ארכיון תג: מסורת

הגרזן של סבא

עדכון 2, 30.12.2011, 15:20:

הרשימה הזו יושבת לי בראש כבר כמה שבועות, ולא מצליחה להתנסח. אתמול הצלחתי לנסח עד הסוף, אבל לא הצלחתי למצוא סיבה מיוחדת להעלות אותה לרשת; בסוף העליתי בלי לדעת למה… והרב אלישיב סיפק את התשובה.

הרב אלישיב דואג לשמור על המסורות של החרדים הליטאים-אשכנזים. סביר שהרב עובדיה יוסף לא ייצא נגדו, וכך גם החרדים הספרדים ייפנו לאותו הכיוון. לא ברור כמה ההוראה תתפוס – רבנים יצאו נגד הרבה דברים שהציבור שלהם כן עושה, החל מהכשרות מקצועיות לגברים, דרך רשיונות נהיגה לנשים ועד אינטרנט בבתים – אבל זו בהחלט "הצהרת כוונות": אסור לשנות את המסורת.

אז הנה, יש לי משהו להגיד בנושא…

בסוף הספר Men at Arms (זו רק תמונה קצרצרה מהספר, שראוי לקריאה מהרבה סיבות שאינן קשורות לרשימה זו. במלים אחרות, זה ספוילר אבל קטן), הפטריארך של אנק-מורפורק מראה לקפטן קארוט את כס המלכות של העיר, שלא נעשה בו שימוש כמה מאות שנים. הכס, שלכאורה נראה עשוי זהב נוצץ, מתגלה בבדיקה מקרוב כעץ מצופה עלה- זהב – אבל העץ הישן רקוב, מחורר על ידי תולעים וזמן, וברור שאם ישב עליו אדם, הכס יקרוס תחת המשקל.

המסורת מחייבת לשמור על הכס, גם אם אין מי שישב עליו; בית חשמונאי, שלקחו לידיהם את הנהגת העם בזמן המרד ביוונים,  נטלו לעצמם בתחילה את התואר "נשיא", כי לא היו מבית דוד ולכן, לפי המסורת, לא היו זכאים למלוכה. זה לא הפריע לצאצאיהם לקחת את התואר מלך, כשמעמדם היה חזק מספיק; עם כל הכבוד למסורת, אסור לתת לה להפריע לשאיפותיהם של בעלי הכוח וההשפעה…

כי טבעם של דברים הוא שמה שלא נעשה בו שימוש, מתנוון עם הזמן; כדי לשמור על דברים כמו שהם, יש להשקיע הרבה מאמץ. שאלו כל מי שמנסה לשמור על בית נקי ומסודר…

כל כך הרבה אנרגיה יש להשקיע בשמירה על הקיים, שלפעמים מרוב מאמץ למנוע שינוי בכיוון אחד, יוצרים שינוי בכיוון ההפוך. ספרים נועדו לקריאה, אבל קריאה מרובה פוגעת בספר. דפים מוכתמים, נקרעים, כריכות נהרסות, החומציות על אצבעות הקוראים והלחות בהבל נשימתם מזיקים לנייר ומוחקים את הדיו. מי שרוצה לשמור על ספרים עתיקים שלא יהרסו, צריך להחזיק אותם בתנאים בהם קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותם.

כי או שמשתמשים בזה, ואז יש בלאי שצריך לתקן או להחליף, או שמשמרים את זה, ואז זה בלתי-שמיש. וזה נכון גם לגבי רעיונות ומסורות: מי שמנסה לשמר מסורות ללא שינוי, יתקשה לחיות אותן לאורך זמן.

בסוף הספר הפיל החמישי, המלך הנמוך מעניק לגיבור גרזן. יום אחד, הוא אומר, זה יהיה הגרזן של סב-סבו של מישהו, שנשמר דורות במשפחה; מדי פעם יחליפו את הידית או את הלהב, לפי הצורך, וכשיחליפו ישתמשו בעץ ובמתכת ובעיצוב הטובים והמתאימים ביותר, אבל אין ספק שזה יהיה הגרזן של סב-סבא. איך יכול להיות ספק? זה אותו הגרזן, שנשמר באותה משפחה, ורק תודות לכך שיחליפו מה שיהיה צריך מתי שיהיה צריך, הגרזן יישאר תמיד חד וחזק ומוכן לשימוש. אם לא יחליפו מה שצריך מתי שצריך, הגרזן יהפוך לגוש חלודה בקצה מקל רקוב, מוכה תולעים.

ביפן אפשר למצוא עד היום פגודות בנות מאות שנים – אבל כשבודקים קצת, רואים שהן עשויות עץ ונייר. אלה לא מחזיקים מעמד מאות שנים. האמת היא שפשוט מחליפים מה שמתבלה ומתיישן; הפגודה אולי נבנתה לפני מאות שנים לראשונה, אבל החלק הישן ביותר בה יהיה כנראה בן כמה עשרות שנים, לא יותר. למרות זאת, זו עדין פגודה בת מאות שנים.

בגוף האדם מתים תאים כל הזמן, ואחרים מחליפים אותם; בתוך שבע שנים, מתחלף למעשה כל החומר בגופו של כל אדם. אפשר להתווכח אם "אני היום" אותו אדם שהייתי לפני שבע, ארבע-עשרה או עשרים ואחד שנים, אבל תחושת ה"אני" נשארת. אולי כל החומר בגופי התחלף, אולי כל התאים התחלפו, אבל "אני" תמיד נשאר "אני". התאים והחומר בגוף מפסיקים להתחלף רק כאשר אנחנו מתים. בעצם, גם אז לא, רק שמקור התחלופה (חיידקים, תולעים, …) כבר אינו חלק מהגורם המארגן את הגוף להיות "אני".

מסורת – כל מסורת, בין אם זה באמנות, באמנות לחימה, בחיי עם או בדת – היא דבר שצריך כל הזמן לחדש, ולהתאים לזמן החדש. אחרת היא הופכת לאחד משני דברים: מוצג מוזיאוני, או חפץ רקוב ומת. בשניהם אולי יש ענין, אבל אין שימוש.