ארכיון תג: נשים

על הזכות לא להיאנס

כל עוד מי שנתן לך יכול לקחת חזרה, זה לא שלך. לכן, זכויות שלא נלחמת עליהן אינן באמת שלך.
למרות שלכאורה זכויות האדם מוקנות לאדם מעצם היותו אדם, בחיים האמיתיים יש כאלה עם יותר זכויות ויש שעם פחות. שאלו את העבדים של ג'פרסון, אבל שאלו גם כל עובד שאינו רשאי לפטר את הבוס וכל סטודנט שאינו יכול לתת למרצה ציון "נכשל". המאבק על זכויות עובדים לתנאי עבודה ושכר נאותים, ועל זכויות סטודנטים לערער על ציון ולדעת את הנימוקים להחלטות המרצים הם בדיוק כשמם: מאבקים. לדרוש ולקבל דבר שלא ניתן מרצון.

על זכויות צריך להילחם.
אם נתנו לך זכות, בלי שדרשת אותה ונלחמת עליה ולקחת אותה לעצמך, היא לא שלך אלא של מי שנתנו לך, כמו דמי הכיס שקיבלת מההורים – יחד עם המיטה, הבגדים, הצעצועים וכל מה שקיבלת מהם. שלהם, לא שלך.

כשמפסיקים לבקש זכויות ומתחילים לדרוש אותן, כלומר מתחילים לפגוע חזרה במי שפוגע, מפסיקים להיות נחמדים ומתחילים להיות מרגיזים, ואז מפחידים ((גולדה הבינה את זה, ודאגה לפעולות נגד))..

ואז אתה יודע שמתחילים – רק מתחילים – לקחת אותך ברצינות.
לכן, ססמאות כמו "אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס, למדו את בניכם לא לאנוס", למרות ערכן החינוכי (החלק השני בלי ספק דרוש!), משאירות את הכוח לאנוס בידי גברים – ירצו יאנסו, לא ירצו אז לא.

כדי שלנשים תהיה זכות אמיתית לא להיאנס, עליהן לתבוע את הזכות הזו מידי הגברים ולהילחם למענה – בתקשורת, בפוליטיקה, בבתי המשפט וגם, לבד, פנים-אל-פנים מול אנס. לכן, במקביל ((בשום אופן לא במקום!)) לחינוך ילדים, נערים ובוגרים שאסור לאנוס, על נשים ללמד ילדות, נערות ונשים להתגונן. גם על ידי דיווח לרשויות, גם על ידי דרישה מהרשויות שיעשו את תפקידן, גם על ידי שימוש בתקשורת בכלים כמו שיימינג ועוד, וגם על ידי לחימה פיזית.

בערים חרדיות זה לא נורא?

לפי לימור לבנת, שרת החינוך והתרבות, ישראל 2011, לא צריך להיכנס לחרדים לצלחת. אם בערים חרדיות החרדים רוצים שתהיה הדרת נשים, וטוב להם עם זה, אז למה לא?

כי גם בערים החרדיות לא היתה עד לאחרונה דרישה לקווי מהדרין בתחבורה הציבורית. כי זה דבר חדש שקבוצה קיצונית בציבור החרדי התחיל לדרוש רק בשנים האחרונות, וכולם מתיישרים לפיה כי החרדים לא מעיזים לצאת נגד הקיצוניים שלהם. הם רגילים להיות מיעוט מתגונן, ומיעוט מתגונן לא מתקיף את עצמו בפומבי. הם עוד לא הבינו שהם כבר לא מיעוט מתגונן. שר הפנים ממפלגה חרדית, סגן שר הבריאות (ושר הבריאות בפועל) ממפלגה חרדית, שר הבינוי והשיכון, שר הדתות, שר המדע והטכנולוגיה ושר בלי תיק – לא שרים של החרדים, שרים בממשלה של כולנו. שר הפנים הוא לא שר הפנים של ש"ס, הוא שר הפנים של מדינת ישראל. אם אחרי אסון השריפה בכרמל הוא עוד לא הפנים את זה, כדאי מאוד שמישהו יסביר לו. אני אולי לא הצבעתי לש"ס, אבל כשר בממשלת ישראל הוא אחראי לא רק על הבוחרים שלו. הוא אחראי גם עלי. וכמוהו שאר השרים בממשלה, הדתיים והחילוניים.

וגם לימור לבנת.

ובין השאר, הם אחראיים על השיוויון במדינה.

בין השאר, הם אחראיים לזה שאם אישה כלשהי, חילונית או דתיה או מה-שלא-יהיה, תרצה ליסוע באוטובוס בעיר חרדית, מכל סיבה שהיא, היא תוכל לעשות זאת בלי שום אפליה. ולא משנה אם לתושבי העיר הזאת לא מפריע שתהיה אפליה – אם סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או קצינת ביקור סדיר או אורחת מאוסטרליה רוצה ליסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, צריכה להיות לה האפשרות לעשות זאת בלי אפליה. בלי שיירקו עלי, יצעקו עליה או יכו אותה.

ויותר חשוב מזה, לצוותי חדשות ולמשטרת ישראל חייבת להיות אפשרות לעשות את עבודתם, אפילו בערים חרדיות לגמרי. בלי שיותקפו בצעקות, יריקות, מכות ואבנים. כי אם למשטרה אסור להיכנס, לחוק אסור להיכנס; ואם לחוק אסור להיכנס, זה לא חלק מהמדינה שקבעה את החוק. ואז המדינה מתחילה להתפורר.

והכי חשוב, הכי הכי חשוב, כי זה שיש קבוצה שזה לא מפריע לה, לא אומר ששם, בינם לבין עצמם, זה בסדר.

כי יש דברים שהם לא בסדר, לא משנה איפה עושים אותם ומי עושה אותם.

עבדות זה לא בסדר, אפילו אם במדינות מסויימות אין חוק נגד זה.
נישואין של ילדות לבוגרים זה לא בסדר, אפילו אם יש ארצות בהן זה נוהג מסורתי זה מאות בשנים.
אפליה על רק מין זה לא בסדר, אפילו אם זה מעוגן עמוק בתרבות המקומית של מקום כלשהו.

למה זה לא בסדר?

זה למה.

כי זה מוביל לשם.

כי כשהקיצוניים קובעים את הטון והרוב הדומם מחכה לחילונים שיפתרו לו את הבעיה, הקיצוניים מנצחים. וכשהקיצוניים מנצחים הם הופכים לרוב, ואז קמים קיצוניים מהם וכך הלאה, והרוב מקבל את ההקצנה. כי כשאנחנו אומרים ש"אם זה אצלם זה בסדר", אנחנו בעצם אומרים שזה בסדר. ואם זה בסדר, אם זה לא ייעצר, זה יחמיר.

הרבה שנים כבר לא היה בעם היהודי מקרה שאישה הוצאה להורג בסקילה בגין ניאוף, אבל החוק עדין קיים. אני לא יודע אם יעיז מישהו מגדולי התורה שיעיז להגיד שאסור לפעול לפיו. יגידו לו שהוא לא מספיק דתי.

חכי לבנת, חכי.

בזכות האמירה שלך, אנחנו בכיוון הנכון.

על הספר אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט

בקורס על יהודי מצריים בימי הביניים שהועבר ע”י דר. אלינוער ברקת, התבקשנו לכתוב עבודה על ספר (אחד מרשימה שהוגשה) המתאר את ימי הביניים. בחרתי את אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס; זכרתי “אבירים וחרבות” מימי נערותי, אבל לא הרבה יותר מזה. קריאה חוזרת, על רקע קורס על ימי הביניים ובדיקה לעומק של הסיפור מול ההיסטוריוגרפיה המקובלת היום, הביאו למשהו קצת חורג ממה שציפיתי… וגם לקצת יותר ממה שהיה מצופה ממני כעבודה להגשה במסגרת קורס (לא עבודה סמינריונית, היינו גם צריכים להיבחן. על הקורס, לא על הספר… ומכיוון שאת הציונים כבר קיבלתי מזמן ואין חשש שמחמאות לדר. ברקת ייתפסו כחנופה, זה המקום להודות לה, וגם למתרגל מר עמיצור כהנא, על קורסים מרתקים מהם למדתי הרבה).

אז כאמור גיליתי שאייבנהו היה הרבה יותר מ"אבירים וחרבות", והעבודה דרשה ממני הרבה יותר ממה שציפיתי – אבל זה ריתק אותי, ואולי יעניין גם את חלקכם. יש כאן קצת התייחסות לאבירים, ציודם, מעמדם בחברה והקוד לפיו חיו; כעוסק באמנויות לחימה הייתי רוצה להכניס יותר, אבל פשוט לא היה מקום – ויש כאן גם הרבה יותר, כי בספר – וסביבו – יש הרבה יותר.

בהמשך מובאת העבודה, בשינויים המתבקשים לפורמט אינטרנטי ולא אקדמי.

[אזהרה לתלמידיה-לעתיד של דר. ברקת: אמנם קיבלתי חיוך על השימוש במאמריה שמצאתי ברשת, אבל היא הזהירה אותי שאלה מקורות “פופולריים” ולא אקדמיים, ושבעבודה סמינריונית היא לא היתה מקבלת אותם כמקורות ראויים.]

הערה

להכנת עבודה זו נעזרתי בפרוייקט גוטנברג ((http://www.gutenberg.org)), שם מופיע הטקסט המקורי והמלא באנגלית ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)). מכיוון שהשתמשתי בגרסה אינטרנטית של הספר, בה כל פרק הוא דף אינטרנט אחד (יש גם גרסא בה כל הספר הוא עמוד אחד ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)) ), אין טעם בציון מספרי עמודים במראי המקום; במקום זה אביא בנספח 1 פסקאות רלוונטיות, תוך ציון הפרק ממנו הן לקוחות.

מבוא

הספר מתאר את חזרתו לאנגליה של סר וילפרד אייבנהו, אביר סקסוני בשירותו של המלך ריצ'רד לב-הארי, ממסעות הצלב. חזרתו מתוארת על רקע מאבקים בין קבוצות ואנשים שונים באנגליה של התקופה: בין יהודים לנוצרים; בין אנשים שיצאו ממסגרת החוק ((outlaws, לא פושעים במשמעות המודרנית של המילה אלא אנשים שלא יכלו לשלם את חובם לבעל אדמתם וגורשו ממנה לחיות מחוץ למסגרת החברה הפיאודלית)) לבין רודפיהם; בין אצילים לפשוטי-עם; בין מסדרים בכנסיה הקתולית, ובין אנשים בתוך כל אלה. בעיקר, מספר הספר על המאבק בין הכובשים הנורמנים לבין הנכבשים הסקסונים, מאבק שממנו צמח העם האנגלי של היום ((איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0)).

עלילת הספר מפותלת ורצופה תככים ומזימות, קרבות ומעשי גבורה והקרבה. אייבנהו מציל את יצחק מיורק, היהודי; מנצח בגבורה בטורניר ואף נפצע בו; מראה נדיבות כלפי משרתי אויביו; מגן על רבקה היהודיה, בת יצחק מיורק, במשפט בקרב (Trial by Combat) נגד אויבו משכבר הימים, האביר הטמפלר בריאן דה-בואה גילבר, וגובר עליו במה שנראה כהתערבות מהשמיים ((פרק 43)).

