Tag Archives: מדע בדיוני

מה זה מדע בדיוני? 

הרבה שואלים מה זה מדע בדיוני, ומה ההבדל בין מדע בדיוני לפנטזיה. 

​אין לי הגדרה טובה לפנטזיה, אבל להבנתי, מד"ב זה סיפור שאם נוציא ממנו את המדע, מה שיישאר לא יהיה סיפור. למשל, קחו את מלחמת הכוכבים, החליפו את ה"גלקסיה רחוקה, לפני הרבה זמן"  ביפן של המאה ה-15, החליפו חלליות בסוסים וכרכרות, החליפו אבירי ג'דיי בסמוראים ודרואידים באיכרים, ותקבלו את "המבצר הנסתר" של קורוסאווה, כמעט בלי לשנות שום דבר חשוב בסיפור; מי שרוצה יכול לקחת את הסיפור לרומא העתיקה, ימי הביניים באירופה או לעולם המודרני שלנו. הנושאים של מלחמת הכוכבים אינם תלויים במדע, בזמן או במקום; כמו רומיאו ויוליה, אין שום בעיה לעשות מזה סיפור הפרברים, או להיפך.

עכשיו, נסו לעשות משהו כזה ל-2001 אודיסיאה בחלל, או לזרע אנדרומדה, או למטריקס.

בהצלחה…
מדע בדיוני אי אפשר לספר בלי מדע. "פרחים לאלג'רנון" חסר משמעות בלי המדע שמאפשר את התהליך שעובר צ'ארלי גורדון, גם אם בסיפור אין הרבה פרטים על התהליך הזה; אי אפשר לספר את הסיפור הזה על אף מקום וזמן שבו המדע הזה לא קיים.

וזה מה שמייחד מדע בדיוני מכל ספרות אחרת; צריך שיהיה שם סיפור, כמובן, אבל הסיפור צריך לפחות רגל מדעית אחת. אחרת, זה לא מדע בדיוני, זה סתם בדיוני. 

מודעות פרסומת

כשסטיב פגש את שרה: לא מדע בדיוני

אמ;לק: סטיב אילי הסתכל לתוך נפשו ומצא שם את שרה. לא מדע בדיוני (ויש קישור להורדה)

ברעיון של להחליף מין נתקלתי פעם ראשונה ב"קו החירום של אופיוקי" מאת ג'ון וארלי. בעולם שהוא מתאר זה היה פשוט חלק מהחיים ואני, כנער, פשוט זרמתי עם הרעיון שהיה מהפכני אבל לא הפריע לסיפור בשום צורה. אם יש חלליות וחייזרים וכפילים גנטיים, למה לא חילופי מין? הרי זה מדע בדיוני, לא המציאות.

אני לא יודע בכמה שנים ג'ון וארלי הקדים את זמנו עם הרעיון הזה, אם בכלל, אבל היום חילופי מין הם חלק מהמציאות שסביבנו. זה אמנם לוקח כאן הרבה יותר זמן מאשר בספר, אבל זה קורה. עד היום חשבתי על זה במונחים של "טוב יש כאלה, אבל זה לא קשור אלי בשום צורה"; לא משהו שבאמת עניין אותי, עד שהיום הגעתי לראיון של טוני סמית, מייסד הפודקאסט המעולה ספינת החלל ספה, עם שרה אילי, שהיתה פעם סטיב אילי, מייסד הפודקאסט המעולה תא מילוט. בימים שיותר קל למצוא שנאה וקיטוב, הסיפור האישי של שרה-שהיתה-סטיב אילי הוא של קבלה עצמית וחברתית, אמנם הדרגתית אבל, איך אומרים? זורמת. כמו שכל בחירה אישית צריכה להיות. כמו במדע בדיוני…

אילי אומרת שהמקרה שלה נדיר יחסית, לא בגלל הקבלה מסביב אלא בגלל שבניגוד להרבה טראנסג'נדרים/ות, היא לא חיה כל החיים בתחושת סבל מלהיות בגוף הלא נכון; פשוט, במשך הזמן היא ראתה שיותר נוח לה להיות שרה מאשר סטיב. תהליך, לא שבר, והיא מדגישה את התמיכה שקבלה מהסביבה. זה, כשאני מסתכל על העולם שסביבנו, באמת נשמע כמו מדע בדיוני.

והגיע הזמן שיתחיל להיות הנורמה.

(יש שם גם סיפור מד"ב נהדר וכתבה על ההיסטוריה של הז'אנר; אני לא בטוח אם הראיון, שמופיע ממש בפתיחה, הוא הבונוס או המתאבן… אבל שכל אחד ייקח מה שטוב לו)
(אה, וזה באנגלית. תסתדרו, נכון?)

StarShipSofa No 406 Zach Chapman and Kate O’Connor and Serah Eley | StarShipSofa
http://www.starshipsofa.com/blog/2015/10/14/starshipsofa-no-406-zach-chapman-kate-oconnor-and-serah-eley/

תא מילוט:
Escape Pod
http://escapepod.org/

ספינת החלל ספה:
http://www.starshipsofa.com

מבט מהיר קדימה

אצל צ'רלי סטרוס מתנהל דיון מעניין על ההשפעות של מכוניות (ומשאיות, ורכבות) נוהגות-בעצמן – השפעות חברתיות, כלכליות, צבאיות ועוד. כאילו לכבוד הדיון הזה, בואינג הטיסו F16 בשליטה מרחוק; בקרוב מטוסי קרב מבצעיים בשלט רחוק, ומי שחושב שזה מדע בדיוני, שיחכה קצת. באמת רק קצת.

ואז, במקום טייסים שיעברו שלוש שנים קורס טייס, יפיצו משחק-מחשב שילמד כל מי שרוצה להטיס מטוס-קרב בשלט רחוק, ולפי הניקוד במשחק יתקבלו לתפקיד בחיל האויר רק המצטיינים. לא צריך גיבוש, לא צריך מיון, לא צריך קורס – הכל באזרחות, בלי צורך במדים, נגדי משמעת, רופאים, מפקדים…
הפרטה.

עד, כמובן, שניתוח של מספיק הצלחות ב"משימות קרב" ממוחשבות יאפשר לכתוב אלגוריתם מוצלח מספיק, ולא יהיה יותר צורך גם ב"טייסים" …

מבט מהיר קדימה על הטכנולוגיה ולאן היא לוקחת אותנו, ונקודה מקומית: אם במכונית שלנו נוהגת תוכנה שנכתבה, נניח, באנגליה, האם יתכן מצב שהמכונית תסרב לחצות את הקו הירוק?

