לא יהיה מודע לה, כי לא עמד בפני מצב שיעלה אותה אל פני השטח.

במצב בו ההתקפה מגיעה ללא שום אזהרה, הגוף יגיב להתקפה בצורת רפלקס, ממש כמו משיכת היד אחורה במקרה כוויה: התגובה (הגנה) לגירוי (התקפה) תבוא לפני המחשבה, לפני ההבנה ש"מתקיפים אותי", והתגובה תהיה "עד הסוף", כמו שתרגלת/התרגלת בקאטה. מכה לא תעצור לפני הפגיעה, כמו בשיעור, אלא תמשיך עד הסוף, כמו בקאטה.

הסיכום עד כה, הוא שתרגול טאי-צ'י כמו שהוא נעשה אצלנו, מכין את התלמיד להתגונן מול התקפה מפתיעה (מכין לאט, אבל מכין); אבל "ברחוב" יש גם מצבים אחרים.

כשהתגובה הראשונה להתקפה המפתיעה אינה מנטרלת את התוקף, או כאשר לתוקף יש חברים, יהיה לקרב המשך, מעבר לתנועה הראשונה; בשלב הזה הגוף מפעיל את מנגנון ה"הילחם או ברח" Fight or Flight, כלומר מפריש באופן פתאומי כמויות גדולות של הורמונים למחזור הדם:

כשהוא נתון תחת איום דוגמת עימות בתנאי אמת, משחרר הגוף שלנו כימיקלים המשפיעים הן עליו, והן על התודעה שלנו תופעה זו נחקרה על ידי ברוס סידל (Bruce Siddle), אשר השתמש בנתון של שינוי קצב פעימות הלב (הנמדד במספר הפעימות לדקה) כמדד יעיל לבדיקת השפעות הכימיקלים על הגוף והתודעה. סידל התיחס לעליה בקצב פעימות הלב הנגרמת מסיבות הורמונליות, הן משום שלעליה הנגרמת מסיבות אחרות (כגון: פעילות אירובית), ישנן השפעות אחרות, והן משום ש"זינוק הורמונלי" בקצב פעימות הלב יכול להתרחש באופן כמעט מיידי.

הנה, אם כן, "החוקים הכימיים של קרב אמת", המתארים את השפעת הכימיקלים המשתחררים בגופנו כתוצאה מפחד, כפי שהם מתבטאים במדד פעימות הלב לדקה:

  • אדם הנמצא במצב בו הוא מספיק מבוהל, כך שקצב פעימות הלב שלו עולה על 115 פעימות לדקה, יתחיל לאבד את כישורי המוטוריקה העדינה שלו. כתוצאה מכך, היכולת שלו לאחוז, לתפוס, ולבצע בריחים באופן מדויק חדלה להיות זמינה עבורו.
  • באזור ה- 155 פעימות לדקה מתחילים להפגע כישורים מוטוריים מורכבים, והאדם מאבד את היכולת לבצע תבניות וצירופים (קומבינציות), לטמון מלכודות (לבצע טכניקות), ולהשתמש בתנועות טאטוא.
  • באזור ה- 175 פעימות לדקה סובל האדם מפגיעה חמורה בכישורי התכנון והחשיבה שלו. הוא מאבד את יכולת הראיה לטווח קצר, את יכולת הראיה ההיקפית, ואת תפיסת העומק. חוש השמיעה מתכהה, ולעיתים אובד לחלוטין.
  • מעל 175 פעימות לדקה, תכולת שלפוחית השתן (אם ישנה כזו) מופרשת החוצה ללא שליטה. רוב בני האדם יקפאו (כלומר, ישארו חסרי תנועה) או ימצאו בתנוחת עובר כשהם מחכים לאמא שתבוא להציל אותם. פעילויות פיזיות אשר יתאפשרו במצב זה, כגון ריצה או חבטה, יהיו גסות ומגושמות.

במילים אחרות, ככל שהאדם יזדקק לכישוריו ויכולותיו באופן נואש יותר, כך תקטן האפשרות שלו לסמוך עליהם. האמונה ביכולת לפעול טוב יותר תחת לחץ, אינה אלא מיתוס שיש לנפצו, ולאמירות או מחשבות מהסוג של: "אם היה זה מצב אמת, הייתי פועל טוב יותר.", אין כל אחיזה במציאות. בפועל, תפקודו של אדם בזמן אמת יהיה גרוע לאין ערוך מאשר בזמן אימון.

