ארכיון תג: ענישה

אז נמצא סיבה לעצור ולתבוע אותך

את אל קאפונה, מאפיונר ידוע, הצליחו להכניס לבית הסוהר רק על עבירות מס – לא על רצח, סחיטה, הברחת משקאות ועוד. העיקר שהצליחו להכניס אותו.
היה מאוד עוזר לרשויות החוק אילו היה אפשר למצוא סיבה להכניס לכלא כל פושע.
זה קשה; רוב הפושעים הגדולים מכירים את החוק מספיק טוב בשביל לדאוג שאחרים יעשו את העבודה המלוכלכת בשבילם וקשה מאוד להוכיח שהם אלה שנתנו את ההוראה. אילו היה אפשר למצוא איזו עבירת-מס על כל אחד מהם, היו חיי המשטרה הרבה יותר קלים.

1986, והמחוקק האמריקני מתמודד עם פשעי מחשב ואינטרנט, ומוציא תיקון לחוק Computer Fraud and Abuse Act, והנה – אולי בלי כוונה – יש חוק שמאפשר להכניס לכלא, בעצם, את כולם. במקום לקבוע רשימה של פעולות שייחשבו לפשע, דבר לא מעשי בעולם המתפתח-במהירות של המחשבים והאינטרנט, הגדיר המחוקק האמריקאי שבכל פעם שאתה מתחבר למחשב שאינו שלך (כלומר, גולש באינטרנט), כל פעולה שלא הורשית לעשות – היא פשע. מה כן הורשית לעשות? מה שכתוב ב"כללי השימוש באתר", זה שעליו הקלקת "אני מסכים" כשנרשמת לאתר, או כשהתחלת להשתמש בו. שלא קראת, כמובן. כי אף אחד לא קורא מסמך של עשרות עמודים בשביל לחפש "בר רפאלי" בגוגל, ואף אחד לא בודק על מה הוא חותם בשביל לראות מה החברים שלו עושים בפייסבוק. כי מה יכול לקרות, יסגרו לי את החשבון? אז אני אפתח חדש, עם כתובת אי-מייל אחרת, וגם שם אני אקליק "אני מסכים" בלי לקרוא.

בלי לשים לב לכך שעבירה על "כללי השימוש באתר" עלולה להיות עבירה פדרלית.

כזו עליה אפשר לשבת עשרות שנים בכלא. כמו שאיימו על אהרון שוורץ, מה שכנראה הוביל אותו להתאבד.

וכמובן, כדי להגן על הציבור, מנסים עכשיו להרחיב את סוג הפעולות שעלולות להביא אותנו לכלא; אם קודם גישה אסורה למחשב היתה פשע, הרי שהצעה אחת לתיקון לחוק קובעת שגם אם הגעת למידע שמותר לך להגיע אליו, אפשר להכניס אותך לבית סוהר אם השתמשת בו בצורה שמישהו החליט שאינה ראויה.

המשמעות היא שאם, למשל, אתה מארגן הפגנות נגד מדיניות ממשלה (למשל בנושאי מחירי דיור, או יוקר מחיה), אפשר להכניס אותך לכלא על עבירות מחשב – כי אין אדם שלא יפר את תנאי השימוש של איזהשהו אתר מתישהו. כי אם יש חוק שאפשר לתפוס בעזרתו את כולם, למה לחפש עבירות אחרות?

לחקיקה בענייני מחשבים יש תדמית של "משהו שמעניין רק גיקים, וגם משפיע רק על גיקים".  כדאי לחשוב על זה שוב.

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

אנוכי, הבופאלו

אם עדין לא ראיתם את זה, תסתכלו עד הסוף:

אתה רואה את זה ולא יכול שלא לשאול, איך זה שעדין יש אריות באפריקה? הרי אילו היו הבופאלו תוקפים, כעדר, כל אריה שהיה מופיע בסביבה, היו מסוגלים למחוק אותם! אבל הבופאלו לא תוקפים אריות, אלא במקרים נדירים כאלה; הבופאלו אינו טורף אגרסיבי, הוא אוכל עשב ועיסוקו העיקרי חיפוש מזון, אכילה והעלאת-גרה. הוא לא הולך לחפש אריות לצורך חיסול ממוקד, למרות שהם מאיימים עליו. כשצריך הוא נלחם; אריות בדרך-כלל לא מתקיפים בופאלו בוגר, זה מסוכן מדי. הם כן יתקיפו את החלשים, הצעירים, הזקנים והחולים או פצועים – וגם את אלה, בדרך-כלל רק כשהעדר רחוק. אם העדר חוזר, האריות בצרות. אבל הבופאלו לא הולך לחפש צרות. הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, לא להשמיד את אויביו הטבעיים וליצור סדר חדש באפריקה.

