Tag Archives: פלסטינים

ההתנחלויות מגינות על ישראל? 

​נו, צריך להפריך את זה,  לפחות פור דה רקורד. 

הימין טוען שההתנחלויות מגנות על ישראל מהטרור הפלסטיני. משהו כמו ש"חומה ומגדל" הגנו על תל-אביב. 

שתי הטענות לא נכונות. 

ישובי חומה ומגדל לא מנעו התקפות על כל ישוב אחר, להיפך, הם הוסיפו מטרה נוחה להתקפה בלב שטח ערבי. כמו ההתנחלויות. 

הנכון הוא שמטרת ההתנחלויות, כמו מטרת חומה ומגדל, היא לתקוע דגל ולהכריז "שלנו" על אדמה שהפלסטינים (אז "הערבים") טוענים ששייכת להם. המטרה העיקרית של ההתנחלויות היום,  היא למנוע נסיגה ישראלית מיו"ש, וכתוצאה למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים. 

מיקום ההתנחלויות בלב שטח מיושב בפלסטינים, הופך את המתנחלים למטרה נוחה לשכניהם, מכריח את צה"ל להקצות כוחות להגן עליהם ובכך מסכן גם את החיילים.  

אמנם תפקיד החיילים להגן על המדינה, אבל זכותה של המדינה להחליט על מה להגן ועל מה לא; ימית בסיני וגוש קטיף בעזה הוקמו וננטשו ע"י המדינה ויתכן שבעתיד יוחלט לנטוש התנחלויות. 

עד שיוחלט מה שיוחלט, תומכי ארץ ישראל השלמה מתנגדים לכל הפרדה בין ישראל ליו"ש; גם אלה שתמכו בהקמת גדר בין ישראל לסיני, שעצרה את ההסתננות משם כמעט לאפס, מתנגדים להשלמת גדר ההפרדה בין ישראל ליו"ש מחשש שזה יהיה קו הגבול העתידי במקרה שיפרוץ שלום. גדר ההפרדה היא מחסום קרקעי אמיתי, המונע באמת כניסת מסתננים – עובדים לא-חוקיים כמחבלים – מיו"ש לישראל. הגדר לא הושלמה ואינה מתוחזקת ומסויירת כראוי מסיבות פוליטיות, דבר שמסכן את מי שחי בתוך הקו הירוק. 

ניתן לטעון שרקטות ומרגמות יכולות לעבור את גדר ההפרדה, גם אם תושלם; זה הרי קורה בעזה. זה נכון, אבל עדיין לא סותר את הטענה שההתנחלויות לא מגינות על ישראל מטרור, מחד, ומאידך הרבה יותר קשה לייצר רקטות מאשר לעבור את האין-גבול עם מברג או מכונית ולדקור או לדרוס יהודים. 

לסיכום: ההתנחלויות לא מגינות על ישראל אלא מסכנות מתנחלים וחיילים, מונעת כל סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ומכריחות את צה"ל להיות בחיוך צמוד ומתמיד אם אוכלוסייה אזרחית;  זכות המדינה להחליט אם כל זה מוצדק או לא. 

מודעות פרסומת

"אני גאה לשרת בצבא הזה"

כשהייתי ילד שמענו בחדשות על מותו של מנהיג ערבי כלשהו, אני לא זוכר מי. אני אמרתי "יופי", אבא ענה לי מייד "בנפול אויביך אל תשמח". שנים מאוחר יותר, האמירה הזו ממשלי משתלבת לי במקרה שקרה לנו בצבא.
הייתי בבה"ד-1 בחורף 1988-89, באינתיפאדה הראשונה, ולקחו אותנו לשמש כוח אבטחה סביב כפר בשומרון שכוח אחר ביצע בו סריקות ומעצרים. כשהכל נגמר והתאספנו בנקודת הכינוס, ראינו את החובשים של הגדוד מטפלים במישהו שוכב על הרצפה. לא היינו קרובים מספיק לראות, אבל סיפרו לנו: פלסטיני "הסתער" על אחד המד"כים עם סלע שהחזיק מעל לראש בשתי ידיים. המד"כ קרא לו לעצור, האיש המשיך להתקרב. המד"כ ירה באוויר, האיש המשיך. המד"כ ירה בקרקע לרגלי התוקף, הכדור ניתז מאבן וחדר לראשו של התוקף, פוצע אותו קשה.
בזמן שסיפרו לנו, נהג של אחד הרכבים המנהלתיים קרא לחובשים "תעזבו אותו, למה אתם מטפלים במי שניסה לרצוח קצין שלנו?!"
החובשים העיפו בו מבט והתעלמו, אחרים סילקו אותו משם בצעקות.
צוער שעמד לידי אמר, ספק-לעצמו,  "אני גאה להיות חייל בצבא הזה". בלי לדבר, הרגשתי כמוהו.
חשבתי הרבה על המקרה הזה, מאז, ועל הצוער ההוא, שלא הכרתי ועד היום אין לי מושג מי הוא.  אני מקווה שסיים בהצלחה את הקורס; אנחנו צריכים קצינים כאלה.
אני מקווה שעדיין יש לנו.