פטיש האל

הסופר ארתור צ'ארלס קלארק היה אחד מ"שלושת הגדולים", יחד עם אייזק אסימוב ורוברט היינליין – שלושה סופרי מדע בדיוני שריתקו דורות של קוראים. מה שג'יי קיי רולינג עשתה לכישוף עם הארי פוטר, עשו שלושת אלה למדע הבדיוני – וגם למדע. אי-אז בחטיבת הביניים, כשהתחלנו ללמוד מה זה אטום, אלקטרון, מולקולה, השתעממתי – הכל היה בספרים שקראתי, מובלע בתוך סיפור מרתק, הרבה יותר מעניין מהמורה לכימיה. סדרת "לאקי סטאר" של אסימוב – פרופסור לביוכימיה – הכילה כל כך הרבה מידע על מערכת השמש, מובלע בתוך סיפור על גיבור בחללית מיוחדת שמציל את מערכת השמש מרשעים דמויי-נאצים, שגם היום הרוב – חוץ מהפרק על האוקיאנוסים של נוגה – עדיין עדכני, אם כי מידע נוסף התגלה מאז. המון מידע נוסף. אילו רצה מישהו ללמד היום על מערכת השמש, הדרך הטובה ביותר היתה לייצר סדרת מד"ב על פי הסדרה ההיא של אסימוב, עם מעט עידכונים. וטוב, בלי הפרק על האוקיאנוסים של נוגה – אסימוב היה מעודכן לזמנו. את התופת שעל נוגה גילו רק כמה שנים אחרי שהספר התפרסם. אסימוב אולי זכור במיוחד בגלל סדרת "המוסד" ושלושת חוקי הרובוטיקה, אבל אני זוכר איך לא היה לי שום קושי להבדיל בין הבדיון למדע בסדרת לאקי סטאר, ואיך – עד היום – כשעולה איזו שאלה על אסטרואידים או על הטבעות של שבתאי, רוב מה שאני יודע בא משם, ועדיין מדוייק. אם רק אמצע את הספרים האלה, לתת לילדים שלי כשיגיעו לגיל 12…

היינליין, שידע לא פחות מדע מאסימוב, היה כנראה המספר הטוב מכולם. בענף שבתחילתו התמחה ברעיונות, הרבה פעמים על חשבון הסיפור, היינליין ידע ליצור מתח והזדהות עם הגיבור שלו. והוא ידע להציג, לצד רעיונות מדעיים מרתקים, גם רעיונות חברתיים שהיו אז חדשניים לחלוטין: אם אצל אסימוב ערכי הפוריטניות של שנות החמישים בארה"ב נמשכו עוד מאות ואלפי שנים קדימה, אצל היינליין ב"שליטי הבובות" החברה האנושית נאצלה להסתגל לעירום מלא כדי להתמודד עם חייזרים,  ב"עריצה היא הלבנה" הוא חזה משפחות מרובות בעלים ורעיות וב"גר בארץ נכריה" דיבר על חברה נטולת עכבות מיניות. ואולי זרע בי את מה שצמח לחשדנות בריאה כלפי המשטר. כל משטר.

וקלארק. ארתור צ'ארלס קלארק, אנגלי, שהיה בין מפתחי הרדאר באנגליה במלחמת העולם השניה, שהמציא את לוויין התקשורת, שחזה עוד בשנות השישים את האינטרנט ואת מחשב כף היד, שהשקיף על כולנו מלמעלה וראה את החולשות וסלח, שהספרים והסיפורים שלו סיפרו על העתיד והעבר וההווה, שהכילו כל הרבה רעיונות חדשניים לצד עיגון עמוק במדע האמיתי, שכל ספר שלו היה אתגר לא רק להבנת הסיפור אלא להבנת המדע שבלעדיו אין לסיפור כל היגיון, שטרח בסוף כל ספר וקובץ סיפורים לכלול תודות ואזכורים למי שהעלו אצלו את הרעיונות לסיפורים… קלארק, שיחד עם קיובריק כתב את התסריט ל-2001 אודיסיאה בחלל (ואת הספר. הספר יותר טוב), שחזה את משמר החלל (שקיבל את שמו מתוך הוקרה לקלארק), שאולי השפיע על העולם האמיתי יותר מכל סופר מד"ב אחר – קלארק הוא שכתב את "פטיש האל", שסיימתי היום.

אני קורא ושומע המון מד"ב, אבל הרוב דברים שפורסמו בשנים האחרונות, וכמעט שכחתי את הטעם המיוחד של קלארק. הסיפור שלו, שמטיל קבוצת אנשים בפיקוד קפטן רוברט סינג למאבק על חיי מליארדים של בני אדם, מאבק בו יסכנו את חייהם כדי להציל את כוכב הלכת – הסיפור שלו מכיל כל כך הרבה מדע שמוגש בצורה כל כך קריאה, שגם בן 12 יוכל להבינו.  ממרתון על הירח (בחליפות חלל) דרך טיול בפארק דיסני על מאדים ועד לנחיתה על אסטרואיד ומציאת פרח שלא יכול להיות שם, ממאמינים פנאטיים בדת חדשה למאבק נגד היקום המנסה להשמיד – שוב – את החיים על פני כדור הארץ, קלארק לא מנסה להחזיק אותנו על קצה הכיסא. אם נשווה לסופרי מתח וריגול, קלארק דומה לג'ון לה-קארה יותר מלרוברט לודלום – הוא צופה מרחוק ומתבונן בפרטים הקטנים ובתמונה הגדולה, נותן לקורא להבין ולא מתרכז ב"אקשן".

ומאחורי הכל, המדע. והאהבה שלו למדע. כשהוא כותב על המרתון הירחי הראשון הוא מתאר גם את מאמציו של הרץ אבל גם את הירח, הנוף, הגרוויטציה והטמפרטורה והריק, והשפעתם על הריצה, על הרץ, על האדם. כשהוא כותב על מאדים, על פארק דיסני, על המצגות של מאדים כפי שחלמו אותו בורואוז ובראדבורי ועל מטפסי ההרים שהתאכזבו מהטיפוס על ההר הגבוה ביותר על מערכת השמש. כשהוא כותב על האסטרואידים, על מה שאסטרואיד יכול לעשות לנו, על איך מוצאים אותם ואיך מסיטים אותם ממסלולם. בכל אלה הוא לא רק מראה את אהבתו למדע, הוא מצליח להדביק בכך אותי, הקורא, כל פעם מחדש.

הוא היה סופר מדהים, רחב-יריעה בצורה בלתי רגילה, ואני אסיר תודה על כל מה שכתב.

אבל הספר המסויים הזה, פטיש האל, הוא ספר חשוב במיוחד – כי הנחת המוצא שלו אמיתית לגמרי. מתישהו, אסטרואיד כלשהו יטוס ישר אלינו, שוב. וההבדל הכי חשוב בינינו לבין הדינוזאורים (שאסטרואיד השמיד), הוא שאנחנו היום, בפעם הראשונה בהיסטוריה של כדור הארץ, אולי יכולים לעשות משהו בעניין.

אם נראה אותו בזמן (ובזכות קלארק, הסיכוי לכך גדול הרבה יותר מבעבר), ואם יהיו תקציבים לפיתוח כלי-רכב ומנועים שיזיזו אותו הצידה בזמן.

אחרת, נלך כמו הדינוזאורים.

http://www.haaretz.co.il/news/science/1.2034718

במקום Blood & Chrome

אז במקום לעשות סדרת מד"ב כמו שצריך, הם הלכו ועשו "20 שנה לפני" לבטלסטאר גלאקטיקה, על אדאמה הצעיר, וקראו לזה Battlestar Galactica: Blood & Chrome, ושיחררו את זה באינטרנט במקום בטלוויזיה, בפרקים של 7 עד 18 דקות. ולמכירה ב-DVD, למי שרוצה לראות ברצף. וזה עשוי טוב, לא פחות טוב מהסדרה שהולידה את זה.

ואני, אחרי שסוף סוף שרדתי את המבחן במימון (ומחזיק אצבעות לציון), אחרי שהילדים והאישה ישנים, מתחיל לראות את פרק 7 שבו עצרתי….

ועוצר שוב, וקם, והולך לזרוק את הפח ולעשות קטה.

בחוץ קריר, בריזה, מריחים אביב (אפצ'י. הרבה, וגם נזלת. לא יודע אם הצטננות או אלרגיה).

איפשהו כּוֹס קוראת, צפצופים כמו שפותחים מכונית מרחוק, עם השלט. צפצוף ל-10 שניות בערך, כמו מטרונום אבל ממש לאט.

