ארכיון תג: יהודים

אין חופשי כעבד?

<!–
בטירונות קיבלנו הוראה להוריד את הדיסקית מהצוואר ולהצמיד אותה לפק"להכיסים, מאיזו סיבה שאינני זוכר. זו היתה הוראה של המ"מ שמילאנו בשמחה, גם כי אף אחד לא אהב להסתובב עם הדסקית על הצוואר וגם כי זה היה קל: עשית פעם אחת ושכחת מזה. עד שבוקר יום ראשון אחד תפסו אותי מםצדיקים ושאלו איפה הדיסקית. הראיתי להם. שאלו למה לא על הצוואר? אמרתי שהמ"מ אמר. אמרו לי,"הרמטכ"ל שלך אמר אחרת". עניתי, "הרמטכ"ל לא עושה לי מסדרים ולא דופק לי שבתות".

עזבו אותי.

אומרים שבני ישראל יצאו ממצריים "לקבל עול מלכות שמים" במדבר, אבל זה כנראה מה שאמרו לפרעה; העם, כנראה, פשוט שמח על ההזדמנות לברוח מהעבדות. הרבה תלונות היו להם בדרך, ובסוף אכף עליהם הר כגיגית להכריחם לקבל את התורה, ועוד מספרים לנו שזה "חג החירות". בני ישראל לא החליפו מ"מ ברמטכ"ל היושב בקריה אלוהים של יציאת מצרים לא ישב בקריה בזמן שהטירונים תיזזו, כי הרי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

עשרת המכות, חציית ים סוף, בליעת קורח ועדתו ע"י האדמה, עמוד ענן ביום ועמוד אשר בלילה, מופעי אורקולי ענק על הר סיני אלוהים לא ישב במפקדה בזמן יציאת מצריים, הוא הוביל ממש משדה הקרב – ועדין צריך היה לוותר להם על חטא העגל (אם אפשר לקרוא לשחיטת 3000 איש ויתור), ועוד לאכוף עליהם הר כגיגית שיקבלו את עול התורה.

ועדיין – למרות שאלוהים כפה על בני ישראל לקבל עול תורה, ולקבל אותו כאלוהים יחיד, עדיין קוראים לזה חג החירות, ועדיין אומרים שבכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

כי כולנו טוב, מחמת הספק רובנו עבדים. עבדים לעצלנות, להרגלים, לפחדים, להנאות, לדעות הקדומות, לפרות הקדושות… בבודהיזם ובזן קוראים לזה "היקשרות", ומלמדים שצריך לוותר על הקשר הזה, במקומו להיות נוכח באמת בכל רגע, בכל צומת החלטה, ולהחליט באמת בעצמך. ביהדות, אם אני מבין נכון, הם נחשבים לסוג של עבודה זרה. עבודה לכל הדברים שמחליטים בשבילנו, לא רק מה לעשות אלא מה לחשוב.

עבודה שכולנו, כדאי שנודה בזה, די נהנים ממנה.

כי נוח להיות עבד.

לא לקחת אחריות, לא להתלבט לבד, לא להשוות ולהקשיב לביקורות ולשאול שאלות ובאמת לחפש תשובות…

נוח.

לעבד, לא למרות אלא בגלל שהוא עבד, נוח כי הוא לא צריך לדאוג לכל אלה. הוא עושה מה שאומרים לו. אפילו אם מי שאומר לו נמצא בתוך הראש, אפילו אם זה בעצם חלק לאמודע ממנו. נוח. זה חוסך התלבטויות ומחשבות.

אבל גם אומרים ש"אין חופשי כעבד השם".

איך עבד השם חופשי, והרי גם הוא עבד?

כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". כי כדי להיות עבד ה', צריך אדם להפסיק להיות עבד לאחרים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים". להפסיק להיות עבד לעצלנות, לתשוקות, לטעמים, להרגלים, לפחדים, לדעות הקדומות לקבל עליו אדון אחד בלבד, שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים.

ועל ידי כך, להיות חופשי.

מהם.

ועדיין, יהיה עבד אבל עבד למי שמכריח אותו להחליט.

לקום מוקדם בבוקר להניח תפילין, או לישון עוד קצת? עבד ה' צריך להחליט. לשמור שבת או לא, ואיך בדיוק? עבד ה' צריך להחליט. לקבל גיור לחומרא או להקל? אישה רוצה לשבת לידו באוטובוס, לקום או לא? להדיר נשים מהציבור או לא? לחלל שבת כדי להציל חיי גוי? יש שאומרים כך, ויש שאומרים אחרת, ועבד ה' חייב להחליט להחליט אם הוא עבד לאומרים כך או אחרת, או שהוא לוקח אחריות על החלטותיו כלפי אדונו, ובודק ושואל ושוקל ומחליט, בעצמו.

כי שבעים פנים לה, ורק מי ששואל, שבודק, שמתלבט מה באמת רוצה ממנו אדוניו שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים, חיצוניים ופנימיים רק הוא, באמת, עבד ה'. ורק אז, הוא באמת חופשי.

בבודהיזם, בזן, בטאואיזם, מלמדים דרכים אחרות להגיע לחופש – אחרות, כוונתי, מעבדות לאלוהי היהודים.

אבל זו הדרך היהודית – ולהבנתי, רק בודדים מנסים באמת ללכת בה.

כי למרות שאלוהים של יציאת מצריים היה נוכח מאוד, אלוהים של היום רחוק יותר מהרמטכ"ל בקריה לטירון – הוא רחוק מהעין, ולכן קל ללב להתרחק ממנו. לכן גם קל לאלה המדברים בשמו, אם באמונה אמיתית ואם בציניות תועלתנית. כשאלוהים רחוק מהעין והלב, קשה לשאול כל הזמן שאלות – זה מציק לסביבה ומזמין ריקושטים.

קשה להיות נאמן להחלטתך גם נגד סביבה שאולי חושבת אחרת.

קשה לעמוד על שלך מול בעלי סמכות.

קשה.

אבל אולי כדאי, אם הפרס הוא חופש.

חג חירות שמח.

בערים חרדיות זה לא נורא?

לפי לימור לבנת, שרת החינוך והתרבות, ישראל 2011, לא צריך להיכנס לחרדים לצלחת. אם בערים חרדיות החרדים רוצים שתהיה הדרת נשים, וטוב להם עם זה, אז למה לא?

כי גם בערים החרדיות לא היתה עד לאחרונה דרישה לקווי מהדרין בתחבורה הציבורית. כי זה דבר חדש שקבוצה קיצונית בציבור החרדי התחיל לדרוש רק בשנים האחרונות, וכולם מתיישרים לפיה כי החרדים לא מעיזים לצאת נגד הקיצוניים שלהם. הם רגילים להיות מיעוט מתגונן, ומיעוט מתגונן לא מתקיף את עצמו בפומבי. הם עוד לא הבינו שהם כבר לא מיעוט מתגונן. שר הפנים ממפלגה חרדית, סגן שר הבריאות (ושר הבריאות בפועל) ממפלגה חרדית, שר הבינוי והשיכון, שר הדתות, שר המדע והטכנולוגיה ושר בלי תיק – לא שרים של החרדים, שרים בממשלה של כולנו. שר הפנים הוא לא שר הפנים של ש"ס, הוא שר הפנים של מדינת ישראל. אם אחרי אסון השריפה בכרמל הוא עוד לא הפנים את זה, כדאי מאוד שמישהו יסביר לו. אני אולי לא הצבעתי לש"ס, אבל כשר בממשלת ישראל הוא אחראי לא רק על הבוחרים שלו. הוא אחראי גם עלי. וכמוהו שאר השרים בממשלה, הדתיים והחילוניים.

וגם לימור לבנת.

ובין השאר, הם אחראיים על השיוויון במדינה.

בין השאר, הם אחראיים לזה שאם אישה כלשהי, חילונית או דתיה או מה-שלא-יהיה, תרצה ליסוע באוטובוס בעיר חרדית, מכל סיבה שהיא, היא תוכל לעשות זאת בלי שום אפליה. ולא משנה אם לתושבי העיר הזאת לא מפריע שתהיה אפליה – אם סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או קצינת ביקור סדיר או אורחת מאוסטרליה רוצה ליסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, צריכה להיות לה האפשרות לעשות זאת בלי אפליה. בלי שיירקו עלי, יצעקו עליה או יכו אותה.

ויותר חשוב מזה, לצוותי חדשות ולמשטרת ישראל חייבת להיות אפשרות לעשות את עבודתם, אפילו בערים חרדיות לגמרי. בלי שיותקפו בצעקות, יריקות, מכות ואבנים. כי אם למשטרה אסור להיכנס, לחוק אסור להיכנס; ואם לחוק אסור להיכנס, זה לא חלק מהמדינה שקבעה את החוק. ואז המדינה מתחילה להתפורר.

והכי חשוב, הכי הכי חשוב, כי זה שיש קבוצה שזה לא מפריע לה, לא אומר ששם, בינם לבין עצמם, זה בסדר.

כי יש דברים שהם לא בסדר, לא משנה איפה עושים אותם ומי עושה אותם.

עבדות זה לא בסדר, אפילו אם במדינות מסויימות אין חוק נגד זה.
נישואין של ילדות לבוגרים זה לא בסדר, אפילו אם יש ארצות בהן זה נוהג מסורתי זה מאות בשנים.
אפליה על רק מין זה לא בסדר, אפילו אם זה מעוגן עמוק בתרבות המקומית של מקום כלשהו.

למה זה לא בסדר?

זה למה.

כי זה מוביל לשם.

כי כשהקיצוניים קובעים את הטון והרוב הדומם מחכה לחילונים שיפתרו לו את הבעיה, הקיצוניים מנצחים. וכשהקיצוניים מנצחים הם הופכים לרוב, ואז קמים קיצוניים מהם וכך הלאה, והרוב מקבל את ההקצנה. כי כשאנחנו אומרים ש"אם זה אצלם זה בסדר", אנחנו בעצם אומרים שזה בסדר. ואם זה בסדר, אם זה לא ייעצר, זה יחמיר.

