ארכיון תג: ספורט

לרוץ כמו תינוק 2

לפני יותר מדי שנים כתבתי את ”לרוץ כמו תינוק”, שבו דיברתי על ריצת טאי-צ'י: https://dvdkfr.wordpress.com/2009/10/28/%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7/

היום שמעתי על המחקר הזה, שהשווה ריצת פעוטות לריצת מבוגרים, וטוען שההבדל הוא באורך הרגליים, שמכריח ילדים לשהות יותר זמן עם רגליים על הקרקע בזמן הריצה כדי להגיע לאותה מהירות כמו מבוגר: Why kids look funny when they run | Science News – https://www.sciencenews.org/blog/growth-curve/why-kids-look-funny-when-they-run

מתבקש, לפחות בעיני, לעשות מחקר השוואתי על חמש קבוצות: פעוטות, מבוגרים שלא רצים ביומיום, מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים קצרים (ספרינטרים), מבוגרים שרגילים לרוץ מרחקים ארוכים (מרתוניסטים), ומבוגרים שלמדו לרוץ ריצת טאי-צ'י.  ההבדל בסגנון הריצה יכול לעזור לפתח סגנון ריצה "מדעי" שמכוון לחיסכון באנרגיה, כמו זה שצריכים (למשל) דוורים, או מטיילים, או סתם אנשים שאוהבים לרוץ בלי להתעייף.

יכול להיות מעניין.

ספורט, לחימה, אמנות – הצעה חדשה?

נסיון לחלוקה מחדש בין ספורט, לחימה ואמנות

את אמנויות הלחימה נהוג לחלק לשלוש: שיטות ספורט-לחימה (כמו היאבקות, איגרוף, סיוף אולימפי…), שיטות הגנה עצמית ("ג'וּטסוּ", כמו קרב-מגע, ג'וג'וטסו…) ושיטות שהן דרך-חיים ("דוֹ", כמו אייקידו, קיודו ועוד). שיטות ג'וטסו הן, לפי חלוקה זו, טכניקות ללחימה והריגה (ג'וסטו ביפנית – טכניקה או שיטה), בעוד ששיטות "דו" מיועדות לחנך ולשפר את האדם המתאמן, בחלק מהשיטות מתוך מטרה להביא להארה רוחנית. החלוקה מתארת גם עידון מסויים של טכניקות, כמו למשל במעבר מג'וג'וטסו לג'ודו הוחלט לוותר על טכניקות מסויימות שנחשבו מסוכנות מדי לאימון, וכך במעבר מקנג'וטסו לקנדו עברו משימוש בבוקן לשימוש בשינאי, והוסיפו שימוש במגינים; בנוסף, החלוקה היא היסטורית, ומתארת מעבר מתקופה בה תורגלו טכניקות לחימה לצורך שרידה וניצחון בקרב ומלחמה, לתקופה של שלום, בה לא היה צורך מעשי רב בלחימה ונמצאו סיבות אחרות, "נעלות" יותר, לעיסוק באמנויות לחימה, כמו חישול האופי הלאומי, הגעה להארה והרמוניה עם העולם; דו, טאו בסינית, מייצג שביל, דרך, ובהשאלה – דרך חיים.

בחלוקה גסה ניתן לומר ששיטות ג'וטסו מדגישות יותר את היעילות הקרבית, בעוד שיטות הדו מדגישות יותר את פיתוח רוח הלחימה, עם השפעה גדולה מעולם הזן.

החלוקה הזו – ספורט, הגנה עצמית ודרך-חיים – זוכה ללא-מעט ביקורת בפורומים שונים לאמנויות לחימה.

