ארכיון תג: חינוך

על הזכות לא להיאנס

כל עוד מי שנתן לך יכול לקחת חזרה, זה לא שלך. לכן, זכויות שלא נלחמת עליהן אינן באמת שלך.
למרות שלכאורה זכויות האדם מוקנות לאדם מעצם היותו אדם, בחיים האמיתיים יש כאלה עם יותר זכויות ויש שעם פחות. שאלו את העבדים של ג'פרסון, אבל שאלו גם כל עובד שאינו רשאי לפטר את הבוס וכל סטודנט שאינו יכול לתת למרצה ציון "נכשל". המאבק על זכויות עובדים לתנאי עבודה ושכר נאותים, ועל זכויות סטודנטים לערער על ציון ולדעת את הנימוקים להחלטות המרצים הם בדיוק כשמם: מאבקים. לדרוש ולקבל דבר שלא ניתן מרצון.

על זכויות צריך להילחם.
אם נתנו לך זכות, בלי שדרשת אותה ונלחמת עליה ולקחת אותה לעצמך, היא לא שלך אלא של מי שנתנו לך, כמו דמי הכיס שקיבלת מההורים – יחד עם המיטה, הבגדים, הצעצועים וכל מה שקיבלת מהם. שלהם, לא שלך.

כשמפסיקים לבקש זכויות ומתחילים לדרוש אותן, כלומר מתחילים לפגוע חזרה במי שפוגע, מפסיקים להיות נחמדים ומתחילים להיות מרגיזים, ואז מפחידים ((גולדה הבינה את זה, ודאגה לפעולות נגד))..

ואז אתה יודע שמתחילים – רק מתחילים – לקחת אותך ברצינות.
לכן, ססמאות כמו "אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס, למדו את בניכם לא לאנוס", למרות ערכן החינוכי (החלק השני בלי ספק דרוש!), משאירות את הכוח לאנוס בידי גברים – ירצו יאנסו, לא ירצו אז לא.

כדי שלנשים תהיה זכות אמיתית לא להיאנס, עליהן לתבוע את הזכות הזו מידי הגברים ולהילחם למענה – בתקשורת, בפוליטיקה, בבתי המשפט וגם, לבד, פנים-אל-פנים מול אנס. לכן, במקביל ((בשום אופן לא במקום!)) לחינוך ילדים, נערים ובוגרים שאסור לאנוס, על נשים ללמד ילדות, נערות ונשים להתגונן. גם על ידי דיווח לרשויות, גם על ידי דרישה מהרשויות שיעשו את תפקידן, גם על ידי שימוש בתקשורת בכלים כמו שיימינג ועוד, וגם על ידי לחימה פיזית.

2 עצותי לעמנואל רוזן:

1. אם לא עשית כלום: תבע על הוצאת דיבה, כמה שיותר מהר.
2. אם כן עשית: תתנצל, כמה שיותר מהר.
תודה שעשית, תגיד שטעית, שלא הבנת, שעכשיו אתה מבין, שלא תחזור על זה. תגיד ש"מודה ועוזב, ירוחם". אפילו אם תשקר בכל מילה, זה יעלה פחות ויהיה יעיל יותר לשיקום מעמדך הציבורי מאשר לתבוע על הוצאת דיבה ולהפסיד. שלא לדבר על לעמוד מול חקירה משטרתית שתחזיק את הכל "חי" במשך חודשים במקרה הטוב, שנתיים-שלוש במקרה היותר סביר.
תתנצל.
ולא פחות חשוב,
באמת,
תפסיק.

בין הימין לשמאל

הרושם שאני ממשיך לקבל מהרטוריקה של הימין והשמאל בישראל: השמאל חושב שהימין טועה, הימין חושב שהשמאל בוגד.
מה ההבדל?
ההבדל בתשובה לשאלות:
1. מה עושים לטועה?
2. מה עושים לבוגד?

"אסור לך לעשות את זה"

ב-2001 אודיסיאה בחלל, ארתור סי קלארק סיפר על חללית – דיסקאברי – שהמחשב השולט בה מחליט להיפטר מהאסטרונאוטים, שלדעתו מפריעים לו במילוי משימתו (בספר, וגם בסרט, יש הרבה יותר מזה – אבל זה אחד השיאים בדרך). אחד האסטרונאוטים נשלח לבצע תיקון מחוץ לחללית ונרצח שם; השני יוצא להחזיר אותו וננעל בחוץ. המשפט "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", נהפך מאז לקלישאה על מכשיר שאמור לשרת אותנו, אבל לא. אני לא מכיר משתמש מחשבים שלא נתקל אי-פעם בהודעה "אסור" כשניסה לעשות משהו עם המחשב שלו. http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE

קורי דוקטורו, עורך האתר בוינג-בוינג http://boingboing.net/ , עיתונאי, בלוגר, http://craphound.com/ סופר מדע בדיוני ופעיל למען חופש באינטרנט, מספר בשיחה לרגל צאת ספרו החדש Homeland, על כמה אנחנו מתקרבים לחזון הזה, ולמה. איכות הסאונד לא מדהימה אבל אפשר להבין (כמעט) הכל:http://www.youtube.com/watch?v=-e_f0QGtG5E

בקיצור נמרץ מאוד: חברות כמו מיקרוסופט, אפל, סוני, דיסני, אמאזון ואחרות – מפיצות תוכנה, סרטים, מוזיקה, משחקי מחשב, ספרים דיגיטליים ועוד – רוצות לשמור על זכויות היוצרים שלהן, ולצורך זה מתקינות על המחשבים שלנו תוכנות לניהול זכויות דיגיטליות – DRM. התוכנות האלה אמורות רק לוודא שאנחנו לא מפעילים על המחשב קבצים פרוצים, אבל הדרך היחידה לבדוק את זה היא לבדוק כל קובץ שאנחנו מנסים להפעיל – אם זה תמונה שצילמנו או מכתב שכתבנו, או סרט שהורדנו או פרוייקט-גמר עליו טרחנו. ואם התוכנה חושבת שאין לנו זכות דיגיטלית להפעיל את הקובץ, היא מודיעה לנו ש""I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that".

אבל זה לא נגמר שם. ברור שכל מי שיש לו קצת ראש למחשבים ימחק מייד את התוכנה שלא מאפשרת לו לצפות בסרט שהוריד (או להתקין על האייפון שלו עברית), ולכן הלכו עם זה שני צעדים קדימה: הסתירו את התוכנות המרגלות אחרינו מפנינו, והעבירו חוקים שלא רק אוסרים לפרוץ את התוכנות האלה, אלא אוסרים לבדוק את המחשב כדי לראות אם הן שם, ואוסרים לדווח לאחרים איך לעשות את זה. העונש על העבירות האלה בארה"ב (ולא רק שם) הוא לא רק קנס אלא מאסר עד חמש שנים.

אבל גם שם זה לא נגמר, כי ברגע שיש במחשב תוכנה שאסור לנו לראות ושיכולה לרגל אחרינו, אפשר להשתמש בתכונה הזו כדי לרגל לא רק על הקבצים שאנחנו מנסים להפעיל, אלא על כל מה שאנחנו עושים – ולא רק על המחשב. בתי ספר במחוז עשיר בפילדלפיה חילקו מחשבים ניידים לתלמידים, אבל מחשש שחלק מהמחשבים יאבדו או ייגנבו התקינו עליהם תוכנות ריגול שאיפשרו להפעיל מרחוק את המצלמה בלי שהמשתמש במחשב יידע. מה שאמור היה לאפשר איתור גנבים, שימש בפועל למעקב אחרי תלמידים – קטינים – בבית הספר, בבית ובכל מקום בו הופעל המחשב, כולל בחדרי השינה. http://www.huffingtonpost.com/2010/10/11/lower-merion-school-distr_n_758882.html

דוקטורו מביא דוגמאות נוספות לשימוש בתוכנות ריגול נגד משתמשים תמימים, אבל ממשיך שזה לא נגמר בריגול, זה עניין של חיים ומוות: קוצבי לב ניתנים לתכנות מרחוק (כדי שלא יהיה צורך בניתוח כל פעם שרוצים לקבל מהם מידע או לשנות להם פראמטרים). באוקטובר האחרון התפרסם שבדרך זו ניתן לתכנת קוצבי לב להרוג. לא רק זה, אלא שאפשר להחדיר לקוצבי לב וירוס שיפיץ את עצמו לקוצבי לב אחרים, שיפיצו הלאה – ואם כל זה לא מספיק גרוע, אפשר להשתמש בקוצב כדי לפרוץ לשרתי החברה המייצרת, ולהפיץ את הוירוס דרכם. וזה לא מדע בדיוני, זה קיים עכשיו: http://www.techhive.com/article/2012779/pacemaker-hack-can-kill-via-laptop.html