כמו רובנו. בגלל זה אנחנו שותקים כשנתן הנביא גוזר דין ומשפט.

כי אולי‮ ‬השאלה‮ ‬המעניינת‮ ‬ביותר‮ ‬בפרשת‮ ‬דוד‮ ‬ובת-שבע,‮ ‬היא‮ ‬איך‮ ‬הצליח‮ ‬נתן‮ ‬הנביא‮ ‬לצאת‮ ‬מהסיפור‮ ‬חי.‮ ‬לא‮ ‬מעט‮ ‬מוכיחים‮ ‬בשער‮ ‬קמו‮ ‬בהיסטוריה‮ ‬לספר‮ ‬על‮ ‬פשעי‮ ‬השלטון‮ ‬ולדרוש‮ ‬צדק‮ ‬ונקיון‮ ‬כפיים,‮ ‬אבל‮ ‬תוחלת-חייהם‮ ‬נוטה‮ ‬להיות‮ ‬קצרה.‮ ‬נתן‮ ‬הנביא, ‮ ‬להבדיל,‮ ‬המשיך‮ ‬לחיות‮ ‬ולשגשג‮ ‬גם‮ ‬אחרי‮ ‬שאמר‮ ‬למלך‮ "‬אתה‮ ‬האיש‮" ((‬היום,‮ ‬באנגלית,‮ ‬זה‮ ‬היה‮ ‬נשמע‮ ‬אחרת…‮))‬.‮ ‬ברוב‮ ‬חצרות‮ ‬המלכים‮ ‬היו‮ ‬מקצרים‮ ‬אותו‮ ‬בראש, אבל לא כאן. הכיצד?

‬אולי‮ ‬זה‮ ‬בגלל‮ ‬שנתן‮ ‬לא‮ "‬חשף‮ ‬את‮ ‬הפשע‮ ‬קבל‮ ‬עם‮ ‬ועדה‮" ‬-‮ ‬הפשע‮ ‬היה‮ ‬ידוע‮ ‬מספיק‮ ‬בשביל‮ ‬שאוריה‮ ‬ידאג‮ ‬לא‮ ‬לשכב‮ ‬עם‮ ‬אשתו‮, וכל מי שהיה שם ידע איך קרה שנשאר בודד מול חיצי האויב; קלונו של המלך היה ידוע לכל, עם או בלי מדורי רכילות בעיתונים. ‬נתן הנביא לא חשף את השחיתות השלטונית אלא‮ ‬רק‮ ‬שפט,‮ ‬פסק‮ "‬אשם‮" ‬וגזר‮ ‬את‮ ‬הדין,‮ ‬בשם‮ ‬מלך‮ ‬מלכי‮ ‬המלכים‮ ‬שאין‮ עליו ‬ערעור‮,‮ ‬שלא‮ ‬המלך‮ ‬הוא‮ ‬שיישא‮ ‬בעונש המוות המובטח לנואף ורוצח,‮ ‬אלא‮ מישהו‮ ‬הקשור‮ לפשע,‮ ‬שאינו‮ ‬יכול‮ ‬להתגונן.‮ ‎כי‮ ‬ברור‮ ‬שהסקנדל‮ ‬לא‮ ‬היה‮ ‬סוד,‮ ‬ולא‮ ‬רק‮ ‬שמלך‮ ‬נואף‮ ‬ורוצח‮ ‬עלול‮ ‬היה‮ ‬לצאת‮ ‬ללא‮ ‬עונש, ‮ ‬כדרך‮ ‬המלכים,‮ ‬אלא‮ ‬אף‮ ‬להעמיד‮ ‬ממזר‮ ‬כיורש‮ ‬העצר.‮ ‬יש‮ ‬גבול‮ ‬למה‮ ‬שאפשר‮ ‬לעשות‮ ‬ולצפות‮ ‬לצאת‮ ‬ללא‮ ‬פגע…‮ ‎