הרבה שנים כבר לא היה בעם היהודי מקרה שאישה הוצאה להורג בסקילה בגין ניאוף, אבל החוק עדין קיים. אני לא יודע אם יעיז מישהו מגדולי התורה שיעיז להגיד שאסור לפעול לפיו. יגידו לו שהוא לא מספיק דתי.

חכי לבנת, חכי.

בזכות האמירה שלך, אנחנו בכיוון הנכון.

אז הוא אמר

אז הוא אמר שהפלסטינים עם מומצא׃
אז הוא אמר.
גם גולדה אמרה, אי-אז, ונשארה בחיים.
במידה מסוימת, זה אפילו נכון׃ לפני המאה העשרים לא היה עם פלסטיני.
אבל עכשיו יש.
מומצא או לא, הוא קיים.
יש עם פלסטיני, אם נרצה או לא.
כמו שיש עם יהודי, למרות כל הטענות שהיהדות היא דת בלבד, ולא לאום.

כי, כמו שאומר אלכס יעקבסון, אולי הדבר היחיד שהיהודים והערבים הסכימו עליו לאורך כל הסכסוך הוא שהם שני עמים שונים, נפרדים, בעלי שאיפות מנוגדות. רוב מוחץ של היהודים יגידו שאינם ערבים ואינם פלסטינים, ורוב מוחץ של הערבים והפלסטינים יגידו שאינם יהודים.

באותה המידה, יגידו רוב המצרים, הירדנים, הסורים, הלבנונים – שאינם פלסטינים, ורוב הפלסטינים יגידו שאינם שום דבר אחר חוץ מפלסטינים.

אז גינגריץ' אמר.
אז גולדה אמרה.

אז מה?

על הספר אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט

בקורס על יהודי מצריים בימי הביניים שהועבר ע”י דר. אלינוער ברקת, התבקשנו לכתוב עבודה על ספר (אחד מרשימה שהוגשה) המתאר את ימי הביניים. בחרתי את אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס; זכרתי “אבירים וחרבות” מימי נערותי, אבל לא הרבה יותר מזה. קריאה חוזרת, על רקע קורס על ימי הביניים ובדיקה לעומק של הסיפור מול ההיסטוריוגרפיה המקובלת היום, הביאו למשהו קצת חורג ממה שציפיתי… וגם לקצת יותר ממה שהיה מצופה ממני כעבודה להגשה במסגרת קורס (לא עבודה סמינריונית, היינו גם צריכים להיבחן. על הקורס, לא על הספר… ומכיוון שאת הציונים כבר קיבלתי מזמן ואין חשש שמחמאות לדר. ברקת ייתפסו כחנופה, זה המקום להודות לה, וגם למתרגל מר עמיצור כהנא, על קורסים מרתקים מהם למדתי הרבה).

אז כאמור גיליתי שאייבנהו היה הרבה יותר מ"אבירים וחרבות", והעבודה דרשה ממני הרבה יותר ממה שציפיתי – אבל זה ריתק אותי, ואולי יעניין גם את חלקכם. יש כאן קצת התייחסות לאבירים, ציודם, מעמדם בחברה והקוד לפיו חיו; כעוסק באמנויות לחימה הייתי רוצה להכניס יותר, אבל פשוט לא היה מקום – ויש כאן גם הרבה יותר, כי בספר – וסביבו – יש הרבה יותר.

בהמשך מובאת העבודה, בשינויים המתבקשים לפורמט אינטרנטי ולא אקדמי.

[אזהרה לתלמידיה-לעתיד של דר. ברקת: אמנם קיבלתי חיוך על השימוש במאמריה שמצאתי ברשת, אבל היא הזהירה אותי שאלה מקורות “פופולריים” ולא אקדמיים, ושבעבודה סמינריונית היא לא היתה מקבלת אותם כמקורות ראויים.]

הערה

להכנת עבודה זו נעזרתי בפרוייקט גוטנברג ((http://www.gutenberg.org)), שם מופיע הטקסט המקורי והמלא באנגלית ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)). מכיוון שהשתמשתי בגרסה אינטרנטית של הספר, בה כל פרק הוא דף אינטרנט אחד (יש גם גרסא בה כל הספר הוא עמוד אחד ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)) ), אין טעם בציון מספרי עמודים במראי המקום; במקום זה אביא בנספח 1 פסקאות רלוונטיות, תוך ציון הפרק ממנו הן לקוחות.

מבוא

הספר מתאר את חזרתו לאנגליה של סר וילפרד אייבנהו, אביר סקסוני בשירותו של המלך ריצ'רד לב-הארי, ממסעות הצלב. חזרתו מתוארת על רקע מאבקים בין קבוצות ואנשים שונים באנגליה של התקופה: בין יהודים לנוצרים; בין אנשים שיצאו ממסגרת החוק ((outlaws, לא פושעים במשמעות המודרנית של המילה אלא אנשים שלא יכלו לשלם את חובם לבעל אדמתם וגורשו ממנה לחיות מחוץ למסגרת החברה הפיאודלית)) לבין רודפיהם; בין אצילים לפשוטי-עם; בין מסדרים בכנסיה הקתולית, ובין אנשים בתוך כל אלה. בעיקר, מספר הספר על המאבק בין הכובשים הנורמנים לבין הנכבשים הסקסונים, מאבק שממנו צמח העם האנגלי של היום ((איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0)).

עלילת הספר מפותלת ורצופה תככים ומזימות, קרבות ומעשי גבורה והקרבה. אייבנהו מציל את יצחק מיורק, היהודי; מנצח בגבורה בטורניר ואף נפצע בו; מראה נדיבות כלפי משרתי אויביו; מגן על רבקה היהודיה, בת יצחק מיורק, במשפט בקרב (Trial by Combat) נגד אויבו משכבר הימים, האביר הטמפלר בריאן דה-בואה גילבר, וגובר עליו במה שנראה כהתערבות מהשמיים ((פרק 43)).

בעלילות צדדיות, הנסיך ג'ון חושש מחזרתו של אחיו ריצ'ארד לאנגליה, מנסה להחליש את אויביו מבית על ידי השאת רוונה, אהובתו של אייבנהו ובת חסותו של סדריק אביו, לדה-בראסי, שכיר-חרב הנאמן לו; דה-בראסי חוטף אותה ומנסה לשכנעה להתחתן איתו, ללא הצלחה ((פרק 23 כולו)). בואה-גילבר, הטמפלר, מתאהב ברבקה היהודיה, חוטף אותה ומנסה לשכנעה לחיות איתו כפילגשו ((פרק 24)); היא מאיימת להתאבד ובלבד שלא ייגע בה. ברקע עלילות נוספות שיקצר המקום מלתארן.

רקע

הספר נכתב על ידי סר וולטר סקוט ((Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm)),  1832- 1771, סופר ומשורר סקוטי שהרבה לכתוב על התפתחותה של בריטניה ((Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html)),  החל ברומנים על גיבורים סקוטיים (הוא היה פטריוט סקוטי ששאף לחזק את מעמדה של סקוטלנד באימפריה הבריטית של זמנו) וכלה ברומנים היסטוריים על ימי הביניים; אייבנהו הוא ספרו המפורסם ביותר. הספר תורגם לעשרות לשונות ועובד למספר סרטי קולנוע וסדרות טלויזיה ((http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381)), שהמפורסם ביניהם, מ-1952, בהשתתפות ג'ורג' סנדרס ואליזבט טיילור ((http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305)). היום הוא מוצג בעיקר כספר לגיל הנעורים. בין השאר, מיוחסת לסקוט המצאת הרומן ההיסטורי כז'אנר ספרותי. ברבים מספריו ובאייבנהו באופן מיוחד, הוא מציג את האבירות (chivalry) כקוד-התנהגות נעלה, הראוי ביותר לגבר לשאוף אליו.

המושג "אבירות" טעון הסבר לקורא המודרני; לא מדובר רק במעמד החברתי השליט או במעמד הצבאי, מדובר בצורת חשיבה שלמה, שונה מאוד מהליברליזם ההומני המודרני. מדובר באנשים שמילדותם אומנו להילחם, לא ידעו שום צורת חיים אחרת ולא יכלו להתפרנס בצורה אחרת. מטרת הלחימה עבורם היתה השתלטות על מקורות הכנסה (אדמה, בעיקר), ביזה ותפיסת שבויים תמורת כופר; מלחמה היתה עסק כלכלי שמטרתו צבירת עושר והשתלטות על אמצעים להשגתו, לא ענין של אידיאולוגיה, לאומיות או דת. מעמד לוחם מצריך משמעת, אחרת עלולה להיווצר אנרכיה; קוד האבירות, שדרש מהאביר לא רק להיות נאמן לפטרונו ולהילחם למענו אלא גם להתנהג באצילות, להגן על החלשים, לדבר תמיד אמת ועוד, בא לענות על הצורך הזה ((Knights Code of Chivalry,  http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm )).  מכל האבירים בספר, רק שנים – אייבנהו וריצ'ארד – באמת מקיימים את הקוד; כל האחרים מנצלים את כוחם לפגוע בחלשים, מי יותר ומי פחות. סקוט מביא כאן ביקורת על אי-יישום קוד האבירות על ידי רוב האבירים בספר, בו-בזמן שהוא מהלל את מידותיהם הטובות של אייבנהו וריצ'ארד ((על ריצ'ארד יש לומר, שהצגתו בספר רחוקה מאוד מהמציאות ההיסטורית; לפי האנציקלופדיה בריטניקה,   http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I הוא אמנם היה בעל כשרון ויכולת מרשימים מאוד בשדה הקרב, אבל היה גם מהיר חימה ובמסע הצלב דאג להסתכסך עם רוב בעלי בריתו. חזרתו לאנגליה אחרי מסע הצלב היתה לשבועות ספורים אחריהם עבר לצרפת, שם גם מת. תהא אשר תהא תדמיתו ההיסטורית, הוא לא היה מלך טוב לאנגליה וודאי שלא תרם רבות לפיוס כלשהו בין הנורמנים לסקסונים; מוזר שסקוט מבסס את הפיוס הזה, במידה רבה, דוקא על דמותו של ריצ'ארד כדמות אותה מקבלים שני הצדדים.)).