דוקטורו ממשיך להסביר מה אפשר לעשות כדי למנוע את השתלטות תוכנות הריגול על המחשבים שלנו – כלומר עלינו – אבל לי יש כאן הערה קטנה: אם יש לי תקלה באוטו, אני יכול להביא אותו למוסך, ואני יכול גם להרים מכסה מנוע ולבקש מחבר שמבין במכוניות לבדוק מה קורה. אני לא תלוי במוסך המורשה של היצרן, אני יכול לקנות לבד חלפים, שמן, נורות ומה-שלא-יהיה, ולהחליף או לתקן או לבקש ממישהו שמבין שיעשה את זה בשבילי. בתחום המחשבים, זה אפשרי – אבל לא חוקי. אמנם החקיקה בארץ לא הגיעה לרמות הדרקוניות של ארה"ב, אבל כל מי שרוכש מחשב עם חלונות או מחשב של אפל (או אייפון או אייפאד), מסכים ל"הסכם משתמש קצה" בו נאמר בפירוש שאסור להנדס-לאחור את התוכנה ואסור לפרוץ את ההגנות הבנויות בה. http://en.wikipedia.org/wiki/End-user_license_agreement המשמעות היא שבעוד שלעברייני מחשב אין שום בעיה לפרוץ את התוכנות כדי לחפש בהן פרצות לוירוסים, תולעים, רוגלות ושאר צרות, למשתמש התמים אסור "להרים מכסה מנוע" כדי לבדוק מה רץ על המחשב שלו.

הפתרון לכל הצרות האלה הוא שקיפות: מערכות הפעלה כמו אנדרואיד לסלולרים ולינוקס למחשבים, פתוחות לכל מי שיודע ורוצה להרים מכסה מנוע ולבדוק מה באמת המחשב עושה. אבל זה רק הפתרון הטכני, כי מאחורי מפיצי ה-DRM והרוגלות עומדים כסף גדול וממשלות שמעוניינות לרגל אחרי האזרחים. דוקטורו ממשיך לתאר מה אפשר ועושים בעולם בעניין, ומסתבר שדי הרבה, ואפילו ע"י ממשלת ארה"ב – קצת אירוני, כי את מה שהאמריקאים מנסים לעשות בעולם הלא-חופשי, הם (או המחוקקים שלהם, במימון חברות ענק) מנסים למנוע אצלם בבית. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=780684

ארגונים כמו קרן החזית האלקטרונית  http://www.eff.org/  ו-Fight for the Future http://www.fightforthefuture.org/ מארגנים – עם עוד רבים – פעילות פוליטית ומשפטית נגד חקיקה הפוגעת בחופש הפרט בתחומי המחשוב והאינטרנט. אני אשמח לשמוע על ארגונים ישראליים שעוסקים בתחומים אלה.

בשנים מהספרים האחרונים שלו, "אח קטן" (תורגם גם לעברית) ו"מולדת" (עדין לא), דוקטורו מסביר מושגים בתחום אבטחת המידע ומאבק נגד חקיקה פוגעת; אלה ספרים עלילתיים אבל מלאי מידע אמיתי שאפשר ליישם בבית, ואת שניהם אפשר לקנות ואפשר גם להוריד חינם בפורמטים דיגיטליים שונים (באנגלית) מהאתר של דוקטורו. הוא אמנם סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה, אבל גם מפרסם את הספרים שלו חינם ברשת ומסביר בעצמו היטב למה, ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו להמשיך לכתוב (לא, לא תרומות אליו. אבל תקראו בעצמכם).

http://craphound.com/littlebrother/download/

http://craphound.com/homeland/download/

הערה: את הרשימה הזו התחלתי בפייסבוק, בתגובה לשאלה שנשאלתי אחרי שהעליתי לשם את השיחה עם דוקטורו בחנות הספרים גיבסון, בקישור למטה. אחרי כמה מאות מלים, מחקתי בטעות כל מה שכתבתי. כדי למנוע מפח נפש נוסף, פתחתי קובץ טקסט והתחלתי לשפוך אליו כל מה שיש למעלה.

כאמור, אני אשמח לדעת על ארגונים ישראלים העוסקים בתחומים אלה.

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

פסטיגל שוביניסטי, או למה אני כועס על צדי צרפתי

אני מניח שלא צדי צרפתי כתב את התסריט של "מותק של פסטיגל 4", אבל אני בטוח שהוא יכול היה לשנות מה שרצה.  והוא לא רצה. וגם לא האחראים על ההפקה מצד ערוץ "הופ".

ואני לא כועס רק עליו, אלא גם על מיכל צפיר, רינת גבאי, יעל בר זוהר ודפנה דקל – אמנם לא הן הבמאיות, אבל ודאי יש להן מילה או שתיים על הדמות שהן מציגות על הבמה. במיוחד רינת גבאי, שהגיעה לפסטיגל 2011 כדי לישון עד שהנסיך יעיר אותה בנשיקה.

2011.

