ארכיון תג: פילוסופיה

בין הימין לשמאל

הרושם שאני ממשיך לקבל מהרטוריקה של הימין והשמאל בישראל: השמאל חושב שהימין טועה, הימין חושב שהשמאל בוגד.
מה ההבדל?
ההבדל בתשובה לשאלות:
1. מה עושים לטועה?
2. מה עושים לבוגד?

"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

הגרזן של סבא

עדכון 2, 30.12.2011, 15:20:

הרשימה הזו יושבת לי בראש כבר כמה שבועות, ולא מצליחה להתנסח. אתמול הצלחתי לנסח עד הסוף, אבל לא הצלחתי למצוא סיבה מיוחדת להעלות אותה לרשת; בסוף העליתי בלי לדעת למה… והרב אלישיב סיפק את התשובה.

הרב אלישיב דואג לשמור על המסורות של החרדים הליטאים-אשכנזים. סביר שהרב עובדיה יוסף לא ייצא נגדו, וכך גם החרדים הספרדים ייפנו לאותו הכיוון. לא ברור כמה ההוראה תתפוס – רבנים יצאו נגד הרבה דברים שהציבור שלהם כן עושה, החל מהכשרות מקצועיות לגברים, דרך רשיונות נהיגה לנשים ועד אינטרנט בבתים – אבל זו בהחלט "הצהרת כוונות": אסור לשנות את המסורת.

אז הנה, יש לי משהו להגיד בנושא…

בסוף הספר Men at Arms (זו רק תמונה קצרצרה מהספר, שראוי לקריאה מהרבה סיבות שאינן קשורות לרשימה זו. במלים אחרות, זה ספוילר אבל קטן), הפטריארך של אנק-מורפורק מראה לקפטן קארוט את כס המלכות של העיר, שלא נעשה בו שימוש כמה מאות שנים. הכס, שלכאורה נראה עשוי זהב נוצץ, מתגלה בבדיקה מקרוב כעץ מצופה עלה- זהב – אבל העץ הישן רקוב, מחורר על ידי תולעים וזמן, וברור שאם ישב עליו אדם, הכס יקרוס תחת המשקל.

המסורת מחייבת לשמור על הכס, גם אם אין מי שישב עליו; בית חשמונאי, שלקחו לידיהם את הנהגת העם בזמן המרד ביוונים,  נטלו לעצמם בתחילה את התואר "נשיא", כי לא היו מבית דוד ולכן, לפי המסורת, לא היו זכאים למלוכה. זה לא הפריע לצאצאיהם לקחת את התואר מלך, כשמעמדם היה חזק מספיק; עם כל הכבוד למסורת, אסור לתת לה להפריע לשאיפותיהם של בעלי הכוח וההשפעה…

כי טבעם של דברים הוא שמה שלא נעשה בו שימוש, מתנוון עם הזמן; כדי לשמור על דברים כמו שהם, יש להשקיע הרבה מאמץ. שאלו כל מי שמנסה לשמור על בית נקי ומסודר…

כל כך הרבה אנרגיה יש להשקיע בשמירה על הקיים, שלפעמים מרוב מאמץ למנוע שינוי בכיוון אחד, יוצרים שינוי בכיוון ההפוך. ספרים נועדו לקריאה, אבל קריאה מרובה פוגעת בספר. דפים מוכתמים, נקרעים, כריכות נהרסות, החומציות על אצבעות הקוראים והלחות בהבל נשימתם מזיקים לנייר ומוחקים את הדיו. מי שרוצה לשמור על ספרים עתיקים שלא יהרסו, צריך להחזיק אותם בתנאים בהם קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותם.

כי או שמשתמשים בזה, ואז יש בלאי שצריך לתקן או להחליף, או שמשמרים את זה, ואז זה בלתי-שמיש. וזה נכון גם לגבי רעיונות ומסורות: מי שמנסה לשמר מסורות ללא שינוי, יתקשה לחיות אותן לאורך זמן.

בסוף הספר הפיל החמישי, המלך הנמוך מעניק לגיבור גרזן. יום אחד, הוא אומר, זה יהיה הגרזן של סב-סבו של מישהו, שנשמר דורות במשפחה; מדי פעם יחליפו את הידית או את הלהב, לפי הצורך, וכשיחליפו ישתמשו בעץ ובמתכת ובעיצוב הטובים והמתאימים ביותר, אבל אין ספק שזה יהיה הגרזן של סב-סבא. איך יכול להיות ספק? זה אותו הגרזן, שנשמר באותה משפחה, ורק תודות לכך שיחליפו מה שיהיה צריך מתי שיהיה צריך, הגרזן יישאר תמיד חד וחזק ומוכן לשימוש. אם לא יחליפו מה שצריך מתי שצריך, הגרזן יהפוך לגוש חלודה בקצה מקל רקוב, מוכה תולעים.