מתאים לטאי-צ'י.

אולי מחר אחק את הילדים לטיול לילה, להראות להם את הצפצפה הזו.

בתנועה השלישית בקאטה, פעם ראשונה, יש הפרדה: בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, בין אקטיבי לפסיבי.

בין יין ליאנג.

הרבה זמן הייתי יין מדי, לא התאמנתי.

אולי באמת עליתי על גל.

מיים זה בד"כ יין, אבל גלים זה יאנג.

נראה. שבוע הבא משמרת לילה ארוכה, נראה מה יקרה עם הגל.

בינתיים פשוט כיף לעשות קאטה.

עכשיו, נחזור לפרק 7…

"אסור לך לעשות את זה"

ב-2001 אודיסיאה בחלל, ארתור סי קלארק סיפר על חללית – דיסקאברי – שהמחשב השולט בה מחליט להיפטר מהאסטרונאוטים, שלדעתו מפריעים לו במילוי משימתו (בספר, וגם בסרט, יש הרבה יותר מזה – אבל זה אחד השיאים בדרך). אחד האסטרונאוטים נשלח לבצע תיקון מחוץ לחללית ונרצח שם; השני יוצא להחזיר אותו וננעל בחוץ. המשפט "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", נהפך מאז לקלישאה על מכשיר שאמור לשרת אותנו, אבל לא. אני לא מכיר משתמש מחשבים שלא נתקל אי-פעם בהודעה "אסור" כשניסה לעשות משהו עם המחשב שלו. http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE

קורי דוקטורו, עורך האתר בוינג-בוינג http://boingboing.net/ , עיתונאי, בלוגר, http://craphound.com/ סופר מדע בדיוני ופעיל למען חופש באינטרנט, מספר בשיחה לרגל צאת ספרו החדש Homeland, על כמה אנחנו מתקרבים לחזון הזה, ולמה. איכות הסאונד לא מדהימה אבל אפשר להבין (כמעט) הכל:http://www.youtube.com/watch?v=-e_f0QGtG5E

בקיצור נמרץ מאוד: חברות כמו מיקרוסופט, אפל, סוני, דיסני, אמאזון ואחרות – מפיצות תוכנה, סרטים, מוזיקה, משחקי מחשב, ספרים דיגיטליים ועוד – רוצות לשמור על זכויות היוצרים שלהן, ולצורך זה מתקינות על המחשבים שלנו תוכנות לניהול זכויות דיגיטליות – DRM. התוכנות האלה אמורות רק לוודא שאנחנו לא מפעילים על המחשב קבצים פרוצים, אבל הדרך היחידה לבדוק את זה היא לבדוק כל קובץ שאנחנו מנסים להפעיל – אם זה תמונה שצילמנו או מכתב שכתבנו, או סרט שהורדנו או פרוייקט-גמר עליו טרחנו. ואם התוכנה חושבת שאין לנו זכות דיגיטלית להפעיל את הקובץ, היא מודיעה לנו ש""I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that".

אבל זה לא נגמר שם. ברור שכל מי שיש לו קצת ראש למחשבים ימחק מייד את התוכנה שלא מאפשרת לו לצפות בסרט שהוריד (או להתקין על האייפון שלו עברית), ולכן הלכו עם זה שני צעדים קדימה: הסתירו את התוכנות המרגלות אחרינו מפנינו, והעבירו חוקים שלא רק אוסרים לפרוץ את התוכנות האלה, אלא אוסרים לבדוק את המחשב כדי לראות אם הן שם, ואוסרים לדווח לאחרים איך לעשות את זה. העונש על העבירות האלה בארה"ב (ולא רק שם) הוא לא רק קנס אלא מאסר עד חמש שנים.

אבל גם שם זה לא נגמר, כי ברגע שיש במחשב תוכנה שאסור לנו לראות ושיכולה לרגל אחרינו, אפשר להשתמש בתכונה הזו כדי לרגל לא רק על הקבצים שאנחנו מנסים להפעיל, אלא על כל מה שאנחנו עושים – ולא רק על המחשב. בתי ספר במחוז עשיר בפילדלפיה חילקו מחשבים ניידים לתלמידים, אבל מחשש שחלק מהמחשבים יאבדו או ייגנבו התקינו עליהם תוכנות ריגול שאיפשרו להפעיל מרחוק את המצלמה בלי שהמשתמש במחשב יידע. מה שאמור היה לאפשר איתור גנבים, שימש בפועל למעקב אחרי תלמידים – קטינים – בבית הספר, בבית ובכל מקום בו הופעל המחשב, כולל בחדרי השינה. http://www.huffingtonpost.com/2010/10/11/lower-merion-school-distr_n_758882.html

דוקטורו מביא דוגמאות נוספות לשימוש בתוכנות ריגול נגד משתמשים תמימים, אבל ממשיך שזה לא נגמר בריגול, זה עניין של חיים ומוות: קוצבי לב ניתנים לתכנות מרחוק (כדי שלא יהיה צורך בניתוח כל פעם שרוצים לקבל מהם מידע או לשנות להם פראמטרים). באוקטובר האחרון התפרסם שבדרך זו ניתן לתכנת קוצבי לב להרוג. לא רק זה, אלא שאפשר להחדיר לקוצבי לב וירוס שיפיץ את עצמו לקוצבי לב אחרים, שיפיצו הלאה – ואם כל זה לא מספיק גרוע, אפשר להשתמש בקוצב כדי לפרוץ לשרתי החברה המייצרת, ולהפיץ את הוירוס דרכם. וזה לא מדע בדיוני, זה קיים עכשיו: http://www.techhive.com/article/2012779/pacemaker-hack-can-kill-via-laptop.html

דוקטורו ממשיך להסביר מה אפשר לעשות כדי למנוע את השתלטות תוכנות הריגול על המחשבים שלנו – כלומר עלינו – אבל לי יש כאן הערה קטנה: אם יש לי תקלה באוטו, אני יכול להביא אותו למוסך, ואני יכול גם להרים מכסה מנוע ולבקש מחבר שמבין במכוניות לבדוק מה קורה. אני לא תלוי במוסך המורשה של היצרן, אני יכול לקנות לבד חלפים, שמן, נורות ומה-שלא-יהיה, ולהחליף או לתקן או לבקש ממישהו שמבין שיעשה את זה בשבילי. בתחום המחשבים, זה אפשרי – אבל לא חוקי. אמנם החקיקה בארץ לא הגיעה לרמות הדרקוניות של ארה"ב, אבל כל מי שרוכש מחשב עם חלונות או מחשב של אפל (או אייפון או אייפאד), מסכים ל"הסכם משתמש קצה" בו נאמר בפירוש שאסור להנדס-לאחור את התוכנה ואסור לפרוץ את ההגנות הבנויות בה. http://en.wikipedia.org/wiki/End-user_license_agreement המשמעות היא שבעוד שלעברייני מחשב אין שום בעיה לפרוץ את התוכנות כדי לחפש בהן פרצות לוירוסים, תולעים, רוגלות ושאר צרות, למשתמש התמים אסור "להרים מכסה מנוע" כדי לבדוק מה רץ על המחשב שלו.