אז‮ ‬המלך‮ ‬הנואף‮ ‬והרוצח‮ ‬שמע‮ ‬את‮ ‬‮ ענשו, בכה ‬על‮ ‬התינוק‮ ‬המסכן‮ ‬ששילם‮ ‬את‮ ‬חובו‮ ‬לחברה‮ והמשיך‮ ‬בחייו,‮ ‬ושלמה, בנו‮ ‬השני‮ ‬מבת-שבע,‮ ‬מלך‮ ‬אחריו.‮ ‬כי‮ ‬אם‮ ‬הנביא – הדובר של אלוהים! – ‮ ‬אמר‮ ‬שכך‮ ‬יהיה, ‮ ‬מי‮ ‬יעז‮ ‬לומר‮ ‬אחרת?‮ ‎‮(אפשר‮ ‬לשאול‮ ‬מה‮ ‬לנביא‮ ‬נתן‮ ‬אצל‮ ‬הנביא‮ ‬דוד,‮ ‬הרי‮ ‬הבורא‮ ‬יכול‮ ‬להגיד‮ ‬הכל‮ ‬ישירות‮ ‬לנמען‮?‬ ‮ ‬אבל‮ ‬אין‮ ‬צורך‮ ‬להרחיב‮ ‬על‮ ‬נביאים-מטעם.)

הרי‮ ‬לכם‮ ‬דוגמא‮ ‬לשימוש‮ ‬השלטון‮ ‬בתקשורת‮ ‬-‮ ‬זו‮ ‬שאמורה‮ ‬להיות‮ ‬שומרת-הצדק.‮ ‎זו‮ ‬לא‮ ‬הדוגמא‮ ‬הראשונה‮ ‬בהיסטוריה,‮ ‬ודאי‮ ‬גם‮ ‬לא‮ ‬האחרונה,‮ ‬אבל‮ ‬זו‮ ‬דוגמא‮ ‬בולטת.‮ ‬ויהיו‮ ‬לנו‮ ‬עוד‮ ‬רבות‮ ‬כמוה,‮ ‬אם‮ ‬זה‮ ‬יהיה‮ ‬תלוי‮ ‬בשלטון‮ ‬-כי‮ ‬אף‮ ‬שליט‮ ‬לא‮ ‬אוהב‮ ‬ביקורת.‮ יתכן שזה מקרה שבאותו החודש אנו שומעים על פיטורי כתבת בכירה, ביקורתית במיוחד, בתירוץ מגוחך; על נסיון לסגור את ערוץ 01; על נסיון לייבש את מקורות המימון של ארגוני שמאל; על התקפות על בית המשפט העליון; ועל חוק ההשתקה, שלא ישתיק אף עיתון גדול (להם יש מחלקה משפטית) אבל יכול לסתום פיות לעיתונאים חוקרים, בלוגרים וחושפי-שחיתויות מכל סוג.

לפי הצעת החוק, "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר" (ההדגשה שלי, ד.כ.). כלומר, ילד שכותב סטטוס בפייסבוק על מורה בבית הספר חייב לאפשר למורה להוסיף את תגובתה/ו המלאה לסטטוס של אותו ילד בפייסבוק. אם לא, יהיו הוא והוריו חשופים לתביעה מצד המורה. על אחת כמה וכמה סטודנט באוניברסיטה, חייל בצה"ל, עובד בחברה, אזרח במדינה. צילמתי מכונית חונה בחניית נכים ללא תו נכה והעליתי לפייסבוק? אפשר לתבוע אותי, כי לא חיפשתי את בעל הרכב לקבל ולפרסם את תגובתו.

גם אם פרסמתי אמת מלאה, הצעת החוק החדשה מאפשרת לתבוע אותי, אם לא הבאתי את תגובתו המלאה של האיש עליו פרסמתי.