ביפן אפשר למצוא עד היום פגודות בנות מאות שנים – אבל כשבודקים קצת, רואים שהן עשויות עץ ונייר. אלה לא מחזיקים מעמד מאות שנים. האמת היא שפשוט מחליפים מה שמתבלה ומתיישן; הפגודה אולי נבנתה לפני מאות שנים לראשונה, אבל החלק הישן ביותר בה יהיה כנראה בן כמה עשרות שנים, לא יותר. למרות זאת, זו עדין פגודה בת מאות שנים.

בגוף האדם מתים תאים כל הזמן, ואחרים מחליפים אותם; בתוך שבע שנים, מתחלף למעשה כל החומר בגופו של כל אדם. אפשר להתווכח אם "אני היום" אותו אדם שהייתי לפני שבע, ארבע-עשרה או עשרים ואחד שנים, אבל תחושת ה"אני" נשארת. אולי כל החומר בגופי התחלף, אולי כל התאים התחלפו, אבל "אני" תמיד נשאר "אני". התאים והחומר בגוף מפסיקים להתחלף רק כאשר אנחנו מתים. בעצם, גם אז לא, רק שמקור התחלופה (חיידקים, תולעים, …) כבר אינו חלק מהגורם המארגן את הגוף להיות "אני".

מסורת – כל מסורת, בין אם זה באמנות, באמנות לחימה, בחיי עם או בדת – היא דבר שצריך כל הזמן לחדש, ולהתאים לזמן החדש. אחרת היא הופכת לאחד משני דברים: מוצג מוזיאוני, או חפץ רקוב ומת. בשניהם אולי יש ענין, אבל אין שימוש.

חכמה בלי אמונה?

לפעמים דברים שלגמרי לא קשורים אחד אל השני מתחברים, ויוצרים גל גבוה בהרבה ממה שהיו כל אחד לחוד.

במסרים, אני מנהל לאחרונה דיון עם אדם הטוען שמי שאינו מקיים מצוות, אין לו הצדקה לצטט מקורות הלכתיים כמו הרמב"ם, הרמב"ן ועוד – במיוחד אם הציטוט מיועד לאזניו של מי שאינו מקיים מצוות, ודאי שלא למי שאינו יהודי.

תשובתי, שבין כתביהם של חכמי ישראל אפשר למצוא דברים שכל אדם – גם גוי – יקבל כדברי חכמה, ויוכל ליישם בחייו גם אם אינו מקיים מצוות – בדיוק כמו שניתן למצוא דברי חכמה בין כתבי הבודהיסטים, הנוצרים והמוסלמים, שהרי "חכמה בגויים תאמין" – לא התקבלה; הרמב"ם, לפי בר-פלוגתי, מיועד ליהודים בלבד.

ניחא. אני לא מסכים, אבל זכותו לדעתו.

ובלי שום קשר לדיון ההוא, אומרת לי אשתי שאני "חייב" לשמוע את "המשורר" של שולי רנד. אז לקח לי כמה ימים להגיע לזה, אבל הקשבתי. ואז עוד פעם. ואז עוד פעם. ועוד. והוא לא מפסיק להתנגן לי בראש.

תיאור המפגש הזה בין המאמין לכופר, שלמרות הוויכוח נשארים חברים; השילוב בין שפה גבוהה לנמוכה, בין הנשגב ליומיומי, בין שולי רנד לחנוך לוין, לא מפסיק לרגש אותי; והשילוב בין המלים, הלחן, העיבוד המוסיקלי והקול… מצמרר כל פעם מחדש. פשוט שיר נהדר.

חבל שקשה לקיים מפגשים כאלה, בהם למרות הוויכוח נשארים חברים.

