Tag Archives: פוליטיקה

ההתנחלויות מגינות על ישראל? 

​נו, צריך להפריך את זה,  לפחות פור דה רקורד. 

הימין טוען שההתנחלויות מגנות על ישראל מהטרור הפלסטיני. משהו כמו ש"חומה ומגדל" הגנו על תל-אביב. 

שתי הטענות לא נכונות. 

ישובי חומה ומגדל לא מנעו התקפות על כל ישוב אחר, להיפך, הם הוסיפו מטרה נוחה להתקפה בלב שטח ערבי. כמו ההתנחלויות. 

הנכון הוא שמטרת ההתנחלויות, כמו מטרת חומה ומגדל, היא לתקוע דגל ולהכריז "שלנו" על אדמה שהפלסטינים (אז "הערבים") טוענים ששייכת להם. המטרה העיקרית של ההתנחלויות היום,  היא למנוע נסיגה ישראלית מיו"ש, וכתוצאה למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים. 

מיקום ההתנחלויות בלב שטח מיושב בפלסטינים, הופך את המתנחלים למטרה נוחה לשכניהם, מכריח את צה"ל להקצות כוחות להגן עליהם ובכך מסכן גם את החיילים.  

אמנם תפקיד החיילים להגן על המדינה, אבל זכותה של המדינה להחליט על מה להגן ועל מה לא; ימית בסיני וגוש קטיף בעזה הוקמו וננטשו ע"י המדינה ויתכן שבעתיד יוחלט לנטוש התנחלויות. 

עד שיוחלט מה שיוחלט, תומכי ארץ ישראל השלמה מתנגדים לכל הפרדה בין ישראל ליו"ש; גם אלה שתמכו בהקמת גדר בין ישראל לסיני, שעצרה את ההסתננות משם כמעט לאפס, מתנגדים להשלמת גדר ההפרדה בין ישראל ליו"ש מחשש שזה יהיה קו הגבול העתידי במקרה שיפרוץ שלום. גדר ההפרדה היא מחסום קרקעי אמיתי, המונע באמת כניסת מסתננים – עובדים לא-חוקיים כמחבלים – מיו"ש לישראל. הגדר לא הושלמה ואינה מתוחזקת ומסויירת כראוי מסיבות פוליטיות, דבר שמסכן את מי שחי בתוך הקו הירוק. 

ניתן לטעון שרקטות ומרגמות יכולות לעבור את גדר ההפרדה, גם אם תושלם; זה הרי קורה בעזה. זה נכון, אבל עדיין לא סותר את הטענה שההתנחלויות לא מגינות על ישראל מטרור, מחד, ומאידך הרבה יותר קשה לייצר רקטות מאשר לעבור את האין-גבול עם מברג או מכונית ולדקור או לדרוס יהודים. 

לסיכום: ההתנחלויות לא מגינות על ישראל אלא מסכנות מתנחלים וחיילים, מונעת כל סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ומכריחות את צה"ל להיות בחיוך צמוד ומתמיד אם אוכלוסייה אזרחית;  זכות המדינה להחליט אם כל זה מוצדק או לא. 

"אני גאה לשרת בצבא הזה"

כשהייתי ילד שמענו בחדשות על מותו של מנהיג ערבי כלשהו, אני לא זוכר מי. אני אמרתי "יופי", אבא ענה לי מייד "בנפול אויביך אל תשמח". שנים מאוחר יותר, האמירה הזו ממשלי משתלבת לי במקרה שקרה לנו בצבא.
הייתי בבה"ד-1 בחורף 1988-89, באינתיפאדה הראשונה, ולקחו אותנו לשמש כוח אבטחה סביב כפר בשומרון שכוח אחר ביצע בו סריקות ומעצרים. כשהכל נגמר והתאספנו בנקודת הכינוס, ראינו את החובשים של הגדוד מטפלים במישהו שוכב על הרצפה. לא היינו קרובים מספיק לראות, אבל סיפרו לנו: פלסטיני "הסתער" על אחד המד"כים עם סלע שהחזיק מעל לראש בשתי ידיים. המד"כ קרא לו לעצור, האיש המשיך להתקרב. המד"כ ירה באוויר, האיש המשיך. המד"כ ירה בקרקע לרגלי התוקף, הכדור ניתז מאבן וחדר לראשו של התוקף, פוצע אותו קשה.
בזמן שסיפרו לנו, נהג של אחד הרכבים המנהלתיים קרא לחובשים "תעזבו אותו, למה אתם מטפלים במי שניסה לרצוח קצין שלנו?!"
החובשים העיפו בו מבט והתעלמו, אחרים סילקו אותו משם בצעקות.
צוער שעמד לידי אמר, ספק-לעצמו,  "אני גאה להיות חייל בצבא הזה". בלי לדבר, הרגשתי כמוהו.
חשבתי הרבה על המקרה הזה, מאז, ועל הצוער ההוא, שלא הכרתי ועד היום אין לי מושג מי הוא.  אני מקווה שסיים בהצלחה את הקורס; אנחנו צריכים קצינים כאלה.
אני מקווה שעדיין יש לנו.