כתבו לפני שלא ממש משנה אם העונש על פרסום לשון הרע יהיה 50,000 ש"ח או 300,000, זה כמו זה מעל ליכולותיו של אדם ממוצע – אבל זה לא נכון, פעמיים. פעם ראשונה, כי גם אדם על סף עוני יכול לגייס 50,000 ש"ח אם אין ברירה, עם עזרה מחברים ומשפחה, עם הלוואות לעשר שנים וממעבר למגורים עם ההורים – אבל 300,000 זה משכנתא, ולרובנו כבר יש אחת לשלם ((או שאנחנו לא מסוגלים. היתה על זה מחאה בקיץ)). זה סכום שיגרום לאדם מן היישוב פשיטת רגל.

וזה לא נכון פעם שניה, כי ה-300,000 הם רק העונש. הרבה לפניו יש הוצאות משפטיות: הגנה משפטית זה דבר יקר. לא מעט אנשים יצאו זכאים מתביעות על הוצאת דיבה או לשון הרע, אבל נותרו מרוסקים כלכלית בגלל הוצאות המשפט. להוסיף על זה 300,000 ש"ח, מבטיח שרובם המוחלט של הנתבעים יוותרו מראש, ינסו להגיע להסכמה ללא משפט, יתנצלו, יפרסמו כל תגובה שידרוש התובע, הכל רק לא לאבד את כל רכושם עלי אדמות.

כל שלטון רוצה תקשורת מטעם, שלא תעיק, לא תציק, לא תשאל שאלות קשות.
אנחנו הולכים ורואים איך השלטון הנוכחי – כולל חברי הכנסת – פועל לכיוון הזה.
אם לא נעצור אותם, נישאר רק עם נתן הנביא.

כי לשלטון – וגם להון, האדירים‮ ‬והחזקים‮ ‬לא‮ ‬אוהבים‮ ‬ביקורת – יהיה נוח מאוד אם המחאה הגדולה שהיתה כאן בקיץ תתפוגג ותישכח, תהיה ארוע חד-פעמי נדיר כמו הקרב ההוא בפארק קרוגר; אם אנחנו, הבופאלו, נחזור ללעוס עשב ונפחד לעמוד מול האריות. כי לבופאלו אחד, עם כל הכבוד, אין סיכוי מול להקת לביאות – אבל לעדר בופאלו יש ויש. השלטון וההון מצאו עצמם מול עדר בופאלו בקיץ. עכשיו הם מנסים לפזר אותו, להפריד בין חלקיו, לבודד, להשתיק.

כי הבופאלו מטבעו לא מחפש צרות עם אריות, וכדי לשנות את מאזן הכוחות בין האריות והבופאלו צריך שכל הבופאלו יפעלו יחד. בופאלו לא טובים בזה, הם מפחדים מהאריות. כדי שיפעלו ביחד הם צריכים תקשורת, אבל הם לא יודעים לקיים אותה כמו בני האדם. אין להם פייסבוק, בלוגים, עיתונות חוקרת. אילו היו להם, הם כבר לא היו בופאלו. הם היו שליטי אפריקה. ואז האריות היו צריכים להגר. הם לא יאהבו את זה, ויעשו הרבה כדי למנוע מהבופאלו להתארגן נגדם.

כדי שלא נהיה הבופאלו, אנחנו צריכים תקשורת חופשית – ואסור לנו לתת לחברי הכנסת להעביר חוק שיסתום לנו את הפה, כי היום בעידן הבלוגים והפייסבוק, התקשורת זה אנחנו.

ומי ישמור עלינו מפני האריות, אם לא אנחנו?

מחאת הבלוגרים – אומרים "לא" לחוק ההשתקה

כדאי לדעת:

חברי הכנסת שהצביעו בעד חוק לשון הרע:

בנימין נתניהו (ליכוד), יובל שטייניץ (ליכוד), אהוד ברק (עצמאות), כרמל שאמה-הכהן (ליכוד), גלעד ארדן (ליכוד), לימור לבנת (ליכוד), דני דנון (ליכוד), שלום שמחון (עצמאות), עוזי לנדאו (ישראל ביתנו), יריב לוין (ליכוד), סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו), משה גפני (יהדות התורה), אברהם מיכאלי (ש"ס), אורי אריאל (איחוד לאומי), אורי מקלב (יהדות התורה), אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו), ציון פינאן (ליכוד), אלכס מילר (ישראל ביתנו), איוב קרא (ליכוד), אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), דוד אזולאי (ש"ס), דוד רותם (ישראל ביתנו), דני אילון (ישראל ביתנו), משולם נהרי (ש"ס), מיכאל איתן (ליכוד), סופה לנדבר (ישראל ביתנו), זבולון אורלב (הבית היהודי), חמד עמאר (ישראל ביתנו), יעקב כץ (האיחוד הלאומי), לאה נס (ליכוד), ליה שמטוב (ישראל ביתנו), זאב אלקין (ליכוד), ציפי חוטובלי (ליכוד), יצחק כהן (ש"ס), מאיר שטרית (קדימה), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), משה מטלון (ישראל ביתנו), נסים זאב (ש"ס), פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), משה (בוגי) יעלון (ליכוד), יוסי פלד (ליכוד).

חברי הכנסת שהצביעו נגד:

ציפי לבני (קדימה), רובי ריבלין (ליכוד), אבישי ברוורמן (העבודה), שלי יחימוביץ' (העבודה), איתן כבל (העבודה), יצחק הרצוג (העבודה), עמיר פרץ (העבודה), אריה ביבי (קדימה), יוחנן פלסנר (קדימה), שאול מופז (קדימה), אבי דיכטר (קדימה), מרינה סולודקין (קדימה), רוחמה אברהם (קדימה), דורון אביטל (קדימה), מגלי והבה (קדימה), נחמן שי (קדימה), רוני בר-און (קדימה), שלמה מולה (קדימה), זאב בילסקי (קדימה), יואל חסון (קדימה), נינו אבסדזה )קדימה), רחל אדטו (קדימה), ניצן הורוביץ (מרצ), זהבה גלאון (מרצ), אילן גילאון (מרצ), דב חנין (חדש), חנא סוויד (חדש), עפו אגבריה (חדש), מוחמד ברקה (חדש), מסעוד גנאים (רע"מ-תע"ל), חנין זועבי (בל"ד).

חברי הכנסת שנעדרו מההצבעה:

משה כחלון (ליכוד) ואביגדור ליברמן (ישראל ביתנו).

מקור: גלובס

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.

ואז את מנצחת

אמי, אחותי, אשתי או בתי

יש הגדרות חוקיות ברורות למה נחשב להטרדה מינית, אבל בכל הקשר שאינו משפטי אפשר בשקט לשים אותן בצד ולהתמקד בהגדרה ברורה, שכל אחד יבין: הטרדה מינית היא כל מה שהיה שלא הייתי מוכן שיעשו לאמי, אחותי, אשתי או בתי. ההגדרות המשפטיות חשובות למקרים שרוצים לתבוע מישהו; ההגדרה הפשוטה הזו מספיקה כשמנסים להבהיר לאדם מהרחוב על מה בעצם מדובר.

בכל מקום בו יש גברים בעמדת כוח ונשים בעמדת נחיתות, יש אפשרות שאותם גברים ינצלו את מעמדם להטריד מינית את הכפופות להם. בצבא, באקדמיה, בעבודה (PDF), בכל מקום.למרות החקיקה המתקדמת והפרשיות המתגלות בעיתונות, יש מי שחושב שזה “בסדר” להעיר לאשה על המראה שלה תוך התייחסות מינית ((לא “שמלה יפה לבשת היום”, זה בסדר, אלא “השמלה היפה הזו מבליטה לך את החזה”)), או להעיר הערות עם אופי מיני בהקשר לאישה ((“שבי פה, ישבן כמו שלך צריך כיסא נוח”)), או להעיר על היכולת של אישה בהקשרים מיניים ((“החזה לא מפריע לך להגיע להגה?”)).

זה יכול לקרות – וקורה – בכל מקום; אבל אני עוסק באמנויות לחימה, עולם אמנויות הלחימה חשוב לי, ואני רוצה למנוע הטרדות דוקא בעולם הזה. וזה לא קל. ארבעה דיונים על נשים באמנויות לחימה היו בשבוע האחרון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, (123, 4); האחרון, שהתחיל בעקבות הרשימה שלי, “גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?”, הראה כמה הנושא נפיץ: במקום לדון על אתיקה של מורים ביחס לתלמידות בעולם אמנויות הלחימה, הדיון נמשך הצידה לפסים אישיים.