בעלילות צדדיות, הנסיך ג'ון חושש מחזרתו של אחיו ריצ'ארד לאנגליה, מנסה להחליש את אויביו מבית על ידי השאת רוונה, אהובתו של אייבנהו ובת חסותו של סדריק אביו, לדה-בראסי, שכיר-חרב הנאמן לו; דה-בראסי חוטף אותה ומנסה לשכנעה להתחתן איתו, ללא הצלחה ((פרק 23 כולו)). בואה-גילבר, הטמפלר, מתאהב ברבקה היהודיה, חוטף אותה ומנסה לשכנעה לחיות איתו כפילגשו ((פרק 24)); היא מאיימת להתאבד ובלבד שלא ייגע בה. ברקע עלילות נוספות שיקצר המקום מלתארן.

רקע

הספר נכתב על ידי סר וולטר סקוט ((Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm)),  1832- 1771, סופר ומשורר סקוטי שהרבה לכתוב על התפתחותה של בריטניה ((Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html)),  החל ברומנים על גיבורים סקוטיים (הוא היה פטריוט סקוטי ששאף לחזק את מעמדה של סקוטלנד באימפריה הבריטית של זמנו) וכלה ברומנים היסטוריים על ימי הביניים; אייבנהו הוא ספרו המפורסם ביותר. הספר תורגם לעשרות לשונות ועובד למספר סרטי קולנוע וסדרות טלויזיה ((http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381)), שהמפורסם ביניהם, מ-1952, בהשתתפות ג'ורג' סנדרס ואליזבט טיילור ((http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305)). היום הוא מוצג בעיקר כספר לגיל הנעורים. בין השאר, מיוחסת לסקוט המצאת הרומן ההיסטורי כז'אנר ספרותי. ברבים מספריו ובאייבנהו באופן מיוחד, הוא מציג את האבירות (chivalry) כקוד-התנהגות נעלה, הראוי ביותר לגבר לשאוף אליו.

המושג "אבירות" טעון הסבר לקורא המודרני; לא מדובר רק במעמד החברתי השליט או במעמד הצבאי, מדובר בצורת חשיבה שלמה, שונה מאוד מהליברליזם ההומני המודרני. מדובר באנשים שמילדותם אומנו להילחם, לא ידעו שום צורת חיים אחרת ולא יכלו להתפרנס בצורה אחרת. מטרת הלחימה עבורם היתה השתלטות על מקורות הכנסה (אדמה, בעיקר), ביזה ותפיסת שבויים תמורת כופר; מלחמה היתה עסק כלכלי שמטרתו צבירת עושר והשתלטות על אמצעים להשגתו, לא ענין של אידיאולוגיה, לאומיות או דת. מעמד לוחם מצריך משמעת, אחרת עלולה להיווצר אנרכיה; קוד האבירות, שדרש מהאביר לא רק להיות נאמן לפטרונו ולהילחם למענו אלא גם להתנהג באצילות, להגן על החלשים, לדבר תמיד אמת ועוד, בא לענות על הצורך הזה ((Knights Code of Chivalry,  http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm )).  מכל האבירים בספר, רק שנים – אייבנהו וריצ'ארד – באמת מקיימים את הקוד; כל האחרים מנצלים את כוחם לפגוע בחלשים, מי יותר ומי פחות. סקוט מביא כאן ביקורת על אי-יישום קוד האבירות על ידי רוב האבירים בספר, בו-בזמן שהוא מהלל את מידותיהם הטובות של אייבנהו וריצ'ארד ((על ריצ'ארד יש לומר, שהצגתו בספר רחוקה מאוד מהמציאות ההיסטורית; לפי האנציקלופדיה בריטניקה,   http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I הוא אמנם היה בעל כשרון ויכולת מרשימים מאוד בשדה הקרב, אבל היה גם מהיר חימה ובמסע הצלב דאג להסתכסך עם רוב בעלי בריתו. חזרתו לאנגליה אחרי מסע הצלב היתה לשבועות ספורים אחריהם עבר לצרפת, שם גם מת. תהא אשר תהא תדמיתו ההיסטורית, הוא לא היה מלך טוב לאנגליה וודאי שלא תרם רבות לפיוס כלשהו בין הנורמנים לסקסונים; מוזר שסקוט מבסס את הפיוס הזה, במידה רבה, דוקא על דמותו של ריצ'ארד כדמות אותה מקבלים שני הצדדים.)).

סקוט מציג את האבירים כששים אלי קרב ושם בפי גיבורו הראשי שיר-הלל למלחמה ((ראה הויכוח עם רבקה, פרק 29)) בכלל ולאבירות כנבחנת בלחימה, בפרט.

סער נודל (המכונה broadaxe), אוצר נשק היסטורי, יו"ר עמותת א.נ.ק.ה. (אספני נשק קר היסטורי ואתני בישראל) ועובד במוזיאוני חיפה, ענה ((פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756)) לשאלותי בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, שתאורי הציוד והששון-אלי-קרב בספר כנראה מדויקים למדי מבחינה היסטורית; נודל מפנה אל טאלהופר, מדריך לחימה מהמאה ה-15, בציינו סיבות חוקיות (בתקופתו) לדו-קרב (( Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting,http://www.thearma.org/essays/Causes.htm)), המראה – למרות שהוא מקדים לדבריו את הטענה שדו-קרב הוא הפקרות וחוסר אחריות – שהצורך של מעמד האבירים לשמור על כבודו אכן הביא אותם לדו-קרבות לחיים ולמוות, ושההזמנות לדו-קרבות המתוארות ב"אייבנהו" אכן מעוגנות במציאות התקופה. אמנם טאלהופר חי וכתב בסוף ימי הביניים בעוד שהספר מדבר על אמצע התקופה, אבל הוא נחשב למקור ראשוני אמין ביותר על לוחמי ימי הביניים, ציודם, שיטותיהם, אורח חייהם ודרך מחשבתם. ספרי הדרכה פרי עטו, על לחימה בכלי נשק שונים, רגלית ומעל גב סוס וגם בידים ריקות השתמרו ונלמדים על ידי חובבי אמנויות לחימה אירופאיות ((Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467, http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm)); חלקם מציגים טכניקות המוכרות לכל מי שעוסק באמנויות לחימה מן המזרח הרחוק, הנפוצות יותר בימינו ((Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74)).

תיאורי הציוד שהאבירים נשאו מדויקים, אבל אולי כדאי להתעכב רגע על דבר שסקוט דוקא לא נגע בו (כמעט), והוא מחיר העיסוק הזה והציוד הכרוך בו. לא מדובר רק על חרב, שגם היא ודאי לא הייתה זולה; מדובר על ציוד הכולל חרב, שריון (בתקופה המדוברת נשאו לוחמים שריון-שרשרת (chain-mail), מגן, רומח (lance) ללחימה מעל סוס – ואלה רק הציוד הבסיסי; מתחת לשריון היו לובשים בגדי בד להגן מחיכוך, חום וקור, על הידיים לבשו כסיות (gauntlet) ועל הראש קסדה מעוגלת ((http://preachan.tripod.com/knights1.html)). את כל זה מישהו היה צריך לשאת במשך היום – ומדובר על משקל כבד. האביר היה צריך להחזיק עוזר, SQUIRE, המתורגם לפעמים כ"נושא כלים" אבל למעשה היה אביר-שוליה, אריסטוקרט בעצמו שהיה "לומד את המלאכה" בעבודתו ((http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm)). האביר, מצידו, היה צריך לשלם מכיסו לא רק את קניית הנשק והטיפול בו, אלא גם את שכרו של העוזר – ועדין לא דיברנו על הסוס (( http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/ )). סוסי מלחמה מאולפים היו יקרים מאוד לקניה ויקרים לא פחות להחזקה; בספר מתואר איך אבירים חסים על סוסי המלחמה שלהם בעיתות שלום ורוכבים על סוס אחר כדי שסוס המלחמה לא יתעייף.

כל זה מצטבר להוצאה כספית ניכרת, יומיומית, המחייבת את האביר למצוא מקור הכנסה. בעלי אדמות הטילו ממסים על האיכרים הצמיתים שלהם, אבל חסרי אדמה (כמו אייבנהו, המנושל) היו חייבים למצוא פטרון, או למכור את שרותיהם כשכירי חרב, כמו דה-בראסי בספר ((בספר, דה-בראסי הוא מפקדה של פלוגת קונדוטיירי, שכירי חרב למרבה במחיר.)), או לפנות לשוד. וכדי להחזיק נשק, שריון, סוס ומשרת, היה על אביר חסר פטרון לשדוד הרבה. בכך הפכו אבירים חסרי פטרון לגורם מערער-יציבות באירופה ובאנגליה. סקוט אמנם לא עוסק בנושא ישירות ב"אייבנהו", אבל האח טאק נראה כמי שהיה פעם אביר לפני שהפך לכומר. אין ספק שסקוט הכיר את בעיות השיטה הפיאודלית שמנעה מאבירים לעסוק לפרנסתם במשלח-יד כלשהו, לבד מלחימה ((תוספת לגרסא האינטרנטית: ביפן קראו לאנשים כאלה “רונין” http://www.britannica.com/EBchecked/topic/509133/ronin)).

לא רק אבירים היו עלולים למצוא את עצמם נאלצים לשדוד כדי לקיים את עצמם, גם צמיתים שלא עמדו במס שהוטל עליהם היו עלולים להיות מנושלים מאדמתם ואז, חסרי פרנסה, היו נאלצים לנדוד כדי לחפש אדון פיאודלי אחר – או לפנות לשוד. כאלה בספר הם אנשיו של לוקסלי, הוא רובין הוד ((ברקת משאירה פתוחה את השאלה אם רובין הוד היה או לא היה http://www.tripi.co.il/Show.action?article=303 , אבל הוא היה אחד מגיבורי ילדותי; בל"ג בעומר הייתי בונה קשת אבל חושב עליו, לא על בר כוכבא. מעלליו ידועים מאגדות וספרים רבים, אבל יכולתו בקשת המתוארת בפרק השמיני – ראה נספח 1, סעיף 7 – לא פחות ממדהימה. מנסיוני כקשת חובב אני יודע שבודדים הקשתים שיהיו מסוגלים לפגוע בענף לבן על רקע לבן ממרחק ארבעים וחמישה מטרים. אם היה או לא היה, אין ספק שהיום הוא מפורסם יותר מאייבנהו)). סקוט אמנם לא עסק בביקורת חברתית – רחוק מכך – אבל בתארו את חבורת השודדים של לוקסלי הוא ממחיש את הנזק שגרמו המסים הכבדים שהטיל המלך ג'ון על הברונים שלו, שמצידם הטילו מסים נוספים שרוששו את העם ((בסופו של דבר הביאו המסים האלה למרד הברונים נגד ג'ון, לקרב הידוע ברנימיד ולחתימה על המגנה כרטא, ראשית המלוכה הקונסטיטוציונית; אבל זה כבר חורג בהרבה מתחום עבודה זו)).