יומיים מאוחר יותר קראנו בעיתונים שפלסטיני שנפצע באותו מקום וזמן, מת מפצעיו בבית החולים וש"המקרה נחקר"; יותר מאוחר נודע לנו שהחקירה קבעה שהירי היה מוצדק.
עד היום אני חושב על המקרה הזה. על הקצין שלא רצה לירות כדי להרוג והרג בכל זאת, על החובשים שטיפלו באויב, על הנהג שצעק עליהם, על הצוער שהיה גאה לשרת בצבא שמטפל באויב פצוע.

אז הוא אמר

אז הוא אמר שהפלסטינים עם מומצא׃
אז הוא אמר.
גם גולדה אמרה, אי-אז, ונשארה בחיים.
במידה מסוימת, זה אפילו נכון׃ לפני המאה העשרים לא היה עם פלסטיני.
אבל עכשיו יש.
מומצא או לא, הוא קיים.
יש עם פלסטיני, אם נרצה או לא.
כמו שיש עם יהודי, למרות כל הטענות שהיהדות היא דת בלבד, ולא לאום.

כי, כמו שאומר אלכס יעקבסון, אולי הדבר היחיד שהיהודים והערבים הסכימו עליו לאורך כל הסכסוך הוא שהם שני עמים שונים, נפרדים, בעלי שאיפות מנוגדות. רוב מוחץ של היהודים יגידו שאינם ערבים ואינם פלסטינים, ורוב מוחץ של הערבים והפלסטינים יגידו שאינם יהודים.

באותה המידה, יגידו רוב המצרים, הירדנים, הסורים, הלבנונים – שאינם פלסטינים, ורוב הפלסטינים יגידו שאינם שום דבר אחר חוץ מפלסטינים.

אז גינגריץ' אמר.
אז גולדה אמרה.

אז מה?

אמריקה צריכה אותנו?

אחרי שחזו בנפילת איראן לידי משמרות המהפכה ונפילת עזה לידי חמאס – שלא להזכיר את התמוטטות עיראק לאנרכיה וטרור – מיהרו ארה"ב ומדינות אירופה "לבקש מכל הצדדים" במצרים שלא ישתמשו בכוח, ולמעשה נטשו את מובארכ במערכה. לא שמישהו ציפה שיתערבו צבאית לטובתו, אבל סביר שמובארכ ציפה שלפחות לא יפריעו לו.

מובארכ היה במשך שנים גורם פרו-מערבי מתון באזור. היה לו תפקיד חשוב במיתון החמאס, בתיווך בין הפלסטינים (חמאס והרשות) לישראל, בשמירה על הקואליציה נגד סדאם חוסיין ועוד; הוא שירת אינטרסים מערביים חשובים. והמערב בגד בו.

בעיני המערב, נכון לעכשיו, זכויות האדם חשובות מאינטרסים גיאופוליטיים, צבאיים וכלכליים. ((כלומר, זכות העם המצרי להשליט על עצמו דיקטטורה אסלאמית אנטי-מערבית שתשלול זכויות אדם מכל מי שאינו מוסלמי ואינו גבר, גוברת על האינטרסים המערביים. יש בזה סוג של היגיון))

מה זה אומר על ישראל?