הפתרון לכל הצרות האלה הוא שקיפות: מערכות הפעלה כמו אנדרואיד לסלולרים ולינוקס למחשבים, פתוחות לכל מי שיודע ורוצה להרים מכסה מנוע ולבדוק מה באמת המחשב עושה. אבל זה רק הפתרון הטכני, כי מאחורי מפיצי ה-DRM והרוגלות עומדים כסף גדול וממשלות שמעוניינות לרגל אחרי האזרחים. דוקטורו ממשיך לתאר מה אפשר ועושים בעולם בעניין, ומסתבר שדי הרבה, ואפילו ע"י ממשלת ארה"ב – קצת אירוני, כי את מה שהאמריקאים מנסים לעשות בעולם הלא-חופשי, הם (או המחוקקים שלהם, במימון חברות ענק) מנסים למנוע אצלם בבית. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=780684

ארגונים כמו קרן החזית האלקטרונית  http://www.eff.org/  ו-Fight for the Future http://www.fightforthefuture.org/ מארגנים – עם עוד רבים – פעילות פוליטית ומשפטית נגד חקיקה הפוגעת בחופש הפרט בתחומי המחשוב והאינטרנט. אני אשמח לשמוע על ארגונים ישראליים שעוסקים בתחומים אלה.

בשנים מהספרים האחרונים שלו, "אח קטן" (תורגם גם לעברית) ו"מולדת" (עדין לא), דוקטורו מסביר מושגים בתחום אבטחת המידע ומאבק נגד חקיקה פוגעת; אלה ספרים עלילתיים אבל מלאי מידע אמיתי שאפשר ליישם בבית, ואת שניהם אפשר לקנות ואפשר גם להוריד חינם בפורמטים דיגיטליים שונים (באנגלית) מהאתר של דוקטורו. הוא אמנם סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה, אבל גם מפרסם את הספרים שלו חינם ברשת ומסביר בעצמו היטב למה, ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו להמשיך לכתוב (לא, לא תרומות אליו. אבל תקראו בעצמכם).

http://craphound.com/littlebrother/download/

http://craphound.com/homeland/download/

הערה: את הרשימה הזו התחלתי בפייסבוק, בתגובה לשאלה שנשאלתי אחרי שהעליתי לשם את השיחה עם דוקטורו בחנות הספרים גיבסון, בקישור למטה. אחרי כמה מאות מלים, מחקתי בטעות כל מה שכתבתי. כדי למנוע מפח נפש נוסף, פתחתי קובץ טקסט והתחלתי לשפוך אליו כל מה שיש למעלה.

כאמור, אני אשמח לדעת על ארגונים ישראלים העוסקים בתחומים אלה.

ספינת החלל ספה, אוסף סיפורים שלישי

ל"ספינת החלל ספה" אני מאזין קבוע כבר כמה שנים. לפני שנה הם זכו בהוגו על מגזין-החובבים הטוב ביותר. סיפורי מד"ב, מאמרים על נושאים מ"חדש במדע" דרך מוסיקה בסרטי-מד"ב ועד ההיסטוריה של הז'אנר, ועוד ועוד.
ה"ספה" הוציאה ספר, קובץ סיפורים שהושמעו ב-2011 + תוספות, שאפשר לרכוש במספר פורמטים שונים – החל מ-EPUB וכלה במהדורה מודפסת, מיוחדת לאספנים.

שימו לב שגרסת ה-PDF סגורה ע"י DRM רק למכשירים התומכים ב-Adobe Digital editions, כלומר אי-אפשר לקרוא אותה על מכשירי אנדרואיד (וחבל מאוד, הייתי קונה בשמחה). אני פונה למערכת הספה, לבדוק מה אפשר לעשות בענין, אבל בינתיים קונה את גרסת SMASHWORDS הנותנת פורמטים מרובים, אבל רק את הטקסט (בלי התוספות).

http://www.starshipsofa.com/stories-volume-3/

ספינת החלל סופה – סליחה, ספה – והבריחה מקטמנדו

אני אוהב לקרוא מדע בדיוני.
מאוד.
יותר מכל סוג ספרות אחר.
הרבה יותר משאני אוהב סרטי מד"ב, או סדרות טלויזיה (למרות שבבילון-5 היתה נהדרת וגם ננס אדום התחילה ממש טוב) , שבד"כ מציגות "מערבונים בחלל" עם חלליות במקום סוסים וכרכרות ו"אקדחי לייזר" במקום הקולט-45).

מדע בדיוני הוא סוג של ספרות שאם תוציא ממנו את המדע, הסיפור  יהיה חסר הגיון,, או יהיה בלתי מובן. להסביר? מלחמת הכוכבים מבוסס על סרטו של אקירה קורוסאוה המבצר הנסתר (ראו גם כאן); זה סרט סמוראים. אין שום קושי לעבד את מלחמת הכוכבים לסיפור על מרד באימפריה הרומית, או הבריטית, או הנאצית. המאטריקס (הסרט הראשון), להבדיל אלפי הבדלות, לא יכול להתקיים בשום מקום וזמן שאינו "עתיד", ובלי להבין מה זה מחשב, מה זו מציאות וירטואלית ומה זה בטריה, אין אפשרות להבין מה בכלל קורה בסרט. וזה המקום להזכיר גם את גאטאקה, סרט המד"ב הכי טוב שראיתי אי-פעם – בלי פיצוצים וחלליות, בלי אפילו רובוט אחד לרפואה, אבל לא רק סיפור, משחק ותסריט מעולים אלא גם נגיעה ממשית לעולם-שעוד-שניה-נחיה-בו, ובלי שיהיה לך אפילו מושג בסיסי על גנטיקה לא תבין מה קורה שם. וכמה שזה נכון לסרטים (שכמו שאמרתי אני אוהב הרבה פחות), כך זה נכון לספרים ולסיפורים: בלי מדע, אין מדע בדיוני.

ואין סופר שמציג מדע כמו קים סטנלי רובינסון. ואני לא מתכוון ל"מסביר מדע" – אסימוב עשה את זה נהדר (לא לחינם הוא היה פרופסור לביוכימיה), וכמוהו גם קלארק והיינליין וגם רבים מהסופרים המודרניים. לא, אני מתכוון לכך שרובינסון מציג לא רק מידע, אלא גם את המדע עצמו כאחד הגיבורים בסיפור; טרילוגיית מאדים שלו, וגם אנטארטיקה, מציגים לא רק דמויות בקונפליקט פוליטי, כלכלי, חברתי ואישי, אלא גם תפיסות על מדע ועל מחקר, על השיטה המדעית ועל פגמים ביישומה ועוד – לא כהרצאה דידקטית אלא כחלק מהגורמים המניעים בסיפור, דברים שלא רק שאינם פוגמים בסיפור אלא מוסיפים לו, לטעמי, לא רק אמינות אלא ערך מוסף – סליחה על הבומבסטיות – חינוכי, שהולך והופך נחוץ יותר ויותר בעידן בו החינוך המדעי בבתי הספר הולך ופושט את הרגל.

וזה מביא אותי אל "הבריחה מקטמנדו", סיפור של רובינסון הנ"ל, שמובא ב-starshipsofa בשלושה חלקים (אחד, שתים, שלוש). זה סיפור על נסיון להציל את היטי, אבל זה  תיאור פשטני עד כדי עלבון, כי הסיפור הוא לא "להציל את וילי" המלוקק; רובינסון מכניס לסיפור שלו לא רק ביקורת על החברה המודרנית, על שיטות מחקר ועל פרקטיקות מדעיות, אלא גם תיאור מפורט מאוד של העיר קטמנדו (מי שביקר שם אולי יוכל להעיד אם תיאוריו אמינים, לי לא היה העונג), לעג לשירות החשאי האמריקאי (בלי ספוילר, הסצינה בה הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר פוגש את היטי היא אחת הגרסאות המצחיקות ביותר שקראתי ל"Take me to your learder") וסצינת אקשן מדהימה – מדהימה לא כי רובינסון יודע לכתוב אקשן, אלא כי רק מעטים יודעים לכתוב אקשן שיהיה גם מותח וגם מצחיק.