סקוט מציג את האבירים כששים אלי קרב ושם בפי גיבורו הראשי שיר-הלל למלחמה ((ראה הויכוח עם רבקה, פרק 29)) בכלל ולאבירות כנבחנת בלחימה, בפרט.

סער נודל (המכונה broadaxe), אוצר נשק היסטורי, יו"ר עמותת א.נ.ק.ה. (אספני נשק קר היסטורי ואתני בישראל) ועובד במוזיאוני חיפה, ענה ((פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756)) לשאלותי בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, שתאורי הציוד והששון-אלי-קרב בספר כנראה מדויקים למדי מבחינה היסטורית; נודל מפנה אל טאלהופר, מדריך לחימה מהמאה ה-15, בציינו סיבות חוקיות (בתקופתו) לדו-קרב (( Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting,http://www.thearma.org/essays/Causes.htm)), המראה – למרות שהוא מקדים לדבריו את הטענה שדו-קרב הוא הפקרות וחוסר אחריות – שהצורך של מעמד האבירים לשמור על כבודו אכן הביא אותם לדו-קרבות לחיים ולמוות, ושההזמנות לדו-קרבות המתוארות ב"אייבנהו" אכן מעוגנות במציאות התקופה. אמנם טאלהופר חי וכתב בסוף ימי הביניים בעוד שהספר מדבר על אמצע התקופה, אבל הוא נחשב למקור ראשוני אמין ביותר על לוחמי ימי הביניים, ציודם, שיטותיהם, אורח חייהם ודרך מחשבתם. ספרי הדרכה פרי עטו, על לחימה בכלי נשק שונים, רגלית ומעל גב סוס וגם בידים ריקות השתמרו ונלמדים על ידי חובבי אמנויות לחימה אירופאיות ((Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467, http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm)); חלקם מציגים טכניקות המוכרות לכל מי שעוסק באמנויות לחימה מן המזרח הרחוק, הנפוצות יותר בימינו ((Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74)).

תיאורי הציוד שהאבירים נשאו מדויקים, אבל אולי כדאי להתעכב רגע על דבר שסקוט דוקא לא נגע בו (כמעט), והוא מחיר העיסוק הזה והציוד הכרוך בו. לא מדובר רק על חרב, שגם היא ודאי לא הייתה זולה; מדובר על ציוד הכולל חרב, שריון (בתקופה המדוברת נשאו לוחמים שריון-שרשרת (chain-mail), מגן, רומח (lance) ללחימה מעל סוס – ואלה רק הציוד הבסיסי; מתחת לשריון היו לובשים בגדי בד להגן מחיכוך, חום וקור, על הידיים לבשו כסיות (gauntlet) ועל הראש קסדה מעוגלת ((http://preachan.tripod.com/knights1.html)). את כל זה מישהו היה צריך לשאת במשך היום – ומדובר על משקל כבד. האביר היה צריך להחזיק עוזר, SQUIRE, המתורגם לפעמים כ"נושא כלים" אבל למעשה היה אביר-שוליה, אריסטוקרט בעצמו שהיה "לומד את המלאכה" בעבודתו ((http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm)). האביר, מצידו, היה צריך לשלם מכיסו לא רק את קניית הנשק והטיפול בו, אלא גם את שכרו של העוזר – ועדין לא דיברנו על הסוס (( http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/ )). סוסי מלחמה מאולפים היו יקרים מאוד לקניה ויקרים לא פחות להחזקה; בספר מתואר איך אבירים חסים על סוסי המלחמה שלהם בעיתות שלום ורוכבים על סוס אחר כדי שסוס המלחמה לא יתעייף.

כל זה מצטבר להוצאה כספית ניכרת, יומיומית, המחייבת את האביר למצוא מקור הכנסה. בעלי אדמות הטילו ממסים על האיכרים הצמיתים שלהם, אבל חסרי אדמה (כמו אייבנהו, המנושל) היו חייבים למצוא פטרון, או למכור את שרותיהם כשכירי חרב, כמו דה-בראסי בספר ((בספר, דה-בראסי הוא מפקדה של פלוגת קונדוטיירי, שכירי חרב למרבה במחיר.)), או לפנות לשוד. וכדי להחזיק נשק, שריון, סוס ומשרת, היה על אביר חסר פטרון לשדוד הרבה. בכך הפכו אבירים חסרי פטרון לגורם מערער-יציבות באירופה ובאנגליה. סקוט אמנם לא עוסק בנושא ישירות ב"אייבנהו", אבל האח טאק נראה כמי שהיה פעם אביר לפני שהפך לכומר. אין ספק שסקוט הכיר את בעיות השיטה הפיאודלית שמנעה מאבירים לעסוק לפרנסתם במשלח-יד כלשהו, לבד מלחימה ((תוספת לגרסא האינטרנטית: ביפן קראו לאנשים כאלה “רונין” http://www.britannica.com/EBchecked/topic/509133/ronin)).

לא רק אבירים היו עלולים למצוא את עצמם נאלצים לשדוד כדי לקיים את עצמם, גם צמיתים שלא עמדו במס שהוטל עליהם היו עלולים להיות מנושלים מאדמתם ואז, חסרי פרנסה, היו נאלצים לנדוד כדי לחפש אדון פיאודלי אחר – או לפנות לשוד. כאלה בספר הם אנשיו של לוקסלי, הוא רובין הוד ((ברקת משאירה פתוחה את השאלה אם רובין הוד היה או לא היה http://www.tripi.co.il/Show.action?article=303 , אבל הוא היה אחד מגיבורי ילדותי; בל"ג בעומר הייתי בונה קשת אבל חושב עליו, לא על בר כוכבא. מעלליו ידועים מאגדות וספרים רבים, אבל יכולתו בקשת המתוארת בפרק השמיני – ראה נספח 1, סעיף 7 – לא פחות ממדהימה. מנסיוני כקשת חובב אני יודע שבודדים הקשתים שיהיו מסוגלים לפגוע בענף לבן על רקע לבן ממרחק ארבעים וחמישה מטרים. אם היה או לא היה, אין ספק שהיום הוא מפורסם יותר מאייבנהו)). סקוט אמנם לא עסק בביקורת חברתית – רחוק מכך – אבל בתארו את חבורת השודדים של לוקסלי הוא ממחיש את הנזק שגרמו המסים הכבדים שהטיל המלך ג'ון על הברונים שלו, שמצידם הטילו מסים נוספים שרוששו את העם ((בסופו של דבר הביאו המסים האלה למרד הברונים נגד ג'ון, לקרב הידוע ברנימיד ולחתימה על המגנה כרטא, ראשית המלוכה הקונסטיטוציונית; אבל זה כבר חורג בהרבה מתחום עבודה זו)).

השפעה

סקוט נחשב לסופר הגדול ביותר בזמנו והשפעתו על בני תקופתו הייתה עצומה, הרבה מעבר לגבולות האי הבריטי. הסופר האמריקאי מארק טוויין טען שתיאוריו הרומנטיים של האבירים והאבירות יצרו את האופי של מדינות דרום ארצות הברית; ב"חיים על המיסיסיפי", טוויין האשים את סקוט בכך שבגללו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית ((Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters, http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/)):

"Then comes Sir Walter Scott with his enchantments, and by his single might checks this wave of progress, and even turns it back; sets the world in love with dreams and phantoms; with decayed and swinish forms of religion; with decayed and degraded systems of government; with the sillinesses and emptinesses, sham grandeurs, sham gauds, and sham chivalries of a brainless and worthless long-vanished society. He did measureless harm; more real and lasting harm, perhaps, than any other individual that ever wrote. Most of the world has now outlived good part of these harms, though by no means all of them; but in our South they flourish pretty forcefully still. Not so forcefully as half a generation ago, perhaps, but still forcefully. There, the genuine and wholesome civilization of the nineteenth century is curiously confused and commingled with the Walter Scott Middle-Age sham civilization; and so you have practical, common-sense, progressive ideas, and progressive works; mixed up with the duel, the inflated speech, and the jejune romanticism of an absurd past that is dead, and out of charity ought to be buried. But for the Sir Walter disease, the character of the Southerner– or Southron, according to Sir Walter`s starchier way of phrasing it– would be wholly modern, in place of modern and medieval mixed, and the South would be fully a generation further advanced than it is. It was Sir Walter that made every gentleman in the South a Major or a Colonel, or a General or a Judge, before the war; and it was he, also, that made these gentlemen value these bogus decorations. For it was he that created rank and caste down there, and also reverence for rank and caste, and pride and pleasure in them. Enough is laid on slavery, without fathering upon it these creations and contributions of Sir Walter.

Sir Walter had so large a hand in making Southern character, as it existed before the war, that he is in great measure responsible for the war. It seems a little harsh toward a dead man to say that we never should have had any war but for Sir Walter; and yet something of a plausible argument might, perhaps, be made in support of that wild proposition. The Southerner of the American Revolution owned slaves; so did the Southerner of the Civil War: but the former resembles the latter as an Englishman resembles a Frenchman. The change of character can be traced rather more easily to Sir Walter`s influence than to that of any other thing or person."

אמנם טוויין היה היחיד שהאשים את סקוט בפרוץ המלחמה, אבל רבים מבני דורו ייחסו לסקוט חלק חשוב בעיצוב דמותו של הדרום האמריקאי ((Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War, http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm )):

"It is difficult nowadays for anyone who has managed to plough through a Scott novel to understand the tremendous influence he had on the world. Not only was he regarded as the greatest writer of his age, his influence was everywhere – everything from operas to knitting patterns, from dog breeds to railway stations, were named after his books and characters (he was even responsible for a minor agricultural revolution in Poland). He had invented the historical novel, captured the romantic imagination of the world, and nowhere more than in the United States of America.

Scott was not the first to popularise Scottish themes; James MacPherson’s Ossian had created a great stir, but, particularly in America, Jane Porter’s The Scottish Chiefs (1810) became a perennial favourite of Southern youth, and had prepared the way for Scott’s novels. President Andrew Jackson, who scarcely ever read a book, recommended its hero, Sir William Wallace, to his nephew as a model upon which to build his character.