אירופה כבר מזמן לא תומכת בנו, בדיוק בגלל ענין זכויות האדם (הפלסטיני). להזכיר, חמש צוללות קיבל חיל הים מגרמניה; תמיכה אירופית אינה חסרת משמעות. לפלסטינים אירופה תורמת מליארדים, לנו? חרם אקדמי וכלכלי, צווי מעצר לקצינים בכירים ועוד היד נטויה.

אבל מה עם ארה"ב?

אובאמה נטש את מובארכ כמו שקארטר, בזמנו, נטש את השאה של איראן; אז מה אם הוא תומך בארה"ב ואז מה אם הוא פרו-מערבי והאלטרנטיבה ממש לא? הוא לא דמוקרט, הוא צריך ללכת. אם מישהו חושב שזה ענין של נשיא דמוקרט ולא רפובליקאי, כדאי להזכיר שהבחירות בעזה – בהן ניצח החמאס – נעשו בלחצו של הרפובליקאי שברפובליקאים, ג'. וו'. בוש. נראה שמישהו שם אומר משהו בסגנון: "ניתן להם לעשות דמוקרטיה, ואז ממילא הם יבינו שכדאי להם לשתף פעולה איתנו". לא נראה שהאמריקאים בודקים אם למי שיעלה לשלטון – ולא משנה אם בדרך דמוקרטית או לא – יש נטיות דמוקרטיות כלשהן, מצד אחד, ואם יש לו נטיה כלשהי לשיתוף פעולה עם המערב, מצד שני.

זה אומר שהטענה של חלק מהימין, שלא משנה מה נעשה כי "אמריקה צריכה אותנו", נופלת. לגמרי. ולא בגלל שאובאמה דמוקרט, אלא בגלל שהכיבוש הופך את מה שאנחנו עושים אותנו לבלתי-ראויים לתמיכה. כי מה שמפריע לאירופים ולאמריקאים אצלנו זה לא יחס המדינה לילדים, נשים, בהאים או נכים, אלא הכיבוש. אם ניתן לפלסטינים את זכות השיבה ונקים "מדינת כל אזרחיה" דמוקרטית לגמרי, סביר מאוד שנקבל תמיכה עצומה מאירופה וארה"ב, לפחות עד שתתחיל מחדש מלחמת האזרחים שהיתה כאן עד 1948.

האם זה אומר שצריך לוותר על הריבונות הישראלית? לא.
האם זה אומר שצריך לתת לפלסטינים את זכות השיבה? לא.
זה אפילו לא אומר שצריך לצאת מהגדה.

אבל זה כן אומר שצריך לקחת בחשבון שתמיכה אמריקאית כבר אינה מובנת מאליה, ושצריך לבדוק לעומק מה לעשות כשזו תילקח מאיתנו – ושמי שצריך לעשות את זה הוא בדיוק מי שעד עכשיו טען ש"אמריקה צריכה אותנו". כי היא אולי צריכה אותנו, אבל לא מספיק.

אה, וכן כדאי לצאת מהגדה. לא בשבילם, בשבילנו.

ללמד ערבים קרב מגע?

דיון בפורום אמנויות לחימה בתפוז העלה את השאלה אם מותר ללמד ערבים קרב מגע ((בהודעות הראשונות יש גם כמה הערות על נאצים, שאינן רלוונטיות לרשימה זו)). הכוונה לא אם מותר חוקית, אלא מוסרית. הטענה שהועלתה היתה שקרב מגע הוא נשק שפותח בהגנה ובצה"ל כדי להגן על יהודים מפני ערבים, ואסור למסור להם את הנשק הזה. אני יודע על מורים לאמנויות לחימה, מהם בכירים ביותר בתחומם, שמסרבים ללמד ערבים, בדיוק מהסיבה הזו.

מצטער, לא מסכים עם זה. משלוש סיבות:

ראשית, כדי ללמוד אמנות לחימה כלשהי – קרב-מגע, טאי-צ'י, קראטה, לא משנה מה – צריך קודם-כל לבוא במגע עם אנשים. כלומר, במקרה שלנו, יהודים. המורה יהיה יהודי וכך גם כנראה רוב הקבוצה. אי-אפשר ללמוד בלי להתחבר עם האנשים שסביבך; מי שהקבוצה לא מתאימה לו, יעזוב ויחפש אחרת. כלומר, ערבי (ולא משנה אם ישראלי, או מהשטחים או ממדינות ערב) שיכנס לקבוצה של יהודים ללמוד קרב מגע (או כל שיטה אחרת), ימצא "על הדרך" גם חברים יהודים. אנשים שאולי לא יסתדר איתם במקומות ומצבים אחרים ((מה שנכון לכל מי שלומד יחד באותה הקבוצה)), אבל כאן בשיעור הולכים מכות יחד ושומרים אחד על השני ((אחרת אי-אפשר להתאמן)), וכמעט תמיד באוירה טובה וידידותית לסביבה. איזה רע יכול לצמוח מזה?

