ארכיון תג: עייפות

אמנות הלחימה בעצלנות

כתבתי את זה לפני יותר מעשר שנים, ב"עידן הדלי". משום מה נזכרתי, מצאתי את זה עדין שם, ואני מביא את זה לכאן. היום כנראה הייתי כותב את זה אחרת, אבל נראה לי שהדברים עדין נכונים, (כמעט) ללא שינויים…

אמנות הלחימה בעצלנות – כח הגוף, כח הנפש
"עידן הדלי", 19:18 19/03/2001

באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים. ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.

מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.

אמן הלחימה מתמודד עם אחרים, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. ההבדל בין אמנויות לחימה לספורט, שגם בו צריך לנצח, הוא שהספורטאי מתאמן כדי לנצח בתחרות, שתבוא בתאריך ידוע, ותיגמר; אחרי התחרות, תבוא תחרות אחרת – או פרישה. כשיפרוש הספורטאי, יחדל להתאמן. אמן הלחימה ימשיך להתאמן כל חייו, אף אם לא יילחם ולו פעם אחת – כי למעשה, בעצם האימון הוא נלחם!

הוא נלחם בעצלנות.

לקום להתאמן כשאתה עייף; כשאתה ממהר לעבודה; כשהילד שלך בוכה; כשאשתך רוצה אותך איתה… הדחף לוותר קיים תמיד, במיוחד כשאין, בעצם, שום סיבה חיצונית להתאמן: היום נלחמים עם רובים וטנקים, ואמנויות הלחימה הן למעשה שריד אנכרוניסטי לתקופה שלא תחזור.

אבל אין אימון המחייב את האדם להשקיע, יותר מאמנויות הלחימה. יותר מכל פעילות אחרת, צריך אמן-הלחימה לאמן את גופו ונפשו, ללא הפסקה, לעירנות גבוהה בכל זמן, זריזות וגמישות, בגוף ובמחשבה כאחד. וזה קשה. אמן-לחימה שלא יתאמן יום אחד, ירגיש זאת ביום הבא; אם לא יתאמן יומים, חבריו לאימונים ירגישו זאת, ואם לא יתאמן שלושה ימים – גם תלמידיו יראו זאת… אבל קשה, קשה לקום ולהתאמן. וכל-כך קל, כשסוף-סוף קמת להתאמן, לצאת ידי חובה באימון לא-מרוכז, פשוט לעשות את התנועות והתרגילים ללא תשומת-לב וללא רצון אמיתי…

וכאן ההבדל בין אמן הלחימה לאדם הרגיל. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, לבחון את אימונו כאילו הוא עושה כל תרגיל בפעם הראשונה; לבחון כל מילימטר בתנועה, כל שריר וכל גיד, ולבדוק מה אפשר לתקן, מה אפשר לשפר. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, להשאיר מחוץ לאימון כל דבר שאינו שייך אליו, להקדיש את כל יכולתו המחשבתית והפיזית ל"כאן ועכשיו" של האימון.

אבל כל אלה כשלעצמם, אינם עושים אדם לאמן-לחימה – הם עושים פנאט, אולי ממש מטורף. מה שהופך את אמן-הלחימה ממטורף לשפוי, הוא שאמן-הלחימה הוא אדם, שמצליח להביא יכולת זו לחיים שמחוץ לאימון. להיות מרוכז במשחק עם הילד כמו שאתה מרוכז באימון; להיות מרוכז בעבודה כמו שאתה מרוכז באימון; בנהיגה; בחיי המשפחה; ולעשות הכל כאילו זה חדש, כאילו זו הפעם הראשונה, ולא מתוך שגרה אפורה ומשעממת.

ולדעת לאזן בין העבודה, והמשפחה, והאימון, והמנוחה. מי שמסוגל לעשות כל אלה, הוא אמן-לחימה.

האם יש אנשים שמצליחים בזה?
מעט מאוד, אם בכלל.
אבל אפשר לנסות להיות כזה.