It was however Sir Walter’s tales of chivalry – the cult of the horse, of honour, of knights, and the glorification of womanhood, that captured the imaginations the Southern upper classes (Ivanhoe for instance was so popular that medieval tournaments were organised in Southern towns), and the concept of the Southern aristocrat as a kind of medieval knight developed during the antebellum period as a result of the enormous influence of Scott upon the Planter class (Robert E. Lee is often described in ‘chivalric’, even ‘Arthurian’ terms; Twain satirises this in The Connecticut Yankee in King Arthur’s Court). In his book Cavalier and Yankee, William R. Taylor suggests a less than glorious explanation for the South’s attachment to this fanciful romantic past – "They grasped at symbols of stability and order to stem their feelings of drift and uncertainty and to quiet their uneasiness about the inequalities within Southern society. Soon they would be forced to answer directly charges concerning Negro slavery levelled at them from the North." There was another powerful reason why Scott had struck a sympathetic response in the Old South. In his Scottish novels, Scott had depicted gallant little Scotland striving to express her cultural identity against the political and military pressure of the English, and Southerners immediately seized on this comparison between themselves and the North. This feeling of pressure, of being the underdog, combined with their strong feelings of honour and chivalry, became an explosive mixture."

בשנות ה-1840 וה-1850, מגני העבדות בדרום טענו נגד הצפון המתועש שהתעשיינים "נטשו בחוסר-מוסר את חובתם המסורתית להגן על החלשים ((Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN:  9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false)). הרטוריקה שהובילה לפרישת מדינות הדרום ולמלחמת האזרחים האמריקאית ((וגם האידיאולוגיה של ארגונים קיצוניים כמו הקו-קלוקס-קלאן, עד היום)), טענה שגברים דרומיים לבנים חייבים להגן על נשים לבנות מפני בוזזים ושחורים.

סקוט השפיע כנראה לא רק על הגורמים למלחמת האזרחים אלא גם על מעמד הנשים בחברה הגבוהה בדרום ארצות הברית; ברט אי. קארול מתאר ב-American masculinities איך רעיונות האבירות הגבילו את נשות החברה הגבוהה (אך לא את העניות והשחורות) לטיפול בבית, בעוד הגבר היה זה שחובתו לייצג את משפחתו בספירה הציבורית ((שם, תרגום דוד כפרי)); אבל יותר מזה, אותו קוד אבירות הקובע שלגבר אסור להכות אישה בשום אופן, קובע גם שהגבר חייב "להגן על כבודה" – שהוא, בעצם, כבודו; כך, אם אישה גורמת לגבר זר להתרגז עליה, ולא משנה הסיבה, "הגבר שלה" – כלומר, ה"אביר שלה" הוא שחייב להגן עליה, ובעוד שהגבר המתרגז לא יעיז לפגוע באישה, הוא בהחלט יעיז לפגוע בגבר המגן עליה:

"… when it comes to the patriarchy, sexist men will enforce the rules not just on women, but on other men who seem insufficiently committed to the art of oppressing women. There are a number of ways men keep each other in line. They call each other “pussy” and question each other’s manhood if someone objects to the sexist milieu in any way. They demand showy displays of masculine callousness to get into the club. And sometimes if a man pushes back against sexism—or even seems to—they whip out violence.

… You see the same kind of transfer of misogyny with guys who, thanks to chivalry, will "Never Hit A Woman"; instead, they'll hit the closest guy ((The limits of anti-violence slogans, http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/ ))."

ה"אבירות" הזו היא בעצם סקסיזם ומאצ'ואיזם מוסווים, אבל הם מאפשרים לגבר המשתמש באלימות להאשים אחר – אישה – כאילו היא זו שגרמה לאלימות; בכך שכאילו מגנים על האישה, למעשה יוצרים תירוץ להגביל אותה בלבוש, דיבור, התנהגות ועוד:

"By placing a male intermediary between a misogynist and the intended recipient of his misogyny (a woman), the misogynist can walk away from a chivalry-induced fist-fight patting himself on the back for how much he “respects women.” Meanwhile, some blame for said fist-fight can be conveniently transferred onto the woman for failing to take the punch herself. In order to avoid both the fist-fight and the self-blame, the woman has one line of defense—don’t do whatever you think caused the misogynist to get so angry. Don’t wear a short skirt. Don’t protest when he takes your photo in a strip club. Don’t get angry when he sexually harasses you." ((Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny: http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/ ))

למרות שמופרך להאשים את סקוט לבדו בסקסיזם של חלק מהחברה האמריקאית, כותבים רבים מציגים את מושג ה"אבירות" כתירוץ לו, וסקוט היה הבולט ביותר במפיציו (( Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too, http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/ )) . ניכרשסקוט בכלל והספר אייבנהו בפרט (שכאמור היה המפורסם בספריו), השפיעו הרבה מעבר לארצו וזמנו.

הספר מול ההיסטוריה

סקוט מתאר בפרוטרוט לבוש, ארכיטקטורה, שפת-דיבור ((ש"נאלץ לתרגם”, שהרי האנגלית לא היתה קיימת בתקופה בה מתרחש הספר)), מראה והתנהגות, כדי להבדיל בין הנורמנים לסקסונים וכן בין מעמדות גבוהים לנמוכים, בין יהודים לנוצרים, בין מסדרים בכנסיה ובין כנסיה לאצולה ולפשוטי-העם. תאוריו יכולים להיחשב טרחניים, אבל גם יוצרים תחושת ריאליזם; שירים וסיפורים שהוא נותן בפי גיבוריו מוסיפים לתחושה זו.למרות הריאליזם, יש מקומות שסקוט טועה. כך למשל, במקומות רבים סקוט שם בפיו של יצחק היהודי את הכינוי "ישמעאלים" כשהכוונה לנוצרים, בעוד שבין יהודים הכינוי מתייחס תמיד לערבים ((כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז,  http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778 )) , או כשהוא מתאר איך יצחק היהודי, המתארח אצל סדריק, אוכל טלה (שספק רב אם נשחט בשחיטה כשרה) לתיאבון ((פרק 5, ראה נספח 1, סעיף 1)); סקוט, כנראה, ידע יותר על תפקיד היהודים בהיסטוריה של אנגליה, משידע על יהודים. גם חפזונו של ריצ'ארד לסייע לרבקה במשפט-קרב, אותו ריצ'ארד שהכתרתו למלכות עמדה בסימן טבח ביהודי לונדון ושכוחותיו רצחו יהודים בדרכם למסעהצלב ((גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302)), אינו מסתדר עם ההיסטוריה או ההיגיון.

את אייבנהו קראתי כילד שאהב סיפורי "אבירים וחרבות", ומהם, בלי ספק, יש הרבה בספר; אבל בקריאה כבוגר, יש בספר הרבה יותר. ראשית, תיאורי האבירים, ציודם ושיטות הלחימה שלהם, מרתקים לעוסק באמנויות לחימה כמוני ככל שיהיו, הם רק רקע להתנהגותם של האנשים נושאי הנשק, שהם הענין העיקרי. למתבונן מהעולם המודרני, בו מלחמה היא אסון שיש להימנע ממנו והמוגבל על ידי אמנות בינלאומיות וועדות חקירה, לוחמי ימי הביניים נראים כשכירי-חרב צמאי דם שכל עניינם להילחם, להרוג, לקחת בשבי, לבוז בז ולדרוש כופר ((פרק 22 כולו מוקדש לסחיטת יצחק היהודי באיומי עינויים)). לא רק פרון דה-בף (Front-de-Boeuf) לוקח שבויים תמורת כופר, אלא גם לוקסלי הסקסוני לא מהסס לדרוש כופר תמורת שחרור הכומר והיהודי ((נספח 1, סעיף 2)); אנשיו יוצאים לכבוש את טירת טורקלסטון, לא רק בשביל לשחרר את סדריק וחבורתו אלא גם – אולי בעיקר – כדי לבוז בז; לחימה בשבילם אינה כורח אלא פשוט מקור פרנסה. לא רק שהאבירים לא טורחים לתרץ, אלא טוענים בשבח הכבוד שמביאה הלחימה, וראה הויכוח בין אייבנהו לרבקה ((נספח 1, סעיף 3)).

אנגליה של התקופה מצטיירת בספר בעיקר כמקום מסוכן, נטול חוק וסדר וכל זכר ממה שאצלנו היו מכנים "זכויות אדם בסיסיות". שודדים מסתובבים בכל מקום, מנהיגים נחטפים למטרות כופר, נשים נחטפות לכופר, חתונה ואונס; סדריק הסכסוני מתלונן על עריצותם של הנורמנים ובעצמו מחזיק צמיתים; גורלם של מי שאין להם מגן, נחרץ – והדוגמא הטובה ביותר לכך היא דמותה הטראגית של אולריקה, הסקסונית שנלקחה בשבי לשפחה, נדונה לאונס ולבוז על-ידי הנורמנים ולהתנכרות מצד בני עמה הסקסונים. אם קשה היה להיות יהודי באנגליה של ימי הביניים, הרי שקשה עוד יותר היה להיות יהודיה – אבל נראה שקשה לא פחות, היה להיות אשה נוצריה ללא מגן. אפילו רוונה, מנצר המלוכה הסקסונית, נחטפת כדי לאלצה להתחתן; דה-בראסי ובואה גילבר לא מהססים להאשים את קרבנותיהם בחטיפתן ((דה-בראסי בפרק 23, ראה נספח 1 סעיף 5; בואה-גילבר בפרק , ראה נספח 1 סעיף 6.)), כשם שסדריק טוען נגד אולריקה על שנשארה בחיים בעוד משפחתה נרצחה ((מתוך פרק 37, ראה נספח 1 סעיף 4)).

חיי אדם, חרות, זכות לקנין, לתנועה חופשית, לחופש דת – המושגים האלה פשוט לא שייכים לתקופה בה מתרחש הספר.