שנית, עם כל הדמיון המפותח שיש לי אני לא מצליח לדמיין מחבל שיטרח להגיע דוקא לקבוצה יהודית לקרב מגע כדי להתכונן לפיגוע. למה לו? לא חסרים מורים לאמנויות לחימה אחרות, לא במגזר הערבי בישראל, לא בעיו"ש ולא במדינות ערב. יותר מזה, מי בכלל ייצא לבצע פיגוע חמוש רק בידיים ורגליים? לאחרונה מחבלים יצאו לפיגועים עם נשק חם, פצצות או טרקטורים. יכולת לחימה בידיים ריקות אולי עוזרת להרגשה הטובה של המחבל אבל ממש לא נחוצה לפיגע עצמו, ושוב – למי שרוצה לבצע פיגוע, לא חסרים מורים ללמוד אמנויות לחימה אחרות. אז אם כבר מגיע ערבי כלשהו ללמוד דוקא קרב מגע ודוקא אצל מורה יהודי, אני חוזר כאן לסיבה הראשונה: זה מקום בו הוא יפגוש יהודים שאוהבים מה שהוא אוהב (קרב מגע) ויתאמן איתם באוירה חברית. רע, לא יצא מזה.

ושלישית, כמו שציין אמיר-אייקידו, מדינת ישראל אימנה כוחות פלסטיניים בתחומים הרבה יותר רגישים ו"מסוכנים" מקרב מגע; חברות ישראליות מלמדות טקטיקה קרבית מהתו"ל הצה"לי במדינות ערביות מתונות, הכל באישור משרד הביטחון. אז שיעורי קרב מגע זה מה שמפחיד אותנו?

אז אם היו מציעים לי ללכת ללמד במפקדת החמאס בעזה, כנראה שהייתי מסרב; יש גבול לכל תעלול, ואני מעריך שנסיון כזה יסכן גם אותי אישית וגם את אלה שיבואו ללמוד אצלי (וחוץ מזה, אני לא מלמד קרב מגע). אבל אם יגיע אלי ערבי ויבקש ללמוד אצלי, לא תהיה לי שום בעיה לקבל אותו לקבוצה, כמו כל תלמיד אחר.

זו תהיה מלחמה ארוכה…

(התגובות שקיבלתי אחרי שתי הרשימות האחרונות (1,2), כאן ובמקומות אחרים, הבהירו לי שלא הסברתי את עצמי עד הסוף; כנראה שיש דברים שנראים לי מובנים מאליהם עד שאינני טורח לפרטם, אבל בלי פירוט זה הרשימה קשה להבנה. לכן, הנה נסיון להסביר את הרשימה האחרונה והכעס על הפסקת הלימודים במכללת ספיר)

בשחמט מנצח זה שיודע לתכנון יותר מהלכים קדימה

אם פעם דיברו על ההבדל בין התכנון הכלכלי של האמריקאים לזה של היפנים – האמריקאים מתכננים לרבע השנה הבא, היפנים לרבע המאה הבא – היום אפשר להכיל זאת עלינו ועל הערבים. צריך להבין שזה אופק-התכנון של הקיצונים האסלאמיים – לא מי ינצח באי-אמון הבא בכנסת, אלא מי יערער את יציבותו של מי בעשרות השנים הקרובות. קשה להבין ולקבל זאת, אבל אנחנו במזרח התיכון; לפני 800 שנה גירש מכאן צלאח א-דין את אחרוני הצלבנים,  ופתאום במלחמת העולם הראשונה הם חזרו, ושניה לפני שהלכו – השאירו כאן מדינה של יאהוד. כל מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים היום, התחיל עם העליה הראשונה של  1881 – לפני יותר ממאה ועשרים שנה. מי שחושב שזה ייגמר דווקא בדורנו, דור "קץ ההיסטוריה", אופטימי בצורה חסרת אחריות. 