השפעה

סקוט נחשב לסופר הגדול ביותר בזמנו והשפעתו על בני תקופתו הייתה עצומה, הרבה מעבר לגבולות האי הבריטי. הסופר האמריקאי מארק טוויין טען שתיאוריו הרומנטיים של האבירים והאבירות יצרו את האופי של מדינות דרום ארצות הברית; ב"חיים על המיסיסיפי", טוויין האשים את סקוט בכך שבגללו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית ((Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters, http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/)):

"Then comes Sir Walter Scott with his enchantments, and by his single might checks this wave of progress, and even turns it back; sets the world in love with dreams and phantoms; with decayed and swinish forms of religion; with decayed and degraded systems of government; with the sillinesses and emptinesses, sham grandeurs, sham gauds, and sham chivalries of a brainless and worthless long-vanished society. He did measureless harm; more real and lasting harm, perhaps, than any other individual that ever wrote. Most of the world has now outlived good part of these harms, though by no means all of them; but in our South they flourish pretty forcefully still. Not so forcefully as half a generation ago, perhaps, but still forcefully. There, the genuine and wholesome civilization of the nineteenth century is curiously confused and commingled with the Walter Scott Middle-Age sham civilization; and so you have practical, common-sense, progressive ideas, and progressive works; mixed up with the duel, the inflated speech, and the jejune romanticism of an absurd past that is dead, and out of charity ought to be buried. But for the Sir Walter disease, the character of the Southerner– or Southron, according to Sir Walter`s starchier way of phrasing it– would be wholly modern, in place of modern and medieval mixed, and the South would be fully a generation further advanced than it is. It was Sir Walter that made every gentleman in the South a Major or a Colonel, or a General or a Judge, before the war; and it was he, also, that made these gentlemen value these bogus decorations. For it was he that created rank and caste down there, and also reverence for rank and caste, and pride and pleasure in them. Enough is laid on slavery, without fathering upon it these creations and contributions of Sir Walter.

Sir Walter had so large a hand in making Southern character, as it existed before the war, that he is in great measure responsible for the war. It seems a little harsh toward a dead man to say that we never should have had any war but for Sir Walter; and yet something of a plausible argument might, perhaps, be made in support of that wild proposition. The Southerner of the American Revolution owned slaves; so did the Southerner of the Civil War: but the former resembles the latter as an Englishman resembles a Frenchman. The change of character can be traced rather more easily to Sir Walter`s influence than to that of any other thing or person."

אמנם טוויין היה היחיד שהאשים את סקוט בפרוץ המלחמה, אבל רבים מבני דורו ייחסו לסקוט חלק חשוב בעיצוב דמותו של הדרום האמריקאי ((Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War, http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm )):

"It is difficult nowadays for anyone who has managed to plough through a Scott novel to understand the tremendous influence he had on the world. Not only was he regarded as the greatest writer of his age, his influence was everywhere – everything from operas to knitting patterns, from dog breeds to railway stations, were named after his books and characters (he was even responsible for a minor agricultural revolution in Poland). He had invented the historical novel, captured the romantic imagination of the world, and nowhere more than in the United States of America.

Scott was not the first to popularise Scottish themes; James MacPherson’s Ossian had created a great stir, but, particularly in America, Jane Porter’s The Scottish Chiefs (1810) became a perennial favourite of Southern youth, and had prepared the way for Scott’s novels. President Andrew Jackson, who scarcely ever read a book, recommended its hero, Sir William Wallace, to his nephew as a model upon which to build his character.

It was however Sir Walter’s tales of chivalry – the cult of the horse, of honour, of knights, and the glorification of womanhood, that captured the imaginations the Southern upper classes (Ivanhoe for instance was so popular that medieval tournaments were organised in Southern towns), and the concept of the Southern aristocrat as a kind of medieval knight developed during the antebellum period as a result of the enormous influence of Scott upon the Planter class (Robert E. Lee is often described in ‘chivalric’, even ‘Arthurian’ terms; Twain satirises this in The Connecticut Yankee in King Arthur’s Court). In his book Cavalier and Yankee, William R. Taylor suggests a less than glorious explanation for the South’s attachment to this fanciful romantic past – "They grasped at symbols of stability and order to stem their feelings of drift and uncertainty and to quiet their uneasiness about the inequalities within Southern society. Soon they would be forced to answer directly charges concerning Negro slavery levelled at them from the North." There was another powerful reason why Scott had struck a sympathetic response in the Old South. In his Scottish novels, Scott had depicted gallant little Scotland striving to express her cultural identity against the political and military pressure of the English, and Southerners immediately seized on this comparison between themselves and the North. This feeling of pressure, of being the underdog, combined with their strong feelings of honour and chivalry, became an explosive mixture."

בשנות ה-1840 וה-1850, מגני העבדות בדרום טענו נגד הצפון המתועש שהתעשיינים "נטשו בחוסר-מוסר את חובתם המסורתית להגן על החלשים ((Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN:  9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false)). הרטוריקה שהובילה לפרישת מדינות הדרום ולמלחמת האזרחים האמריקאית ((וגם האידיאולוגיה של ארגונים קיצוניים כמו הקו-קלוקס-קלאן, עד היום)), טענה שגברים דרומיים לבנים חייבים להגן על נשים לבנות מפני בוזזים ושחורים.

סקוט השפיע כנראה לא רק על הגורמים למלחמת האזרחים אלא גם על מעמד הנשים בחברה הגבוהה בדרום ארצות הברית; ברט אי. קארול מתאר ב-American masculinities איך רעיונות האבירות הגבילו את נשות החברה הגבוהה (אך לא את העניות והשחורות) לטיפול בבית, בעוד הגבר היה זה שחובתו לייצג את משפחתו בספירה הציבורית ((שם, תרגום דוד כפרי)); אבל יותר מזה, אותו קוד אבירות הקובע שלגבר אסור להכות אישה בשום אופן, קובע גם שהגבר חייב "להגן על כבודה" – שהוא, בעצם, כבודו; כך, אם אישה גורמת לגבר זר להתרגז עליה, ולא משנה הסיבה, "הגבר שלה" – כלומר, ה"אביר שלה" הוא שחייב להגן עליה, ובעוד שהגבר המתרגז לא יעיז לפגוע באישה, הוא בהחלט יעיז לפגוע בגבר המגן עליה:

"… when it comes to the patriarchy, sexist men will enforce the rules not just on women, but on other men who seem insufficiently committed to the art of oppressing women. There are a number of ways men keep each other in line. They call each other “pussy” and question each other’s manhood if someone objects to the sexist milieu in any way. They demand showy displays of masculine callousness to get into the club. And sometimes if a man pushes back against sexism—or even seems to—they whip out violence.

… You see the same kind of transfer of misogyny with guys who, thanks to chivalry, will "Never Hit A Woman"; instead, they'll hit the closest guy ((The limits of anti-violence slogans, http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/ ))."

ה"אבירות" הזו היא בעצם סקסיזם ומאצ'ואיזם מוסווים, אבל הם מאפשרים לגבר המשתמש באלימות להאשים אחר – אישה – כאילו היא זו שגרמה לאלימות; בכך שכאילו מגנים על האישה, למעשה יוצרים תירוץ להגביל אותה בלבוש, דיבור, התנהגות ועוד:

"By placing a male intermediary between a misogynist and the intended recipient of his misogyny (a woman), the misogynist can walk away from a chivalry-induced fist-fight patting himself on the back for how much he “respects women.” Meanwhile, some blame for said fist-fight can be conveniently transferred onto the woman for failing to take the punch herself. In order to avoid both the fist-fight and the self-blame, the woman has one line of defense—don’t do whatever you think caused the misogynist to get so angry. Don’t wear a short skirt. Don’t protest when he takes your photo in a strip club. Don’t get angry when he sexually harasses you." ((Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny: http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/ ))

למרות שמופרך להאשים את סקוט לבדו בסקסיזם של חלק מהחברה האמריקאית, כותבים רבים מציגים את מושג ה"אבירות" כתירוץ לו, וסקוט היה הבולט ביותר במפיציו (( Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too, http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/ )) . ניכרשסקוט בכלל והספר אייבנהו בפרט (שכאמור היה המפורסם בספריו), השפיעו הרבה מעבר לארצו וזמנו.

הספר מול ההיסטוריה

סקוט מתאר בפרוטרוט לבוש, ארכיטקטורה, שפת-דיבור ((ש"נאלץ לתרגם”, שהרי האנגלית לא היתה קיימת בתקופה בה מתרחש הספר)), מראה והתנהגות, כדי להבדיל בין הנורמנים לסקסונים וכן בין מעמדות גבוהים לנמוכים, בין יהודים לנוצרים, בין מסדרים בכנסיה ובין כנסיה לאצולה ולפשוטי-העם. תאוריו יכולים להיחשב טרחניים, אבל גם יוצרים תחושת ריאליזם; שירים וסיפורים שהוא נותן בפי גיבוריו מוסיפים לתחושה זו.למרות הריאליזם, יש מקומות שסקוט טועה. כך למשל, במקומות רבים סקוט שם בפיו של יצחק היהודי את הכינוי "ישמעאלים" כשהכוונה לנוצרים, בעוד שבין יהודים הכינוי מתייחס תמיד לערבים ((כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז,  http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778 )) , או כשהוא מתאר איך יצחק היהודי, המתארח אצל סדריק, אוכל טלה (שספק רב אם נשחט בשחיטה כשרה) לתיאבון ((פרק 5, ראה נספח 1, סעיף 1)); סקוט, כנראה, ידע יותר על תפקיד היהודים בהיסטוריה של אנגליה, משידע על יהודים. גם חפזונו של ריצ'ארד לסייע לרבקה במשפט-קרב, אותו ריצ'ארד שהכתרתו למלכות עמדה בסימן טבח ביהודי לונדון ושכוחותיו רצחו יהודים בדרכם למסעהצלב ((גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302)), אינו מסתדר עם ההיסטוריה או ההיגיון.

את אייבנהו קראתי כילד שאהב סיפורי "אבירים וחרבות", ומהם, בלי ספק, יש הרבה בספר; אבל בקריאה כבוגר, יש בספר הרבה יותר. ראשית, תיאורי האבירים, ציודם ושיטות הלחימה שלהם, מרתקים לעוסק באמנויות לחימה כמוני ככל שיהיו, הם רק רקע להתנהגותם של האנשים נושאי הנשק, שהם הענין העיקרי. למתבונן מהעולם המודרני, בו מלחמה היא אסון שיש להימנע ממנו והמוגבל על ידי אמנות בינלאומיות וועדות חקירה, לוחמי ימי הביניים נראים כשכירי-חרב צמאי דם שכל עניינם להילחם, להרוג, לקחת בשבי, לבוז בז ולדרוש כופר ((פרק 22 כולו מוקדש לסחיטת יצחק היהודי באיומי עינויים)). לא רק פרון דה-בף (Front-de-Boeuf) לוקח שבויים תמורת כופר, אלא גם לוקסלי הסקסוני לא מהסס לדרוש כופר תמורת שחרור הכומר והיהודי ((נספח 1, סעיף 2)); אנשיו יוצאים לכבוש את טירת טורקלסטון, לא רק בשביל לשחרר את סדריק וחבורתו אלא גם – אולי בעיקר – כדי לבוז בז; לחימה בשבילם אינה כורח אלא פשוט מקור פרנסה. לא רק שהאבירים לא טורחים לתרץ, אלא טוענים בשבח הכבוד שמביאה הלחימה, וראה הויכוח בין אייבנהו לרבקה ((נספח 1, סעיף 3)).

