ארכיון תג: פודקאסט

מהו סיפור טוב?

לפי צ'אק פלאניוק, מחבר הספר מועדון קרב, בראיון למדריך הגיק לגלקסיה, סיפור טוב הוא כזה שמשנה אותך, השומע / קורא.

אזהרה׃ אם שתיית אלכוהול חשובה לכם, אולי כדאי שתפסיקו לקרוא. אני
מתכוון עכשיו.

טוב, על אחריותכם…

הוא מביא כדוגמא סיפור ששמע מאונקולוג, שסיפר שישב במטוס ליד אישה כלשהי. כשהוגש לנוסעים יין, האישה סיפרה לרופא שהיא מאוד אוהבת יין אבל אלוהים לא רוצה שהיא תשתה. היא יודעת זאת כי כבר כמה זמן בכל פעם שהיא שותה אלכוהול מכל סוג, היא מרגישה כאב חד בגרון.

האונקולוג אמר לה שזה לא אלוהים אלא כאב מזהיר המאותת על לימפומה ע"ש הוג'קינס בשלב 4, כלומר היא עומדת למות בקרוב. הוא נתן לה כרטיס ביקור וביקש שתגיד לרופא שלה להתקשר אליו.

האישה השתתקה. אחרי זמן קצר הרופא שלה התקשר אל האונקולוג, אישר את האבחנה ונזף בו על הדרך בה בישר לאשה על מחלתה ומותה הקרוב.

למה זה סיפור טוב? כי הוא משנה את השומע. כי מהרגע בו שמעת או קראת אותו, בכל פעם שתשתה כוס יין או בירה או כל משקה אלכוהולי, משהו בך יפחד מהכאב הזה בגרון, יחרד להופעתו ויירגע בהקלה מהעדרו, לתמיד.

וזה לא יעזוב אותך, אף פעם.

כי זה סיפור טוב.

http://geeksguideshow.com/2011/11/22/ggg50-chuck-palahniuk/

מועדון קרב׃

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%A7%D7%A8%D7%91

ספינת החלל סופה – סליחה, ספה – והבריחה מקטמנדו

אני אוהב לקרוא מדע בדיוני.
מאוד.
יותר מכל סוג ספרות אחר.
הרבה יותר משאני אוהב סרטי מד"ב, או סדרות טלויזיה (למרות שבבילון-5 היתה נהדרת וגם ננס אדום התחילה ממש טוב) , שבד"כ מציגות "מערבונים בחלל" עם חלליות במקום סוסים וכרכרות ו"אקדחי לייזר" במקום הקולט-45).

מדע בדיוני הוא סוג של ספרות שאם תוציא ממנו את המדע, הסיפור  יהיה חסר הגיון,, או יהיה בלתי מובן. להסביר? מלחמת הכוכבים מבוסס על סרטו של אקירה קורוסאוה המבצר הנסתר (ראו גם כאן); זה סרט סמוראים. אין שום קושי לעבד את מלחמת הכוכבים לסיפור על מרד באימפריה הרומית, או הבריטית, או הנאצית. המאטריקס (הסרט הראשון), להבדיל אלפי הבדלות, לא יכול להתקיים בשום מקום וזמן שאינו "עתיד", ובלי להבין מה זה מחשב, מה זו מציאות וירטואלית ומה זה בטריה, אין אפשרות להבין מה בכלל קורה בסרט. וזה המקום להזכיר גם את גאטאקה, סרט המד"ב הכי טוב שראיתי אי-פעם – בלי פיצוצים וחלליות, בלי אפילו רובוט אחד לרפואה, אבל לא רק סיפור, משחק ותסריט מעולים אלא גם נגיעה ממשית לעולם-שעוד-שניה-נחיה-בו, ובלי שיהיה לך אפילו מושג בסיסי על גנטיקה לא תבין מה קורה שם. וכמה שזה נכון לסרטים (שכמו שאמרתי אני אוהב הרבה פחות), כך זה נכון לספרים ולסיפורים: בלי מדע, אין מדע בדיוני.

ואין סופר שמציג מדע כמו קים סטנלי רובינסון. ואני לא מתכוון ל"מסביר מדע" – אסימוב עשה את זה נהדר (לא לחינם הוא היה פרופסור לביוכימיה), וכמוהו גם קלארק והיינליין וגם רבים מהסופרים המודרניים. לא, אני מתכוון לכך שרובינסון מציג לא רק מידע, אלא גם את המדע עצמו כאחד הגיבורים בסיפור; טרילוגיית מאדים שלו, וגם אנטארטיקה, מציגים לא רק דמויות בקונפליקט פוליטי, כלכלי, חברתי ואישי, אלא גם תפיסות על מדע ועל מחקר, על השיטה המדעית ועל פגמים ביישומה ועוד – לא כהרצאה דידקטית אלא כחלק מהגורמים המניעים בסיפור, דברים שלא רק שאינם פוגמים בסיפור אלא מוסיפים לו, לטעמי, לא רק אמינות אלא ערך מוסף – סליחה על הבומבסטיות – חינוכי, שהולך והופך נחוץ יותר ויותר בעידן בו החינוך המדעי בבתי הספר הולך ופושט את הרגל.