ואת כל זה אפשר למצוא בשלושה חלקים, בספינת החלל ספה חללית הספה ספת החללית סטארשיפּסוֹפה. וגם על זה צריך להגיד כמה מלים.

טוני סֶיי סמית (לא, אני לא יכול לכתוב "טוני סי. (C) סמית". תקשיבו לפודקאסט ותבינו למה) מוציא כבר כמה שנים, כמעט מדי שבוע, פודקאסט באורך של כארבע שעות, שמוקדש למדע בדיוני. מגזין-חובבים לפי השם (כי הכל נעשה בהתנדבות – הוא לא משלם לכותבים או לקריינים/מגישים) אבל מקצועי לגמרי ברמה, הוא זכה בפרס הוגו על מגזין-החובבים הטוב ביותר. יחד עם שלושת חלקי סיפורו של רובינסון אליהם הפניתי למעלה, תוכלו לשמוע שם גם סיפורים מאת Ron Goulart, Genevieve Valentine, Mary Rosenblum ועוד; מאמרים על מדע, סרטים, היסטוריה של הז'אנר ועוד; ראיונות עם John Joseph Adams ו-Jack McDevitt, ועוד. לחובבי מד"ב שיש להם זמן להקשיב ל"תכנית רדיו", (בדרך לעבודה או בכל זמן פנוי אחר) זה פשוט תענוג.

סמית מתגורר בצפון אנגליה ((טרחתי לאתר את מקום מגוריו, העיר Whitburn, במפה, כדי להבין מאיפה המבטא שלו)) אבל המבטא שלו מובן ולא מפריע להנאה (בשבילי רק מוסיף). חלק גדול ממגישי המאמרים והקריינים הם אמריקאים, אנגלים מאזורים אחרים, אוסטרלים, ניו-זילנדים – סמית הצליח לאסוף סביבו חבורה של נלהבים-לתחום מהשורה הראשונה בתחומם, העוזרים לו להגיש מדי שבוע לא רק סיפור חדש (אחד או יותר), אלא גם מאמרים על נושאים רלוונטיים – החל מחדשות המדע, דרך סקירות על סרטים וספרים חדשים, דרך סדרת המאמרים של איימי ה. סטרג'ס על ההיסטוריה של המד"ב ועד לסקירות על קומיקס מד"בי ואפילו מוסיקת מד"ב.

שוב, לחובבי מד"ב, זה תענוג טהור.

מה, עוד לא רצתם להוריד?

אה, כן. פודקאסט לא קוראים, פודקאסט שומעים. נכון, זה לא אותו הדבר – אבל כשאין תמונות זזות ואין פיצוצים ויפהפיות בלבוש מינימלי, אין דחף למפיק לדחוף פירוטכניקה על חשבון הסיפור והמד"ב. ואפשר לשמוע גם בזמן שעושים משהו אחר, כמו לשטוף כלים או רצפה, שזה מה שאני הולך לעשות כשאסיים לכתוב את הרשימה הזו…

ועוד אה, למה דוקא מדע בדיוני?

כי באף סוג אחר של ספרות לא נתקלתי ב-Sence of Wonder (המשך הקישור גם רלוונטי) כמו במדע הבדיוני. היחיד שהתקרב לגרום לי לתחושה כזו היה ג'ק לונדון בסיפורי ההרפתקאות שלו, שהכניסו אותי (ילד חובב כלבים שגדל על סף המדבר) לאלסקה בתקופת הבהלה לזהב, ולמוחם של כלבים על סף הזאביות (מצטער, אין לי דרך אחרת לתאר את זה); רב החובל זאב הים ומרטין עדן שלו, התקרבו ליצור סנסוואנדה מהסוג שמד"ב מייצר (אני מדבר על תחושה אישית, רגשית, שאני זוכר כתוצאה מהקריאה; לא על הבנה אינטלקטואלית אלא על תחושה שפתאום נפתח מולי עולם מחשבה שלם, שקודם לא היה לי מושג שהיה קיים. משהו כמו לפתוח ארון ולגלות שם עולם שלם, שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים כאן. עזבו את נרניה, גברים בשחור 2 עשה את זה הרבה יותר טוב.

אני אוהב מד"ב.

התנים בוכים בלילה

הסיפור הזה התפרסם לראשונה בפורום מדע-בדיוני ב-IOL ז"ל, ויותר מאוחר בגליון הראשון של חלומות באספמיה.

התנים בוכים בלילה

"עשרים וחמש, שומע?"

חיפשתי בכיס-המעיל את המירס, ונאלצתי למשוך את כובע-הצמר החוצה כדי למצוא אותו.

"כן, שומע".

והרעם שרעם בחוץ ליווה את דברי אל המוקד של "צוות 3".

"יש לי איתות על אזעקה ברפת".

"אלא מה". זו לא היתה שאלה זו היתה הפעם השלישית בשעה וחצי. "טוב, אני ניגש לבדוק".

"בסדר".

בסדר, הוא אומר. יושב לו באיזה חדר מחומם, ומטלפן לכל העולם. ואני צריך לצאת מהבוטקה המחומם שליד השער אל הגשם והקור, וללכת לבדוק אם איזה מטורף מנסה לגנוב עגלים בלילה שבחדשות חזו בו מעל לחמישים מ"מ גשם.

אז לבשתי את המעיל, חבשתי את כובע-הצמר, החזרתי לכיס המעיל את המירס, יצאתי מהבוטקה שליד השער לקיבוץ, נעלתי את הדלת, ומיהרתי להיכנס לסובארו שהחניתי לצד המבנה. לפני שהספקתי לסגור את דלת המכונית, שמעתי את להקת התנים מייללת בשדות. הם נשמעו קרובים, ממש ליד הגדר, והיללות נמשכו במשך השניות הארוכות שעברו עד שהצלחתי  לשכנע את הכרטיס ה"חכם" של הסובארו שאני באמת שומר-הלילה ולא גנב. רק אז המכונית התניעה, סגרתי את הדלת, הפעלתי את החימום על מקסימום, הפעלתי את הוישרים כדי לנקות את מעט טיפות-הגשם שעוד היו על השמשה, ויצאתי לכיוון הרפת, שהיתה בצידו השני של הקיבוץ, מעבר לגבעה. בדרך שמעתי עוד רעמים, וחוץ-מזה התחיל לרדת גשם. שוב. הרוח העיפה טיפות-גשם יחד עם כמה שקיות-ניילון וקרטונים מפח-הזבל שליד חדר-האוכל, ועד שהגעתי לרפת ענין של דקה הוישרים כבר עבדו במלוא-העוצמה. הייתי יבש בתוך האוטו, אבל כדי לכבות את האזעקה ברפת אצטרך להוציא את היד עם השלט מהחלון. ואז ייכנס הגשם, והקור. ברררר!!!

כמובן שברפת לא היה כלום. כמו בשלוש הפעמים הקודמות. הגעתי לשם, כיביתי את האזעקה, נסעתי עם הסובארו בין המכלאות השונות, ליד הגדר ובאיזור מרכז-המזון, הארתי לכל פינה עם הפרוז'קטור, וחוץ מפרות, סיקסקים ויונים שהערתי, וחתולים שתמיד מסתובבים בכל מקום, לא ראיתי כלום. השערים היו נעולים, העגלים מכורבלים בכלובים הקטנים שלהם, והכל שקט, ויד ימין, שהוצאתי מהחלון להחזיק את הפרוז'קטור, חזרה פנימה רטובה מגשם וקפואה מקור ורוח.