את מידת השבריריות של האמונה בדבר היכולת לפעול היטב תחת לחץ ניתן להדגיש אפילו יותר, כאשר מבינים שרמות המצוקה המתוארות כאן (עד מעל 175 פעימות לב לדקה) יכולות להופיע אצל רוב בני האדם כתוצאה מלא יותר מאשר איומים מילוליים אגרסיביים…
מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

התוצאה היא שאם לקרב יש המשך מעבר לתגובה הראשונה, מה שאנחנו עושים בשיעורים הרגילים (וגם בשיעורי היוהו) אינו מכין אותנו לכך. כדי להתכונן למצבי לחימה ממש, צריך להילחם – להילחם באמת, כלומר להכות בכל הכוח ולחטוף בכל הכוח. פשוט אין לכך תחליף.
בשיעורי הלחימה במרכז עושים זאת עם מגנים (כפפות, קסדות, מגני-גוף), כדי למנוע פציעה חמורה ועדין לדמות (עד כמה שאפשר) קרב אמיתי. עם זאת, צריך לזכור שגם בשיעורי הלחימה המטרה אינה ללמוד להילחם, אלא ללמוד איך לשמור על עקרונות השיטה (שחרור, עבודה מהמרכז, באלאנס…) תחת הלחץ של קרב "אמיתי".

[X=nextPage=X]

 

"ריקוד הקוף"

המצב בו הקרב נמשך אחרי התגובה הראשונה, אינו המצב היחיד שהשיעורים הרגילים אינם מכינים אותנו אליו.

כשאדם יודע ש"הולכות להיות מכות", יש לו זמן להיבהל, או להתרגז. הכעס והפחד, יועצים גרועים שניהם, עושים שמות ביכולתו של הגוף להגיב בטבעיות לגירויים סביבתיים.
את המצב של "הולכות להיות מכות" מתאר מילר כ"ריקוד הקוף":

מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

  1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
  2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?"
  3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
  4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
  5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:

  • ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים).
    רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.
  • כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה. (ההדגשה שלי – ד"כ)
  • אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.
  • רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.
  • מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

להבדיל מהמצב הקודם (המשך לחימה אחרי התגובה הראשונה), ההכנה הטובה ביותר ל"ריקוד הקוף" היא (לדעתי) לא לימוד לחימה (למרות שזה לא מזיק…) אלא הורדת האגו, דבר שקורה ממילא בטאי-צ'י, כשלומדים לא ללכת בכוח נגד כוח; מילר מסביר בדיוק איך להימנע מריקוד הקוף, ורובנו נעדיף לסגת ולא להסתבך. המצבים בהם אין ברירה אלא להגיב הם בודדים; לא נתקלתי במצב כזה מגיל חמש-עשרה, ואני היום בן 37; אברהם שפירא, מראשוני ארגון השומר, אמר: "שלושים שנה הייתי שומר, לא הרגתי ולא נהרגתי".
 

אונס

מצב לחימה אחר, הוא אונס וסוגים אחרים של תקיפה מינית.

"927 פונים למרכזי סיוע דיווחו שהתוקף היה זר לחלוטין, 1,102 הותקפו מינית בידי ידיד/מכר, 1,485 על ידי בן משפחה ו- 432 על ידי מעסיק.

מבין 7,802 מקרי התקיפה המינית, 1,764 בוצעו במגורי הנפגעת, 467 במגורי התוקף, 474 במקום העבודה, 200 בטרמפ 763 בחוץ, 95 בצבא, 433 מקרים באוניברסיטה ובבתי ספר וחמישה מקרי אלימות מינית נרשמו בבתי הסוהר. "

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2549053,00.html

בניגוד למיתוס, העוסקים בתחום מעריכים שכ-70% ממקרי האונס מתרחשים בסביבה הנחשבת "בטוחה" (בבית או אצל קרובים/מכרים, בעבודה/לימודים, במקומות בילוי), ובכ-70% מהמקרים התוקף מוכר למותקפת (קרוב-משפחה/מכר, עמית בעבודה/לימודים וכו').
בניגוד למיתוס, ובגלל שני הנתונים הנ"ל, אונס בד"כ אינו מתחיל כהתקפה ממארב (וראו במאמר של מילר מה יש לו להגיד על מצב זה) אלא כהסלמה, הדרגתית או פתאומית, של תהליך שבד"כ מתחיל כדבר תמים לכאורה, ומתגלה כהתקפה הרסנית. 