יומיים מאוחר יותר קראנו בעיתונים שפלסטיני שנפצע באותו מקום וזמן, מת מפצעיו בבית החולים וש"המקרה נחקר"; יותר מאוחר נודע לנו שהחקירה קבעה שהירי היה מוצדק.
עד היום אני חושב על המקרה הזה. על הקצין שלא רצה לירות כדי להרוג והרג בכל זאת, על החובשים שטיפלו באויב, על הנהג שצעק עליהם, על הצוער שהיה גאה לשרת בצבא שמטפל באויב פצוע.

ההישג האמיתי של נלסון מנדלה

נלסון מנדלה נתן לאנושות שיעור מדהים במחילה; לא פלא שבישראל, ואולי בעולם כולו, מעדיפים להתעלם ממנו.

כולם מדברים על נלסון מנדלה, לוחם החופש הגדול.
עם כל הכבוד לו, ויש הרבה כבוד, הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה אינה הגדוּלה האמיתית שלו.
משטרי דיכוי הופלו לפניו ואחריו; הוא לא היה לוחם החופש האחרון בהיסטוריה, ודאי לא הראשון. סביר שיהיו עוד רבים. הגדולה האמיתית של נלסון מנדלה אינה במאבק, אלא בפיוס אחרי הניצחון.
ועדות האמת והפיוס איפשרו למי שסבלו מהאפרטהייד לספר מה שעברו, ולמי שגרם לסבל איפשרו להודות במה שעשה ולקבל חנינה:

"בועדת האמת והפיוס למעשה הייתה דרישה מאוד חזקה של הציבור השחור להעמיד את ראשי האפרטהייד לדין. פשוט בית משפט שיכניס אותם לכלא, אם לא יותר מזה אפילו. והוא (מנדלה) אמר: "לא. אני רוצה משהו שונה. אני רוצה ועדת אמת ופיוס שתשמע את כולם". כל מי שפעל באיזה שהוא צו פוליטי, שקיבל הוראות. גם אם הוא רצח שחורים או רצח לבנים. אם הוא היה חייל או אם הוא היה פקיד והוא יוכיח שכל מה שהוא עשה הוא עשה מתוך שכנוע פוליטי והוראות שהוא קיבל מלמעלה, יכול לצאת זכאי בוועדה כזו. אף אחד ממעצבי האפרטהייד לא הוכנס לכלא. גם הלבנים בייחוד אנשי הצבא והמשטרה, שעשו דברים נוראיים. כולל אלוף בצבא הדרום אפריקאי שזכה לכינוי "מנגלה הדרום אפריקאי", שהיה גם רופא במקצועו, שעבד על עיקור של נשים שחורות ועל רצח באמצעים כימיים וביולוגיים, אבל הוא אמר: "אני הייתי מפקד היחידה הזאת בצבא, אבל את ההוראות קיבלתי מגבוה ואת התקציב קיבלתי מגבוה". לפי הכללים של ועדת האמת והפיוס קיבל חנינה. בסך הכל רוחו של מנדלה ריחפה גם על הרעיון הזה, לא לנקום."

בעברית היו קוראים לזה "מודה ועוזב, ירוחם". עד כמה שאני יודע, זה לא קרה בשום מקום אחר בעולם, בשום זמן. מיוליוס קיסר עד מוסוליני, צ'אושסקו וקדאפי, ההיסטוריה לימדה רודנים שהופלו שלא לצפות לרחמים. נלסון מנדלה נתן לאנושות שיעור מדהים במחילה; לא פלא שבישראל, ואולי בעולם כולו, מעדיפים להתעלם ממנו.

הילכו שלושה יחד?