אנגליה של התקופה מצטיירת בספר בעיקר כמקום מסוכן, נטול חוק וסדר וכל זכר ממה שאצלנו היו מכנים "זכויות אדם בסיסיות". שודדים מסתובבים בכל מקום, מנהיגים נחטפים למטרות כופר, נשים נחטפות לכופר, חתונה ואונס; סדריק הסכסוני מתלונן על עריצותם של הנורמנים ובעצמו מחזיק צמיתים; גורלם של מי שאין להם מגן, נחרץ – והדוגמא הטובה ביותר לכך היא דמותה הטראגית של אולריקה, הסקסונית שנלקחה בשבי לשפחה, נדונה לאונס ולבוז על-ידי הנורמנים ולהתנכרות מצד בני עמה הסקסונים. אם קשה היה להיות יהודי באנגליה של ימי הביניים, הרי שקשה עוד יותר היה להיות יהודיה – אבל נראה שקשה לא פחות, היה להיות אשה נוצריה ללא מגן. אפילו רוונה, מנצר המלוכה הסקסונית, נחטפת כדי לאלצה להתחתן; דה-בראסי ובואה גילבר לא מהססים להאשים את קרבנותיהם בחטיפתן ((דה-בראסי בפרק 23, ראה נספח 1 סעיף 5; בואה-גילבר בפרק , ראה נספח 1 סעיף 6.)), כשם שסדריק טוען נגד אולריקה על שנשארה בחיים בעוד משפחתה נרצחה ((מתוך פרק 37, ראה נספח 1 סעיף 4)).

חיי אדם, חרות, זכות לקנין, לתנועה חופשית, לחופש דת – המושגים האלה פשוט לא שייכים לתקופה בה מתרחש הספר.

ככל שהמשכתי וקראתי את הספר, כבוגר, כך גדלו רגשי תודתי על שנולדתי בתקופתנו ומקומנו, בהם עבדות כמעט אינה קיימת ((סחר בנשים והחזקתן בתנאי עבדות עדין קיימים, למרבה הצער)) והיא עבירה פלילית, חטיפה – אם למטרות כופר או חתונה – היא עבירה פלילית המוענשת בחומרה ו"משפט" כמו שעברה רבקה אינו אפשרי עוד. זכויות האדם מוכרות ומוגנות על ידי החוק והמשטרה ועם כל הביקורת על מוסדות המדינה שאמורים להגן עליהם, עדיף איתם מאשר בלעדיהם.

איתן בר-יוסף מציג את הספר כסיפור התגבשותה של הזהות והלאומיות האנגלית, מתוך המאבק בין הסקסונים לנורמנים ((איתן בר-יוסף, שם)). הוא מציין שלמרות שהגיבור הראשי בספר הוא סקסוני ואילו הרשעים הם כולם נורמנים, סקוט לא לוקח לגמרי את הצד הסקסוני ובין השאר מציג כגיבורו הראשי את אייבנהו הסקסוני כדוגמא מושלמת לאבירות – מושג נורמני שהובא מאירופה; איבנהו הסקסוני הוא "יותר נורמני מנורמני", לא רק שבחר לשרת את המלך הנורמני אלא הוא גם לוחם יותר טוב, אצילי יותר, נדיב יותר, מגן על החלשים והמדוכאים (כמו ש"אביר" צריך לעשות ובספר חוץ ממנו עושה רק אחד) וכך הלאה.

קוד האבירות, כך נראה, היה מין הסוואה אלגנטית למה שהיום היינו מכנים מאצ'ואיזם – התרברבות על יסוד הוכחת ה"גבריות" בלחימה מצד אחד, ושאפתנות שהדרך להגשימה היא מלחמה, השתלטות על נחלות, כופר וביזה, מצד שני.

לא כך דמיינתי לי את האבירים כשקראתי את הספר בילדותי. קריאת הספר כמבוגר, ובמיוחד במסגרת הקורס על היהודים בימי הביניים, הייתה ממש פקיחת עיניים.


ביבליוגרפיה

1. איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

2. גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302

3. האנציקלופדיה בריטניקה,http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I

4. כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה (דאן-3) לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778

5. פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756

6. Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny:http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/

7. Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm

8. Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN: 9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false

9. http://preachan.tripod.com/knights1.html

10. http://www.gutenberg.org

11. Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

12. http://www.gutenberg.org/files/82/82-h/82-h.htm

13. http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381

14. http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/

15. http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm

16. http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305

17. Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting, http://www.thearma.org/essays/Causes.htm

18. Knights Code of Chivalry, http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm

19. Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War,http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm

20. Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too,http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/

21. Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters,http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/

22. Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74

23. Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html

24. Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467 http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm

25. The limits of anti-violence slogans,http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/


נספח 1 – מראי מקום, מתוך Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

מתוך פרק 5:

While Isaac thus stood an outcast in the present society, like his people among the nations, looking in vain for welcome or resting place, the pilgrim who sat by the chimney took compassion upon him, and resigned his seat, saying briefly, "Old man, my garments are dried, my hunger is appeased, thou art both wet and fasting." So saying, he gathered together, and brought to a flame, the decaying brands which lay scattered on the ample hearth; took from the larger board a mess of pottage and seethed kid, placed it upon the small table at which he had himself supped, and, without waiting the Jew's thanks, went to the other side of the hall;—whether from unwillingness to hold more close communication with the object of his benevolence, or from a wish to draw near to the upper end of the table, seemed uncertain.

Had there been painters in those days capable to execute such a subject, the Jew, as he bent his withered form, and expanded his chilled and trembling hands over the fire, would have formed no bad emblematical personification of the Winter season. Having dispelled the cold, he turned eagerly to the smoking mess which was placed before him, and ate with a haste and an apparent relish, that seemed to betoken long abstinence from food.

מתוך פרק 33:

… The Captain shook his head.

"Sir Prior," he said, "thou blowest a merry note, but it may not ransom thee—we cannot afford, as the legend on a good knight's shield hath it, to set thee free for a blast. Moreover, I have found thee—thou art one of those, who, with new French graces and Tra-li-ras, disturb the ancient English bugle notes.—Prior, that last flourish on the recheat hath added fifty crowns to thy ransom, for corrupting the true old manly blasts of venerie."

"Well, friend," said the Abbot, peevishly, "thou art ill to please with thy woodcraft. I pray thee be more conformable in this matter of my ransom. At a word—since I must needs, for once, hold a candle to the devil—what ransom am I to pay for walking on Watling-street, without having fifty men at my back?"

"Were it not well," said the Lieutenant of the gang apart to the Captain, "that the Prior should name the Jew's ransom, and the Jew name the Prior's?"

"Thou art a mad knave," said the Captain, "but thy plan transcends!—Here, Jew, step forth—Look at that holy Father Aymer, Prior of the rich Abbey of Jorvaulx, and tell us at what ransom we should hold him?—Thou knowest the income of his convent, I warrant thee."

מתוך פרק 29, אייבנהו ורבקה מתווכחים על אבירות:

"Rebecca," said Ivanhoe, "thou hast painted a hero; surely they rest but to refresh their force, or to provide the means of crossing the moat—Under such a leader as thou hast spoken this knight to be, there are no craven fears, no cold-blooded delays, no yielding up a gallant emprize; since the difficulties which render it arduous render it also glorious. I swear by the honour of my house—I vow by the name of my bright lady-love, I would endure ten years' captivity to fight one day by that good knight's side in such a quarrel as this!"

"Alas," said Rebecca, leaving her station at the window, and approaching the couch of the wounded knight, "this impatient yearning after action—this struggling with and repining at your present weakness, will not fail to injure your returning health—How couldst thou hope to inflict wounds on others, ere that be healed which thou thyself hast received?"

"Rebecca," he replied, "thou knowest not how impossible it is for one trained to actions of chivalry to remain passive as a priest, or a woman, when they are acting deeds of honour around him. The love of battle is the food upon which we live—the dust of the 'melee' is the breath of our nostrils! We live not—we wish not to live—longer than while we are victorious and renowned—Such, maiden, are the laws of chivalry to which we are sworn, and to which we offer all that we hold dear."

"Alas!" said the fair Jewess, "and what is it, valiant knight, save an offering of sacrifice to a demon of vain glory, and a passing through the fire to Moloch?—What remains to you as the prize of all the blood you have spilled—of all the travail and pain you have endured—of all the tears which your deeds have caused, when death hath broken the strong man's spear, and overtaken the speed of his war-horse?"

"What remains?" cried Ivanhoe; "Glory, maiden, glory! which gilds our sepulchre and embalms our name."

"Glory?" continued Rebecca; "alas, is the rusted mail which hangs as a hatchment over the champion's dim and mouldering tomb—is the defaced sculpture of the inscription which the ignorant monk can hardly read to the enquiring pilgrim—are these sufficient rewards for the sacrifice of every kindly affection, for a life spent miserably that ye may make others miserable? Or is there such virtue in the rude rhymes of a wandering bard, that domestic love, kindly affection, peace and happiness, are so wildly bartered, to become the hero of those ballads which vagabond minstrels sing to drunken churls over their evening ale?"

"By the soul of Hereward!" replied the knight impatiently, "thou speakest, maiden, of thou knowest not what. Thou wouldst quench the pure light of chivalry, which alone distinguishes the noble from the base, the gentle knight from the churl and the savage; which rates our life far, far beneath the pitch of our honour; raises us victorious over pain, toil, and suffering, and teaches us to fear no evil but disgrace. Thou art no Christian, Rebecca; and to thee are unknown those high feelings which swell the bosom of a noble maiden when her lover hath done some deed of emprize which sanctions his flame. Chivalry!—why, maiden, she is the nurse of pure and high affection—the stay of the oppressed, the redresser of grievances, the curb of the power of the tyrant—Nobility were but an empty name without her, and liberty finds the best protection in her lance and her sword."

מתוך פרק 37:

"I was not born," she said, "father, the wretch that thou now seest me. I was free, was happy, was honoured, loved, and was beloved. I am now a slave, miserable and degraded—the sport of my masters' passions while I had yet beauty—the object of their contempt, scorn, and hatred, since it has passed away. Dost thou wonder, father, that I should hate mankind, and, above all, the race that has wrought this change in me? Can the wrinkled decrepit hag before thee, whose wrath must vent itself in impotent curses, forget she was once the daughter of the noble Thane of Torquilstone, before whose frown a thousand vassals trembled?"

"Thou the daughter of Torquil Wolfganger!" said Cedric, receding as he spoke; "thou—thou—the daughter of that noble Saxon, my father's friend and companion in arms!"

"Thy father's friend!" echoed Urfried; "then Cedric called the Saxon stands before me, for the noble Hereward of Rotherwood had but one son, whose name is well known among his countrymen. But if thou art Cedric of Rotherwood, why this religious dress?—hast thou too despaired of saving thy country, and sought refuge from oppression in the shade of the convent?"

"It matters not who I am," said Cedric; "proceed, unhappy woman, with thy tale of horror and guilt!—Guilt there must be—there is guilt even in thy living to tell it."

"There is—there is," answered the wretched woman, "deep, black, damning guilt,—guilt, that lies like a load at my breast—guilt, that all the penitential fires of hereafter cannot cleanse.—Yes, in these halls, stained with the noble and pure blood of my father and my brethren—in these very halls, to have lived the paramour of their murderer, the slave at once and the partaker of his pleasures, was to render every breath which I drew of vital air, a crime and a curse."

"Wretched woman!" exclaimed Cedric. "And while the friends of thy father—while each true Saxon heart, as it breathed a requiem for his soul, and those of his valiant sons, forgot not in their prayers the murdered Ulrica—while all mourned and honoured the dead, thou hast lived to merit our hate and execration—lived to unite thyself with the vile tyrant who murdered thy nearest and dearest—who shed the blood of infancy, rather than a male of the noble house of Torquil Wolfganger should survive—with him hast thou lived to unite thyself, and in the hands of lawless love!"

"In lawless hands, indeed, but not in those of love!" answered the hag; "love will sooner visit the regions of eternal doom, than those unhallowed vaults.—No, with that at least I cannot reproach myself—hatred to Front-de-Boeuf and his race governed my soul most deeply, even in the hour of his guilty endearments."