במקומות אחרים נכתב הרבה על איך כדאי וראוי להגיב על נסיון אונס, ולא אכנס כאן לנושא גם בגלל מורכבותו וגם בגלל שאין לי נסיון בלימוד הגנה עצמית נגד אונס או בתחקירים של נפגעי/ות תקיפה מינית שנחלצו מאונס.
בכל מקרה ברור לי, שההמלצה הקבועה בפורום אמנויות לחימה לכל הנשים, טובה גם כאן: לפנות לקורס להגנה עצמית לנשים המתייחס ספציפית למצבי אונס (בניגוד לאמנויות הלחימה, בהן מתייחסים לאונס כאל חלק קטן מחומר הלימוד, אם בכלל).
בקורסים האלה יש התייחסות לא רק לטכניקות לחימה המתאימות למצב אונס (טווח-לחימה צמוד, לרוב בשכיבה), אלא גם למצב הפסיכולוגי בו אדם מוכר, שסומכים עליו, מתקיף במקום שנחשב לבטוח.

רוב אמנויות הלחימה פותחו ע"י גברים בשביל גברים, והכוונה לא רק לטכניקות אלא למערכי השיעור ודרך הלימוד; אונס הוא מצב שרוב הגברים לא עמדו בפניו, ולמרות שכמעט כל אמנות לחימה מלמדת טכניקות שיכולות לעבוד במצבי אונס, רובן לא מתייחסות למצב הפסיכולוגי של אונס.

נכון שהחברה צריכה לטפל באנסים, נכון שצריך לפעול כדי לשנות את יחס המשטרה ובתי-המשפט לאונס, אבל  במצב כמו שהוא היום, כדאי לכל אישה ללמוד להתגונן.

טאי-צ'י והגנה עצמית: שלושה מצבי לחימה

נשאלתי הרבה על יעילות הטאי-צ'י כשיטה להגנה עצמית, וכן על כך שבשיעורים מתרגלים (בין השאר) טכניקות שלא סביר שמישהו יצליח ליישם בקרב אמיתי. מטרת הרשימה הזו לענות על השאלות האלה, כמיטב יכולתי בעת הזו; אשמח לקבל הארות, הערות, תוספות ושאלות.

לפני הכל כדאי להזכיר שבמרכז הישראלי לטאי-צ'י לא מתיימרים ללמד הגנה עצמית; אנחנו מלמדים אמנות לחימה שלוקח הרבה זמן ללמוד, ומי שמחפש הגנה עצמית יעילה בזמן קצר ייטיב לעשות אם יקנה אקדח, רוטוויילר וגז מדמיע, או שילמד לרוץ מהר, או שילך ללמוד קרב-מגע; וכדאי גם לזכור שאמנות לחימה אינה הגנה עצמית.

אבל מכיוון שאנחנו כן עוסקים באמנות לחימה, וכן עושים דברים שנראים דומים ללחימה, השאלות על כך מעסיקות רבים ויש טעם לנסות לענות עליהן. ברשימה זו אתייחס לצורת האימון בקבוצות הלימוד והלוויין במרכז, מה שנחשב אצלנו ל"מתחילים": עד שלוש שנים, בממוצע.