ככל שהמשכתי וקראתי את הספר, כבוגר, כך גדלו רגשי תודתי על שנולדתי בתקופתנו ומקומנו, בהם עבדות כמעט אינה קיימת ((סחר בנשים והחזקתן בתנאי עבדות עדין קיימים, למרבה הצער)) והיא עבירה פלילית, חטיפה – אם למטרות כופר או חתונה – היא עבירה פלילית המוענשת בחומרה ו"משפט" כמו שעברה רבקה אינו אפשרי עוד. זכויות האדם מוכרות ומוגנות על ידי החוק והמשטרה ועם כל הביקורת על מוסדות המדינה שאמורים להגן עליהם, עדיף איתם מאשר בלעדיהם.

איתן בר-יוסף מציג את הספר כסיפור התגבשותה של הזהות והלאומיות האנגלית, מתוך המאבק בין הסקסונים לנורמנים ((איתן בר-יוסף, שם)). הוא מציין שלמרות שהגיבור הראשי בספר הוא סקסוני ואילו הרשעים הם כולם נורמנים, סקוט לא לוקח לגמרי את הצד הסקסוני ובין השאר מציג כגיבורו הראשי את אייבנהו הסקסוני כדוגמא מושלמת לאבירות – מושג נורמני שהובא מאירופה; איבנהו הסקסוני הוא "יותר נורמני מנורמני", לא רק שבחר לשרת את המלך הנורמני אלא הוא גם לוחם יותר טוב, אצילי יותר, נדיב יותר, מגן על החלשים והמדוכאים (כמו ש"אביר" צריך לעשות ובספר חוץ ממנו עושה רק אחד) וכך הלאה.

קוד האבירות, כך נראה, היה מין הסוואה אלגנטית למה שהיום היינו מכנים מאצ'ואיזם – התרברבות על יסוד הוכחת ה"גבריות" בלחימה מצד אחד, ושאפתנות שהדרך להגשימה היא מלחמה, השתלטות על נחלות, כופר וביזה, מצד שני.

לא כך דמיינתי לי את האבירים כשקראתי את הספר בילדותי. קריאת הספר כמבוגר, ובמיוחד במסגרת הקורס על היהודים בימי הביניים, הייתה ממש פקיחת עיניים.


ביבליוגרפיה

1. איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

2. גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302

3. האנציקלופדיה בריטניקה,http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I

4. כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה (דאן-3) לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778

5. פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756

6. Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny:http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/

7. Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm

8. Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN: 9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false

9. http://preachan.tripod.com/knights1.html

10. http://www.gutenberg.org

11. Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

12. http://www.gutenberg.org/files/82/82-h/82-h.htm

13. http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381

14. http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/

15. http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm

16. http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305

17. Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting, http://www.thearma.org/essays/Causes.htm

18. Knights Code of Chivalry, http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm

19. Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War,http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm

20. Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too,http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/

21. Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters,http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/

22. Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74

23. Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html

24. Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467 http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm

25. The limits of anti-violence slogans,http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/


נספח 1 – מראי מקום, מתוך Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

מתוך פרק 5:

While Isaac thus stood an outcast in the present society, like his people among the nations, looking in vain for welcome or resting place, the pilgrim who sat by the chimney took compassion upon him, and resigned his seat, saying briefly, "Old man, my garments are dried, my hunger is appeased, thou art both wet and fasting." So saying, he gathered together, and brought to a flame, the decaying brands which lay scattered on the ample hearth; took from the larger board a mess of pottage and seethed kid, placed it upon the small table at which he had himself supped, and, without waiting the Jew's thanks, went to the other side of the hall;—whether from unwillingness to hold more close communication with the object of his benevolence, or from a wish to draw near to the upper end of the table, seemed uncertain.

Had there been painters in those days capable to execute such a subject, the Jew, as he bent his withered form, and expanded his chilled and trembling hands over the fire, would have formed no bad emblematical personification of the Winter season. Having dispelled the cold, he turned eagerly to the smoking mess which was placed before him, and ate with a haste and an apparent relish, that seemed to betoken long abstinence from food.

מתוך פרק 33:

… The Captain shook his head.

"Sir Prior," he said, "thou blowest a merry note, but it may not ransom thee—we cannot afford, as the legend on a good knight's shield hath it, to set thee free for a blast. Moreover, I have found thee—thou art one of those, who, with new French graces and Tra-li-ras, disturb the ancient English bugle notes.—Prior, that last flourish on the recheat hath added fifty crowns to thy ransom, for corrupting the true old manly blasts of venerie."

"Well, friend," said the Abbot, peevishly, "thou art ill to please with thy woodcraft. I pray thee be more conformable in this matter of my ransom. At a word—since I must needs, for once, hold a candle to the devil—what ransom am I to pay for walking on Watling-street, without having fifty men at my back?"

"Were it not well," said the Lieutenant of the gang apart to the Captain, "that the Prior should name the Jew's ransom, and the Jew name the Prior's?"

"Thou art a mad knave," said the Captain, "but thy plan transcends!—Here, Jew, step forth—Look at that holy Father Aymer, Prior of the rich Abbey of Jorvaulx, and tell us at what ransom we should hold him?—Thou knowest the income of his convent, I warrant thee."

מתוך פרק 29, אייבנהו ורבקה מתווכחים על אבירות:

"Rebecca," said Ivanhoe, "thou hast painted a hero; surely they rest but to refresh their force, or to provide the means of crossing the moat—Under such a leader as thou hast spoken this knight to be, there are no craven fears, no cold-blooded delays, no yielding up a gallant emprize; since the difficulties which render it arduous render it also glorious. I swear by the honour of my house—I vow by the name of my bright lady-love, I would endure ten years' captivity to fight one day by that good knight's side in such a quarrel as this!"

"Alas," said Rebecca, leaving her station at the window, and approaching the couch of the wounded knight, "this impatient yearning after action—this struggling with and repining at your present weakness, will not fail to injure your returning health—How couldst thou hope to inflict wounds on others, ere that be healed which thou thyself hast received?"

"Rebecca," he replied, "thou knowest not how impossible it is for one trained to actions of chivalry to remain passive as a priest, or a woman, when they are acting deeds of honour around him. The love of battle is the food upon which we live—the dust of the 'melee' is the breath of our nostrils! We live not—we wish not to live—longer than while we are victorious and renowned—Such, maiden, are the laws of chivalry to which we are sworn, and to which we offer all that we hold dear."

"Alas!" said the fair Jewess, "and what is it, valiant knight, save an offering of sacrifice to a demon of vain glory, and a passing through the fire to Moloch?—What remains to you as the prize of all the blood you have spilled—of all the travail and pain you have endured—of all the tears which your deeds have caused, when death hath broken the strong man's spear, and overtaken the speed of his war-horse?"

"What remains?" cried Ivanhoe; "Glory, maiden, glory! which gilds our sepulchre and embalms our name."

"Glory?" continued Rebecca; "alas, is the rusted mail which hangs as a hatchment over the champion's dim and mouldering tomb—is the defaced sculpture of the inscription which the ignorant monk can hardly read to the enquiring pilgrim—are these sufficient rewards for the sacrifice of every kindly affection, for a life spent miserably that ye may make others miserable? Or is there such virtue in the rude rhymes of a wandering bard, that domestic love, kindly affection, peace and happiness, are so wildly bartered, to become the hero of those ballads which vagabond minstrels sing to drunken churls over their evening ale?"

"By the soul of Hereward!" replied the knight impatiently, "thou speakest, maiden, of thou knowest not what. Thou wouldst quench the pure light of chivalry, which alone distinguishes the noble from the base, the gentle knight from the churl and the savage; which rates our life far, far beneath the pitch of our honour; raises us victorious over pain, toil, and suffering, and teaches us to fear no evil but disgrace. Thou art no Christian, Rebecca; and to thee are unknown those high feelings which swell the bosom of a noble maiden when her lover hath done some deed of emprize which sanctions his flame. Chivalry!—why, maiden, she is the nurse of pure and high affection—the stay of the oppressed, the redresser of grievances, the curb of the power of the tyrant—Nobility were but an empty name without her, and liberty finds the best protection in her lance and her sword."

מתוך פרק 37:

"I was not born," she said, "father, the wretch that thou now seest me. I was free, was happy, was honoured, loved, and was beloved. I am now a slave, miserable and degraded—the sport of my masters' passions while I had yet beauty—the object of their contempt, scorn, and hatred, since it has passed away. Dost thou wonder, father, that I should hate mankind, and, above all, the race that has wrought this change in me? Can the wrinkled decrepit hag before thee, whose wrath must vent itself in impotent curses, forget she was once the daughter of the noble Thane of Torquilstone, before whose frown a thousand vassals trembled?"

"Thou the daughter of Torquil Wolfganger!" said Cedric, receding as he spoke; "thou—thou—the daughter of that noble Saxon, my father's friend and companion in arms!"

"Thy father's friend!" echoed Urfried; "then Cedric called the Saxon stands before me, for the noble Hereward of Rotherwood had but one son, whose name is well known among his countrymen. But if thou art Cedric of Rotherwood, why this religious dress?—hast thou too despaired of saving thy country, and sought refuge from oppression in the shade of the convent?"

"It matters not who I am," said Cedric; "proceed, unhappy woman, with thy tale of horror and guilt!—Guilt there must be—there is guilt even in thy living to tell it."

"There is—there is," answered the wretched woman, "deep, black, damning guilt,—guilt, that lies like a load at my breast—guilt, that all the penitential fires of hereafter cannot cleanse.—Yes, in these halls, stained with the noble and pure blood of my father and my brethren—in these very halls, to have lived the paramour of their murderer, the slave at once and the partaker of his pleasures, was to render every breath which I drew of vital air, a crime and a curse."

"Wretched woman!" exclaimed Cedric. "And while the friends of thy father—while each true Saxon heart, as it breathed a requiem for his soul, and those of his valiant sons, forgot not in their prayers the murdered Ulrica—while all mourned and honoured the dead, thou hast lived to merit our hate and execration—lived to unite thyself with the vile tyrant who murdered thy nearest and dearest—who shed the blood of infancy, rather than a male of the noble house of Torquil Wolfganger should survive—with him hast thou lived to unite thyself, and in the hands of lawless love!"