יצאתי מאיזור הרפת, הפעלתי מחדש את האזעקה, וחזרתי לבוטקה.

"מוקד, שומע?"

"שומע".

"ברפת אין כלום".

"טוב, בסדר".

בסדר אחותך, זו כבר הפעם הרביעית הערב! הגשם נמשך עד שנכנסתי לבוטקה ונפסק בדיוק כשסגרתי את הדלת. התנים עדיין יללו, קרובים מתמיד. מרחוק ענתה להם להקה אחרת. כמו באיזה סרט-אימים על ערפדים, או אנשי זאב או משהו כזה.

בטלויזיה בדיוק התחילו חדשות חצות, היו לי עוד שש שעות לשמירה, והלילה רק התחיל. העמדתי מים לקפה, חיממתי את יד ימין מול התנור והקשבתי לחדשות.

דיברו על לבנון, שניסיתי לשכוח כי רק עכשיו השתחררתי, דיברו על סוריה, שעליה לא רציתי אפילו לחשוב, ודיברו על סכנת-הכלבת שלא מצליחים לפתור, כי תנים ושועלים מפיצים אותה. התנים בחוץ משיכו ליילל, ואני התנחמתי בכך שהכלבת הופיעה הפעם באיזור הקריות, ואנחנו בכלל בחבל לכיש. אבל אז נזכרתי שלפני כמה שנים נכנס תן נגוע לקיבוץ, בצהרי יום שישי אחד, ונשך שני אנשים  לפני שירו בו. שניהם קיבלו חיסון ולא קרה להם כלום, אבל בדיוק כשנזכרתי בזה התנים פצחו במקהלת-יללות חדשה, חזקה מהקודמות, וגם החיסון כבר לא ממש ניחם אותי. 

המים רתחו כשהתחילו לדבר על עב"מ שנצפה באיזור חולות ראשון בלילות האחרונים. שטויות. הכנתי לעצמי כוס קפה טורקי והצצתי מהחלון, לראות אם אפשר להבחין בתנים. לא ממש ציפיתי לראות אותם, הם בדרך-כלל התרחקו מהפנסים שליד הגדר, אבל היללות הללו נשמעו ממש קרובות. בטלויזיה נגמרו החדשות, התחילו פרסומות, ולחץ על השלפוחית הוציא אותי מהבוטקה. יכולתי, כמובן, להיכנס לסובארו ולנהוג עד לשירותים בחדר-האוכל, או בחדר שלי, אבל מי רוצה לנסוע ולחזור בלילה כזה? ממילא אף-אחד לא מסתובב בשעות כאלה בחוץ, ואין מי שיראה. נעמדתי ליד הקיר האחורי, פתחתי את הריצ'רץ ולפני שהוצאתי מה שלא הוצאתי כמעט חטפתי התקף-לב. כשני מטרים ממני, ממש מעבר לגדר, במקום שלא יכולתי להבחין בהם דרך החלון, עמדו שני תנים.

הם הסתכלו עלי, אני הסתכלתי עליהם, ובדיוק אז התחיל מטח-גשם חדש, שגרם לי למהר ולעשות מה שהייתי צריך לעשות ולברוח בחזרה לתוך הבוטקה. בדרך-כלל לא פחדתי מהתנים, תמיד ראיתי אותם מתוך הסובארו, וכאן הם היו מאחורי גדר בגובה שני מטר, ושער נעול   אבל לראות את שני אלה, כל-כך פתאום, כל-כך קרובים לגדר, ממש הבהיל אותי. זה מאוד נדיר לראות אותם ליד השער בעצם, אף-פעם לא ראיתי אותם ליד השער. הייתי רואה אותם בשדות, לפעמים, או ברפת, ליד העגלים, או בלול, מחפשים פרצה להיכנס ללול ולטרוף תרנגולות, בשעות שאיש (חוץ ממני, שומר-הלילה) לא הסתובב שם, אבל הם תמיד היו רואים את האוטו ובורחים. לא שמעתי שאי-פעם הם הסתובבו ליד מבני-מגורים, שם הכלבים היו מגרשים אותם, או ליד השער אפילו בלילה יש שם יותר מדי תנועה בשבילם.

אז מה הם עושים כאן? הצצתי שוב מהחלון, ולא ראיתי אותם. המקום שבו עמדו היה "שטח מת" עבורי. שוב נשמעו יללות, מעל לקולות הגשם השוטף, שירד עכשיו כאילו כדי לנקום בסתיו הצחיח, ובחורף היבש של השנה שעברה. לגמתי מהקפה, הסתכלתי החוצה לגשם וניסיתי לחשוב מה יביא תן – שניים! – לשער הקיבוץ.

תנים בדרך-כלל אוכלים נבלות, או שאריות-אוכל מהמזבלות, או שהם צדים חיות קטנות, כמו עכברי-שדה או ארנבות. הם היו מסתובבים ברפת, ולפעמים אפילו נושכים עגלים קטנים, בגלל ריח-הדם שנשאר אחרי כל המלטה. הם היו מסתובבים ליד הלול בתקוה למצוא פרצה פנימה, או כיוון שהלול קרוב לרפת. אבל כבר שנים שהלול סגור היטב, והתנים לא יכולים להיכנס. העגלים הצעירים נמצאים במכלאות סגורות, העגלים היותר גדולים כבר יכולים לבעוט בכל תן שיתקרב אליהם, והזבל של הקיבוץ נאסף למזבלה אזורית, ולא נזרק למזבלה ליד המשק כמו בעבר. נכון שלפעמים אנשים משאירים את הפחים פתוחים, אבל מהפחים באיזור-המגורים בקיבוץ אוכלים חתולים. אפילו תן רעב לא יסתכן בקרב עם חתולים המגינים על מזונם, וממילא באותו איזור מסתובבים כלבי-הקיבוץ.

אז מה שני התנים האלה מחפשים כאן, ליד השער?

הפרסומות בטלויזיה נגמרו, התחיל פרק בשידור חוזר של "תיקים באפילה", הפרק על הג'וקים אחד הפרקים המבריקים ביותר שלהם. מדביר חרקים דיבר על ההבדל בין הג'וק לאדם, ודרך על ג'וק כדי להמחיש את דבריו, ואז

"עשרים וחמש, שומע?"

נאנחתי, הוצאתי מכיס-המעיל את המירס, לחצתי על הכפתור ואמרתי: "בסדר, אני הולך לרפת", והכנסתי את המכשיר חזרה לכיס עוד לפני שהמוקדן הספיק להגיד "אוקיי, תודה". פעם חמישית באותו לילה. המערכת שהתקינו ברפת היתה מחוברת למוקד של חברת-אבטחה, שהעבירה את ההודעות אל שומר-הלילה בקיבוץ זאת-אומרת, אלי. התקנו את המערכת אחרי שגנבו אצלנו עגלים, והיא היתה מבוססת על קרן אינפרא-אדום שכל חציה שלה הפעילה צופר-אזעקה שנשמע בחצי-הקיבוץ, תאורה באיזור שמסביב לרפת, והתראה במוקד. הקרן היתה בגובה מטר, בערך, כך שכלבים ותנים שהסתובבו באיזור לא היו אמורים להפעיל אותה, אבל היו המון אזעקות-שווא. לפעמים עגל שיצא איכשהו מהמכלאה, לפעמים זוג שיצא לטייל בלילה, לפעמים לא יודע. רוב הפעמים הייתי מגיע, רואה שאין כלום, וחוזר לבוטקה.