גרגורי (בלש בסקוטלנד יארד): "האם יש איזו נקודה נוספת אליה אתה רוצה למשוך את תשומת לבי?"
הולמס: "אל המקרה המוזר של הכלב בשעת הליל."
גרגורי: "הכלב לא עשה דבר בשעת הליל."
הולמס: "זה היה המקרה המוזר." (תרגום חופשי שלי, המקור כאן)

ממשלת ישראל אישרה יוזמה של "יש עתיד" לשיוויון במיסים להורים חד-מיניים. יום לאחר מכן, כ"ח איילת שקד מודיעה שמפלגת הבית היהודי תטיל וטו על ההחלטה, כשתגיע להצבעה בכנסת; בהסכם הקואליציוני נתן לפיד לבנט זכות וטו על שינויים בנושאי דת-מדינה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" מחליפות האשמות קשות והרשת כמרקחה.

האם בנט ולפיד באמת מתנגדים אחד לשני כל כך בנחרצות בנושאי דת ומדינה, עד שהם משתקים כל שינוי? נו, באמת. בענייני דת-מדינה, גם לפיד וגם בנט דיברו גבוהה לפני הבחירות – ואחריהן עשו  מעט מאוד. ואני מניח שימשיכו לעשות מעט מאוד, תוך כדי הרבה מאוד רעש והאשמת-אחרים-במחדליהם.

כי הכלב לא נבח בלילה.

היסטורית, כל ניסיון לפגוע בסטטוס-קוו של יחסי דת ומדינה או יחסי חרדים-מדינה, נתקל בהתנגדות נחושה מצד המפלגות החרדיות, שהראו לא פעם יכולת להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים למען מטרותיהם. היום, כאשר בממשלה יושבים שניים שהתחייבו על לימודי ליבה, על גיוס חרדים ועל הוצאת אברכים לשוק העבודה, הרחובות ריקים ממפגינים חרדים ולמרות זאת – ראה זה פלא: הממשלה העבירה החלטה על גיוס הדרגתי של חרדים, אבל ביצוע החוק יתחיל רק בכנסת הבאה. השר פרי הבטיח לרב עובדיה יוסף, לפני מותו, שאין לו מה לדאוג מגיוס חרדים. תקציבים לרשתות החינוך החרדיות לא קוצצו. לימודי ליבה לא הוכנסו. קווי "מהדרין" לא בוטלו. דיבורים רמים היו, וחברי כנסת של ש"ס ושאר המפלגות החרדיות זעקו מעל דוכן הנואמים בכנסת, אבל הציפורניים לא נשלפו; האברכים לא יצאו להפגין. לא היה צורך. למרות שהממשלה הנוכחית רחבה דיה להחליט על גיוס חרדים והכנסת לימודי ליבה, ולמרות שהכלב לא נבח, השיירה לא עברה. בעצם, השיירה אפילו לא יצאה מבסיסה. מי שהיה אמור לשגר אותה דאג גם לפנצ'ר לה את הגלגלים, בלי שהכלב ינבח.

הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? נו, באמת. על יאיר לפיד כבר כתבתי. בנט הוא אותו הדבר, מהצד הימני של המפה הפוליטית. הרי אילו ביבי לא ראש ממשלה, הוא היה בנט: ימין כלכלי ופוליטי המשרת את המתנחלים ואת בעלי המאה במשק. מעמדו ה"ממלכתי" של ביבי מחייב אותו למתינות נגד רצונו: אילו היה בונה בהתנחלויות כרצונו, היה חשוף ללחצים הרבה יותר גדולים מצד האיחוד האירופי והאמריקאים. כשבנט עושה במלאכה, ביבי יכול לומר "זה לא אני". מצידו, בנט דואג להרחיק את ראש הממשלה מאור הזרקורים בנושאי ההתנחלויות: הוא ושריו לוקחים את כל הקרדיט על הבניה בשטחים, בעוד נתניהו יכול להעמיד פנים כאילו אין לו ברירה והוא בונה רק בגלל לחצים קואליציוניים. זה טוב לבנט כי הוא צובר תמיכה בימין, וזה טוב לביבי כי זה מחזיק אותו בשלטון. בלי בנט אין לו ממשלה.

ומה עם החרדים? הרי בנט דרש גיוס חרדים לצבא ולעבודה, לפני הבחירות?

אז זהו, שיהיו עוד בחירות. לא בקרוב, אבל יהיו. וגם אחריהן יצטרכו להקים ממשלה.