מצד אחד, יש טוענים שהעיסוק בספורט אינו גורע דבר מהיות שיטה דו; יונה מלניק, שהיה מאמן נבחרת ישראל בג'ודו, אומר שג'ודו הוא ספורט, אבל שאין הבדל בין ג'ודו תחרותי לג'ודו כדרך חיים. מצד שני, רבים אומרים שאין שום סתירה בין יעילות קרבית לבין פיתוח אישי, ושרבים מהעוסקים בשיטות שהן לכאורה ג'וטסו, מפתחים את אישיותם הלכה-למעשה לא פחות מהעוסקים בשיטות דו. מצד שלישי, יש האומרים שהחלוקה אינה קשורה לשם השיטה או אפילו להיסטוריה שלה, אלא לאישיותו של המורה ממנו אתה לומד עכשיו; אם הוא ידגיש תחרותיות הוא ימשוך ויקדם תלמידים תחרותיים, אם הוא ידגיש קרביות זה מה שיגדל אצלו, ואם הוא ידגיש את פיתוח הצד ה"רוחני" הוא יגדל תלמידים שזה מה שמעסיק אותם.

אני רוצה להציע חלוקה שונה מעט, בלי מושגים יפניים ובלי קשר לשיטה. החלוקה שאני מציע קשורה לכוונותיו של המורה, ולא לחומר הטכני שנלמד בפועל. שיטת ספורט מנסה להביא אדם לנצח בתחרויות; שיטת לחימה מנסה לשפר את היכולות של המתאמן, אם בלחימה ואם בדברים נוספים. אמנות לחימה מנסה, דרך שיפור הפרט, לשפר את החברה.

מי שקצת מכיר את עולם אמנויות הלחימה בישראל, יראה מייד שהחלוקה המסורתית – ספורט, הגנה-עצמית- דרך-חיים – לא מסתדרת עם החלוקה הזו; חלק מהעוסקים בהגנה עצמית "טהורה" בישראל, לוקחים על עצמם גם פרוייקטים כמו לימוד נשים ומוגבלים, עבודה עם אסירים בבתי כלא ועם נוער בסיכון, ועוד דרכים של תרומה לחברה. כך גם לא מעט מהעוסקים בספורט-לחימה תחרותי. לעומת זאת, חלק מהעוסקים בשיטות דו, עוסקים רק בלימוד שיטתם, מתוך הנחה שזה לבד יעשה את שלו (לפעמים זה עובד; לפעמים לא). לפעמים גישה זו נראית מעט אליטיסטית. לפעמים בצדק, לפעמים לא.

החלוקה הזו היא אישית, לא שיטתית; יש מורים שמלמדים ספורט, או הגנה עצמית או דרך-חיים, כאמנות לחימה (שיטה לשיפור החברה), ויש שלא; יכולים להיות שני תלמידים של אותו מורה, שאחד מלמד שיפור אישי והשני שיפור חברתי, ולכאורה שניהם מלמדים את אותה השיטה.

אבל, לדעתי, רק לכאורה.

כי למורה – במיוחד כזה שמלמד צעירים – יש השפעה גדולה על התלמידים שלו. מי שמלמד לנצח בתחרות, או להגן על עצמך, או לשפר את עצמך, משפיע על הצורה בה התלמיד רואה את עצמו. מי שרואה בשיפור היכולת – בספורט, בלחימה, באישיות – כלי לשיפור החברה, ישפיע על תלמידיו בצורה שונה מזה שעוסק רק בשיפור האישי של התלמיד.

מורה שמלמד להלחם בקור-רוח, ולא להכנס לעימותים מיותרים, יכול לזרוק איזו מילה בשיעור, שכדאי לשמור על עקרונות אלה גם כשנוהגים בכביש או מחכים בתור. מורה שמדבר על סובלנות, יכול להראות לתלמידיו איך עובדים עם תלמיד מעצבן. מורה שמלמד לנצח בתחרות, יכול להכין את תלמידיו גם לכישלון.

והוא יכול גם לא.

וכאן ההבדל, לטעמי, בין מי שעוסק בספורט, או בשיטת לחימה, לבין אלה העוסקים באמנות לחימה.

החלוקה אישית, זמנית, נתונה לויכוחים ושינויים, ואולי לא משנה כלום…

 

ואולי בלי קשר, למי שלא שם לב, דוג'ו מארח – הזמנה לשיעור / מפגש.