הסכסוך הזה מורכב מדי

מדיני, דתי, כלכלי, לאומי, חברתי, תרבותי, מעמדי… אין סיכוי ליישבו רק באמצעות הסכם מדיני כי זה רק פן אחד של הסכסוך; תעשה הסכם מדיני ויקום פנאט דתי שלא יהיה מוכן לקבלו, תעשה הסכם דתי והפער הכלכלי יקים מישהו להרוס אותו, תעשה הסכם כלכלי והפער התרבותי יפריע…

ואנחנו לא רק  במזרח התיכון, אנחנו במאה ה-21; כל פעולה של בודד מגיעה לידיעת כל העולם תוך שעות, אם לא דקות. הגפרור שהצית את האינתיפאדה הראשונה, להזכירכם, היה תאונת דרכים בעזה, בה נהג יהודי דרס ארבעה ערבים. רוצח אחד עם נשק אוטומטי או פצצה, בפעולת טרור אחת, יכול להבעיר אש שמאות מדינאים לא יוכלו לכבות. בזמן שחמאס מנסה לעשות קצת שקט כדי להתארגן מחדש, הג'יהאד האסלאמי מבצע פיגוע משלו והורג חיילים; בזמן שממשלת ישראל מנסה לייצר שקט, עלול לבוא עוד ברוך גולדשטיין ולהצית גל של מהומות והתקפות-נקמה. 

בנוסף, יש יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס להוסיף שמן למדורה: החל מאיראן שמסיתה את העולם הערבי והמערבי נגדנו כדי להסיח את הדעת ממעשיה-שלה במפרץ הפרסי ובתחום הגרעין, יחד עם סוריה שמעוניינת לחמם את האש כאן כדי להסיח את דעת הקהל העולמית מלבנון, עבור דרך גורמים אסלאמיים קיצוניים שונים וכלה בימין הקיצוני שלנו; כולם מנסים להצית מלחמה מתוך מחשבה שזה יסייע לאינטרס שלהם.
אם זה לא מספיק, בעיני הפלסטינים, השיעים והאיראנים כל הסכם מדיני הוא זמני, מתאים לזמן בו הוא נחתם, וברגע שלא יתאים – יפסיקו לקיימו, לטובת מטרת העל של השליטים באותו הרגע; http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1922314,00.html
גוגל על חודייבה
 

מצד שני, אין אפשרות לניצחון צבאי על הפלסטינים

עם מקל או חרב אפשר לחבוט או לדקור באדם אחר, נגד נחיל דבורים הם חסרי תועלת: מה שעובד מול צבא שהוא זרוע של מדינה מאורגנת לא עובד מול ארגון גרילה שאינו חייב דין וחשבון לאיש. אף אחד עוד לא הצליח לעצור ארגוני גרילה בלי להשתמש בשיטות קרובות לרצח עם. רוב הפלסטינים חיים בחו"ל; עם מצרים וירדן יש לנו הסכמי שלום ואפילו אם זה שלום קר, יותר כדאי לנו לקיים אותו מאשר לחסל את כל הפלסטינים בעולם. על התוצאות של "מוות לערבים" או "לגרש את כולם" אני לא רואה צורך להרחיב מעבר להמלצה לבדוק מה הפיל את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אז מה, לנצח נאכל חרב? זה מה שיש לך להציע?

הייתי שמח להציע אור שלום ואהבה, אבל בואו נהיה ריאליים; אני לא מציע כלום, רק אומר מה אני רואה בשטח: כשהייתי ילד היו אומרים לי "כשתגדל כבר יהיה שלום, לא תצטרך להיות חייל".  נדמה לי שהפעם האחרונה ששמעתי מישהו אומר את זה לילד היתה כשהייתי פלוס-מינוס בן 13…

" האם אתם זוכרים מה כתבתי שוב ושוב שוב באתר שלנו, בשאלה מתי מתרחשים פיגועים? כאשר יש תהליך של שלום, כאשר יש שיחות. חמאס מודאג מן ההתקרבות הישראלית- פלסטינית הזו, והתשובה שלו ברורה. במילים אחרות הנה הוא הפרדוקס הקיומי של גולנו: כשיש תהליך שלום – יש הרג וחורבן. כאשר אין תהליך שלום – יש יציבות ופריחה, מהן נהנינו זה מספר שנים. או בלשון תורת המשחקים, ועכשיו נבין זאת: כאשר רוצים פתרון – אין פתרון. כאשר אין פתרון – והנה הפתרון הגיע. הרי אתם כבר יודעים שהכל הפוך."