אבל הנושא הזה חשוב מכדי שנעזוב אותו. אין שום סיבה שנשים ייתקלו בהטרדות מיניות כשהן רוצות ללמוד אמנות לחימה. בצבא יש בכל יחידה קצין שתפקידו לטפל בנושא ההטרדות המיניות; בכל משרד ממשלתי, בכל בית חולים יש שלטים המורים למי לפנות במקרה של הטרדה; בכל מוסד אקדמי יש כללי אתיקה ברורים לנושא הזה ((הם לא תמיד מטופלים כראוי, וראו מה שכתבה אורית קמיר: http://2nd-ops.com/orit/?p=65678 – אבל לפני עשר שנים הם לא היו מטופלים בכלל. אמנם דברים זזים לאט, אבל יש התקדמות)).

 

ובעולם אמנויות הלחימה?

אם אישה רוצה ללמוד, ומדריך מטריד אותה, אל מי היא יכולה לפנות? לארגונים הגדולים (ג’ודו, טאיקוונדו, קראטה…) יש מוסדות ארגוניים, אבל מי שהתלמידה רואה בפועל – מי שמייצג את ההיררכיה הארגונית – זה המורה/מדריך/מאמן הישיר. הוא ותיק בארגון הרבה יותר ממנה, סביר שהוא מכיר היטב את בעלי התפקידים במוסדות, לפעמים הם מורים לשעבר שלו או תלמידים שלו. מידת השפעתו עליהם גדולה בהרבה מזו של תלמידיו. הוא זה שמלמד טכניקה חדשה (או לא), הוא זה שמקדם או מונע קידום, הוא זה שמחליט מי תצא לתחרויות ומי תישאר בבית; הוא קובע מי תופנה לקורס מדריכים, מי תתחיל לעזור בהדרכה בפועל, מי תקבל קבוצה להדריך בעצמה, ועוד ועוד. בדרך כלל הוא המדריך היחיד בטווח נסיעה סביר בשיטה אותה הוא מלמד; אם היא תרצה לעבור למורה/מאמן/מדריך אחר, היא עלולה לגלות שהמדריך המטריד מכיר את המדריך החדש וסיפר לו עליה דברים שיימנעו מהמאמן החדש לקבל אותה. יש מאמנים שמסרבים לבקשת תלמידים לעבור אליהם ממאמן אחר, כדי לא להסתכסך איתו. בספורט התחרותי יש גם ענין של חברוּת במועדונים, כאשר ספורטאים החתומים במועדון מסויים יידרשו לשלם קנס גבוהה אם ירצו לעבור למועדון אחר, אם בכלל זה יתאפשר להם.

בשיטות שבהן אין ארגון גדול ומסודר (יתכן שהמורה המטריד הוא המייסד והסמכות העליונה, או הנציג היחיד בארץ של ארגון שבסיסו בחו"ל, או שהוא פשוט לא קשור לאף ארגון), המצב קשה עוד יותר; למעשה, אין לאן לפנות מחוץ לקבוצה.

אישה שרוצה ללמוד אמנות לחימה ומגלה אחרי זמן שהמורה מטריד אותה, נמצאת בבעיה גדולה מאוד; לפעמים הדרך היחידה להפסיק את ההטרדה היא לעזוב את המורה, כלומר להפסיק להתאמן. עבור מישהי שמצאה את האומץ להישאר אצל מורה מטריד לאורך זמן, עזיבת הלימודים משמעה לוותר על כל מה שהשיגה בעמל רב: דרגה, הכרה מקצועית, אפשרות קידום ועוד. לפעמים זה כרוך גם בהפצת שמועות על המוטרדת, שיכולות לכלול הכל – החל מהאשמות בהתנהגות מופקרת (("היא הביאה את זה על עצמה בהתנהגות שלה")) וכלה בהאשמות בחוסר-נאמנות לארגון, לקבוצה, למורה, ואפילו האשמות פליליות.