ראשית, הסבר קצר על צורת הלימוד.
בשיעורי טאי-צ'י לומדים קאטה. הקאטה היא סדרת תנועות-לחימה; כל תנועה היא קטע מ"סיפור קרב" שיכולים להיות לו פירושים שונים – מול אדם אחד או יותר, מלפנים, מאחור ומהצדדים, אותה התנועה יכולה להיות טכניקה של הכאה או השתלטות, ועוד. את הקאטה מתרגלים. חוזרים עליה שוב ושוב, ושוב; החזרה על התנועה הופכת אותה לטבעית לגוף, לדבר שהגוף רגיל לעשות. אם מתאמנים כל יום, בתשומת-לב מלאה לתנועה, היא נכנסת יותר טוב להרגלים; אם מתאמנים פעם-פעמיים בשבוע, או כשתשומת הלב אינה מופנית לתנועה אלא לעניינים אחרים, יהיה יותר קשה להפוך את התנועה לחלק מההרגלים שלנו.

במקביל  ללימוד הקאטה, אנחנו לומדים גם עבודה בזוגות, ובעיקר פוש-הנדס יד אחת. פוש-הנדס יד אחת מלמד הרבה דברים, אבל יש לו יישום אחד שמתייחס ישירות לקרב-אמת: תזמון.
בתרגול פוש-הנדס יד אחת, אחרי שהתרגלנו לתנועה הבסיסית, מתחילים לתרגל גם התקפות מהירות ותגובות עליהן. המאפיין הבולט של צורת התרגול הזו, הוא המעבר באפס-זמן ממצב רגוע לגמרי להתקפה מטווח קרוב; אין זמן לראות שהתוקף עומד להתקיף, אין זמן להתכונן. צריך להגיב מייד, אחרת חוטפים.

(זה המקום להזכיר שבשיעור אין "תוקף" ו"מגן", יש שני חברים שרוצים ללמוד יחד ולחזור הביתה בשלום)

הפתעה זה טוב

השילוב של שני הגורמים האלה: הקאטה, ופוש-הנדס יד אחת, נותן יכולת להגיב אוטומטית מול התקפה מפתיעה.
תרגול הקאטה הופך תנועות לחימה לדבר טבעי ורגיל לגוף; פוש-הנדס יד אחת הופך את התגובה האוטומטית להתקפה לדבר טבעי לגוף. שניהם יחד (אחרי מספר שנים של אימון), נותנים יכולת שיתכן מאוד שהמתאמן לא יהיה מודע לה, כי לא עמד בפני מצב שיעלה אותה אל פני השטח.

במצב בו ההתקפה מגיעה ללא שום אזהרה, הגוף יגיב להתקפה בצורת רפלקס, ממש כמו משיכת היד אחורה במקרה כוויה: התגובה (הגנה) לגירוי (התקפה) תבוא לפני המחשבה, לפני ההבנה ש"מתקיפים אותי", והתגובה תהיה "עד הסוף", כמו שתרגלת/התרגלת בקאטה. מכה לא תעצור לפני הפגיעה, כמו בשיעור, אלא תמשיך עד הסוף, כמו בקאטה.

הסיכום עד כה, הוא שתרגול טאי-צ'י כמו שהוא נעשה אצלנו, מכין את התלמיד להתגונן מול התקפה מפתיעה (מכין לאט, אבל מכין); אבל "ברחוב" יש גם מצבים אחרים.

כשהתגובה הראשונה להתקפה המפתיעה אינה מנטרלת את התוקף, או כאשר לתוקף יש חברים, יהיה לקרב המשך, מעבר לתנועה הראשונה; בשלב הזה הגוף מפעיל את מנגנון ה"הילחם או ברח" Fight or Flight, כלומר מפריש באופן פתאומי כמויות גדולות של הורמונים למחזור הדם:

כשהוא נתון תחת איום דוגמת עימות בתנאי אמת, משחרר הגוף שלנו כימיקלים המשפיעים הן עליו, והן על התודעה שלנו תופעה זו נחקרה על ידי ברוס סידל (Bruce Siddle), אשר השתמש בנתון של שינוי קצב פעימות הלב (הנמדד במספר הפעימות לדקה) כמדד יעיל לבדיקת השפעות הכימיקלים על הגוף והתודעה. סידל התיחס לעליה בקצב פעימות הלב הנגרמת מסיבות הורמונליות, הן משום שלעליה הנגרמת מסיבות אחרות (כגון: פעילות אירובית), ישנן השפעות אחרות, והן משום ש"זינוק הורמונלי" בקצב פעימות הלב יכול להתרחש באופן כמעט מיידי.