שוב חבשתי את כובע-הצמר, לקחתי לגימה אחרונה מהקפה (שהתקרר), שרקתי את תוי-הפתיחה של "תיקים באפילה", פתחתי את דלת הבוטקה ועצרתי. איפה התנים? אולי הם עברו את הגדר? נכון, היא בגובה שני מטר, אבל לאיזה גובה תן יכול לקפוץ? ראיתי כלבים שעברו גדרות כאלה בלי בעיות וחוץ-מזה, אולי יש פתחים מתחת לגדר? הגשם בימים האחרונים סחף הרבה אדמה…

הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי שום תן רק לילה וגשם. וקור ורוח. התכרבלתי במעיל, יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת אחרי, ונכנסתי במהירות לסובארו. אחרי שסגרתי את הדלת והתנעתי, הסתכלתי מסביב. במקום בו ראיתי קודם שני תנים, מעבר לגדר, היו עכשיו שלושה, עיניהם בורקות באור הפנסים. הם הסתכלו עלי, אחד-על-השני ואל הלילה, ונראו מאוד עלובים בגשם, רטובים, רועדים מקור ומסכנים. מה הם עושים פה?

נסעתי לרפת, ברוח ובגשם, כיביתי את האזעקה (ונרטבתי), והסתובבתי בין המכלאות. הארתי לכל פינה (ונרטבתי עוד יותר), מקלל את האזעקה, הקור, הגשם והרוח, והלילה בכלל. מאלדר מחפש חייזרים ואני מחפש בגשם מה הפעיל את האזעקה. יונים (אוכלות מהתערובת של הפרות), סיקסקים (כנ"ל), חתולים (מקוים לתפוס יונים ו/או סיקסקים), פרות כמובן – לא גנבים, לא מחבלים, ולא חייזרים. אפילו לא אווזי-בר.

הבוץ שכיסה את כבישי הרפת היה מעורב בתוצרת העיקרית של הפרות חרא. פרה ממוצעת מייצרת הרבה יותר חרא מאשר חלב, ואת החלב שולחים לתנובה. החרא נשאר ברפת, ואחת לחודש בערך מפנים אותו לערימות בשטח קרוב לרפת, שם מערבים את החרא עם גזם עצים מהפרדס, דשא, וגזם עצים מהקיבוץ, ומניחים לזה להרקיב במשך כמה שנים. התוצאה היא קומפוסט, שבו משתמשים כדשן אורגני, וכבישים שמכוסים בבוץ מעורב בחרא שלא הגיע לערימות.

הסובארו החליק מעט על הכביש החלקלק, ובדיוק כשעצרתי מצאתי את עצמי מסתכל על שלושה תנים. הם עמדו ליד הגדר לחלקת העגלים הצעירים, והסתכלו עלי, אחד-על-השני, ואל הלילה. התקרבתי אליהם מעט, והם הסתובבו וברחו לתוך הלילה. ניסיתי לרדוף אחריהם, אבל הכביש החלקלק כפה עלי להאט. בקיץ אפשר לרדת מהכבישים ברפת, אבל בחורף זה רעיון גרוע אפילו ג'יפ עלול לשקוע בבוץ הזה. זה כבר קרה לי פעם, בשתים וחצי בלילה, וגם אז ניסיתי לרדוף אחרי תנים. לא רציתי שידור חוזר.

בדרך חזרה לבוטקה, אחרי שהפעלתי מחדש את האזעקה, דיווחתי למוקד שברפת אין כלום, כרגיל. התנים לא יעשו כלום לעגלים, הגדר שם טובה מדי. אבל מאיפה באו השלושה האלה? האם אלה אותם השלושה שהיו ליד השער, או שהם מלהקה אחרת? כמה להקות יש בסביבה שלנו, בעצם? תמיד הייתי שומע קבוצת-יללות מכיוון אחד, ואז תשובה מכיוון אחר, ושוב יללות מהצד הראשון, ושוב… ולך תדע אם אלה תנים מאותה הלהקה שנפרדו, או משתי להקות שונות, או שלוש…

הגשם התחזק, ואיתו הרוח, וכחמישים מטרים מהבוטקה רץ משהו על ארבע לתוך הכביש, מימין לשמאל.  תן. הוא נעצר באמצע הכביש, מסונוור מהפנסים, עיניו מבריקות. הספקתי לבלום, ממש עליו, ובזמן שהסתכלתי עליו עברו עוד שלושה תנים את הכביש, ונעלמו בחושך. נסעתי לאיטי עוד חמישים מטרים, הגעתי לבוטקה, חניתי עם הפנים לרפת, וניסיתי להבין מה עובר על התנים האלה. ארבעה, ועכשיו בתוך הקיבוץ!

ישבתי לי בסובארו, החימום והוישרים עובדים במלוא העוצמה, וחיכיתי להפוגה בגשם כדי להיכנס בחזרה לבוטקה. ברדיו דיברו על עוד עב"מ שנצפה, הפעם מעל הים מול אשקלון, כמה שעות קודם לכן, ואני רציתי עוד כוס קפה, ולראות את חוקרת-החרקים החמודה מהפרק על הג'וקים. לאור פנסי-המכונית ראיתי את הגשם נופל כחוזקה, מוטה בזוית חזקה בגלל הרוח. הראות היתה משהו בסביבות שבעה-שמונה מטרים, הסובארו ממש היטלטל ברוח, וברדיו דיבר מישהו על חיים באוקיאנוסים על נוגה, למרות שהקריין ניסה להסביר לו שאין שם אף אוקיאנוס. המתקשר ברדיו טען שחייזרים מנוגה מסתובבים על כדור-הארץ וחוקרים אותנו, ואנחנו לא יודעים על זה כלום. הקריין ניסה להסביר לו שנוגה חם מכדי שיהיו עליו אוקיאנוסים, אבל המתקשר לא הקשיב והמשיך להסביר שזה רק מה שהחייזרים רוצים שנחשוב. הגשם נחלש מעט, הראות השתפרה ואני ראיתי שני תנים, בתוך הגדר, עומדים כעשרה מטרים מהסובארו ומסתכלים לכל כיוון אפשרי.

פתחתי מעט את החלון, כי נעשה מחניק, ושמעתי יללות-תנים מאיזשהו מקום רחוק, יחסית, ומיד אחריהן הבריק ברק שהאיר את הלילה הרבה יותר מפנסי הסובארו. בתוך הגדר, כשלושים מטרים ממני, עמדה להקת תנים שלמה, יותר מעשרה, כולל גורים, עיניהם בורקות באור הברק, מסתכלים לכל הכיוונים. הברק נגמר ומיד אחריו התנפץ עלינו הרעם, כל-כך חזק שממש טילטל את המכונית. כשחזרתי להסתכל, הגשם נפסק והתנים נעלמו. ניצלתי את ההזדמנות, כיביתי את האוטו וחזרתי במהירות לבוטקה, מסתכל כל הזמן מסביב ומקווה שאף תן לא יחליט שהוא מספיק רעב לבדוק אם אני טעים.