"You hated him, and yet you lived," replied Cedric; "wretch! was there no poniard—no knife—no bodkin!—Well was it for thee, since thou didst prize such an existence, that the secrets of a Norman castle are like those of the grave. For had I but dreamed of the daughter of Torquil living in foul communion with the murderer of her father, the sword of a true Saxon had found thee out even in the arms of thy paramour!"

מתוך פרק 23:

"Alas! fair Rowena," returned De Bracy, "you are in presence of your captive, not your jailor; and it is from your fair eyes that De Bracy must receive that doom which you fondly expect from him."

"I know you not, sir," said the lady, drawing herself up with all the pride of offended rank and beauty; "I know you not—and the insolent familiarity with which you apply to me the jargon of a troubadour, forms no apology for the violence of a robber."

"To thyself, fair maid," answered De Bracy, in his former tone—"to thine own charms be ascribed whate'er I have done which passed the respect due to her, whom I have chosen queen of my heart, and lodestar of my eyes."

מתוך פרק 24:

"Fair flower of Palestine," replied the outlaw, "these pearls are orient, but they yield in whiteness to your teeth; the diamonds are brilliant, but they cannot match your eyes; and ever since I have taken up this wild trade, I have made a vow to prefer beauty to wealth."

"Do not do yourself such wrong," said Rebecca; "take ransom, and have mercy!—Gold will purchase you pleasure,—to misuse us, could only bring thee remorse. My father will willingly satiate thy utmost wishes; and if thou wilt act wisely, thou mayst purchase with our spoils thy restoration to civil society—mayst obtain pardon for past errors, and be placed beyond the necessity of committing more."

"It is well spoken," replied the outlaw in French, finding it difficult probably to sustain, in Saxon, a conversation which Rebecca had opened in that language; "but know, bright lily of the vale of Baca! that thy father is already in the hands of a powerful alchemist, who knows how to convert into gold and silver even the rusty bars of a dungeon grate. The venerable Isaac is subjected to an alembic, which will distil from him all he holds dear, without any assistance from my requests or thy entreaty. The ransom must be paid by love and beauty, and in no other coin will I accept it."

מתוך פרק 8:

"And now," said Locksley, "I will crave your Grace's permission to plant such a mark as is used in the North Country; and welcome every brave yeoman who shall try a shot at it to win a smile from the bonny lass he loves best."

He then turned to leave the lists. "Let your guards attend me," he said, "if you please—I go but to cut a rod from the next willow-bush."

Prince John made a signal that some attendants should follow him in case of his escape: but the cry of "Shame! shame!" which burst from the multitude, induced him to alter his ungenerous purpose.

Locksley returned almost instantly with a willow wand about six feet in length, perfectly straight, and rather thicker than a man's thumb. He began to peel this with great composure, observing at the same time, that to ask a good woodsman to shoot at a target so broad as had hitherto been used, was to put shame upon his skill. "For his own part," he said, "and in the land where he was bred, men would as soon take for their mark King Arthur's round-table, which held sixty knights around it. A child of seven years old," he said, "might hit yonder target with a headless shaft; but," added he, walking deliberately to the other end of the lists, and sticking the willow wand upright in the ground, "he that hits that rod at five-score yards, I call him an archer fit to bear both bow and quiver before a king, an it were the stout King Richard himself."

"My grandsire," said Hubert, "drew a good bow at the battle of Hastings, and never shot at such a mark in his life—and neither will I. If this yeoman can cleave that rod, I give him the bucklers—or rather, I yield to the devil that is in his jerkin, and not to any human skill; a man can but do his best, and I will not shoot where I am sure to miss. I might as well shoot at the edge of our parson's whittle, or at a wheat straw, or at a sunbeam, as at a twinkling white streak which I can hardly see."

"Cowardly dog!" said Prince John.—"Sirrah Locksley, do thou shoot; but, if thou hittest such a mark, I will say thou art the first man ever did so. However it be, thou shalt not crow over us with a mere show of superior skill."

"I will do my best, as Hubert says," answered Locksley; "no man can do more."

So saying, he again bent his bow, but on the present occasion looked with attention to his weapon, and changed the string, which he thought was no longer truly round, having been a little frayed by the two former shots. He then took his aim with some deliberation, and the multitude awaited the event in breathless silence. The archer vindicated their opinion of his skill: his arrow split the willow rod against which it was aimed. A jubilee of acclamations followed; and even Prince John, in admiration of Locksley's skill, lost for an instant his dislike to his person.

סמוך על אלתרמן שיגרום לקנאה להישמע טוב

לזכרונות ילדות יש נטיה להפתיע, לתפוס אותך כשאתה לא מוכן – וגם לגרום לך להבין פתאום דברים שלא הבנת פעם, כשמה ש"ידעת" אז אבל לא חשבת עליו מזמן, מתנגש חזיתית עם מה שאתה יודע היום.

ישבנו בארוחת בוקר, בעבודה, ומישהו התחיל לדבר על סוגים של משקאות אלכוהוליים; הזכירו ויסקי, בירה, עוד משהו, ומוסא שישב מולי אמר: "חוֹק". אמרתי "מה?", והוא חזר, הפעם בלי המבטא: "הוֹק". אמרתי: "הוק?" והוא אמר, זה סוג של יין חמוץ.

ומנבכי הזיכרון של פעם, בלי שהספקתי לחשוב, יצא לי מהפה:

"היא ניקתה גביעי ג'ין, כוסות ויסקי והוֹק
את עצמה לא ניקתה מעולם…"

וראיתי את החיוך של מוסא, כמו תינוק שזרקו לו סוכריה, שענה לי מייד:

"אבל יש לשער
עוללי המתוק
שהיתה נקיה מכולן"

והמשכנו להחליף בינינו שורות מהשיר, הכל-כך עצוב וכל-כך יפה הזה, שאלתרמן תרגם מברכט ואריק לביא ספק-שר-ספק-מדקלם מספר, עד שהגיע הזמן לחזור לעבודה; אבל אנקש לא יצאה לי מהראש כל היום, כל הזמן שמעתי בראשי, מהזיכרון, את אריק לביא מספר על… לא על מה שזכרתי. כי אני שמעתי ואהבתי את השיר כילד, ושום דבר בחיים של ילד קיבוצניק לא נתן לי את הרקע להבין מה המשמעות של "ג'נטלמנים קיבלוה בזול", או "כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך / הוא יאהב אולי עוד יותר". למרות שזכרתי את כל המלים בעל-פה, שנים לא חשבתי על השיר הזה, ועכשיו פתאום הוא נשמע  אחר.

בערב חיפשתי אותו ברשת. מצאתי את המלים, אבל לא מצאתי קובץ אודיו או וידיאו. חיפשתי בעברית, חיפשתי באנגלית, חיפשתי תחת "אריק לביא", ופתאום ראיתי את "הזר מקנא לחן רעייתו". עוד שיר שלא שמעתי לפחות עשרים שנה.

כשהייתי ילד, לא ידעתי שמה שאני אוהב זה "שירים עבריים"; זה היה פשוט מה שאהבתי, לא נתתי  לזה שם. ואת אריק לביא אהבתי בגלל הקול, ההגשה; הוא לא היה שר, אלא מספר בשיר. רק יוסי בנאי דמה לו בכישרון, אבל בנאי היה יותר שחקן וקריין ולביא היה יותר זמר. שניהם ענקים שאיבדנו… ב"הזר" אהבתי את השירה, הלחן, הרבה לפני שהבנתי את המלים. כי זה אלתרמן, וגם אם העברית שפת אמך, בלי לחשוב על כל מילה לא תבין, וכילד פשוט לא חשבתי; רק כבוגר, כשבשיחה מקרית על אלתרמן מורה לספרות אמרה לי ש"הזר" הוא המת, המקנא לאשתו החיה מקברו, הבנתי מה בעצם השיר אומר, וקיבלתי צמרמורת.

הקשיבו לשיר, קראו את המלים, וחשבו עליהן. ואז חשבו שוב, ואז עוד פעם.

http://www.youtube.com/watch?v=C1N9tquG4XQ

וואו, איך שהוא ידע לכתוב, ואיך שהוא ידע לשיר

אני חושב על הקנאה המטורפת הזו, שאינה ענין של אהבה אלא של בעלות, של חוסר הפרדה מוחלט בין "אני" לבין "היא".

אני חושב על השיר המדהים הזה, על ההבדל העצום שבין שלושת הבתים הראשונים לשורה האחרונה.
אני חושב על כותרות בעיתונים, שמספרות על אנשים שבשבילם הטירוף הזה היה מציאות.
אני חושב על זה שאם לאלתרמן היה פסיכולוג הוא היה מורה אולי לאשפז אותו.
אני חושב על זה שאם היה כותב זאת היום, סביר שלא היה מולחן, ודאי שלא היה מושר, ובטוח שלא היה מושמע ברדיו או בטלויזיה.
לא רק שלא פוליטיקלי  קורקט, אולי אפילו מסית לרצח…

ואני חושב על השפה המדהימה שלו.
על היכולת לומר כל כך הרבה בכל כך מעט מלים.
על היכולת לטעון מלים במשמעות שלא היית חושב עליה בשום הקשר אחר.
על היכולת לגרום לי, הקורא ושומע, לאהוב את השיר למרות מה שהוא אומר.

כילד, שמעתי פעם את "ניגון עתיק" ואמרתי לאבא "איזה שיר יפה".
"זה שיר נורא", אמר לי אבא.
ואני, שהייתי רק ילד מקיבוץ שלא שמע על נשים שנרצחו ע"י בעליהן, עניתי לו, "אבל בכל זאת זה שיר נהדר".

והיום, כמבוגר, אני שומע, וקורא, ומבין, ומקבל צמרמורת…

ועדין זה שיר נהדר.
סמוך על אלתרמן שיגרום לקנאה להישמע טוב.

ואז את מנצחת

אמי, אחותי, אשתי או בתי

יש הגדרות חוקיות ברורות למה נחשב להטרדה מינית, אבל בכל הקשר שאינו משפטי אפשר בשקט לשים אותן בצד ולהתמקד בהגדרה ברורה, שכל אחד יבין: הטרדה מינית היא כל מה שהיה שלא הייתי מוכן שיעשו לאמי, אחותי, אשתי או בתי. ההגדרות המשפטיות חשובות למקרים שרוצים לתבוע מישהו; ההגדרה הפשוטה הזו מספיקה כשמנסים להבהיר לאדם מהרחוב על מה בעצם מדובר.

בכל מקום בו יש גברים בעמדת כוח ונשים בעמדת נחיתות, יש אפשרות שאותם גברים ינצלו את מעמדם להטריד מינית את הכפופות להם. בצבא, באקדמיה, בעבודה (PDF), בכל מקום.למרות החקיקה המתקדמת והפרשיות המתגלות בעיתונות, יש מי שחושב שזה “בסדר” להעיר לאשה על המראה שלה תוך התייחסות מינית ((לא “שמלה יפה לבשת היום”, זה בסדר, אלא “השמלה היפה הזו מבליטה לך את החזה”)), או להעיר הערות עם אופי מיני בהקשר לאישה ((“שבי פה, ישבן כמו שלך צריך כיסא נוח”)), או להעיר על היכולת של אישה בהקשרים מיניים ((“החזה לא מפריע לך להגיע להגה?”)).