מכיוון שכולם צופים התרסקות של יש עתיד בבחירות הבאות, ברור שמי שיקים את הממשלה הבאה יזדקק לחרדים – ומכאן ברור למה אין מפגינים חרדים ברחובות.  הם לא חרדים מפני הגיוס, כי ברור להם שהוא לא יגיע. גם לפיד וגם בנט ידאגו לא להציב את החרדים בעמדה בה לא יוכלו להשתתף בממשלה הבאה, שיקים נתניהו.

כי נתניהו הוא השפיץ הנעלם של המשולש הזה, ששני האחרים תלויים בו כשם שהוא תלוי בהם. כשם שלפיד עלה על גלי המרכז-שמאל בשם פוליטיקה נקיה וחדשה ומאז הבחירות משרת את נתניהו, כך בנט עלה על גל הסלידה מהממסד המפד"לי וחיפוש האלטרנטיבה ה"נקיה" מפוליטיקה מפלגתית – ומאז הבחירות משרת, גם הוא, את האינטרסים של נתניהו, גם בקדמו מדיניות ימנית בשטחים, גם בקדמו מדיניות שמרנית-ימנית-אוהדת-טייקונים בכלכלה, וגם בהרחיקו את ראש הממשלה מהריקושטים שצעדים אלה מעלים. שניהם, כל אחד בתחומו, מיישמים את המדיניות של נתניהו ומגינים עליו מפני תוצאותיה.

גם בעניין החרדים, לפיד ובנט,יחד, מאפשרים לראש הממשלה ללכת עם ולהרגיש בלי. הם מתקוטטים ביניהם על שינויים ביחסי דת ומדינה בכלל ויחס המדינה לחרדים בפרט, מנטרלים אחד את השני ומאפשרים לביבי ללכת בין הטיפות. אם המאבק ביניהם אמיתי, עקרוני, ערכי, אידיאולוגי, הם ידרשו מראש הממשלה להכריע בעניינים עקרוניים. עד היום לא ראינו דרישה כזו, ואני מאמין שגם לא נראה – לא באמת. הם לא יציבו את נתניהו עם הגב אל הקיר. תמיד ישאירו לו דרך לצאת נקי.

מקומם ותפקידם ברורים להם, גם בממשלה הנוכחית וגם בזו הבאה. לפיד הרי רוצה להיות שר החוץ; מתישהו לפני הבחירות הבאות שרידי "יש עתיד" יצטרפו לליכוד, אליו יביא לפיד כנדוניה מנגנון ממומן היטב. בנט, מצידו, ימשיך להיות ראש הגוש הימני, שמאפשר לימין הקיצוני – זה שחושב שנתניהו מוותר יותר מדי – לתמוך בממשלת "שמאל" בראשות ביבי.

והנה לפנינו הממשלה הבאה: נתניהו ראש ממשלה, לפיד שר החוץ, בנט שר ביטחון לענייני מתנחלים((וליברמן, כמובן, שר לבטחון פנים, כי הרי מישהו צריך להסביר לשוטרים האלה שלא כדאי להציק יותר מדי למי שבשלטון. אבל זה לרשימה אחרת.)).

 

בכל מקרה, במעשיהם ובמחדליהם, זה לא לפיד ולא בנט – זה ביבי.

================

הכלב לא נבח בלילה בו אירע הפשע, כי הוא הכיר את הפושע ולא היתה לו סיבה לנבוח; מעלילות שרלוק הולמס, מאת ארתור קונן דויל.

על הזכות לא להיאנס

כל עוד מי שנתן לך יכול לקחת חזרה, זה לא שלך. לכן, זכויות שלא נלחמת עליהן אינן באמת שלך.
למרות שלכאורה זכויות האדם מוקנות לאדם מעצם היותו אדם, בחיים האמיתיים יש כאלה עם יותר זכויות ויש שעם פחות. שאלו את העבדים של ג'פרסון, אבל שאלו גם כל עובד שאינו רשאי לפטר את הבוס וכל סטודנט שאינו יכול לתת למרצה ציון "נכשל". המאבק על זכויות עובדים לתנאי עבודה ושכר נאותים, ועל זכויות סטודנטים לערער על ציון ולדעת את הנימוקים להחלטות המרצים הם בדיוק כשמם: מאבקים. לדרוש ולקבל דבר שלא ניתן מרצון.

על זכויות צריך להילחם.
אם נתנו לך זכות, בלי שדרשת אותה ונלחמת עליה ולקחת אותה לעצמך, היא לא שלך אלא של מי שנתנו לך, כמו דמי הכיס שקיבלת מההורים – יחד עם המיטה, הבגדים, הצעצועים וכל מה שקיבלת מהם. שלהם, לא שלך.