המתים ממשיכים איתנו

… עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.
דרור פויר, על הזכות להישכח

הוא צודק, אבל זה לא התחיל עם האינטרנט. אני לא זוכר מתי (באיזה גיל) הבנתי, שדברים לא נגמרים "כשהם נגמרים" אלא, בעצם, אף פעם לא נגמרים. הם ממשיכים איתנו, עד שנמות ואז ימשיכו עם אחרים. כל ריב שהיה לנו, כל שמחה ששמחנו, כל ברוגז שהשלמנו וכל חברות שפירדנו, ממשיכים איתנו. אם אנחנו שכחנו, אחרים זוכרים. שום דבר לא נשכח.

זו היתה הבנה חשובה בשבילי, אולי ממש הארה, כי היא הבסיס להבנה שאין פתרון אלים לעימות כלשהו – כי גם אם נהרוג את התוקף בצדק מבחינתנו, תמיד יהיה מי שיבקש לנקום. או שייקח מאיתנו דוגמא ויעורר רצון לנקם במקום אחר. לפעמים צריך להשתמש באלימות, כדי למנוע אלימות חריפה יותר; כמו שאומר רורי מילר, שימוש בכוח הוא הדרך הברורה ביותר ((תרגום חופשי שלי; המקור הוא "Force is a form of communication. It is the most emphatic possible way of saying “no”.")) להגיד "לא". אבל גם כשעצרת את הבא להרגך, "סופית", זה לא הסוף.

גם המתים ממשיכים איתנו. אנחנו זוכרים לא רק חברים שמתו אלא גם את השונאים שאינם, ואנחנו לא היחידים שזוכרים. אלפיים שנה אחרי, עדין זוכרים לנו את צליבת ישו ופסיקת הותיקן שלא היהודים צלבו, לא משנה דבר. העבר לא מת, הוא ממשיך איתנו לכל מקום אליו נלך. שמונה מאות שנים אחרי שצלאח אלדין ניצח את אחרוני הצלבנים, השימוש במושג "מסע צלב" על ידי בוש הבן היה אחת הטעויות הגדולות שעשה במערכה נגד הטרור האסלאמי ((בכך שיצר בעולם המוסלמי רושם שהעולם הנוצרי יוצא למלחמה נגד האסלאם. להגנתו, יש להניח שלא היה מודע למשמעות דבריו בעיני המוסלמים – אבל את זה בדיוק צריך להגיד גם לרעתו)). גם כשאייכמן הוצא להורג ואפרו פוזר על פני הים, השואה עדין איתנו – וגם האנשים שהיו שמחים לחזור על הנסיון.

זה לא נגמר, not even when the fat lady sings. ה"סיפור" נגמר רק בסרטים או בספרים. בחיים, כל מי שניצחנו וכל מי שהפסדנו לו, ממשיכים איתנו – ואם לא הם, אז מחליפיהם בנישה שמילאו. זו אחת הסיבות לזה.

גם כשזה "נגמר יפה", זה לא נגמר. אחרת, לא היו כל כך הרבה שירים על פרידות… אם זה מכתב פיטורים או גט, או סיפור של אהבה קצרה שנגמר בלי כאב, בלי דמעות, זה משהו שהולך איתנו. ותמיד יכול לחזור, מאיפשהו שלא נצפה לו. אם זו אהבת בוסר שפתאום תפגוש בגיל מבוגר, או זכרון הפעם הראשונה שעדין אתך אחרי מאות הפעמים הבאות – הכל אתך.

I come old friend from hell tonight
Across the rotting sea
Nor the nails of the cross
Nor the blood of christ
Can bring you help this eve
The dead have come to claim a debt from thee
They stand outside your door
Four score and three
Did you keep a watch for the dead mans wind
Did you see the woman with the comb in her hand
Wailing away on the wall on the strand
As you danced to the turkish song of the damned

You remember when the ship went down
You left me on the deck
The captains corpse jumped up
And threw his arms around my neck
For all these years Ive had him on my back
This debt cannot be paid with all your jack

And as I sit and talk to you I see your face go white
This shadow hanging over me
Is no trick of the light
The spectre on my back will soon be free
The dead have come to claim a debt from thee

====================================

מחשבות קצת מורבידיות, אני יודע. מסתדר לי עם מזג האויר היום, סגרירי וסוער אבל "שיאים ורוח וגשם אין" – מדברים על גשם ואין גשם (לפחות לא כאן). גם היובש לא נגמר, לא במים ולא בכסף. לפחות על ענין הכסף עוד יכול האדם קצת להשפיע…

יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

נוחות בדרגות של אלימות

רורי מילר, בסדרת הרצאות לסופרים על אלימות בעולם האמיתי, מדבר על שש רמות של אלימות, שמי שנוח לו באחת מהן לא מוכן להתמודדות עם מי שברמות מעל. שימו לב להגדרה "נוח לו": מילר לא מדבר על מי שנאלץ להשתמש בדרגה כלשהי של אלימות במקרה של אין ברירה, אלא על אדם שמרגיש נוח להשתמש ברמה מסויימת של אלימות, כמו שלכם (ולי) נוח לפנות אל מישהו ולשאול אותו מה השעה. בשבילו זה כלי, נוח וזמין לשימוש בדיוק כמו דיבור. כמו שלאדם "נורמטיבי" אין שום עכבות נגד דיבור, כך לאדם שמרגיש נוח ברמות כלשהן של אלימות לא יהיו שום עכבות נגד השימוש ברמה זו של אלימות – אבל רמות גבוהות יותר, ירתיעו אותו. זה חשוב, כי זה מסביר למה אדם שאין לו בעיה לצעוק עליך ישתתק אם יחשוב שאתה מוכן להרביץ לו. זה רמה אחת מעל לטווח הנוחיות שלו. (כמובן, תמיד יש אפשרות שהוא גם מוכן להרביץ לך… אבל העקרון הוא החשוב כאן: מי שנוח לו בדרגה X, לא יהיה לו נוח מול דרגה X+1)

  1. רוב האנשים ‎"נחמדים"‎. כאלה שלא מחפשים עימות.
  2. לאנשים "נחמדים" קשה להתמודד עם אנשים מניפולטיביים, גם אם הם רואים את המניפולציה; לא נעים, לא נוח להם להיכנס לעימות חזיתי עם המניפולטור.
  3. לאסרטיבים אין בעיה לעמוד מול המניפולטור, להגיד לו ‎"עד כאן. אני מבין מה אתה עושה ואם לא תפסיק אני אעצור אותך"‎. המניפולטור, מצידו, בדרך כלל מתקפל בעימות ישיר; אבל לאנשים ‎"‎טובים‎"‎, גם אם הם מבינים מה קורה, ההתנהגות של האסרטיבי נראית גסה, כי האסרטיבי לא נרתע מלעמוד על שלו, מלדרוש חד-משמעית מהמניפולטור שיפסיק.לא רק למניפולטור זה צורם, גם לאדם הרגיל, שמשתדל בדרך-כלל להימנע מעימות.
  4. אדם אגרסיבי ‎-‎ כזה שצועק, מקלל ודורש ‎-‎ יגרום גם לאסרטיבי להתקפל. האסרטיבי מוכן לעמוד על שלו בנימוס, צעקות וקללות הן מחוץ לנורמה בשבילו. אין לו כלים להתמודד עם זה.
  5. אדם אלים ‎- ‎ כזה שאין לו בעיה להעיף סטירה או אגרוף למי שעומד מולו ‎-‎ יגרום גם לאגרסיבי להתקפל: "אני אולי מרים קול לפעמים, אני לא מרים ידיים!"
  6. רוצח, יגרום גם לאדם אלים להתקפל. יש הבדל גדול בין הנכונות להכות את מי שמולך, לבין המוכנות לקחת את חייו – ומי שעומד מול רוצח, מרגיש את זה ולא מוכן לזה, רגשית ופסיכולוגית.

אצל מילר, ‎"‎אלים‎"‎ הוא לא אדם שבלית ברירה מתגונן, אלא אדם שנוח לו ליזום פעולה אלימה כמו שלמניפולטור נוח לשכנע. כך גם לגבי הרמות האחרות. [לרוב האנשים לא נוח לעמוד מול אנשי מכירות כי הם מרגישים את המניפולציה ולא יודעים להתמודד מולה; זוכרים את השיחה עם נציגי חברת הסלולר? אבל אנשי המכירות נרתעים ויוצאים רע מעימות עם אדם אגרסיבי ‎-‎ לא כזה שמרים קול כשהוא כועס מאוד, כזה שמרים קול כי אין לו שום עכבה שתמנע ממנו לעשות זאת. ד.כ.]

מילר מוסיף שלאדם שמוכן להכות לא תהיה שום בעיה להשתמש בדרגות נמוכות יותר של אלימות (כמו לצעוק ולקלל) וכן שאדם כזה לא יבין את הרתיעה של אחרים משימוש ברמות נמוכות יותר של אלימות: "אז למה אתה לא אומר לו שיפסיק עם המניפולציות?" "תן לו סטירה אחת והכל ייפסק". נשמע מוכר?