וזה מביא אותי אל "הבריחה מקטמנדו", סיפור של רובינסון הנ"ל, שמובא ב-starshipsofa בשלושה חלקים (אחד, שתים, שלוש). זה סיפור על נסיון להציל את היטי, אבל זה  תיאור פשטני עד כדי עלבון, כי הסיפור הוא לא "להציל את וילי" המלוקק; רובינסון מכניס לסיפור שלו לא רק ביקורת על החברה המודרנית, על שיטות מחקר ועל פרקטיקות מדעיות, אלא גם תיאור מפורט מאוד של העיר קטמנדו (מי שביקר שם אולי יוכל להעיד אם תיאוריו אמינים, לי לא היה העונג), לעג לשירות החשאי האמריקאי (בלי ספוילר, הסצינה בה הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר פוגש את היטי היא אחת הגרסאות המצחיקות ביותר שקראתי ל"Take me to your learder") וסצינת אקשן מדהימה – מדהימה לא כי רובינסון יודע לכתוב אקשן, אלא כי רק מעטים יודעים לכתוב אקשן שיהיה גם מותח וגם מצחיק.

ואת כל זה אפשר למצוא בשלושה חלקים, בספינת החלל ספה חללית הספה ספת החללית סטארשיפּסוֹפה. וגם על זה צריך להגיד כמה מלים.

טוני סֶיי סמית (לא, אני לא יכול לכתוב "טוני סי. (C) סמית". תקשיבו לפודקאסט ותבינו למה) מוציא כבר כמה שנים, כמעט מדי שבוע, פודקאסט באורך של כארבע שעות, שמוקדש למדע בדיוני. מגזין-חובבים לפי השם (כי הכל נעשה בהתנדבות – הוא לא משלם לכותבים או לקריינים/מגישים) אבל מקצועי לגמרי ברמה, הוא זכה בפרס הוגו על מגזין-החובבים הטוב ביותר. יחד עם שלושת חלקי סיפורו של רובינסון אליהם הפניתי למעלה, תוכלו לשמוע שם גם סיפורים מאת Ron Goulart, Genevieve Valentine, Mary Rosenblum ועוד; מאמרים על מדע, סרטים, היסטוריה של הז'אנר ועוד; ראיונות עם John Joseph Adams ו-Jack McDevitt, ועוד. לחובבי מד"ב שיש להם זמן להקשיב ל"תכנית רדיו", (בדרך לעבודה או בכל זמן פנוי אחר) זה פשוט תענוג.

סמית מתגורר בצפון אנגליה ((טרחתי לאתר את מקום מגוריו, העיר Whitburn, במפה, כדי להבין מאיפה המבטא שלו)) אבל המבטא שלו מובן ולא מפריע להנאה (בשבילי רק מוסיף). חלק גדול ממגישי המאמרים והקריינים הם אמריקאים, אנגלים מאזורים אחרים, אוסטרלים, ניו-זילנדים – סמית הצליח לאסוף סביבו חבורה של נלהבים-לתחום מהשורה הראשונה בתחומם, העוזרים לו להגיש מדי שבוע לא רק סיפור חדש (אחד או יותר), אלא גם מאמרים על נושאים רלוונטיים – החל מחדשות המדע, דרך סקירות על סרטים וספרים חדשים, דרך סדרת המאמרים של איימי ה. סטרג'ס על ההיסטוריה של המד"ב ועד לסקירות על קומיקס מד"בי ואפילו מוסיקת מד"ב.

שוב, לחובבי מד"ב, זה תענוג טהור.

מה, עוד לא רצתם להוריד?

אה, כן. פודקאסט לא קוראים, פודקאסט שומעים. נכון, זה לא אותו הדבר – אבל כשאין תמונות זזות ואין פיצוצים ויפהפיות בלבוש מינימלי, אין דחף למפיק לדחוף פירוטכניקה על חשבון הסיפור והמד"ב. ואפשר לשמוע גם בזמן שעושים משהו אחר, כמו לשטוף כלים או רצפה, שזה מה שאני הולך לעשות כשאסיים לכתוב את הרשימה הזו…

ועוד אה, למה דוקא מדע בדיוני?

כי באף סוג אחר של ספרות לא נתקלתי ב-Sence of Wonder (המשך הקישור גם רלוונטי) כמו במדע הבדיוני. היחיד שהתקרב לגרום לי לתחושה כזו היה ג'ק לונדון בסיפורי ההרפתקאות שלו, שהכניסו אותי (ילד חובב כלבים שגדל על סף המדבר) לאלסקה בתקופת הבהלה לזהב, ולמוחם של כלבים על סף הזאביות (מצטער, אין לי דרך אחרת לתאר את זה); רב החובל זאב הים ומרטין עדן שלו, התקרבו ליצור סנסוואנדה מהסוג שמד"ב מייצר (אני מדבר על תחושה אישית, רגשית, שאני זוכר כתוצאה מהקריאה; לא על הבנה אינטלקטואלית אלא על תחושה שפתאום נפתח מולי עולם מחשבה שלם, שקודם לא היה לי מושג שהיה קיים. משהו כמו לפתוח ארון ולגלות שם עולם שלם, שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים כאן. עזבו את נרניה, גברים בשחור 2 עשה את זה הרבה יותר טוב.

אני אוהב מד"ב.