"In lawless hands, indeed, but not in those of love!" answered the hag; "love will sooner visit the regions of eternal doom, than those unhallowed vaults.—No, with that at least I cannot reproach myself—hatred to Front-de-Boeuf and his race governed my soul most deeply, even in the hour of his guilty endearments."

"You hated him, and yet you lived," replied Cedric; "wretch! was there no poniard—no knife—no bodkin!—Well was it for thee, since thou didst prize such an existence, that the secrets of a Norman castle are like those of the grave. For had I but dreamed of the daughter of Torquil living in foul communion with the murderer of her father, the sword of a true Saxon had found thee out even in the arms of thy paramour!"

מתוך פרק 23:

"Alas! fair Rowena," returned De Bracy, "you are in presence of your captive, not your jailor; and it is from your fair eyes that De Bracy must receive that doom which you fondly expect from him."

"I know you not, sir," said the lady, drawing herself up with all the pride of offended rank and beauty; "I know you not—and the insolent familiarity with which you apply to me the jargon of a troubadour, forms no apology for the violence of a robber."

"To thyself, fair maid," answered De Bracy, in his former tone—"to thine own charms be ascribed whate'er I have done which passed the respect due to her, whom I have chosen queen of my heart, and lodestar of my eyes."

מתוך פרק 24:

"Fair flower of Palestine," replied the outlaw, "these pearls are orient, but they yield in whiteness to your teeth; the diamonds are brilliant, but they cannot match your eyes; and ever since I have taken up this wild trade, I have made a vow to prefer beauty to wealth."

"Do not do yourself such wrong," said Rebecca; "take ransom, and have mercy!—Gold will purchase you pleasure,—to misuse us, could only bring thee remorse. My father will willingly satiate thy utmost wishes; and if thou wilt act wisely, thou mayst purchase with our spoils thy restoration to civil society—mayst obtain pardon for past errors, and be placed beyond the necessity of committing more."

"It is well spoken," replied the outlaw in French, finding it difficult probably to sustain, in Saxon, a conversation which Rebecca had opened in that language; "but know, bright lily of the vale of Baca! that thy father is already in the hands of a powerful alchemist, who knows how to convert into gold and silver even the rusty bars of a dungeon grate. The venerable Isaac is subjected to an alembic, which will distil from him all he holds dear, without any assistance from my requests or thy entreaty. The ransom must be paid by love and beauty, and in no other coin will I accept it."

מתוך פרק 8:

"And now," said Locksley, "I will crave your Grace's permission to plant such a mark as is used in the North Country; and welcome every brave yeoman who shall try a shot at it to win a smile from the bonny lass he loves best."

He then turned to leave the lists. "Let your guards attend me," he said, "if you please—I go but to cut a rod from the next willow-bush."

Prince John made a signal that some attendants should follow him in case of his escape: but the cry of "Shame! shame!" which burst from the multitude, induced him to alter his ungenerous purpose.

Locksley returned almost instantly with a willow wand about six feet in length, perfectly straight, and rather thicker than a man's thumb. He began to peel this with great composure, observing at the same time, that to ask a good woodsman to shoot at a target so broad as had hitherto been used, was to put shame upon his skill. "For his own part," he said, "and in the land where he was bred, men would as soon take for their mark King Arthur's round-table, which held sixty knights around it. A child of seven years old," he said, "might hit yonder target with a headless shaft; but," added he, walking deliberately to the other end of the lists, and sticking the willow wand upright in the ground, "he that hits that rod at five-score yards, I call him an archer fit to bear both bow and quiver before a king, an it were the stout King Richard himself."

"My grandsire," said Hubert, "drew a good bow at the battle of Hastings, and never shot at such a mark in his life—and neither will I. If this yeoman can cleave that rod, I give him the bucklers—or rather, I yield to the devil that is in his jerkin, and not to any human skill; a man can but do his best, and I will not shoot where I am sure to miss. I might as well shoot at the edge of our parson's whittle, or at a wheat straw, or at a sunbeam, as at a twinkling white streak which I can hardly see."

"Cowardly dog!" said Prince John.—"Sirrah Locksley, do thou shoot; but, if thou hittest such a mark, I will say thou art the first man ever did so. However it be, thou shalt not crow over us with a mere show of superior skill."

"I will do my best, as Hubert says," answered Locksley; "no man can do more."

So saying, he again bent his bow, but on the present occasion looked with attention to his weapon, and changed the string, which he thought was no longer truly round, having been a little frayed by the two former shots. He then took his aim with some deliberation, and the multitude awaited the event in breathless silence. The archer vindicated their opinion of his skill: his arrow split the willow rod against which it was aimed. A jubilee of acclamations followed; and even Prince John, in admiration of Locksley's skill, lost for an instant his dislike to his person.

חכמה בלי אמונה?

לפעמים דברים שלגמרי לא קשורים אחד אל השני מתחברים, ויוצרים גל גבוה בהרבה ממה שהיו כל אחד לחוד.

במסרים, אני מנהל לאחרונה דיון עם אדם הטוען שמי שאינו מקיים מצוות, אין לו הצדקה לצטט מקורות הלכתיים כמו הרמב"ם, הרמב"ן ועוד – במיוחד אם הציטוט מיועד לאזניו של מי שאינו מקיים מצוות, ודאי שלא למי שאינו יהודי.

תשובתי, שבין כתביהם של חכמי ישראל אפשר למצוא דברים שכל אדם – גם גוי – יקבל כדברי חכמה, ויוכל ליישם בחייו גם אם אינו מקיים מצוות – בדיוק כמו שניתן למצוא דברי חכמה בין כתבי הבודהיסטים, הנוצרים והמוסלמים, שהרי "חכמה בגויים תאמין" – לא התקבלה; הרמב"ם, לפי בר-פלוגתי, מיועד ליהודים בלבד.

ניחא. אני לא מסכים, אבל זכותו לדעתו.

ובלי שום קשר לדיון ההוא, אומרת לי אשתי שאני "חייב" לשמוע את "המשורר" של שולי רנד. אז לקח לי כמה ימים להגיע לזה, אבל הקשבתי. ואז עוד פעם. ואז עוד פעם. ועוד. והוא לא מפסיק להתנגן לי בראש.

תיאור המפגש הזה בין המאמין לכופר, שלמרות הוויכוח נשארים חברים; השילוב בין שפה גבוהה לנמוכה, בין הנשגב ליומיומי, בין שולי רנד לחנוך לוין, לא מפסיק לרגש אותי; והשילוב בין המלים, הלחן, העיבוד המוסיקלי והקול… מצמרר כל פעם מחדש. פשוט שיר נהדר.

חבל שקשה לקיים מפגשים כאלה, בהם למרות הוויכוח נשארים חברים.

זוכר, 2011

שנה אחרי שנה, אותה הרשימה. מדי פעם נוסף שם; השנה, ברוך השם, לא.
לפחות, לא לרשימה שלי.
אחד יוצא דופן ברשימה הזו: אלי שריקי, מצוות טל בסיירת גבעתי, נהרג על הר געש בגואטמלה, בנפילה מצוק. אבל אני זוכר אותו מטירונות היחידה; אני זוכר את החיוך והצחוק שלו, ואת הפעם היחידה שצעק "אתם זונות!" כשלא החלפנו אותו בשמירה בזמן להתכונן למסדר. יש עכשיו דרישה להכניס את הסוהרים שנהרגו על הכרמל לרשימת הרוגי כוחות הביטחון; אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברשימה הפרטית שלי גם אלי שריקי כאן, כי אני זוכר את החיוך שלו עם המדים.

מי ייתן ולא יתווסף לה עוד איש.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך

אמריקה צריכה אותנו?

אחרי שחזו בנפילת איראן לידי משמרות המהפכה ונפילת עזה לידי חמאס – שלא להזכיר את התמוטטות עיראק לאנרכיה וטרור – מיהרו ארה"ב ומדינות אירופה "לבקש מכל הצדדים" במצרים שלא ישתמשו בכוח, ולמעשה נטשו את מובארכ במערכה. לא שמישהו ציפה שיתערבו צבאית לטובתו, אבל סביר שמובארכ ציפה שלפחות לא יפריעו לו.

מובארכ היה במשך שנים גורם פרו-מערבי מתון באזור. היה לו תפקיד חשוב במיתון החמאס, בתיווך בין הפלסטינים (חמאס והרשות) לישראל, בשמירה על הקואליציה נגד סדאם חוסיין ועוד; הוא שירת אינטרסים מערביים חשובים. והמערב בגד בו.

בעיני המערב, נכון לעכשיו, זכויות האדם חשובות מאינטרסים גיאופוליטיים, צבאיים וכלכליים. ((כלומר, זכות העם המצרי להשליט על עצמו דיקטטורה אסלאמית אנטי-מערבית שתשלול זכויות אדם מכל מי שאינו מוסלמי ואינו גבר, גוברת על האינטרסים המערביים. יש בזה סוג של היגיון))

מה זה אומר על ישראל?

אירופה כבר מזמן לא תומכת בנו, בדיוק בגלל ענין זכויות האדם (הפלסטיני). להזכיר, חמש צוללות קיבל חיל הים מגרמניה; תמיכה אירופית אינה חסרת משמעות. לפלסטינים אירופה תורמת מליארדים, לנו? חרם אקדמי וכלכלי, צווי מעצר לקצינים בכירים ועוד היד נטויה.

אבל מה עם ארה"ב?

אובאמה נטש את מובארכ כמו שקארטר, בזמנו, נטש את השאה של איראן; אז מה אם הוא תומך בארה"ב ואז מה אם הוא פרו-מערבי והאלטרנטיבה ממש לא? הוא לא דמוקרט, הוא צריך ללכת. אם מישהו חושב שזה ענין של נשיא דמוקרט ולא רפובליקאי, כדאי להזכיר שהבחירות בעזה – בהן ניצח החמאס – נעשו בלחצו של הרפובליקאי שברפובליקאים, ג'. וו'. בוש. נראה שמישהו שם אומר משהו בסגנון: "ניתן להם לעשות דמוקרטיה, ואז ממילא הם יבינו שכדאי להם לשתף פעולה איתנו". לא נראה שהאמריקאים בודקים אם למי שיעלה לשלטון – ולא משנה אם בדרך דמוקרטית או לא – יש נטיות דמוקרטיות כלשהן, מצד אחד, ואם יש לו נטיה כלשהי לשיתוף פעולה עם המערב, מצד שני.