כשמפסיקים לבקש זכויות ומתחילים לדרוש אותן, כלומר מתחילים לפגוע חזרה במי שפוגע, מפסיקים להיות נחמדים ומתחילים להיות מרגיזים, ואז מפחידים ((גולדה הבינה את זה, ודאגה לפעולות נגד))..

ואז אתה יודע שמתחילים – רק מתחילים – לקחת אותך ברצינות.
לכן, ססמאות כמו "אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס, למדו את בניכם לא לאנוס", למרות ערכן החינוכי (החלק השני בלי ספק דרוש!), משאירות את הכוח לאנוס בידי גברים – ירצו יאנסו, לא ירצו אז לא.

כדי שלנשים תהיה זכות אמיתית לא להיאנס, עליהן לתבוע את הזכות הזו מידי הגברים ולהילחם למענה – בתקשורת, בפוליטיקה, בבתי המשפט וגם, לבד, פנים-אל-פנים מול אנס. לכן, במקביל ((בשום אופן לא במקום!)) לחינוך ילדים, נערים ובוגרים שאסור לאנוס, על נשים ללמד ילדות, נערות ונשים להתגונן. גם על ידי דיווח לרשויות, גם על ידי דרישה מהרשויות שיעשו את תפקידן, גם על ידי שימוש בתקשורת בכלים כמו שיימינג ועוד, וגם על ידי לחימה פיזית.

עד מתי נכעס על הכרית?

הייתי ילד קטן כשגיליתי שאם אני זורק כרית על הכלבה שלנו, היא מתרגזת לא עלי אלא על הכרית: נוהמת עליה, נושכת אותה. זה הצחיק אותי, אז עשיתי את זה שוב, כמה פעמים, עד שהבנתי שזו התעללות והפסקתי. אבל הזיכרון הזה נשאר תקוע לי בראש, גם בגלל הבושה אבל לא פחות בגלל השאלה: האם כלב באמת לא מבין מי אחראי לכרית שעפה עליו?

והשאלה הזו עולה לי מחדש כל פעם שיש סיפור חדש עם שר האוצר שלנו, יאיר לפיד.

זה שמיישם את המדיניות הכלכלית של נתניהו, שהעלה אותו בעצם לשלטון, שאין לו שום מדיניות כלכלית משלו, וזה שמושך אליו את כל האש שבעצם היתה צריכה לעוף על ביבי.למה אנחנו צוחקים עליו, מפגינים נגדו, כועסים עליו?
איך אנחנו לא רואים את השירות העצום שהוא עושה לנתניהו, שקולו ופניו כמעט נעלמו לגמרי מהזירה הכלכלית, ובכך הוא מרחיק את עצמו מהגזירות שהמדיניות הכלכלית שלו-עצמו הביאה עלינו? איך אנחנו לא מבינים שבבחירות הבאות ביבי יעמוד על ההישג מול הפלסטינים/אמריקאים/איראנים, וכשישאלו אותו על הכלכלה יגיד "זה לא אני, זה לפיד" – בעוד שלפיד מיישם את המדיניות הכלכלית של ביבי, אחד לאחד?

איך אנחנו לא רואים שלפיד הוא הכרית, לא זה שזרק אותה עלינו?

ומתי נבין שכל פעם שאנחנו מתקיפים את לפיד אנחנו עוזרים לביבי?

יאיר לפיד, שר החוץ. הבא.

הוא באמת רצה להיות שר חוץ, זוכרים? אז, בימים הספורים שאחרי הבחירות ולפני שהכריחו אותו, הוא באמת התכוון לבקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל. כמו דוד לוי בשעתו, שהציג את עצמו כנציג "ישראל השניה" ובשמה דרש (וקיבל) את משרד החוץ, לפיד ביסס את מסע הבחירות שלו על בעיות מעמד הביניים, הכלכלה והחרדים, ואז דרש את המשרד הכי רחוק מהם שרק אפשר. אם זה לא מוכיח שלא היתה לו שום כוונה באמת לעשות משהו בעניינים עליהם דיבר לפני הבחירות, אני לא יודע מה כן. הוא לא היה חייב לבקש את משרד האוצר; גם משרדי הפנים, החינוך או הבינוי היו נותנים לו הרבה מאוד השפעה – אבל הוא לא ביקש השפעה. הוא ביקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל, ומאוד הופתע – וכנראה לא היה היחיד – כשהתברר שהבוחרים דורשים ממנו שיעמוד בהבטחותיו.