קטה-נוּם-בה

אם קטה-קום-בה היא הקאטה הראשונה של הבוקר, קטה-נוּם-בה היא האחרונה של היום, זו שאחריה הולכים לישון. לעתים, די נדירות, הן אותה הקטה. בפעם האחרונה שאני זוכר שזה קרה, הייתי במילואים במוצב בבקעה, אחרי משמרת שמירה ותצפית של ארבע שעות שהסתיימה בשש בבוקר, ולפני שש שעות "מנוחה" עד המשמרת הבאה – כשהמנוחה כוללת מקלחת, אוכל, שינה, השכמה ומסדר עליה לשמירה. לא זוכר כבר איך ולמה וכמה, אבל מצאתי איזו נקודה שוממת במוצב ועשיתי קטה. התחלתי אותה קפוא מקור, עייף עד מותש מארבע שעות בעמדה שחלונותיה לא עוצרים את הרוח המקפיאה של החורף. זז לאט, נושם, עם כל העייפות הרגשתי חי כמו שלא הרגשתי הרבה זמן קודם לכן. כשסיימתי והלכתי להתארגן לשינה, העייפות עדין היתה עלי, אבל לא הנוקשות והתשישות. התארגנתי למקלחת-אוכל-שינה בשקט, רגוע, וישנתי כמו תינוק עד ההשכמה למסדר.

אתמול היום בבוקר, מת מעייפות אחרי משמרת לילה וחוסר שעות שינה ביום, הגעתי מהעבודה והגוף פשוט דרש קטה. לא שהיה הרבה זמן לזה, צריך להשכים את הילדים והאישה ולארגן אותם ליציאה, אבל הגוף דרש. אז התחלתי. הקור של התחלת היום (את הזריחה ראיתי באוטו בדרך מהעבודה הביתה), הציוץ של ציפורים, הריח של יום חדש, העייפות של עוד-מעט-אני-הולך-לישון-סוף-סוף, הכל היה בתוך התנועה הראשונה, הנשימה הראשונה של הקאטה. לאט, לאט, לאט הידיים עולות והריאות מתמלאות והגוף עולה, כאילו נמשך מהקודקוד למעלה…

אחר הצהריים, כשהם הגיעו מהגן, לקחתי אותם למגרש המשחקים ובזמן שהם רצו עשיתי שוב את רבע הקאטה, ואחריה את הקאטה הראשונה של פה-קואה, עם העצירות המתבקשות כשילד רץ ומחבק לך את הרגל פתאום, פשוט כי אתה שם, כי אתה אבא שלו והוא בן שלך.

כיף.

עייפות

קשה לחיות עייף. כל-כך קשה, שרבים לא מכירים בכלל בעייפותם ונזכרים בה רק בזכות היעדרותה הזמנית, בשבתות, חגים וחופשות. חוסר שינה כרוני כבר מזמן הוכר כבעיה רפואית בממדי מגפה בעולם המערבי: כל-כך הרבה אנשים לא ישנים מספיק, שאולי צריך לחפש את אלה שכן…

יש חוסר שינה אקוטי, כמו אחרי לילה לבן: הגוף דורש את שנגזל ממנו וקשה, ממש קשה להישאר ער.

אבל חוסר שינה כרוני נפוץ הרבה יותר וגם מסוכן יותר, כי קל לשכוח אותו כשהוא מגיע בשיטת הסלאמי. לא נשארים ערים כל הלילה, רק שעה אחת יותר. כל לילה, שעה אחת יותר. שעה שינה פחות. אחת בכל לילה. בסוף שבוע כזה, חסרות שש שעות שינה; להרבה אנשים זה יותר מלילה שינה שלם. הרבה אנשים באמת מתפקדים ביום העבודה האחרון בשבוע כמו אחרי לילה בלי שינה: עצבניים, לא מרוכזים, עושים יותר טעויות ועוד.

איך יוצאים מזה?

סיפור זן מספר על מורה שאמר: אני ישן כשאני עייף, אוכל כשאני רעב.

אם אתם מכירים מישהו  שמסוגל לחיות כך (ועבר את גיל שלוש), אשמח להכיר אותו. ואל תספרו לי על האדם הקדמון – הוא, אכל כשהצליח להשיג אוכל וישן כשלא העירו אותו אריות, נמרים, נמלים ונחשים. והשכנים למערה, כמובן.

והכי גרוע, כשאתה עייף ומעירים אותך. ביהדות, גזל שינה חמור מגזל ממון. ממון אפשר להחזיר, שינה לא. ועוד אומרים לנו "ישן כמו תינוק". מי שאומר את זה, כנראה מעולם לא גידל תינוק. גזים? שיניים? חלומות מפחידים? מי יכול לישון כשהתינוק צורח? ומה שבאמת הכי גרוע, זה כשמעירים אותך בשבת בבוקר. מוקדם בבוקר.