עד כאן מילר.

אינטואיטיבית, אני מרגיש שהחלוקה למעלה היא למטרות הוראה יותר מאשר מעשית; ברור שבישראל יש הרבה אנשים שאין להם שום בעיה לצעוק אבל לעשות מניפולציה הם לא יודעים ולא רוצים לדעת. יתכן שיש גם הבדלים בין גברים לנשים באשר לסדר מ-1 עד 6. עם זאת, יש הרבה במה שמילר אומר. למי שעוסק בהגנה עצמית, המשמעות היא שצריך למצוא דרכים להביא את רמות העימות האלה אל הדוג'ו, בצורה מבוקרת, כדי לאפשר לתלמידים להיתקל בהן בסביבה סטרילית ומוגנת. למי שפשוט חי, יש כאן הבחנה ששווה לחשוב עליה: עד איזו רמה של אלימות אתה מרגיש נוח?

אלוהים לא אמר?

"כי להאמין בארעיות … זה להאמין שאין אלוהים." ((כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך דבר שאף אדם דתי (אורתודוכסי) לא יכול להסכים לו… כי הרי אלוהים נצחי, זה העולם שלנו – כל העולם, לא רק הסוכות – שארעי.)) דרור פויר הזכיר לי שהתכוונתי להגיב על על רשימות שפורסמו בגליון יום כיפור של ידיעות אחרונות: עשר רשימות של עשרה כותבים, כל אחד על אחת מעשרת הדברות. הגליון אינו לפני אבל לפחות שלושה מהכותבים הגיעו – כל אחד מדיבר אחר – למסקנה שאלוהים "לא אמר" – לא אמר שצריך להרוג פלסטינים, לא אמר שצריך לעשות רק מה שהרבנים אומרים, לא אמר כל מיני דברים שרבנים אומרים שאמר, כי זה לא כתוב בתורה. אם זה לא כתוב בתורה, אז "דעת תורה" היא לא תורה מסיני אלא פרשנות, ואפשר לפרש כל דבר לכאן ולכאן. מה שמחייב, הוא רק מה שכתוב.

המוזר הוא שככל שזה נשמע יפה ומודרני, בעצם זו גישה פונדמנטליסטית – לא מוצא חן בעיני מה שעשו מהיהדות המודרנית, אז אני הולך אל המקור – התורה – ובודק מה באמת היה כתוב שם. הקראים עשו את זה; את ה"רבניים" (כלומר, היהדות האורתודוכסית) זה לא שכנע אז ((במאה התשיעית, זמן הקרע בין הרבניים לקראים)), ואי שום סיבה שישכנע היום.

שמעתי חרדים – חב"דניקים, במקרה – שואלים איך זה שכל שומרי המסורת הם ספרדים, לא אשכנזים. עניתי להם ששומרי המסורת האשכנזים כונו "רפורמים" ונדחו ע"י האורתודוכסים, אבל מאז למדתי שזה לא נכון. הנכון הוא ששומרי המסורת הספרדים רואים באורתודוכסיה כלל מחייב, גם כשהם שומרים לעצמם זכות לבחור עד כמה ידקדקו בקיום המצוות. בית הכנסת שהם הולכים אליו בחגים, הוא אורתודוכסי. הרפורמים, לעומתם, רואים במקרא ובהלכה, לא חוק מחייב אלא מקור השראה, בבחינת "כזה ראה וחדש". שומרי המסורת לא מקבלים חידושים, ולראיה: כשהם "מתחזקים", רובם פונים לאורתודוכסיה ולא לרפורמה. לא בכדי ש"ס היא מפלגה ספרדית ולא בכדי רבים "מנשקי המזוזות" בין מצביעיה.

אבל מה שמענין אותי, זה למה חשוב כל כך להראות ש"החרדים" טועים בפרשנותם. מישהו באמת חושב שהרב הראשי ישתכנע למקרא רשימה בידיעות אחרונות שמה שנכתבו עליו תילי-תילים של פרשנויות וספרים, הוא טעות בהבנה? מישהו באמת חושב שהרב עובדיה יגיד "סליחה, טעיתי, הרפורמים מייצגים פרשנות לגיטימית ליהדות"? מישהו באמת חושב שבגלל רשימה (או עשרים, או אלפיים) כלשהי, בתי הדין הרבניים יפסיקו לעשות את המוות למי שגוייר בצה"ל, או שקיים ספק לגבי יהדותו (לפי אותו בית דין)?

