ארכיון תג: ניר מלחי

קטה-קום-בה

רוני שפירא, אחד מותיקי המרכז, אחראי (עד כמה שאני יודע) על ההגדרה הזו: כך קוראים לקטה הראשונה של הבוקר, זו שאתה עושה עוד לפני הקפה. במקרה הזה, עוד לפני שהתעוררת(י) לגמרי…

הילדה העירה אותי ברבע לשש בבוקר, ביקשה חלב. קמתי להכין, והכל תפוס. אולי בגלל שבוע של חוסר פעילות (חמישה "גימלים" בגלל האצבע), אולי בגלל שכמה שבועות לא התאמנתי (אפילו לא החמש דקות ביום…), אולי פשוט בגלל עייפות, לא יודע. אבל הגב הולך ונתפס בשבוע האחרון, ושאר הגוף איתו. עשר דקות אחרי ההשכמה, הגוף מודיע לי: קטה. עכשיו. אחרת: שביתה.

הזזתי שני כיסאות, שמתי את הילדה על הספה והתחלתי. חשבתי שאעשה רק רבע, אבל הגוף החליט חצי. מי אני שאתלונן?

יש משהו מיוחד בתנועה הראשונה של הקטה, במיוחד בחלק הראשון שלה – הרמת ידיים עם הכנסת אויר. כמה שאתה יותר מנוסה, כך אתה יכול למשוך את הכנסת האויר הזו יותר זמן (כלומר, לעשות את התנועה יותר לאט). לא יודע כמה זמן לקח לי, ואלוהים יודע שאני רחוק מלהיות בכושר, אבל הילדה שאלה אותי מתי הטאי-צ'י הזה ייגמר כבר…? לא עניתי לה. האויר נכנס, ונכנס, ונכנס… והידיים עלו, ועלו, ועלו… הכל כאילו מעצמו, בלי אף טיפה של מאמץ מצידי – אני בכלל הייתי עסוק בלהשאיר את רוב המשקל על העקבים (יש לי נטיה לברוח קדימה). אולי זה מה שעשה את ההבדל.

והגוף זז, והידיים מרחפות באויר כאילו אין להן משקל. משהו מזכיר לי, שוב ושוב, לפתוח את האצבעות – חסר משהו בזרימה כשהן לא פתוחות מספיק, כפות הידיים לא מתחממות. הגב התפוס מוחה על משקל הידיים אבל בכתפיים אני לא מרגיש כלום. בצעד הראשון קדימה (שאיכשהו יוצא לאט) הילדה אומרת מהספה ש"צריך שיווי משקל ממש טוב בשביל מה שאתה עושה", ואני נזכר שהמורה אמר פעם שכדי לפתח שיווי משקל טוב צריך להתאמן על משטח שטוח, לא על אדמה או דשא; זה נראה לי תמיד ההיפך מההגיון, אבל אם מורה לאייקידו הגיע לאותה המסקנה, כנראה שהוא צדק.

צפוף קצת לקטה בסלון. אחרי "להוציא את המחט מקרקעית הים" אני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לא להיתקל בארון הספרים; את הבעיטה הצידה (לפני סוף החצי) אני צריך לעשות אל מעל לשולחן… אילו הייתי ממשיך לחצי השני, אני יודע מנסיון שהייתי צריך לתמרן שוב ושוב כדי למצוא מקום לכל הצעדים בקטה.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, חצי קטה היתה מספיקה בשביל לשחרר כל מה שהיה תפוס. היום, אחרי חצי קטה הרגליים כבר רועדות (מזכירות לי שכמה שבועות לא התאמנתי) ואני מפסיק. הגוף לא משוחרר, אבל לפחות ער.  מתארגנים ליום, מצחצחים שיניים עם הילדה, קפה לי, כריך בשבילה לגן, ומתחיל יום.

בשתים עשרה בלילה אני פתאום שם לב שהגב משוחרר. לגמרי. כמו שלא היה כבר כמה שבועות.