אבל הוא עוד יהיה שר החוץ. כי מגיע לו. הוא עבד קשה בשביל זה, וממשיך לעבוד.

זוכרים מתי לפיד נכנס לפוליטיקה? בדיוק כשנראה היה שהמחאה החברתית הופכת לתנועה פוליטית משל עצמה, קרו שלושה דברים מעניינים: דפני ליף, המנהיגה חסרת הכתר של המאבק, נעצרה באלימות וידה נשברה, והיא הועמדה לדין על תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי; שמולי ושפיר, הבולטים אחריה בהנהגת המחאה, הצטרפו למפלגת העבודה; ולפיד הקים את "יש עתיד".

לאור ההחלטה על הקדמת הבחירות, היתה אפשרות שמתנועת המחאה החברתית תקום מפלגה פוליטית עם תמיכה ציבורית משמעותית וללא נאמנות למוסדות הפוליטיים הקיימים – לא ימין ולא שמאל, לא דתית ולא חילונית, לא יהודית ולא ערבית. משהו חדש, בלתי-צפוי, שעלול לזעזע את המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והדתיים הקיימים במדינה. ההפגנה בה ליף נעצרה תוך שבירת ידה, ובה נעצרו עוד פעילים ובה דווח על אלימות רבה מצד שוטרים נגד מפגינים, אחרי תקופה ארוכה של סובלנות – יש אומרים אפילו אהדה – מצד המשטרה, סימנה מפנה ביחס השלטון לתנועת המחאה. אחריה, הרבה פחות מפגינים העזו להביא את ילדיהם לארועי המחאה, דבר שהיה נפוץ מאוד לפניה. קשה להבין את המשפט המתנהל נגד ליף, בלי להבין את הרקע הזה.

יצחק שמולי וסתיו שפיר נכנסו למפלגת העבודה כדי "להשפיע מבפנים". אלדד יניב הסביר מה קורה למי שמנסה להשפיע מבפנים ועל שמולי טענו רבים שמכר את המאבק לטייקונים, אבל שניהם היו חלק מהפנים החדשות והצעירות שהציגה שלי יחימוביץ'  ברשימת המפלגה, ושניהם משכו אליה קולות. יתכן שאילו נשארו שמולי ושפיר מחוץ לממסד והמשיכו לתמוך בליף, היתה המחאה החברתית הופכת בסתיו 2012 למפלגה פוליטית; יתכן שלא. ברור שברגע שהשניים נכנסו לממסד, הסיכוי שזה יקרה קטן בהרבה.

ולפיד הקים את "יש עתיד". רשימת התורמים לו מעידה למי היה עניין שייכנס לפוליטיקה, דווקא ברשימה עצמאית ולא בתוך מפלגה קיימת. הרבה מהקולות שבלעדיו היו הולכים אל מפלגות השמאל, מהעבודה ומרץ דרך "ארץ חדשה" של אלדד יניב ועד חד"ש ודע"מ, הלכו אליו ובשם הפוליטיקה החדשה הקימו ממשלה עם הממסד הישן. ואז הוא ביקש את משרד החוץ, וקיבל את משרד האוצר. הוא עלה על הגל של המחאה החברתית וניסה לרדת ממנו; זה לא הצליח. "הבטחת? תקיים", אמרו לו. והוא קיבל את משרד האוצר, למרות שטען שאינו מתאים לתפקיד, ושם הוא ממשיך ומרחיב את המדיניות הכלכלית של נתניהו, נגדה יצא לפני הבחירות. אבל הוא עושה שם עוד משהו: הוא ניצב שם לבד.

בניגוד לכל היגיון פוליטי, הוא לוקח אחריות בלעדית על שורה של צעדים כלכליים שנואים. הוא מבודד את נתניהו מהריקושטים של המדיניות הכלכלית שהוא, נתניהו, היה נושא-הדגל שלה עד הבחירות. ההפגנות נגד מדיניות הממשלה בענייני הגז, האלכוהול, התקציב ועוד, נערכות מול ביתו של לפיד – לא מול בית ראש הממשלה. והוא לא מוחה על זה. במקום לומר "למה אתם באים בטענות רק אלי?", כי כל פוליטיקאי יודע לחלק את האחריות לצעדים לא פופולאריים, הוא מסביר שהמגאפון של המפגינים לא מגיע לישיבות הממשלה.