הנה, אם כן, "החוקים הכימיים של קרב אמת", המתארים את השפעת הכימיקלים המשתחררים בגופנו כתוצאה מפחד, כפי שהם מתבטאים במדד פעימות הלב לדקה:

  • אדם הנמצא במצב בו הוא מספיק מבוהל, כך שקצב פעימות הלב שלו עולה על 115 פעימות לדקה, יתחיל לאבד את כישורי המוטוריקה העדינה שלו. כתוצאה מכך, היכולת שלו לאחוז, לתפוס, ולבצע בריחים באופן מדויק חדלה להיות זמינה עבורו.
  • באזור ה- 155 פעימות לדקה מתחילים להפגע כישורים מוטוריים מורכבים, והאדם מאבד את היכולת לבצע תבניות וצירופים (קומבינציות), לטמון מלכודות (לבצע טכניקות), ולהשתמש בתנועות טאטוא.
  • באזור ה- 175 פעימות לדקה סובל האדם מפגיעה חמורה בכישורי התכנון והחשיבה שלו. הוא מאבד את יכולת הראיה לטווח קצר, את יכולת הראיה ההיקפית, ואת תפיסת העומק. חוש השמיעה מתכהה, ולעיתים אובד לחלוטין.
  • מעל 175 פעימות לדקה, תכולת שלפוחית השתן (אם ישנה כזו) מופרשת החוצה ללא שליטה. רוב בני האדם יקפאו (כלומר, ישארו חסרי תנועה) או ימצאו בתנוחת עובר כשהם מחכים לאמא שתבוא להציל אותם. פעילויות פיזיות אשר יתאפשרו במצב זה, כגון ריצה או חבטה, יהיו גסות ומגושמות.

במילים אחרות, ככל שהאדם יזדקק לכישוריו ויכולותיו באופן נואש יותר, כך תקטן האפשרות שלו לסמוך עליהם. האמונה ביכולת לפעול טוב יותר תחת לחץ, אינה אלא מיתוס שיש לנפצו, ולאמירות או מחשבות מהסוג של: "אם היה זה מצב אמת, הייתי פועל טוב יותר.", אין כל אחיזה במציאות. בפועל, תפקודו של אדם בזמן אמת יהיה גרוע לאין ערוך מאשר בזמן אימון.

את מידת השבריריות של האמונה בדבר היכולת לפעול היטב תחת לחץ ניתן להדגיש אפילו יותר, כאשר מבינים שרמות המצוקה המתוארות כאן (עד מעל 175 פעימות לב לדקה) יכולות להופיע אצל רוב בני האדם כתוצאה מלא יותר מאשר איומים מילוליים אגרסיביים…
מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

התוצאה היא שאם לקרב יש המשך מעבר לתגובה הראשונה, מה שאנחנו עושים בשיעורים הרגילים (וגם בשיעורי היוהו) אינו מכין אותנו לכך. כדי להתכונן למצבי לחימה ממש, צריך להילחם – להילחם באמת, כלומר להכות בכל הכוח ולחטוף בכל הכוח. פשוט אין לכך תחליף.
בשיעורי הלחימה במרכז עושים זאת עם מגנים (כפפות, קסדות, מגני-גוף), כדי למנוע פציעה חמורה ועדין לדמות (עד כמה שאפשר) קרב אמיתי. עם זאת, צריך לזכור שגם בשיעורי הלחימה המטרה אינה ללמוד להילחם, אלא ללמוד איך לשמור על עקרונות השיטה (שחרור, עבודה מהמרכז, באלאנס…) תחת הלחץ של קרב "אמיתי".

"ריקוד הקוף"

המצב בו הקרב נמשך אחרי התגובה הראשונה, אינו המצב היחיד שהשיעורים הרגילים אינם מכינים אותנו אליו.