"תיקים באפילה" נגמרו בינתים, והחלפתי ערוצים עד שהגעתי לערוץ דיסקאוורי, שהראה תוכנית על חוקרי פילים באפריקה. החוקרים תיארו איך הם בודקים את צואת-הפילים, כדי לדעת מה אכלו. נהדר, חשבתי, כאילו לא מספיק לי החרא של הפרות. אבל לא היה משהו יותר מענין, והיו לי שיעורי-בית בביולוגיה לבגרות שהייתי צריך להשלים, אז השארתי את הטלביזיה עובדת, הכנתי עוד כוס קפה טורקי והתחלתי להכין שיעור-בית על מערכות אקולוגיות.

לא יכולתי להתרכז. בחוץ חזר הגשם, עם ברקים ורעמים, ובטלביזיה דיברו על זרעים שלא יכולים לנבוט בלי שיאכלו אותם פילים, כי קליפתם קשה מכדי שינבטו אם לא תוחלש במערכת-העיכול של פיל.  החוקרים דיברו על חשיבותם של הפילים למערכת האקולוגית, שהיה קשור איכשהו לשיעורי-הבית שלי, ודיברו על מה שיקרה לאפריקה ולאנושות בלי הפילים שנמצאים בסכנה, והזמן בין ברק לרעם הלך והתקצר.

תמיד אומרים לנתק מכשירי-חשמל לפני סופת ברקים, אבל ליד הקיבוץ יש שדה-אנטנות של משרד התקשורת שתמיד מושך אליו את הברקים, אז בדרך-כלל לא דאגתי.

הסתכלתי החוצה דרך החלון, ולאור הפנסים בחוץ ראיתי את הגשם יורד באלכסון חד, ומים זורמים במורד הכביש, אל השער והואדי שמעבר לכביש. בתחזית אמרו שירדו איזה חמישים מילימטר גשם, אבל זה נראה כמו מאה. האדמה כבר הפסיקה לספוג מזמן, וכל הגשם פשוט זרם לואדי.

"עשרים וחמש, שומע?"

קיללתי את המוקד, את המירס ואת עשרים וחמש, שזה אני, שעושה שמירות-לילה באזרחות כמו בצבא, כדי שיהיה לי זמן להכין שיעורי-בית להשלים בגרויות, ובמקום להכין שיעורי-בית מתרוצץ ברפת בגשם ובקור. אמרתי למירס "בסדר, אזעקה ברפת", חבשתי שוב את כובע-הצמר, התכרבלתי במעיל, הסתכלתי החוצה דרך החלון לראות שלא מחכה לי שום תן ליד הדלת, ורצתי לאוטו דרך מטח של גשם.

לא ראיתי שום תן בסביבה, וברפת כמובן שלא היה כלום, ואני החלטתי לנתק את האזעקה וזהו. ממילא אף-אחד לא יגנוב עגלים בלילה כזה: צריך להעמיס אותם על משאית, וכל משאית שתתקרב לרפת תצטרך לעבור דרך השער לקיבוץ, שם ישבתי. מי שינסה לעבור דרך השדות ישקע מיד בבוץ הדרכים שם לא סלולות.

ניתקתי את האזעקה והתחלתי לנסוע בחזרה לבוטקה. ברדיו סיפר איזה מטורף שחטפו אותו חייזרים ועשו בו ניסויים רפואיים, ואח"כ סיפרו לו שהוא צריך להזהיר את האנושות מפני החור באוזון. כאילו לא ידענו. למה החייזרים לא מזהירים אותנו לפני רעידות-אדמה, או שטפונות, או משהו כזה? למה הם תמיד מזהירים אותנו מדברים שאנחנו כבר יודעים שצריך להיזהר מפניהם?

הגעתי לבוטקה, חניתי, ונשארתי בתוך האוטו, מחכה להפוגה בגשם לפני שאצא. דרך חלון הבוטקה ראיתי בטלביזיה את חוקרי-הפילים בודקים איזה חרקים ניזונים מצואת-הפילים, וידעתי מספיק על אקולוגיה כדי לדעת שהם מנסים לבנות תמונה שלמה ככלהאפשר של היחסים בין הגורמים השונים החיים באותו תא-שטח: חרקים, יונקים, אוכלי-עשב, טורפים… מי אוכל את מי, ואיך. המטורף ברדיו התחלף בקטע מוסיקלי, "עיני זאב" המדהים של פול וינטר, שהקליט זאבים מייללים בטבע ועיבד יצירה מוסיקלית סביב קולותיהם. הגברתי את הרדיו, נשענתי לאחור בכיסא-הנהג והקשבתי ליללות-הזאבים מתוך המכונית, וליללות-התנים מבחוץ, ולגשם, ולרוח, ולרעמים. הפנסים שליד הבוטקה האירו את הגשם, ואני כיביתי את פנסי הסובארו ולא ממש הסתכלתי מסביב. הקשבתי ללילה, והרגשתי כאילו אני האדם היחיד בעולם…

כשנגמר "עיני זאב", דיברו ברדיו עם מישהו שטען שחייזרים חוקרים אותנו כבר שנים, ושאנחנו מענינים אותם כי לנו יש נשמה אלוקית ולהם אין, כי רק אנחנו העם הנבחר. הגשם נרגע, לא ראיתי שום תן מסביב והחלטתי לחזור לבוטקה.

כיביתי את האוטו, יצאתי ממנו ורצתי את שלושת המטרים אל דלת הבוטקה כששמעתי משהו רץ מאחורי. קיללתי את עצמי על שתמיד נעלתי את דלת הבוטקה, הסתובבתי לראות שלושה תנים רצים על הכביש לכיווני, מרחק כעשרה מטרים ממני, ובדיוק אז הבריק ברק מסנוור, ולקול הרעם האדיר כל הפנסים כבו.

בחושך הסמיך שהשתרר אחרי הברק, כשעוד הייתי מסונוור, ניסיתי לשווא למצוא את המפתח המתאים ולתחוב אותו לחור-המנעול לפני שהתנים יגיעו אלי, ואז הבריק ברק נוסף, ואני קפאתי על מקומי.

שלושת התנים היו תלויים באויר, תלויים מתחת ל… משהו, שריחף באויר, ללא קול, שתפס אותם בתוך רשת ומשך אותם לתוכו. המשהו היה גדול, גדול כמו אוטובוס, אבל ללא גלגלים, וללא מדחף, והוא התרומם עם התנים והתרחק לכיוון הואדי, בלי שום קול, ואז נגמר הברק והרעם התפוצץ לי באזניים ופתאום הבנתי למה התנים התנהגו בצורה כל-כך משונה.

הם הרגישו שמישהו חיפש אותם, צד אותם, וחיפשו מקום לברוח ממנו. אבל לך תברח ממשהו גדול כמו אוטובוס ושקט כמו ענן, שטס לו בלילה הסוער ותופס אותם ברשת. אולי לעשות להם בדיקות רפואיות, אולי לפחלץ אותם – מה התנים כבר יודעים? ואולי מישהו רצה לחקור את היחסים בין בעלי-החיים השונים החיים יחד באותו תא-שטח…

החשמל חזר, ונכנסתי בחזרה לבוטקה, רועד מקור ופחד, והכנתי לעצמי כוס קפה חדש. הגשם חזר לרדת, חזק מתמיד, אבל הברקים והרעמים נפסקו. אולי ה… המשהו הזה משך את הברקים אליו, ועכשיו כשהתרחק הברקים חזרו לשדה-האנטנות של משרד-התקשורת.

ישבתי בכיסא, מתחת לתנור התלוי על הקיר, מול הטלביזיה שכיביתי, שתיתי בידים רועדות את הקפה שהכנתי, ואז הרמתי את הטלפון וחייגתי לרדיו. ידעתי שאף-אחד ממילא לא יאמין לי, אבל הייתי מוכרח לדבר על זה עם מישהו.