את מי בעצם ניסו לשכנע? מדוע לא אמר אף אחד מעשרת הכותבים בפה מלא: גם אם כך כתוב במקור, זה לא מתאים. לא להיום, לא לכאן, לא לי, לא לנו.

אפילו אם זה ((דברים פרק כה: יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.   יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.   יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. )) בדיוק, בפירוש, חד משמעית, מה שאלוהים אמר.

כי יש דברים שאלוהים כן אמר, בפירוש, חד משמעית, בלי טעויות. ממזרות ((דברים כג, ג לֹא-יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה.)), ייבום ((בראשית ל"ח ח': "וַיֹאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ")) ועוד דברים שכתובים שחור-על-גבי-ספר-תורה. דברים שיש פרשנויות עליהם, נכון, אבל אדרבא, לפעמים הפרשנות  עדיפה (לפחות בעיני) על המקור. דוגמא? שמות פרק לא: (("יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת." ועוד: במדבר טו, לב-לו: לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.))  זה לא "הרבי אמר שאלוהים אמר" – זו מצווה מפורשת, חד משמעית, לא מדרבנן אלא מדאורייתא. היהדות האורתודוכסית מתמודדת איתה היום באמירה שלא מדובר בכל מחלל שבת אלא בכזה שחולל שבת בפרהסיה, בכוונה, אחרי ששני תלמידי חכמים התרו בו. מכיוון שאין אפשרות ששני תלמידי חכמים יתרו בכל מחלל שבת, לא מקיימים את המצווה הזו. וטוב שכך.

הצלחתה הגדולה ביותר של היהדות האורתודוכסית בישראל, היא שלילתה המוחלטת של כל אלטרנטיבה מודרנית. כי בעצם, מי שקורא היום את התנך ומנסה לפרש אותו בצורה הומניסטית הוא לא פונדמנטליסט כמו הקראים, אלא רפורמיסט – אבל אוי ואבוי למי שיציג את עצמו ככזה. בעיני רוב קוראיו – ואולי גם בעיני עצמו – הוא מוציא עצמו מייד מן הכלל, כאילו כפר בעיקר. שוב, הגליון אינו לפני, אבל יאיר לפיד ואברהם בורג (שני שמות שאני זוכר, וסליחה עם האחרים שכתבו גם הם דברי טעם) קראו, איש בדברתו, קריאה רפורמיסטית למהדרין – כזו המערערת על סמכות המוסדות הקיימים, לא רק בגלל ש"לא כך כתוב במקור" אלא גם בגלל שמה שמפורש על ידי האורתודוכסיה היום פשוט אינו ראוי. אינו צודק, אינו מוסרי. אבל גם הם לא אומרים בפירוש שהבעיה היא לא ברבנים המסויימים Y, X ו-Z, אלא באורתודוכסיה עצמה. ואף אחד מהם לא מצביע על אלה שהציעו – שמציעים כבר מזמן – אלטרנטיבה שפויה יותר. היהדות האורתודוכסית הצליחה ליצור לעצמה תדמית של "היהדות הנכונה האמיתית היחידה". גם יהודי חילוני שמחפש קרבה לדת, יחפש אותה לרוב אצל האורתודוכסים ולא אצל הרפורמים או הקונסרבטיבים.

מי בישראל יקום היום ויעיז לאמר, "אני יהודי, אני מאמין באלוהים, אבל אפילו אם בתורה כתוב אחרתחדש מן התורה מותר"? ובאיזה עיתון יומי גדול ימצא לדבריו מקום?

לא בידיעות אחרונות, כנראה, לפחות לא בגליון יום כיפור, אפילו שכמעט כל הרשימות צעקו "רפורמה!" בין השורות. ובעצם, כנראה שעבור רוב הישראלים הרפורמה באמת מוקצית מחמת מיאוס. עדין, אחרי כל הכעס שמעוררים דברי רבנים ומעשי פוליטיקאים חרדים ופסיקות בתי דין רבניים, עדין, כדברי שלמה אבינרי, בית הכנסת שאיננו הולכים אליו (אחרי שחתמנו על העצומה למען ביטול שעון החורף) הוא אורתודוכסי.

טוב שפויר (ההוא מהקישור למעלה, זוכרים?) וכמה בודדים אחרים, מציעים אלטרנטיבה…