ובתור ראש מפלגה, הוא עושה עוד משהו: בניגוד לכל ההבטחות מלפני הבחירות, הוא שומר על הסטטוס-קוו בכל תחום אפשרי. חברי הכנסת של "יש עתיד" קיבלו הוראות להימנע מלהשתתף בפעילויות למען עובדי הקבלן שמעסיקה המדינה, צינזרו את הצעת החוק להקטנת הריכוזיות, הונחו להימנע מלהביך את הממשלה בנושאים שונים הקשורים להבטחות שחילק לפיד לפני הבחירות. תקציבי רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה לא יקוצצו. חוק השיוויון בנטל על גיוס חרדים ייכנס לתוקפו רק בימי הכנסת הבאה וחבר הכנסת פרי העביר לרב עובדיה מסר שהסעיף לגבי סנקציות פליליות למעשה לא יופעל. החרדים, שכאשר רצו ידעו להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים, לא טרחו לעשות יותר מהצגות בכנסת. יש עתיד מתנגדת לחוק לאיסור העסקת עובדי קבלן על ידי משרדי הממשלה. והדוגמאות רק הולכות ומצטברות.

זו לא הפעם הראשונה שתנועת מחאה מוצאת מנהיג המבטיח שינוי ואז שומר על הסטטוס קוו בארץ. ליאיר לפיד קדמו אביו, טומי לפיד, שעלה לראשות "שינוי" על גל המחאה נגד הכפיה הדתית, ואביגדור ליברמן, שאסף אליו את קולות העלייה הרוסית סביב הסיסמא "ש"ס קונטרול? נייט! נאש קונטרול!", הדרישה להקלה בגיור ובנישואין. משניהם ציפו לשינוי הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שניהם שמרו עליו היטב. נכון לעכשיו, לפיד הבן הולך באותה הדרך.

בכך הוא מגן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם מהמחאה החברתית נגד מדיניותו הכלכלית וגם מהכעס בציבור החילוני סביב גיוס החרדים והתקציבים לרשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה. אבל למה?

כבר ראינו פוליטיקאים מתכחשים להבטחותיהם, זה לא חדש; אבל פוליטיקאי הלוקח אחריות בלעדית על צעדים השנואים על הציבור, זה חדש מאוד. נטען שלפיד הוא טירון פוליטי, אבל לא מתקבל על הדעת שעיתונאי, שאביו היה עיתונאי ופוליטיקאי, והמוקף ביועצים פוליטיים, אינו מבין שצעדיו הם התאבדות פוליטית. אם לא הבין בעצמו ולא הסבירו לו מקורביו, הרי שההפגנות ליד ביתו היו צריכות לאותת לו משהו. אבל לפיד, שתקף את המדיניות הכלכלית של נתניהו לפני הבחירות, לא רק נושא את דגלה היום אלא מניח לנתניהו עצמו לחמוק מהביקורת על הגזירות, המסים, הגז, הערק, אי-גיוס החרדים… לפני הבחירות הוא אסף את הקיטור הרותח של המחאה החברתית ואותו הפנה, בניגוד מוחלט להבטחותיו, להקמת מפלגה השומרת על האינטרסים של בעלי ההון וידידי השלטון הישן. מאז הבחירות הוא מגן על ראש הממשלה מפני זעם המוחים הרואים בו בוגד.

למה? מה יוצא לו מזה?

אין לי מושג  אם מישהו הבטיח לו משהו, או שזה "פשוט יסתדר" ככה, אבל לדעתי, הוא יהיה שר החוץ הבא.

אז נמצא סיבה לעצור ולתבוע אותך

את אל קאפונה, מאפיונר ידוע, הצליחו להכניס לבית הסוהר רק על עבירות מס – לא על רצח, סחיטה, הברחת משקאות ועוד. העיקר שהצליחו להכניס אותו.
היה מאוד עוזר לרשויות החוק אילו היה אפשר למצוא סיבה להכניס לכלא כל פושע.
זה קשה; רוב הפושעים הגדולים מכירים את החוק מספיק טוב בשביל לדאוג שאחרים יעשו את העבודה המלוכלכת בשבילם וקשה מאוד להוכיח שהם אלה שנתנו את ההוראה. אילו היה אפשר למצוא איזו עבירת-מס על כל אחד מהם, היו חיי המשטרה הרבה יותר קלים.