חשוב גם לזכור שלא רק מורים מטרידים; בקבוצה אחת אותה לימדתי, לפני מספר שנים, היה מקרה שתלמיד הטריד תלמידה. לצערי היא לא ספרה לי בזמן המקרה, אלא רק חצי שנה אחרי שהתלמיד המטריד עזב (מסיבותיו; הוא לא סיפר לי למה). לשמחתי, היא נפנפה אותו מעליה בלי שום בעיה והוא לא היה עקשן או אלים. אבל אם תלמיד שלי יכול היה להטריד תלמידה שלי, בקבוצה שלי, זה יכול לקרות גם בקבוצה שלכם.

איך למנוע את זה?

ראשית, כדאי שבכל ארגון תהיה כתובת ברורה לטיפול בנושאים האלה, ושלאנשים הנושאים בתפקיד יהיו גם שיניים מעוגנות בתקנון הארגון. גם בארגונים קטנים (אפילו קבוצה אחת של מורה אחד), שלט ברור בנוסח "הוטרדת מינית בקבוצה? פני אל XYZ " יהיה מספיק בשביל לשדר לכל התלמידים בקבוצה מסר ברור ולחסוך הרבה אי-נעימויות.

שנית, לדעת שזה לא בסדר שקורים דברים כאלה. לקוות שזה לא קורה בארגון / קבוצה שאת חלק מהם, שהמורה שלך לא כזה, אבל אם את רואה סימנים לזה, לא לשתוק! להעיר, לשאול אם "נראה לכם שזה בסדר?"; אם התגובה תהיה השתקה וביטול, זה סימן די ברור שמובילי הקבוצה/הארגון לא חושבים שהנושא ראוי להתייחסות. או שהם מטרידים בעצמם, או שלא אכפת להם שאחרים מטרידים לידם, או שאין להם מושג בכלל מה היא הטרדה מינית. אם אפשר לדבר איתם, כדאי לנסות – אבל לא מול כל הקבוצה (אין צורך להכניס אף אחד לפינה), וגם לא לבד. שיחות על הנושא הזה צריכות עדים ותיעוד (("יומני היקר, היום קיימתי שיחה עם X ו-Y על היחס לנשים בקבוצה…")). יש להסביר למובילי הקבוצה/ארגון כמה התנהגותם פוגעת בנשים, אינה אתית וראויה למורה וגם פוגעת בהם כלכלית כי היא מרחיקה תלמידות, שהן, אם לא שום דבר אחר, לפחות מקור הכנסה. צריך גם להסביר ששום דבר אינו סוד – אם המורה מנסה להשכיב תלמידות, כל התלמידות יודעות על זה. כל אחת מהן יכולה לדבר, ושמו הטוב של המורה ייפגע.

אם אין תוצאות, ונראה שמובילי הקבוצה מסרבים להבין שהגיעה המאה ה-21, צריך להסביר להם בצורה ברורה את הסיבות לעזיבה, ופשוט ללכת משם. אין טעם להישאר בקבוצה של מורה מטריד.

אבל גם אין סיבה שכל המורים המטרידים ימשיכו להנות מעוד ועוד תלמידות ומשם טוב ונקי. ארועים של הטרדה מינית אפשר וצריך לתעד, ולספר עליהם. במקרה שאפשר, צריך לתבוע לדין, וגם לדרוש פיצויי כספי על עגמת נפש.

זה קשה, זה אומר לעמוד בחקירה פלילית ומשפטית, ואני – הגבר שממליץ על זה – לא יכול לדעת כמה זה משפיל. אבל אם לא נצעק זה יימשך. לכל אישה יש זכות לחיים בכבוד, וחלק מהכבוד הוא שלא יתייחסו אלייך כאל אובייקט מיני; אבל בעולם שלנו זכויות לא נותנים, צריך לקחת אותן. אני בטוח, שאחרי כמה מקרים שתלמידות ייתבעו מורים מטרידים, נתחיל לראות שינוי בגישה גם אצל מורים שלא נתבעו.

כך היה בצבא, כך היה בממשלה, כך באקדמיה: צריך כמה מקרים ראשונים שיעשו רעש ויגרמו לאנשים לחשוב, אם מה שהם עושים עלול לסבך אותם. ואז מתחילים לראות את השינוי.

איך אמר גאנדי?

"בהתחלה מתעלמים ממך,
אחר-כך לועגים לך,
אחר-כך נלחמים בך,
ואז את מנצחת."


יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.