זה אומר שיהיה לי כוח להתאמן גם מחר?

נראה…

============

זה לגמרי לא קשור, אבל חשוב: http://www.shooky101.com/?p=66468

פה קואה, שינג אי, נוסטלגיה

עייפות נראית לפעמים כמו מצב חיים – לא דבר שמופיע בסוף היום, או באמצע, אלא מה שאני מתעורר איתו, קם לעבודה איתו, אוכל איתו, הולך לישון איתו. שבוע של עבודה (הרבה משמרות של 12 שעות), ילדים, הכנה לבחינה (יסודות המימון) – לא משאיר זמן לחשוב על אימון. זה שם, ברקע, כל היום – אני לא מסוגל לשבת, ללכת או לעמוד יותר מדקה בלי להיזכר במשהו מטאי-צ'י – אבל לחשוב על לעצור ולעשות אימון, זה לא. זה יותר מדי.

חמש דקות ביום, גיא אלוני יושב לי על כתף ימין ולוחש. למי יש כוח להקשיב לו?

חמש דקות ביום, ניר מלחי יושב לי על כתף שמאל. פעם חשבתי שאי-אפשר לא להקשיב לו; היום אני יודע שכמה שאני מעריך אותו, עייפות יכולה להשתיק אפילו אותו.

אתמול למדתי לבחינה עד 2:30 בבוקר. כשסוף-סוף הלכתי לישון, שלושה דברים שונים העירו אותי, שלוש פעמים שונות. ב-7:30 זה היה המעורר, צריך לקחת את הילדים לגן. כשאשתי והם יצאו, ישבתי ללמוד. ב-13:00 נשכבתי לישון שעה, בשלוש המבחן. בסוף יולי יהיו לי שלוש בחינות בשישה ימים, בינתים קצת זמן לנוח. סמסטר קיץ מתחיל ב-28.07.

ב-23:15, השניים על הכתפיים שלי כבר לא נותנים לשבת. במקום לישון, לא יודע למה, עשיתי פה-קואה. הדשא היבש מתחת לפנס מכוסה פרחים צהובים יבשים מהעץ הסמוך. אין כאן קטע שטוח, הכל מהמורות; קשה ללכת במעגל כאן. הסלולרי נזרק על האדמה, לסמן מרכז. הכלב של השכנים מתחיל לנבוח, לא מאמין לשטויות שאני עושה. אולי בגלל האדמה הלא-ישרה, אולי בגלל החלודה, קשה לי ללכת נמוך כמו שאני (כבר לא) רגיל. גיד אכילס , בחלק האחורי של הקרסול, צועק שיתלונן באו"ם. אנטישמי. מחשש לועדת חקירה, אני הולך יותר גבוה, אבל הירידות הנמוכות בשתי התנועות הראשונות באות בקלות.

פה קואה מאוד מגוון מבחינה תנועתית, פעם גבוה, פעם נמוך, פעם ישר ופעם מפותל. כיף. הנשימה מעמיקה, הגוף נמתח. מתחיל קצת להזיע… אבל הקרסול ואכילס שמזכירים לי לא להגזים, וגם הידיעה שאם אעשה יותר מעשר דקות לא אוכל להירדם שעתיים, גורמים לי לעצור אחרי הקאטה הראשונה.

פעם יכולתי לעשות דברים כאלה, עוד ועוד, בלי לחשוב בכלל.


זה לא היה ביצוע טוב, בטח שלא יחסית לרוב אלה שלמדו איתי; היום זה נראה לי כמו מדע בדיוני… אבל אימון יומי בשבילי היה שעתיים מינימום. אני אומר לעצמי שעוד אחזור לזה. שלוש שנים, אני עדין אומר לעצמי שאחזור לזה.

לא יודע אם אחזור ללמד, לטפל, לעבוד עם נוער בסיכון – אבל להתאמן, אני אחזור.

אני חייב לחזור.

ותודה לחנן על הקליפים!

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2