אשתי קוראת לזה "חוק הגועל נפש". בכל ימי השבוע אי-אפשר להשכים אותם לגן, אבל בשבת בבוקר הם מתעוררים בחמש. ומעירים אותך.

שמעתי שזה עובר להם… בגיל שהם לא צריכים את ההורים בשביל להכניס דיסק ל-DVD ולהוציא משהו לאכול מהמקרר. אז הם מפסיקים להתעורר לבד.

========================================

אה, ואין שום קשר, אבל זה חשוב:

הקרב על הגז: מוקדם מדי לשמוח

פה קואה, שינג אי, נוסטלגיה

עייפות נראית לפעמים כמו מצב חיים – לא דבר שמופיע בסוף היום, או באמצע, אלא מה שאני מתעורר איתו, קם לעבודה איתו, אוכל איתו, הולך לישון איתו. שבוע של עבודה (הרבה משמרות של 12 שעות), ילדים, הכנה לבחינה (יסודות המימון) – לא משאיר זמן לחשוב על אימון. זה שם, ברקע, כל היום – אני לא מסוגל לשבת, ללכת או לעמוד יותר מדקה בלי להיזכר במשהו מטאי-צ'י – אבל לחשוב על לעצור ולעשות אימון, זה לא. זה יותר מדי.

חמש דקות ביום, גיא אלוני יושב לי על כתף ימין ולוחש. למי יש כוח להקשיב לו?

חמש דקות ביום, ניר מלחי יושב לי על כתף שמאל. פעם חשבתי שאי-אפשר לא להקשיב לו; היום אני יודע שכמה שאני מעריך אותו, עייפות יכולה להשתיק אפילו אותו.

אתמול למדתי לבחינה עד 2:30 בבוקר. כשסוף-סוף הלכתי לישון, שלושה דברים שונים העירו אותי, שלוש פעמים שונות. ב-7:30 זה היה המעורר, צריך לקחת את הילדים לגן. כשאשתי והם יצאו, ישבתי ללמוד. ב-13:00 נשכבתי לישון שעה, בשלוש המבחן. בסוף יולי יהיו לי שלוש בחינות בשישה ימים, בינתים קצת זמן לנוח. סמסטר קיץ מתחיל ב-28.07.

ב-23:15, השניים על הכתפיים שלי כבר לא נותנים לשבת. במקום לישון, לא יודע למה, עשיתי פה-קואה. הדשא היבש מתחת לפנס מכוסה פרחים צהובים יבשים מהעץ הסמוך. אין כאן קטע שטוח, הכל מהמורות; קשה ללכת במעגל כאן. הסלולרי נזרק על האדמה, לסמן מרכז. הכלב של השכנים מתחיל לנבוח, לא מאמין לשטויות שאני עושה. אולי בגלל האדמה הלא-ישרה, אולי בגלל החלודה, קשה לי ללכת נמוך כמו שאני (כבר לא) רגיל. גיד אכילס , בחלק האחורי של הקרסול, צועק שיתלונן באו"ם. אנטישמי. מחשש לועדת חקירה, אני הולך יותר גבוה, אבל הירידות הנמוכות בשתי התנועות הראשונות באות בקלות.

פה קואה מאוד מגוון מבחינה תנועתית, פעם גבוה, פעם נמוך, פעם ישר ופעם מפותל. כיף. הנשימה מעמיקה, הגוף נמתח. מתחיל קצת להזיע… אבל הקרסול ואכילס שמזכירים לי לא להגזים, וגם הידיעה שאם אעשה יותר מעשר דקות לא אוכל להירדם שעתיים, גורמים לי לעצור אחרי הקאטה הראשונה.

פעם יכולתי לעשות דברים כאלה, עוד ועוד, בלי לחשוב בכלל.


זה לא היה ביצוע טוב, בטח שלא יחסית לרוב אלה שלמדו איתי; היום זה נראה לי כמו מדע בדיוני… אבל אימון יומי בשבילי היה שעתיים מינימום. אני אומר לעצמי שעוד אחזור לזה. שלוש שנים, אני עדין אומר לעצמי שאחזור לזה.

לא יודע אם אחזור ללמד, לטפל, לעבוד עם נוער בסיכון – אבל להתאמן, אני אחזור.

אני חייב לחזור.

ותודה לחנן על הקליפים!