זה אומר שהטענה של חלק מהימין, שלא משנה מה נעשה כי "אמריקה צריכה אותנו", נופלת. לגמרי. ולא בגלל שאובאמה דמוקרט, אלא בגלל שהכיבוש הופך את מה שאנחנו עושים אותנו לבלתי-ראויים לתמיכה. כי מה שמפריע לאירופים ולאמריקאים אצלנו זה לא יחס המדינה לילדים, נשים, בהאים או נכים, אלא הכיבוש. אם ניתן לפלסטינים את זכות השיבה ונקים "מדינת כל אזרחיה" דמוקרטית לגמרי, סביר מאוד שנקבל תמיכה עצומה מאירופה וארה"ב, לפחות עד שתתחיל מחדש מלחמת האזרחים שהיתה כאן עד 1948.

האם זה אומר שצריך לוותר על הריבונות הישראלית? לא.
האם זה אומר שצריך לתת לפלסטינים את זכות השיבה? לא.
זה אפילו לא אומר שצריך לצאת מהגדה.

אבל זה כן אומר שצריך לקחת בחשבון שתמיכה אמריקאית כבר אינה מובנת מאליה, ושצריך לבדוק לעומק מה לעשות כשזו תילקח מאיתנו – ושמי שצריך לעשות את זה הוא בדיוק מי שעד עכשיו טען ש"אמריקה צריכה אותנו". כי היא אולי צריכה אותנו, אבל לא מספיק.

אה, וכן כדאי לצאת מהגדה. לא בשבילם, בשבילנו.

זו תהיה מלחמה ארוכה…

(התגובות שקיבלתי אחרי שתי הרשימות האחרונות (1,2), כאן ובמקומות אחרים, הבהירו לי שלא הסברתי את עצמי עד הסוף; כנראה שיש דברים שנראים לי מובנים מאליהם עד שאינני טורח לפרטם, אבל בלי פירוט זה הרשימה קשה להבנה. לכן, הנה נסיון להסביר את הרשימה האחרונה והכעס על הפסקת הלימודים במכללת ספיר)

בשחמט מנצח זה שיודע לתכנון יותר מהלכים קדימה

אם פעם דיברו על ההבדל בין התכנון הכלכלי של האמריקאים לזה של היפנים – האמריקאים מתכננים לרבע השנה הבא, היפנים לרבע המאה הבא – היום אפשר להכיל זאת עלינו ועל הערבים. צריך להבין שזה אופק-התכנון של הקיצונים האסלאמיים – לא מי ינצח באי-אמון הבא בכנסת, אלא מי יערער את יציבותו של מי בעשרות השנים הקרובות. קשה להבין ולקבל זאת, אבל אנחנו במזרח התיכון; לפני 800 שנה גירש מכאן צלאח א-דין את אחרוני הצלבנים,  ופתאום במלחמת העולם הראשונה הם חזרו, ושניה לפני שהלכו – השאירו כאן מדינה של יאהוד. כל מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים היום, התחיל עם העליה הראשונה של  1881 – לפני יותר ממאה ועשרים שנה. מי שחושב שזה ייגמר דווקא בדורנו, דור "קץ ההיסטוריה", אופטימי בצורה חסרת אחריות. 

הסכסוך הזה מורכב מדי

מדיני, דתי, כלכלי, לאומי, חברתי, תרבותי, מעמדי… אין סיכוי ליישבו רק באמצעות הסכם מדיני כי זה רק פן אחד של הסכסוך; תעשה הסכם מדיני ויקום פנאט דתי שלא יהיה מוכן לקבלו, תעשה הסכם דתי והפער הכלכלי יקים מישהו להרוס אותו, תעשה הסכם כלכלי והפער התרבותי יפריע…

ואנחנו לא רק  במזרח התיכון, אנחנו במאה ה-21; כל פעולה של בודד מגיעה לידיעת כל העולם תוך שעות, אם לא דקות. הגפרור שהצית את האינתיפאדה הראשונה, להזכירכם, היה תאונת דרכים בעזה, בה נהג יהודי דרס ארבעה ערבים. רוצח אחד עם נשק אוטומטי או פצצה, בפעולת טרור אחת, יכול להבעיר אש שמאות מדינאים לא יוכלו לכבות. בזמן שחמאס מנסה לעשות קצת שקט כדי להתארגן מחדש, הג'יהאד האסלאמי מבצע פיגוע משלו והורג חיילים; בזמן שממשלת ישראל מנסה לייצר שקט, עלול לבוא עוד ברוך גולדשטיין ולהצית גל של מהומות והתקפות-נקמה. 

בנוסף, יש יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס להוסיף שמן למדורה: החל מאיראן שמסיתה את העולם הערבי והמערבי נגדנו כדי להסיח את הדעת ממעשיה-שלה במפרץ הפרסי ובתחום הגרעין, יחד עם סוריה שמעוניינת לחמם את האש כאן כדי להסיח את דעת הקהל העולמית מלבנון, עבור דרך גורמים אסלאמיים קיצוניים שונים וכלה בימין הקיצוני שלנו; כולם מנסים להצית מלחמה מתוך מחשבה שזה יסייע לאינטרס שלהם.
אם זה לא מספיק, בעיני הפלסטינים, השיעים והאיראנים כל הסכם מדיני הוא זמני, מתאים לזמן בו הוא נחתם, וברגע שלא יתאים – יפסיקו לקיימו, לטובת מטרת העל של השליטים באותו הרגע; http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1922314,00.html
גוגל על חודייבה
 

מצד שני, אין אפשרות לניצחון צבאי על הפלסטינים

עם מקל או חרב אפשר לחבוט או לדקור באדם אחר, נגד נחיל דבורים הם חסרי תועלת: מה שעובד מול צבא שהוא זרוע של מדינה מאורגנת לא עובד מול ארגון גרילה שאינו חייב דין וחשבון לאיש. אף אחד עוד לא הצליח לעצור ארגוני גרילה בלי להשתמש בשיטות קרובות לרצח עם. רוב הפלסטינים חיים בחו"ל; עם מצרים וירדן יש לנו הסכמי שלום ואפילו אם זה שלום קר, יותר כדאי לנו לקיים אותו מאשר לחסל את כל הפלסטינים בעולם. על התוצאות של "מוות לערבים" או "לגרש את כולם" אני לא רואה צורך להרחיב מעבר להמלצה לבדוק מה הפיל את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אז מה, לנצח נאכל חרב? זה מה שיש לך להציע?

הייתי שמח להציע אור שלום ואהבה, אבל בואו נהיה ריאליים; אני לא מציע כלום, רק אומר מה אני רואה בשטח: כשהייתי ילד היו אומרים לי "כשתגדל כבר יהיה שלום, לא תצטרך להיות חייל".  נדמה לי שהפעם האחרונה ששמעתי מישהו אומר את זה לילד היתה כשהייתי פלוס-מינוס בן 13…

" האם אתם זוכרים מה כתבתי שוב ושוב שוב באתר שלנו, בשאלה מתי מתרחשים פיגועים? כאשר יש תהליך של שלום, כאשר יש שיחות. חמאס מודאג מן ההתקרבות הישראלית- פלסטינית הזו, והתשובה שלו ברורה. במילים אחרות הנה הוא הפרדוקס הקיומי של גולנו: כשיש תהליך שלום – יש הרג וחורבן. כאשר אין תהליך שלום – יש יציבות ופריחה, מהן נהנינו זה מספר שנים. או בלשון תורת המשחקים, ועכשיו נבין זאת: כאשר רוצים פתרון – אין פתרון. כאשר אין פתרון – והנה הפתרון הגיע. הרי אתם כבר יודעים שהכל הפוך."

 – דר. גיא בכור,http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=741 

זו המציאות ואיתה צריך להתמודד

אז הסכסוך הזה לא ייפסק בקרוב, אי אפשר לנצח בו ומצד שני גם אסור להפסיד. מה עושים?

צריך להבין, כדברי יצחק רבין, שנגזר עלינו לחיות יחד בארץ הזאת, לאורך זמן. הרבה זמן. עשרות שנים, מאות. בעוד עשרים שנה אנחנו נהיה פה וגם הפלסטינים, והשיעים בלבנון וכל שאר שכנינו. גם בעוד חמישים ומאה שנה, הם יהיו פה. אף אחד מהם לא ייעלם כי נרצה. איתם אנחנו צריכים לחיות, גם אם זה אומר שלפעמים יש מלחמה. אני לא שולל מו"מ להסכם מדיני – אבל אני חושב שצריך לדעת מתי לנהל מו"מ במלים ומתי להשתמש בדיפלומטיה של רובים וטנקים. קלאוזביץ אמר ש"מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים"; ברגע שמבינים זאת, מבינים שיריות יכולות להיות כלי של מו"מ.

כדברי דר. מירון בנבנישתי, הפתרון היחיד הוא לנסות לנהל את הסכסוך לאורך זמן, ע"י שילוב של צעדים בוני אמון, יצירת קשרים, עבודה משותפת על מטרות משותפות (כמו מניעת התפשטות מגפות, ע"ע שפעת העופות) וגם "כיבוי שרפות" כשצריך.

כיבוי שריפות כולל שימוש בכל האמצעים, בו זמנית – גם מו"מ מדיני, גם לחץ צבאי קונבנציונלי, גם לחץ כלכלי, גם נשק לא-קטלני כמו שמציע דר. בכור (במאמר אחר:  http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734 ).

"כיצד מקובל לפעול נגד ציבורי מפגינים גדולים? בשיטות של פיזור הפגנות. וזה בדיוק מה שנעשה אנחנו.