זה יכול לקרות – וקורה – בכל מקום; אבל אני עוסק באמנויות לחימה, עולם אמנויות הלחימה חשוב לי, ואני רוצה למנוע הטרדות דוקא בעולם הזה. וזה לא קל. ארבעה דיונים על נשים באמנויות לחימה היו בשבוע האחרון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, (123, 4); האחרון, שהתחיל בעקבות הרשימה שלי, “גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?”, הראה כמה הנושא נפיץ: במקום לדון על אתיקה של מורים ביחס לתלמידות בעולם אמנויות הלחימה, הדיון נמשך הצידה לפסים אישיים.

אבל הנושא הזה חשוב מכדי שנעזוב אותו. אין שום סיבה שנשים ייתקלו בהטרדות מיניות כשהן רוצות ללמוד אמנות לחימה. בצבא יש בכל יחידה קצין שתפקידו לטפל בנושא ההטרדות המיניות; בכל משרד ממשלתי, בכל בית חולים יש שלטים המורים למי לפנות במקרה של הטרדה; בכל מוסד אקדמי יש כללי אתיקה ברורים לנושא הזה ((הם לא תמיד מטופלים כראוי, וראו מה שכתבה אורית קמיר: http://2nd-ops.com/orit/?p=65678 – אבל לפני עשר שנים הם לא היו מטופלים בכלל. אמנם דברים זזים לאט, אבל יש התקדמות)).

 

ובעולם אמנויות הלחימה?

אם אישה רוצה ללמוד, ומדריך מטריד אותה, אל מי היא יכולה לפנות? לארגונים הגדולים (ג’ודו, טאיקוונדו, קראטה…) יש מוסדות ארגוניים, אבל מי שהתלמידה רואה בפועל – מי שמייצג את ההיררכיה הארגונית – זה המורה/מדריך/מאמן הישיר. הוא ותיק בארגון הרבה יותר ממנה, סביר שהוא מכיר היטב את בעלי התפקידים במוסדות, לפעמים הם מורים לשעבר שלו או תלמידים שלו. מידת השפעתו עליהם גדולה בהרבה מזו של תלמידיו. הוא זה שמלמד טכניקה חדשה (או לא), הוא זה שמקדם או מונע קידום, הוא זה שמחליט מי תצא לתחרויות ומי תישאר בבית; הוא קובע מי תופנה לקורס מדריכים, מי תתחיל לעזור בהדרכה בפועל, מי תקבל קבוצה להדריך בעצמה, ועוד ועוד. בדרך כלל הוא המדריך היחיד בטווח נסיעה סביר בשיטה אותה הוא מלמד; אם היא תרצה לעבור למורה/מאמן/מדריך אחר, היא עלולה לגלות שהמדריך המטריד מכיר את המדריך החדש וסיפר לו עליה דברים שיימנעו מהמאמן החדש לקבל אותה. יש מאמנים שמסרבים לבקשת תלמידים לעבור אליהם ממאמן אחר, כדי לא להסתכסך איתו. בספורט התחרותי יש גם ענין של חברוּת במועדונים, כאשר ספורטאים החתומים במועדון מסויים יידרשו לשלם קנס גבוהה אם ירצו לעבור למועדון אחר, אם בכלל זה יתאפשר להם.

בשיטות שבהן אין ארגון גדול ומסודר (יתכן שהמורה המטריד הוא המייסד והסמכות העליונה, או הנציג היחיד בארץ של ארגון שבסיסו בחו"ל, או שהוא פשוט לא קשור לאף ארגון), המצב קשה עוד יותר; למעשה, אין לאן לפנות מחוץ לקבוצה.

אישה שרוצה ללמוד אמנות לחימה ומגלה אחרי זמן שהמורה מטריד אותה, נמצאת בבעיה גדולה מאוד; לפעמים הדרך היחידה להפסיק את ההטרדה היא לעזוב את המורה, כלומר להפסיק להתאמן. עבור מישהי שמצאה את האומץ להישאר אצל מורה מטריד לאורך זמן, עזיבת הלימודים משמעה לוותר על כל מה שהשיגה בעמל רב: דרגה, הכרה מקצועית, אפשרות קידום ועוד. לפעמים זה כרוך גם בהפצת שמועות על המוטרדת, שיכולות לכלול הכל – החל מהאשמות בהתנהגות מופקרת (("היא הביאה את זה על עצמה בהתנהגות שלה")) וכלה בהאשמות בחוסר-נאמנות לארגון, לקבוצה, למורה, ואפילו האשמות פליליות.

חשוב גם לזכור שלא רק מורים מטרידים; בקבוצה אחת אותה לימדתי, לפני מספר שנים, היה מקרה שתלמיד הטריד תלמידה. לצערי היא לא ספרה לי בזמן המקרה, אלא רק חצי שנה אחרי שהתלמיד המטריד עזב (מסיבותיו; הוא לא סיפר לי למה). לשמחתי, היא נפנפה אותו מעליה בלי שום בעיה והוא לא היה עקשן או אלים. אבל אם תלמיד שלי יכול היה להטריד תלמידה שלי, בקבוצה שלי, זה יכול לקרות גם בקבוצה שלכם.

איך למנוע את זה?

ראשית, כדאי שבכל ארגון תהיה כתובת ברורה לטיפול בנושאים האלה, ושלאנשים הנושאים בתפקיד יהיו גם שיניים מעוגנות בתקנון הארגון. גם בארגונים קטנים (אפילו קבוצה אחת של מורה אחד), שלט ברור בנוסח "הוטרדת מינית בקבוצה? פני אל XYZ " יהיה מספיק בשביל לשדר לכל התלמידים בקבוצה מסר ברור ולחסוך הרבה אי-נעימויות.

שנית, לדעת שזה לא בסדר שקורים דברים כאלה. לקוות שזה לא קורה בארגון / קבוצה שאת חלק מהם, שהמורה שלך לא כזה, אבל אם את רואה סימנים לזה, לא לשתוק! להעיר, לשאול אם "נראה לכם שזה בסדר?"; אם התגובה תהיה השתקה וביטול, זה סימן די ברור שמובילי הקבוצה/הארגון לא חושבים שהנושא ראוי להתייחסות. או שהם מטרידים בעצמם, או שלא אכפת להם שאחרים מטרידים לידם, או שאין להם מושג בכלל מה היא הטרדה מינית. אם אפשר לדבר איתם, כדאי לנסות – אבל לא מול כל הקבוצה (אין צורך להכניס אף אחד לפינה), וגם לא לבד. שיחות על הנושא הזה צריכות עדים ותיעוד (("יומני היקר, היום קיימתי שיחה עם X ו-Y על היחס לנשים בקבוצה…")). יש להסביר למובילי הקבוצה/ארגון כמה התנהגותם פוגעת בנשים, אינה אתית וראויה למורה וגם פוגעת בהם כלכלית כי היא מרחיקה תלמידות, שהן, אם לא שום דבר אחר, לפחות מקור הכנסה. צריך גם להסביר ששום דבר אינו סוד – אם המורה מנסה להשכיב תלמידות, כל התלמידות יודעות על זה. כל אחת מהן יכולה לדבר, ושמו הטוב של המורה ייפגע.

אם אין תוצאות, ונראה שמובילי הקבוצה מסרבים להבין שהגיעה המאה ה-21, צריך להסביר להם בצורה ברורה את הסיבות לעזיבה, ופשוט ללכת משם. אין טעם להישאר בקבוצה של מורה מטריד.

אבל גם אין סיבה שכל המורים המטרידים ימשיכו להנות מעוד ועוד תלמידות ומשם טוב ונקי. ארועים של הטרדה מינית אפשר וצריך לתעד, ולספר עליהם. במקרה שאפשר, צריך לתבוע לדין, וגם לדרוש פיצויי כספי על עגמת נפש.

זה קשה, זה אומר לעמוד בחקירה פלילית ומשפטית, ואני – הגבר שממליץ על זה – לא יכול לדעת כמה זה משפיל. אבל אם לא נצעק זה יימשך. לכל אישה יש זכות לחיים בכבוד, וחלק מהכבוד הוא שלא יתייחסו אלייך כאל אובייקט מיני; אבל בעולם שלנו זכויות לא נותנים, צריך לקחת אותן. אני בטוח, שאחרי כמה מקרים שתלמידות ייתבעו מורים מטרידים, נתחיל לראות שינוי בגישה גם אצל מורים שלא נתבעו.

כך היה בצבא, כך היה בממשלה, כך באקדמיה: צריך כמה מקרים ראשונים שיעשו רעש ויגרמו לאנשים לחשוב, אם מה שהם עושים עלול לסבך אותם. ואז מתחילים לראות את השינוי.

איך אמר גאנדי?

"בהתחלה מתעלמים ממך,
אחר-כך לועגים לך,
אחר-כך נלחמים בך,
ואז את מנצחת."


גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?

"הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לי!" – מיוחס לספירו אגניו ((ספירו תאודור אגניו (Spiro Agnew), או בשמו המקורי, ספירוס אנגנוסטופולוס (9 בנובמבר 1918 – 17 בספטמבר 1996) – סגן נשיא ארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בין השנים 1969-1973. לאחר קריירה מטאורית ומצליחה, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ולפרוש מהחיים הפוליטיים עקב אישומים בהעלמת מס ולקיחת שוחד.)).

רמון והנשיקה, קצב ומעשי האונס, אייל בן-ארי והסטודנטיות – כל מיני דברים שפעם היו… לא מותרים, ממש לא מותרים, לפחות לא רשמית, אבל… העלימו מהם עין כל עוד אפשר היה – היום כבר לא. הדיונים שהתפתחו לאחרונה על שילוב נשים באמנויות לחימה, בתפוז (123), כאן אצלי ובבלוג של אל הלב), היו, מסתבר, רק קצהו הנגלה של הקרחון; מסרים ומיילים שקיבלתי מאחורי הקלעים הראו לי שיש הרבה נשים עם בטן מלאה על מורים שונים (גברים) ויחסם לנשים. הערה שכתבתי בסוף הודעה באחד הדיונים (("סיפרה לי מישהי במייל על מורה, מוערך ובעל שם, שנהג להעיר הערות שוביניסטיות ולספר בדיחות סקסיסטיות לפני ואחרי שיעורים. לא בזמן השיעור, אז היה קורקטי לגמרי, אבל התנהגותו לפני ואחרי יצרה אווירה מסויימת בקבוצות אותן לימד. "במפתיע", הרבה תלמידות לא נשארו אצלו…" )), הקפיצה תלמידות של שלושה מורים שונים לנזוף בי על שסיפרתי על המורה שלהן – הן היו בטוחות ש"עכשיו הוא יידע שדיברתי אתך" וחששו מתגובתו. האמת היא שהתכוונתי דווקא למורה רביעי, עליו שמעתי מתלמיד גבר – אבל נראה שהכובע הזה בוער על יותר מראש אחד… בדיון הראשון, השתתפתי; בשני בעיקר קראתי (למרות שהתחלתי אותו), בשלישי, אולי החשוב יותר, לא השתתפתי עד עכשיו, אבל חיכיתי לניצוצות. והם הגיעו.

השאלה של "העגום" לגיטימית – מה אני יכול כבר ללמוד מעבודה עם אישה? הוא קיבל תשובות שונות, לגיטימיות גם הן. ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.

כי שינו את הכללים, הממזרים. הרי תמיד סיפרו בדיחות סקסיסטיות על בלונדיניות ומזכ(ק)ירות ופקידות פלוגתיות ונשים שלא יודעות לנהוג; ותמיד היו סרטים וסרטונים של פורנו-לייט על כל דבר וענין ((יש טענה שאומרת שאם דבר כלשהו קיים, יהיה איפשהו באינטרנט פורנו על הנושא)), אז מה קרה? פתאום אסור לצחוק קצת? אסור להתבדח? למה אתמול כן ועכשיו פתאום לא?