כשאדם יודע ש"הולכות להיות מכות", יש לו זמן להיבהל, או להתרגז. הכעס והפחד, יועצים גרועים שניהם, עושים שמות ביכולתו של הגוף להגיב בטבעיות לגירויים סביבתיים.
את המצב של "הולכות להיות מכות" מתאר מילר כ"ריקוד הקוף":

מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

  1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
  2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?"
  3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
  4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
  5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:

  • ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים). רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.
  • כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה. (ההדגשה שלי – ד"כ)
  • אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.
  • רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.
  • מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

להבדיל מהמצב הקודם (המשך לחימה אחרי התגובה הראשונה), ההכנה הטובה ביותר ל"ריקוד הקוף" היא (לדעתי) לא לימוד לחימה (למרות שזה לא מזיק…) אלא הורדת האגו, דבר שקורה ממילא בטאי-צ'י, כשלומדים לא ללכת בכוח נגד כוח; מילר מסביר בדיוק איך להימנע מריקוד הקוף, ורובנו נעדיף לסגת ולא להסתבך. המצבים בהם אין ברירה אלא להגיב הם בודדים; לא נתקלתי במצב כזה מגיל חמש-עשרה, ואני היום בן 37; אברהם שפירא, מראשוני ארגון השומר, אמר: "שלושים שנה הייתי שומר, לא הרגתי ולא נהרגתי".

אונס

מצב לחימה אחר, הוא אונס וסוגים אחרים של תקיפה מינית.

"927 פונים למרכזי סיוע דיווחו שהתוקף היה זר לחלוטין, 1,102 הותקפו מינית בידי ידיד/מכר, 1,485 על ידי בן משפחה ו- 432 על ידי מעסיק.

מבין 7,802 מקרי התקיפה המינית, 1,764 בוצעו במגורי הנפגעת, 467 במגורי התוקף, 474 במקום העבודה, 200 בטרמפ 763 בחוץ, 95 בצבא, 433 מקרים באוניברסיטה ובבתי ספר וחמישה מקרי אלימות מינית נרשמו בבתי הסוהר. "

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2549053,00.html

בניגוד למיתוס, העוסקים בתחום מעריכים שכ-70% ממקרי האונס מתרחשים בסביבה הנחשבת "בטוחה" (בבית או אצל קרובים/מכרים, בעבודה/לימודים, במקומות בילוי), ובכ-70% מהמקרים התוקף מוכר למותקפת (קרוב-משפחה/מכר, עמית בעבודה/לימודים וכו').
בניגוד למיתוס, ובגלל שני הנתונים הנ"ל, אונס בד"כ אינו מתחיל כהתקפה ממארב (וראו במאמר של מילר מה יש לו להגיד על מצב זה) אלא כהסלמה, הדרגתית או פתאומית, של תהליך שבד"כ מתחיל כדבר תמים לכאורה, ומתגלה כהתקפה הרסנית.

במקומות אחרים נכתב הרבה על איך כדאי וראוי להגיב על נסיון אונס, ולא אכנס כאן לנושא גם בגלל מורכבותו וגם בגלל שאין לי נסיון בלימוד הגנה עצמית נגד אונס או בתחקירים של נפגעי/ות תקיפה מינית שנחלצו מאונס.
בכל מקרה ברור לי, שההמלצה הקבועה בפורום אמנויות לחימה לכל הנשים, טובה גם כאן: לפנות לקורס להגנה עצמית לנשים המתייחס ספציפית למצבי אונס (בניגוד לאמנויות הלחימה, בהן מתייחסים לאונס כאל חלק קטן מחומר הלימוד, אם בכלל).
בקורסים האלה יש התייחסות לא רק לטכניקות לחימה המתאימות למצב אונס (טווח-לחימה צמוד, לרוב בשכיבה), אלא גם למצב הפסיכולוגי בו אדם מוכר, שסומכים עליו, מתקיף במקום שנחשב לבטוח.

רוב אמנויות הלחימה פותחו ע"י גברים בשביל גברים, והכוונה לא רק לטכניקות אלא למערכי השיעור ודרך הלימוד; אונס הוא מצב שרוב הגברים לא עמדו בפניו, ולמרות שכמעט כל אמנות לחימה מלמדת טכניקות שיכולות לעבוד במצבי אונס, רובן לא מתייחסות למצב הפסיכולוגי של אונס.

נכון שהחברה צריכה לטפל באנסים, נכון שצריך לפעול כדי לשנות את יחס המשטרה ובתי-המשפט לאונס, אבל  במצב כמו שהוא היום, כדאי לכל אישה ללמוד להתגונן.