מה עשה אלוהים לפרעה, שלא הסכים לשחרר את עם העבדים שלו לחירות? הוא טרטר אותו בעשר מכות, עד שנתרצה. פרעה טורטר עד שהסכים לשבור את מילתו שלו. הרעיון שלנו יכול להיות יעיל אף יותר.

הנה הרעיון: בכל פעם שמשוגרת רקטה לשטח ישראל, תגיב ישראל אוטומאטית באחת מהתגובות הבאות, או כמה מהן ביחד, כנגד האוכלוסיה, שגם תבין כי הדבר מתרחש בגלל שנורתה רקטה לישראל:

◄תותחים של גז מדמיע ישגרו את החומר הזה לכל רחבי הרצועה, לפרקי זמן הולכים ועולים.

◄רמקולים אדירי עוצמה ישמיעו רעשים נוראיים, למשל חריקות, סירנות, פיצוצים מחרישי אוזניים, לערי הרצועה. בתחילה לעשר דקות, אחר כך רבע שעה, עד שעות. זה גם יכול להיות מוזיקה ישראלית (ריטה? שלמה ארצי? מוזיקה קלאסית?) או קריאות "חמאס עושה לכם את זה", כמו בשטיפת מוח למשך שעות, שוב, שוב, שוב, ושוב, והכל בעוצמה אדירה, בווליום שאינו מאפשר תיפקוד נורמלי. הרמקולים יגיעו מן הים ממערב ומן הגבול ממזרח. אם נורה קסאם בלילה, אז כמובן הרעש האדיר גם בלילה. שוב ושוב ושוב. יש להיות נחושים.

◄בזמן התקהלויות גדולות, הבא נביא אליהם את "הצבע האדום": מטוסים ירססו צבע אדום שאינו יורד על עשרות אלפי המתקהלים, תומכי חמאס, כדי שיסומנו אצל בני עמם. אחרי שבוע זה גם יכול להיות צבע כחול. ניתן לגוון.

◄המים לעזה מגיעים מישראל. אין סיבה שהמים לא יהיו אדומים בעצמם, אם כי צבע מאכל, כמובן. גם זה סוג של תזכורת לצבע אדום. אם הצבע הזה מגיע לשדרות ולאשקלון, מדוע שלא יגיע גם לעזה?

◄ניתן לגוון ולפזר פלפל שחור עם תותחי שיגור או מן האוויר, ומה לא. רק צריך להפעיל את הדמיון קצת. ניתן לשלב תגובות, ולהפתיע בכל פעם במשהו חדש.  קל יחסית לעשות זאת, זו קהילה סגורה, אורבאנית וקרובה. אין זו לבנון שהחזית שלה פתוחה הרבה יותר.

◄לזה יש להוסיף כמובן את הניתוק המלא של התשתית מעזה, ובאמת הגיע כבר הזמן. לפחות את אספקת הדלק לרצועה, שאנו, אבוי, במו ידינו מספקים באמצעות חברה פרטית ישראלית. שום דבר לא ייכנס עוד לרצועה מישראל.

◄בנוסף לרמקולים האדירים שיפנו את האצבע המאשימה לעבר חמאס, יפוזרו כרוזים, שיסבירו לתושבים מי גורם להם את כל זה באופן ישיר: חמאס.

אני אומר לכם שאחרי עשרה ימים כאלה, נטולי שינה, טרוטי עינים, עם אוזניים מצלצלות, עם עינים בוערות מגז מדמיע בלתי נגמר, צבועים באדום, ועם שירים ישראליים בעוצמה נוראה, כל זאת בטרטור פסיכולוגי בלתי נגמר, התושבים יחנקו במו ידיהם את מי שישגר טילים לעבר ישראל.

הם הרי רואים את המשגרים, הפועלים בשכונות המגורים. אנו נעשה בדיוק מה שהם עושים לנו: טרטור פסיכולוגי, שבו אנו ננצח, שכן מול מה שכתבתי כאן יהיה להם מאוד קשה לעמוד לאורך זמן.

במצב כזה אנו שולטים במצב: בכל פעם רעיונות חדשים, ממזרות חדשה לנותני המחסה לטרור. כך יוצרים אימה אצל הציבור הזה, בלי לפגוע בו. פסיכולוגיה של אימה, בלי פעילות צבאית.

וזו ההברקה ברעיון: אי אפשר לבוא בטענות לישראל, שכן מי שלוחץ על הכפתור בכל פעם ומפעיל את הסידרה הזו הוא… חמאס בעצמו. "
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734

זה לא "או מו"מ מדיני, או לחץ צבאי"; השניים צריכים להיות כרוכים אחד בשני, כאמצעים משלימים להשגת המטרה: כמה שיותר שקט בשטח, כמה שפחות מעורבות ישראלית בחיי הפלסטינים, כמה שיותר להעביר אליהם את האחריות לגורלם.

וזה מחזיר אותי לכעס על ביטול הלימודים במכללה. כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בזמן הבליץ באנגליה, הבריטים פינו את הילדים והחולים מלונדון אבל המשיכו לחיות בה. לא רק לחיות פיזית – אם היו אזעקות בזמן הצגות תיאטרון, השחקנים היו מודיעים שמי שרוצה יכול לצאת, אבל אנחנו ממשיכים בהצגה. השחקנים המשיכו להציג, ורוב הקהל נשאר. זו היתה התרסה כנגד האויב: לא תפחיד אותנו, לא תגרום לנו להפסיק להיות בני תרבות. הסיבה החשובה ביותר לא לבטל לימודים במכללה בגלל מותו של סטודנט, היא שכל ביטול כזה הוא כניעה לחמאס. ברור לי שאני לא מכיר את כל השיקולים של הנהלת המכללה, אני לא בקשר עם פיקוד העורף והמשטרה, אבל בנושא הזה אני חושב שגם הם יסכימו אתי: כל פעם ששגרת החיים בישראל מופרעת, זהו ניצחון בנקודות לחמאס, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור. כל נקודה שהם מרוויחים היא הפסד שלנו.

היתה שריפה (מטחי הקסאם והגראד על שדרות ואשקלון), אבל אי-אפשר לתת לחמאס, ג'יהאד וחיזבאללה לשתק את המדינה כל פעם שהם מדליקים גפרור. אפילו אם אצלנו יש הרוגים. כי זה יימשך עוד הרבה, הרבה זמן, ואנחנו חייבים לא רק לעמוד על שלנו, אלא להראות להם שאנחנו עומדים על שלנו. וזה, במקביל לכיבוי השריפה בכל האמצעים: גם צבאיים (קונבנציונליים יחד עם לא-אורתודוכסיים), גם מדיניים, גם תעמולתיים.

לפלסטינים יש מונח, צומוד: עמידה איתנה, המבטאת את הנחישות לדבוק בקרקע ולהיאבק בכיבוש. בזכות הצומוד, למרות כל הקשיים שישראל והמתנחלים מערימים על פלסטינים הגרים, לדוגמא, במערות בדרום הר חברון, הם לא עוזבים את אדמתם. תהרוס לפלסטיני את ביתו, יבנה במקומו אוהל וישב בו. תהרוס את האוהל יקים שם פחון. הוא לא מהגר, לא עובר לעיר  או ארץ אחרת (קובץ PDF ).

הגיע הזמן שנראה לפלסטינים, לחיזבאללה, לעולם הערבי ולעולם בכלל, צומוד מהו

זה לא אומר שאני בעד התנחלויות, זה כן אומר שאני בעד המשכת החיים הרגילים גם תחת קסאם וקטיושות – לימודים, עבודה, מסחר, בידור, חתונות, שבתות וחגים… את הדברים האלה צריך להמשיך, גם תחת אש, כי זה חלק מהמאבק לקיום המדינה שלנו. כי זה הצומוד האמיתי: להמשיך לחיות, גם כשקשה, גם כשהאויב מפריע ככל יכולתו.

[  זה לא אומר שאני בעד הקמת התנחלויות; אני חושב שרובן – במיוחד גוש קטיף שאיננו וחברון – מקשות מאוד על הניתוק בינינו לבין הפלסטינים, ניתוק שהוא אינטרס ישראלי. אבל אני כן חושב שאם כבר "מוכרים" התנחלויות, צריך למכור אותן ביוקר רב, אם בכלל. הפלסטינים צריכים לשלם במטבע קשה על ויתורים שלנו, אם זה בשחרור גלעד שליט ואם בהסגרת משגרי מחבלים (הבטחה להפסקת אש לא נקראת אצלי "מטבע קשה").  ] 

זה לא אומר שאסור לדרוש שום דבר מהממשלה

תושבי עוטף עזה מרגישים נטושים. את המנהיגות צריך לראות בשטח! כשוייצמן היה נשיא והיו קטיושות בצפון, הוא נסע לישון במקלט בקרית שמונה יחד עם ראומה, אשתו. אני לא דורש מפרס מחוות כאלה, אבל בהחלט כן מצפה מראשי המדינה לבקר בעוטף עזה, להראות שם נוכחות; ואם היו מקבלים את הצעתו של יאיר לפיד, היו גם מקיימים שם את כל הפגישות עם מנהיגים מהעולם, במיוחד עם ארגוני זכויות אדם למיניהם. בין "צבע אדום" אחד למשנהו, הטיעונים של ישראל נגד הפלסטינים היו נשמעים הרבה יותר משכנעים מאשר במלון המלך דוד בירושלים.

נפוליון אמר ש"הצבא צועד על קיבתו"; הצומוד צועד על תמיכה, לא רק מוראלית אלא גם כלכלית. לא מספיק שראשי המדינה יגידו לתושבי עוטף עזה ש"אנחנו אתכם", תושבי שדרות, אשקלון והסביבה צריכים להרגיש את התמיכה הזאת. גם בהקלה במסים, גם בשיפור המיגון, גם בתקציבים שיאפשרו קיום חיים כמה-שיותר-נורמליים תחת הקסאם.

בלי תמיכה ממשית של הממשלה, וגם של הציבור בכלל, הצומוד היהודי לא יצליח. ואז באמת אין טעם להמשך הלימודים בספיר…