1986, והמחוקק האמריקני מתמודד עם פשעי מחשב ואינטרנט, ומוציא תיקון לחוק Computer Fraud and Abuse Act, והנה – אולי בלי כוונה – יש חוק שמאפשר להכניס לכלא, בעצם, את כולם. במקום לקבוע רשימה של פעולות שייחשבו לפשע, דבר לא מעשי בעולם המתפתח-במהירות של המחשבים והאינטרנט, הגדיר המחוקק האמריקאי שבכל פעם שאתה מתחבר למחשב שאינו שלך (כלומר, גולש באינטרנט), כל פעולה שלא הורשית לעשות – היא פשע. מה כן הורשית לעשות? מה שכתוב ב"כללי השימוש באתר", זה שעליו הקלקת "אני מסכים" כשנרשמת לאתר, או כשהתחלת להשתמש בו. שלא קראת, כמובן. כי אף אחד לא קורא מסמך של עשרות עמודים בשביל לחפש "בר רפאלי" בגוגל, ואף אחד לא בודק על מה הוא חותם בשביל לראות מה החברים שלו עושים בפייסבוק. כי מה יכול לקרות, יסגרו לי את החשבון? אז אני אפתח חדש, עם כתובת אי-מייל אחרת, וגם שם אני אקליק "אני מסכים" בלי לקרוא.

בלי לשים לב לכך שעבירה על "כללי השימוש באתר" עלולה להיות עבירה פדרלית.

כזו עליה אפשר לשבת עשרות שנים בכלא. כמו שאיימו על אהרון שוורץ, מה שכנראה הוביל אותו להתאבד.

וכמובן, כדי להגן על הציבור, מנסים עכשיו להרחיב את סוג הפעולות שעלולות להביא אותנו לכלא; אם קודם גישה אסורה למחשב היתה פשע, הרי שהצעה אחת לתיקון לחוק קובעת שגם אם הגעת למידע שמותר לך להגיע אליו, אפשר להכניס אותך לבית סוהר אם השתמשת בו בצורה שמישהו החליט שאינה ראויה.

המשמעות היא שאם, למשל, אתה מארגן הפגנות נגד מדיניות ממשלה (למשל בנושאי מחירי דיור, או יוקר מחיה), אפשר להכניס אותך לכלא על עבירות מחשב – כי אין אדם שלא יפר את תנאי השימוש של איזהשהו אתר מתישהו. כי אם יש חוק שאפשר לתפוס בעזרתו את כולם, למה לחפש עבירות אחרות?

לחקיקה בענייני מחשבים יש תדמית של "משהו שמעניין רק גיקים, וגם משפיע רק על גיקים".  כדאי לחשוב על זה שוב.

מחאה 2013: היזהרו מאלימות. היא תפעל רק נגדנו.

מה שהכי מדאיג אותי זה ההזהרות מאלימות. זה מסוג הנבואות שעלולות להגשים את עצמן.

אני מזכיר מה שכתבתי לפני כשנה:

  1. אסור למוחים להיגרר לאלימות.
  2. צריך לתעד בוידיאו כל הפגנה ובמיוחד כל מגע עם המשטרה (חשוב במיוחד למנהיגים אותם המשטרה תחפש).
  3. חשוב להיזהר מפרובוקטורים (האיש שצולם שובר חלון של בנק? עד היום לא הועמד לדין. איך זה אפשרי, במדינה בה כולם מכירים את כולם? האם באמת לא תפסו אותו, או שלא ניסו?).
  4. לתעד, לתעד ולתעד כל הפגנה!
  5. אם מישהו מידרדר לאלימות, לא להגן עליו.

ואם המשטרה מתגרה בנו?

זו עילה, במקרה הגרוע ביותר, להתנגדות פסיבית. חשוב לזכור שבהפגנה, רק כוחות הביטחון יכולים לטעון להגנה עצמית. אם שוטר יגיד שהיכה מפגין כדי להתגונן, רוב הסיכויים שהשופט יאמין לשוטר (אם אין תיעוד וידיאו המוכיח ההיפך). אם המפגין יגיד שהיכה שוטר כדי להתגונן, הוא מפריע לשוטר במילוי תפקידו החוקי.

למפגינים אסור לנקוט באלימות, לא כדי להתקיף שוטרים, לא כדי להתגונן מפני שוטרים ולא כדי להגן על אחרים מפני שוטרים. התנגדות פסיבית ותיעוד הם הכלים היחידים שלא יסבכו אותנו.

בין הימין לשמאל

הרושם שאני ממשיך לקבל מהרטוריקה של הימין והשמאל בישראל: השמאל חושב שהימין טועה, הימין חושב שהשמאל בוגד.
מה ההבדל?
ההבדל בתשובה לשאלות:
1. מה עושים לטועה?
2. מה עושים לבוגד?