 – דר. גיא בכור,http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=741 

זו המציאות ואיתה צריך להתמודד

אז הסכסוך הזה לא ייפסק בקרוב, אי אפשר לנצח בו ומצד שני גם אסור להפסיד. מה עושים?

צריך להבין, כדברי יצחק רבין, שנגזר עלינו לחיות יחד בארץ הזאת, לאורך זמן. הרבה זמן. עשרות שנים, מאות. בעוד עשרים שנה אנחנו נהיה פה וגם הפלסטינים, והשיעים בלבנון וכל שאר שכנינו. גם בעוד חמישים ומאה שנה, הם יהיו פה. אף אחד מהם לא ייעלם כי נרצה. איתם אנחנו צריכים לחיות, גם אם זה אומר שלפעמים יש מלחמה. אני לא שולל מו"מ להסכם מדיני – אבל אני חושב שצריך לדעת מתי לנהל מו"מ במלים ומתי להשתמש בדיפלומטיה של רובים וטנקים. קלאוזביץ אמר ש"מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים"; ברגע שמבינים זאת, מבינים שיריות יכולות להיות כלי של מו"מ.

כדברי דר. מירון בנבנישתי, הפתרון היחיד הוא לנסות לנהל את הסכסוך לאורך זמן, ע"י שילוב של צעדים בוני אמון, יצירת קשרים, עבודה משותפת על מטרות משותפות (כמו מניעת התפשטות מגפות, ע"ע שפעת העופות) וגם "כיבוי שרפות" כשצריך.

כיבוי שריפות כולל שימוש בכל האמצעים, בו זמנית – גם מו"מ מדיני, גם לחץ צבאי קונבנציונלי, גם לחץ כלכלי, גם נשק לא-קטלני כמו שמציע דר. בכור (במאמר אחר:  http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734 ).

"כיצד מקובל לפעול נגד ציבורי מפגינים גדולים? בשיטות של פיזור הפגנות. וזה בדיוק מה שנעשה אנחנו.

מה עשה אלוהים לפרעה, שלא הסכים לשחרר את עם העבדים שלו לחירות? הוא טרטר אותו בעשר מכות, עד שנתרצה. פרעה טורטר עד שהסכים לשבור את מילתו שלו. הרעיון שלנו יכול להיות יעיל אף יותר.

הנה הרעיון: בכל פעם שמשוגרת רקטה לשטח ישראל, תגיב ישראל אוטומאטית באחת מהתגובות הבאות, או כמה מהן ביחד, כנגד האוכלוסיה, שגם תבין כי הדבר מתרחש בגלל שנורתה רקטה לישראל:

◄תותחים של גז מדמיע ישגרו את החומר הזה לכל רחבי הרצועה, לפרקי זמן הולכים ועולים.

◄רמקולים אדירי עוצמה ישמיעו רעשים נוראיים, למשל חריקות, סירנות, פיצוצים מחרישי אוזניים, לערי הרצועה. בתחילה לעשר דקות, אחר כך רבע שעה, עד שעות. זה גם יכול להיות מוזיקה ישראלית (ריטה? שלמה ארצי? מוזיקה קלאסית?) או קריאות "חמאס עושה לכם את זה", כמו בשטיפת מוח למשך שעות, שוב, שוב, שוב, ושוב, והכל בעוצמה אדירה, בווליום שאינו מאפשר תיפקוד נורמלי. הרמקולים יגיעו מן הים ממערב ומן הגבול ממזרח. אם נורה קסאם בלילה, אז כמובן הרעש האדיר גם בלילה. שוב ושוב ושוב. יש להיות נחושים.