אז זהו, ששינו את הכללים. זה לא שאסור להתבדח, וכמו שכתבה בייבי יי גם לבדיחות סקסיסטיות יש מקום וזמן שהן מתאימות ומצחיקות, אבל לא בכל מקום, לא בכל זמן ולא – ממש לא – בלי שום הקשר ברור, בדיון על שילוב נשים באמנויות לחימה. ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה שמתחיל עם תלמידות ((לא רק עם שלו, ולא רק מעל גיל 18)), על עוד מורה שלוחץ יד (של אישה) ואז מלטף קצת, על עוד מורה שבשיעור עם תלמידות יפות אומר ש"מותר להוריד את החלק העליון של הגי ((בגד אימון יפני))"…

שינו את הכללים כי נמאס. שינו את הכללים כי אפשר. כי אם קודם אישה שהתלוננה זכתה לבוז, לטענות שהיא "מופקרת" ו"שונאת גברים", עכשיו ((למרות שהיא עדין זוכה לטענות האלה)) גם מקשיבים לה, ותובעים, ומרשיעים. שינו את הכללים כי יש נשים שחושבות ש"זכות האדם לכבוד" כוללת בתוכה גם את זכות האישה לא להיות אובייקט מיני כל הזמן לכל גבר, ובעיקר, בעיקר, כי אפשר. כי זכויות לוקחים ((לוקחות)), בכוח אם צריך, אחרת לא מקבלים אותן. גברים לא היו חושבים שיש דבר כזה "הטרדה מינית" – ושזה לא בסדר שיש דבר כזה – אילו נשים לא היו צועקות; גם אם המטריד עצמו מזועזע (למה?) כשזה קורה לאמו, אשתו, אחותו או ביתו, זה לא מפריע לו לעשות זאת לאמו-אשתו-אחותו-ביתו של אחר. אבל בעיקר, שינו את הכללים בשבילנו. לא בשבילנו הגברים, בשבילנו האנשים. בשביל שנהיה בני אדם. ואפילו אם זה רק בשביל שאימנו, אחותנו, אשתנו וביתנו לא יעברו את הזבל הזה בעצמן – זה שווה את המאמץ.

התחלתי ללמוד שיאצו אחרי שלוש שנים בטאי-צ'י, ומאז הם בשבילי אחד; ואחד הדברים עליהם שמו דגש בלימודי השיאצו בתמורות, היה נושא הגבולות בטיפול והרגישות לנושא של הטרדה מינית. לפעמים אני שוכח שלא כל מי שעוסק באמנויות לחימה הוא גם מטפל, או לפחות למד לטפל, אבל זה תחום שחייבים להזכיר אותו, להעלות אותו ולדון בו: יש דברים שלמורה/מאמן/מדריך אסור לעשות, ויש שלא כדאי לו לעשות, ויש דברים, שגם אם אינם פליליים, הם פשוט טמטום.

מה אסור?

אסור לאנוס, אסור לבצע מעשה מגונה ((לגעת נגד רצונה)), אסור להטריד מיניתאסור להעלים עין כשאחרים עושים זאת בנוכחותך או בידיעתך.

מה לא כדאי?

לא כדאי לפלרטט. לא כדאי להתחיל עם כל אישה שנותנת לך כבוד כי אתה מורה מוערך ((במיוחד אם אתה נשוי)), כשאישה לוחצת לך יד כדאי לשחרר את היד בזמן ולא ללטף אותה, כדאי לשמור בדיחות סקסיסטיות למתי שהן מתאימות (או לפחות למתי שאין נשים בסביבה), לא כדאי ליצור בקבוצה אווירה של "מילואימניקים חרמנים", וממש, ממשממש לא כדאי לבגוד באשתך –  ובמיוחד לא עם נשים נשואות.

למה זה לא כדאי?

  • כי זה מרחיק ממך תלמידות ((כלומר (גם) הכנסה));
  • כי זה גורם לך להיראות שוביניסט פרימיטיבי;
  • כי תמיד עלולה לבוא מישהי שתבין אותך "לא נכון" ותחשוב שאתה אנס ותתבע אותך;
  • כי אם אשתך תדע זה עלול לעלות לך בגט;
  • כי הרשת זוכרת המון, המון זמן, ואם אתמול היו עוטפים את הדגים בחדשות על קלונך, מחר תגלה שבפורום או בפייסבוק או בבלוגים זוכרים הכל ולא נותנים לשכוח, וכל מי שיכניס את שמך לגוגל יגלה את כל הטענות נגדך. גם אם הכל היה שקר, גם אם כבר שילמת את חובך לחברה, גם אם זה היה מזמן ויש התיישנות.

וגם כי מנהגים כאלה מבטיחים שדווקא אלה שהכי צריכות הגנה עצמית, לא יישארו אצלך מספיק זמן כדי להרוויח משהו מהידע שלך. לא חבל?

מה סתם מטומטם?

לא להבין ששינו את הכללים.

כי שינו אותם, ספירו, שינו אותם. ואם לא סיפרו לך קודם, כדאי שתדע: מה שאתמול עבר בשתיקה, מחר עלול לשלוח אותך לכלא, או לקומם עליך את כל העולם (ואשתך), או סתם לגרום לך להיראות כשוביניסט גס-רוח. אפילו אם אתה ממש לא כזה.

 

עדכון, 25.02.2011, 00:50:

כדי למנוע אי-הבנות, אני מאמץ (עם התאמות כהבנתי) את גישתו לתגובות של יואב קרני:

תגובות יתקבלו ברצון, אך אם לא יהיו ענייניות, יימנעו מהתקפות אישיות וינוסחו בשפה מנומסת, הן יימחקו.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
תודה.

 

עדכון, 25.02.2011, 23:10:

למען הסר ספק:
ההיכרות שלי עם יעקב דסקאלו (daskaliano) היא רק דרך מה שכתב בפורום. אף אחד מהמיילים שקיבלתי על התנהגות לא נאותה של מורים, לא דיבר עליו. לא כתבתי בשום מקום שהוא מתייחס רע לנשים, מעבר לציון הודעה שכתב בפורום לעיני כל. כתבתי את הפרשנות שלי להודעה האמורה, וכתבתי ברור שזו הפרשנות שלי:

"ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.
…..
ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…"
עד כאן מתוך הרשימה.

ושוב, למען הסר ספק: ב"עוד מורה ש…", אין הכוונה לדסקאלו.
אני לא מכיר את דסקאלו ואין לי מושג איך הוא מתייחס לנשים, בתור מאמן או בתור אדם.
אני יודע רק מה הוא כתב בפורום (למשל כאן), ואת זה כל אחד יכול לקרוא בעצמו ולשפוט לפי הבנתו.

 

מה נשים חושבות על הגנה עצמית לנשים?

ברשימה האחרונה הפניתי לדיון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, שהתחיל בהודעה של אישה שבקשה להתייעץ מה כדאי לה ללמוד כדי להתגונן; עלו דעות שונות והשרשור הפך לדיון על הדרישות מלימוד הגנה עצמית לנשים; כולם הסכימו שיש יחסית מעט מאוד נשים בתחום (בהשוואה לגברים), כולם הסכימו שככל שכמות ה"מגע המלא" באימון גדולה יותר כך אחוז הנשים קטן יותר, וכולם הסכימו שיש קבוצות בהם אחוז הנשים גבוה בהרבה מהממוצע, למרות שאחוז המגע המלא גבוה. חילוקי הדעות  נגעו להבדלים בין גברים לנשים ולשאלה עד כמה אפשר "ללכת לקראת" הנשים בלי לאבד לגמרי את המטרה (יכולת התגוננות אמיתית מול תוקף אגרסיבי) – או לחילופין, חלק טענו (כמוני) שבגלל החינוך שנשים מקבלות ויחס החברה לנשים "חזקות", אין ברירה אלא לאפשר לנשים להתחיל את הדרך בסביבה מוגנת ומעצימה הרבה יותר ממה שנחוץ לרוב הגברים.

ובכל הדיון הזה, קולן של הנשים כמעט שלא נשמע, וכאשר נשמע – כמעט שלא זכה להתייחסות. לבושתי, גם לא ממני.

וזה חבל מאוד, כי עם כל הידע המלומד והנסיון בהדרכה, אף גבר לא יודע איך אישה מרגישה כשהיא נכנסת בפעם הראשונה למקום בו מלמדים אמנות לחימה: מה יגרום לה להישאר? מה יבריח אותה? מה יקשה עליה להתמיד? מה יעזור לה להתמיד למרות הקושי?  ("הבן של קנגה", מורה (גבר) לקראטה קיוקושין, עלה על כמה נקודות חשובות. מן הסתם יש עוד)

אז החלטתי לרכז כאן את תגובות הנשים שהיו מפוזרות בשרשור על פני הודעות שונות בתגובה להודעות שונות; שתים מהמגיבות גם מלמדות אמנות לחימה והגנה עצמית לנשים.

לפני שאתן לתגובות הנשים לדבר בעד עצמן, אוסיף רק שחבל לי שבפורום אמנויות לחימה בתפוז, במיוחד בדיונים כאלה, קולן של הנשים הרבות העוסקות בהדרכת אמנויות לחימה לנשים בארץ מזה שנים, כמעט אינו נשמע. כל מדריכה שאי פעם פתחה קבוצה יודעת הרבה יותר על מה יגרום לנשים להמשיך להתאמן – ומה יגרום להן להפסיק – מהמנוסה שבמאמנים הגברים, ואם קולן יישמע ברמה הוא עשוי להביא לשינוי. נשים הן 50% מהשוק בארץ, וכל מדריך שיבין איך להכניס לקבוצתו עוד תלמידות יזכה, לכל הפחות, בתוספת הכנסה – שלא לדבר על מצווה.

=================

תגובה ראשונה, דוקא לא ממגיבה בפורום אלא מסר שקיבלתי מ"קוראת סמויה" שהעדיפה להישאר בעילום שם; המסר מובא כאן באישורה:

נשלח על ידי: **************
אל: דוד כפרי
נושא: שילוב נשים בא"ל
אמרת שזה לא רק עניין של גרעין קשה של נשים, אבל זה הרבה כן.
ככל שיש יותר בנות, יותר נעים לי. דבר ראשון, זה מנטרל את המחשבות בסיגנון "אם אני הבחורה היחידה בחדר כנראה שעשיתי משהו לא בסדר". דבר שני, זה מעלה את אחוז האנשים שאני יכולה לעשות איתם ספארינג בלי לפחד (יצא לי לעשות ספארינג עם בנות מפחידות, אבל פחות…)
ברור שצריך גם שהמאמן יהיה קשוב, אבל חלק מהסוד הוא פשוט % בנות גבוה מלכתחילה. ואם יש גם בנות ברמה גבוהה – אז בכלל נהדר.
בהקשר הזה, אני יכולה להגיד בתור אישה, שמה שאני צריכה מהמאמן זה שיוודא שלא יפוצצו אותי, שלא ילחץ עלי לעשות קרקע ושיימנע מהערות שובניסטיות. אבל בעצם את זה כל אחד צריך מכל מאמן.
דיון מעניין!