◄בזמן התקהלויות גדולות, הבא נביא אליהם את "הצבע האדום": מטוסים ירססו צבע אדום שאינו יורד על עשרות אלפי המתקהלים, תומכי חמאס, כדי שיסומנו אצל בני עמם. אחרי שבוע זה גם יכול להיות צבע כחול. ניתן לגוון.

◄המים לעזה מגיעים מישראל. אין סיבה שהמים לא יהיו אדומים בעצמם, אם כי צבע מאכל, כמובן. גם זה סוג של תזכורת לצבע אדום. אם הצבע הזה מגיע לשדרות ולאשקלון, מדוע שלא יגיע גם לעזה?

◄ניתן לגוון ולפזר פלפל שחור עם תותחי שיגור או מן האוויר, ומה לא. רק צריך להפעיל את הדמיון קצת. ניתן לשלב תגובות, ולהפתיע בכל פעם במשהו חדש.  קל יחסית לעשות זאת, זו קהילה סגורה, אורבאנית וקרובה. אין זו לבנון שהחזית שלה פתוחה הרבה יותר.

◄לזה יש להוסיף כמובן את הניתוק המלא של התשתית מעזה, ובאמת הגיע כבר הזמן. לפחות את אספקת הדלק לרצועה, שאנו, אבוי, במו ידינו מספקים באמצעות חברה פרטית ישראלית. שום דבר לא ייכנס עוד לרצועה מישראל.

◄בנוסף לרמקולים האדירים שיפנו את האצבע המאשימה לעבר חמאס, יפוזרו כרוזים, שיסבירו לתושבים מי גורם להם את כל זה באופן ישיר: חמאס.

אני אומר לכם שאחרי עשרה ימים כאלה, נטולי שינה, טרוטי עינים, עם אוזניים מצלצלות, עם עינים בוערות מגז מדמיע בלתי נגמר, צבועים באדום, ועם שירים ישראליים בעוצמה נוראה, כל זאת בטרטור פסיכולוגי בלתי נגמר, התושבים יחנקו במו ידיהם את מי שישגר טילים לעבר ישראל.

הם הרי רואים את המשגרים, הפועלים בשכונות המגורים. אנו נעשה בדיוק מה שהם עושים לנו: טרטור פסיכולוגי, שבו אנו ננצח, שכן מול מה שכתבתי כאן יהיה להם מאוד קשה לעמוד לאורך זמן.

במצב כזה אנו שולטים במצב: בכל פעם רעיונות חדשים, ממזרות חדשה לנותני המחסה לטרור. כך יוצרים אימה אצל הציבור הזה, בלי לפגוע בו. פסיכולוגיה של אימה, בלי פעילות צבאית.

וזו ההברקה ברעיון: אי אפשר לבוא בטענות לישראל, שכן מי שלוחץ על הכפתור בכל פעם ומפעיל את הסידרה הזו הוא… חמאס בעצמו. "
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734

זה לא "או מו"מ מדיני, או לחץ צבאי"; השניים צריכים להיות כרוכים אחד בשני, כאמצעים משלימים להשגת המטרה: כמה שיותר שקט בשטח, כמה שפחות מעורבות ישראלית בחיי הפלסטינים, כמה שיותר להעביר אליהם את האחריות לגורלם.

וזה מחזיר אותי לכעס על ביטול הלימודים במכללה. כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בזמן הבליץ באנגליה, הבריטים פינו את הילדים והחולים מלונדון אבל המשיכו לחיות בה. לא רק לחיות פיזית – אם היו אזעקות בזמן הצגות תיאטרון, השחקנים היו מודיעים שמי שרוצה יכול לצאת, אבל אנחנו ממשיכים בהצגה. השחקנים המשיכו להציג, ורוב הקהל נשאר. זו היתה התרסה כנגד האויב: לא תפחיד אותנו, לא תגרום לנו להפסיק להיות בני תרבות. הסיבה החשובה ביותר לא לבטל לימודים במכללה בגלל מותו של סטודנט, היא שכל ביטול כזה הוא כניעה לחמאס. ברור לי שאני לא מכיר את כל השיקולים של הנהלת המכללה, אני לא בקשר עם פיקוד העורף והמשטרה, אבל בנושא הזה אני חושב שגם הם יסכימו אתי: כל פעם ששגרת החיים בישראל מופרעת, זהו ניצחון בנקודות לחמאס, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור. כל נקודה שהם מרוויחים היא הפסד שלנו.

היתה שריפה (מטחי הקסאם והגראד על שדרות ואשקלון), אבל אי-אפשר לתת לחמאס, ג'יהאד וחיזבאללה לשתק את המדינה כל פעם שהם מדליקים גפרור. אפילו אם אצלנו יש הרוגים. כי זה יימשך עוד הרבה, הרבה זמן, ואנחנו חייבים לא רק לעמוד על שלנו, אלא להראות להם שאנחנו עומדים על שלנו. וזה, במקביל לכיבוי השריפה בכל האמצעים: גם צבאיים (קונבנציונליים יחד עם לא-אורתודוכסיים), גם מדיניים, גם תעמולתיים.

לפלסטינים יש מונח, צומוד: עמידה איתנה, המבטאת את הנחישות לדבוק בקרקע ולהיאבק בכיבוש. בזכות הצומוד, למרות כל הקשיים שישראל והמתנחלים מערימים על פלסטינים הגרים, לדוגמא, במערות בדרום הר חברון, הם לא עוזבים את אדמתם. תהרוס לפלסטיני את ביתו, יבנה במקומו אוהל וישב בו. תהרוס את האוהל יקים שם פחון. הוא לא מהגר, לא עובר לעיר  או ארץ אחרת (קובץ PDF ).

הגיע הזמן שנראה לפלסטינים, לחיזבאללה, לעולם הערבי ולעולם בכלל, צומוד מהו

זה לא אומר שאני בעד התנחלויות, זה כן אומר שאני בעד המשכת החיים הרגילים גם תחת קסאם וקטיושות – לימודים, עבודה, מסחר, בידור, חתונות, שבתות וחגים… את הדברים האלה צריך להמשיך, גם תחת אש, כי זה חלק מהמאבק לקיום המדינה שלנו. כי זה הצומוד האמיתי: להמשיך לחיות, גם כשקשה, גם כשהאויב מפריע ככל יכולתו.

[  זה לא אומר שאני בעד הקמת התנחלויות; אני חושב שרובן – במיוחד גוש קטיף שאיננו וחברון – מקשות מאוד על הניתוק בינינו לבין הפלסטינים, ניתוק שהוא אינטרס ישראלי. אבל אני כן חושב שאם כבר "מוכרים" התנחלויות, צריך למכור אותן ביוקר רב, אם בכלל. הפלסטינים צריכים לשלם במטבע קשה על ויתורים שלנו, אם זה בשחרור גלעד שליט ואם בהסגרת משגרי מחבלים (הבטחה להפסקת אש לא נקראת אצלי "מטבע קשה").  ] 

זה לא אומר שאסור לדרוש שום דבר מהממשלה

תושבי עוטף עזה מרגישים נטושים. את המנהיגות צריך לראות בשטח! כשוייצמן היה נשיא והיו קטיושות בצפון, הוא נסע לישון במקלט בקרית שמונה יחד עם ראומה, אשתו. אני לא דורש מפרס מחוות כאלה, אבל בהחלט כן מצפה מראשי המדינה לבקר בעוטף עזה, להראות שם נוכחות; ואם היו מקבלים את הצעתו של יאיר לפיד, היו גם מקיימים שם את כל הפגישות עם מנהיגים מהעולם, במיוחד עם ארגוני זכויות אדם למיניהם. בין "צבע אדום" אחד למשנהו, הטיעונים של ישראל נגד הפלסטינים היו נשמעים הרבה יותר משכנעים מאשר במלון המלך דוד בירושלים.

נפוליון אמר ש"הצבא צועד על קיבתו"; הצומוד צועד על תמיכה, לא רק מוראלית אלא גם כלכלית. לא מספיק שראשי המדינה יגידו לתושבי עוטף עזה ש"אנחנו אתכם", תושבי שדרות, אשקלון והסביבה צריכים להרגיש את התמיכה הזאת. גם בהקלה במסים, גם בשיפור המיגון, גם בתקציבים שיאפשרו קיום חיים כמה-שיותר-נורמליים תחת הקסאם.

בלי תמיכה ממשית של הממשלה, וגם של הציבור בכלל, הצומוד היהודי לא יצליח. ואז באמת אין טעם להמשך הלימודים בספיר…