=================

תגובה ראשונה בפורום עצמו, מאת "בייבי יי, "
בייבי יי עוסקת בארניס – אומנויות לחימה פיליפיניות   http://www.arnis.co.il , ומדריכה להגנה עצמית לנשים
שאלה מצויינת יש לציין…
יש כאן אין ספור התייחסויות, ואני אתן כאן את דעתי האישית בלבד.
אני קוראת כאן הרבה על נשים בא"ל, ומה היחס של הנשים (קטן מין הסתם) אבל הבעיה היא, שאנו רואים את העולם שלנו, התחום שלנו, הדוג'ו שלנו, ושוכחים, שנערה ממוצעת, ואשה ממוצעת, פשוט אין לה שום נגיעה או רצון להתקרב לתחום, עקב כל הסיבות שציינת, שהן נכונות.
כן, אני מודעת לכך שיש נשים בא"ל, גם א"ל פחות רכות, וגם ב-bjj אגרוף וכו…אבל מעט, והן לא מייצגות.
בעמוד הקודם היה לנו דיון על חוגי בנים בנות, ונאמרו שם דברים מאד נכונים. ולכן אני חושבת שמגיל צעיר יש ללמד נשים ונערות שזה מותר, זה בסדר, וזה אחלה כייף שבעולם ! שלא מנחילים ערכים אלו, מגיל צעיר, ככה זה מקשה על נערה/אשה ממוצעת, לרצות אפילו, להתקרב לתחום הנ"ל, שהיא מתבגרת. נתנו כאן בעבר אין ספור דוגמאות, איך החברה מחנכת בנות צעירות, וכמה זה יוצר פער בעתיד. אין צורך להרחיב על כך.
שתי התייחסויות אחרות:
1. האם נכון להתחיל בקבוצה מעורבת ? דעתי האישית, במידה והבחורה אינה דתיה, או עברה ארוע טראומטי, אני כן ממליצה על קבוצה מעורבת, לא רואה בכך שום פסול. אבל כמובן שזה תלוי בכל אשה ורצונה.
2. לגבי נשים ועבודת קרקע. זה נכון שיש נשים בתחום (שאפו על כך ! ) אבל, לבחורה שעוסקת בא"ל, שלא שמה דגש רק על קרקע קשה להתאמן עם גברים, זה מביך, ולוקח לא מעט זמן להתרגל. זה אפשרי, אבל הרבה יותר קשה. אז קל וחומר לבחורה שלעולם לא עסקה בא"ל…זר (גבר) לא יבין זאת, שבחורה מגיעה ורוב המשפטים יתחילו במשפט: עכשיו את שוכבת על הגב ומפסקת רגליים.(התחלת תרגיל בסיסי)..מה לעשות.
=================
תגובה שניה, גם מאת בייבי יי:
שלום רון בייבי יי
אתה בעצם מאשש את דברי, נשים, שעסקו בג'ודו, במיוחד אלו שהתחילו בגיל צעיר יחסית, רגילות יותר לעניין של המגע, ואז הכל מצויין, וההבדלים הם מינוריים.
אולם, השאלה שלנו היא – כיצד אפשר להכניס נשים, שלא עסקו לעולם, בסוג א"ל כלשהיא, כן לתחום. אלו הן כמעט הכלל לצערי.
ולהן יש יותר בעיה של מגע וכו וכו…
למעט בחורות שעוסקות ב-bjj באופן קבוע במשך תקופה ארוכה, האמן לי, שאין לך מושג מה עובר להן בראש בכל התנוחות הבסיסיות, אני מסכימה שבמהלך אימון, שהכל זורם ורץ להגדרתך, זה לא נעלם, ומתפוגג, אך הופך למשני…אבל, כמה בחורות כאלו יש ? כמה בחורות שלא התחילו בגיל מאד צעיר ניגשות דבר ראשון לא"ל בקרקע ? מעטות…
השאלה יכולה להיות אפילו פשוטה יותר : נסה לעשות סקר בקרב בחורות שכן עוסקות בא"ל, ולא עוסקות בא"ל עם קרקע באופן קבוע , האם תהיה להן בעיה, ואם הן יענו בחיוב, מדוע תהיה להן בעיה ?
=================
תוגבה שלישית, מאת לי לביא רמירז, מורה לאייקידו החיה ומלמדת בארה"ב:
דוגמא אחת לסקר ‬    לי לביא רמירז
התאמנתי בג'ודו במשך מספר שנים בשנות העשרה שלי, ואז לא היתה לי שום בעיה עם עבודת קרקע.
בשנה האחרונה התנסתי פעמיים ב- BJJ ואכן לא הרגשתי נח (במיוחד בהתחלה).
לא יכולה להסביר למה. התגברתי אמנם אחרי כרבע שעה, אבל בכל זאת לא הרגשתי לגמרי נח.
אז הנה כמה הכללות שקשה להמנע מהן:
נשים שגדלו רוב חייהן על "תהיי יפה, עדינה ואלגנטית" יעדיפו פעילויות כמו בלט, יוגה, טאי צ'י.
ילדות ניזונות מהרבה סיפורים שיבוא הנסיך ויציל אותן. כמעט ואין סיפורים בהן הן מצילות את עצמן.
החיצוניות (יפה, מטופחת, מושכת) מודגשת חזק ע"י הסביבה, בין אם זו שכונת יוקרה ובין אם שכונת עוני.
דברים אלה היו נכונים לאורך ימי ההיסטוריה, ואינני יודעת אם זו התנייה חברתית או משהו גנטי.
בכל מקרה, בדוג'ו שלי יש פחות מ-30% נשים, שזה יחסית אחוז גבוה מהממוצע, ואני חושבת שזה לאור העובדה שאני מורה-אישה וכן בגלל שאייקידו נחשבת לא"ל לא מעמתת, לא אגרסיבית ולא תחרותית.
לא נראה לי שאפשר לשנות את המצב אם החברה תמשיך להלעיט נשים במסרים כמו: להיות יפה חשוב יותר מלהיות חזקה, להיות מושכת עדיף מאשר להיות עצמאית, קוסמטיקה עדיפה על זיעה.
אז, הנה, שוב אנחנו חוזרים לחינוך וערכים…
=================
תגובה רביעית, מאת "גמדים קטנים":
את חושבת שיש קשר? גמדים קטנים
אני לא מבינה מה הקשר בין הרתיעה של נשים מאומנות לחימה (משהו שאני מאמינה שהתגברתי עליו) לבין הרתיעה מעבודת קרקע עם בנים (משהו שלא התגברתי עליו, למרות שניסיתי כמה פעמים).
אני גם תוהה האם גם בנים מרגישים את חוסר הנוחות שאני מרגישה בעבודת קרקע, כשהם עובדים איתי.
=================
תגובה חמישית, לי לביא רמירז:
אולי כן. לי לביא רמירז
אני חושבת שעבודת קרקע יש בה את הקושי הרב ביותר להסתגלות בא"ל. קשיים אחרים להסתגלות: מכות, סימנים כחולים, אגרסיביות, גבריות, פציעות ועוד.
ועוד לגבי אחוזים מהדוג'ו שלנו, אחוז הנושרות קטן בהרבה מהנושרים, כך שאחוז המתאמנות אצלנו הולך וגדל משנה לשנה.
איך להביא עוד נשים לא"ל? כמו שרובנו הסכמנו פה בשרשור – נושא לא פשוט.
אני מתחילה ללמד כיתת הגנה עצמית לנשים, שמתרכזת בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים.
אחד מתלמידיי, שהוא שוטר, ייתן חומר רקע על תקיפות, סיפורי הצלחה, סיפורים של תקיפות שלא נהדפו ותוצאותיהן, דיווח למשטרה ולגורמים אחרים וכו'.
אדבר על הבחירה בין להכנע ולהלחם, ועל המחירים שמשלמים על בחירה זו או אחרת.
ארחיב על ההתניות החברתיות עליהן חונכנו, ואיך לשבור דרכן במצב של סכנה, ניצול מיני, והטרדות למינהן.
אמליץ על בחינה פנימית מראש של "מה אני מוכנה לעשות אם…", ולקבלת ה-aftermath שנובע מהבחירה.
אתן מספר קטן ופשוט של כלים (שימוש בקול, תרגולות יד ריקה, ניצול הפלינצ', המלצה על כלי נשק והרתעה וכו').
אולי נשים אילו לא יגיעו להיות מתאמנות מן השורה (ואולי כן), אבל אני מקווה שלאחר הכיתה תראנה את הנושא מזוית שונה.
=================
תגובה שישית, של NAT:
שעניין המגע לא נעלם,אלא הופך למשני. תמיד יש ונשארים מצבים מסוימים שגם מישהי מנוסה תרגיש אולי קצת מוזר.
מניסיוני,כשרק התחלתי להתאמן בbjj, אני דווקא תמיד חשבתי שלשני בנים חלק מה"תנוחות" (כמו גארד) אמורות להיות יותר מביכות 🙂
מה שיכול לעזור בהתחלה לבחורה חדשה שכן רוצה ללמוד קרקע  – זה לעבוד עם בחורות אחרות בפעמים הראשונות ולאט לאט להתחיל להתרגל לעבוד עם בנים ,עם כאלה שיותר מנוסים ורגועים.
ככה או ככה, צריך לבוא עם ראש פתוח מלכתחילה ורצון ללמוד,ואז אחרי ההתחלה הקשה יחסית ואולי מביכה קצת,ברגע שמתחילים להכיר את המתאמנים האחרים ולהרגיש בנוח,המבוכה תייעלם והאימון יהפוך למהנה ומקצועי.
=================
באותו הדיון אבל במקום אחר, תגובה של "גמדים קטנים" להודעה הזו,  שכתב Boogieman :
אתה צודק, וכיף לקרוא‬    גמדים קטנים
לדעת שיש גם גברים שמקבלים את זה שהם לא מבינים…
אני לא מתאמנת בשביל הגנה עצמית, ואני לא אוהבת להתאמן בקרקע עם בנים. זה פשוט לא נעים לי, לא כי עברתי איזה חוויה קשה אלא כי אני לא אוהבת שנוגעים בי בנים (בהקשרים שאינם אינטימיים).
יצא לי לדבר על זה עם בנים, ורובם טוענים שלא היה מפריע להם לעשות תרגיל קרקע עם הומו מוצהר. יכול להיות – אבל גם להם היה הרבה פחות נעים לעשות תרגיל קרקע בקבוצה שבה כולם הומואים. איכשהו זה משנה.
(ההדגשה שלי, דוד כפרי)
=================
עד כאן "קול הנשים" בדיון ההוא. היו עוד הודעות שכתבו נשים אבל הן עסקו בדברים אחרים; אם החמצתי משהו, אפשר להשתמש בתגובות או במייל כדי לספר. אני מקווה שעוד נשים העוסקות בתחום יביעו את דעתן על הנושא ברשת (לא בהכרח בתפוז; הכל היום במרחק קליק אחד…). קולן יישמע, אם רק ישמיעו קול…

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

אלופת עולם ישראלית

הגר פיינר, ארבע פעמים רצופות אלופת העולם. את המועדון שלה רוצה העיריה לסגור כי הוא "לא מביא השגים". בארץ, חוץ מתחום די מצומצם של העוסקים בתחום, איש לא שמע עליה. בעולם, כל הפעילים ברמתה מתעסקים רק בהכנה לתחרויות; בארץ, היא נאלצת לעבוד לפרנסתה.

כי בישראל, מה שלא כדורגל או כדורסל לא מקבל כסף; ומה שהכי לא מקבל כסף, גם כשיש השגים, זה איגרוף.

ולא סתם איגרוף, אלא איגרוף נשים.

http://onlife.co.il/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94/13629/%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%A8-%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A8