כן, על זה אני כועס׃ בפסטיגל 2011,  "מותק של פסטיגל 4", כדי להציל לא רק את הנסיכה אלא את ממלכת הצעצועים כולה, הנסיך צריך להעיר בנשיקה את הנסיכה הנרדמת.

שני הקטנים שלי, בת ובן, ראו ונהנו, שרו את כל השירים, מחאו כפיים ורצו עוד. ההפקה מושקעת, השירים יפים, הילדים נהנים, הכוכבות והכוכבים גדולים מהחיים. כל כך גדולים, שכל ילד רוצה להיות כמוהם, בדיוק בגיל בו מתעצבת הזהות האישית, השקפת העולם.

אז אני שולח את הנסיכה שלי ללמוד גם בלט וגם ג'ודו, וערוץ הופ עם צדי צרפתי ורינת גבאי, מראים להם שאפילו אם יש "לוחמת" בדמות מיכל צפיר, עדין הנסיכה צריכה לחכות לנסיך שיעיר אותה.

בנשיקה.

זה לא 2011, זה 1102.

נניח לזה שכל הכוכבות לבשו שמלות נפוחות וגרביונים. נניח לזה ששתיים מהן הולבשו סטרפלס (מה שייך סטרפלס בהופעה לילדים קטנים?!), נניח לזה שכולן היו על עקבים גבוהים – למה הנסיכה חייבת, שוב, לחכות לנסיך ולנשיקה?

צרפתי, גבאי,  הופ, בבקשה׃ בפסטיגל 2012, שהנסיכה תציל את עצמה!

נכתב והועלה ע"י אפליקציית וורדפרס לאנדרואיד

הכה מנהלת בית ספר, קבל עבודות שירות

אב שתקף מנהלת בית ספר הודה ולא הורשע.

את המנהלת אני מכיר. עבדתי עם נוער בסיכון בבית הספר בו מדובר, כמה שנים לפני המקרה. התרשמתי שהיא אשת חינוך שחבל שאין עוד רבות כמוה בארץ. על הסיפור שמעתי לפני כשנתיים, והזדעזעתי. עכשיו הזדעזעתי שוב. אני לא יודע מי האב התוקף, לא יודע מדוע התבקשה רחל בוחבוט לפרוש מניהול בית הספר, לא מבין את שיקולי השופט – אבל מאוד ברור לי מה יחשוב האב הבא שיתרגז על מנהל בית ספר, או מורה: אפשר להרביץ להם, לדפוק להם את הראש בקיר, ולצאת מזה בקלות.

בנגיחה, בהטחת ראש בקיר, אפשר לגרום זעזוע מוח, שבר בגלגולת, נזק מוחי זמני או קבוע, מוות.

אז התוקף אדם למופת, מעמודי התווך של הקהילה, נורמטיבי לגמרי – אבל הוא תקף. הוא הודה בעצמו שתקף.
והוא יצא עם 140 שעות עבודות שירות.
והמנהלת אותה תקף, "התבקשה" לפרוש.
אז למה שאיזשהו הורה יחשוב פעמיים לפני שיתקוף את המורה או המנהל הבא?

"מרד העבדים" של יאיר לפיד. לא מותיר תקווה

"אחי העבדים", קורא יאיר לפיד בידיעות אחרונות מהיום (בפייסבוק שלו, וגם כאן), אין לכם תקווה.
למה?
" כי עבדים אינם מתים, הם רק מתחלפים."

יאיר לפיד, כדרכו,  כותב נהדר. והפעם הוא מייאש. לא מותיר תקווה: מה שהיה הוא שיהיה.

מי שקצת מכיר את דרך ההתנהלות כאן, יכול לנחש איך זה יתפתח: מחר תהיה התקפת קסאמים על עוטף-עזה או איום חדש של אחמדינז'אדאו נסראללה, ואיך אתם יכולים לשבות כשיורים עלינו?

הרי

העם הזה המפולג כל השנה
כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה
איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי
כי הוא יודע ש…
אם אין אני לי מי לי

אה…
לחיי העם הזה, העם הזה
העם הזה,
שכמה טוב שהוא כזה,
שהוא כזה!
לחיי העם הזה
שכמה טוב שהוא כזה!

העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה
כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה
אין מפלגה אז, אין סיעה אז ואין סקטור
ומן היעד לא תזיז אותו בטרקטור!

כי הרי המאבק הזה, אומרים לנו, הוא לא פוליטי.

אבל ממתי מאבק בממשלה אינו פוליטי?
ממתי מאבק על מדיניות כלכלית אינו פוליטי?
ממתי מאבק על חלוקת העושר במדינה אינו פוליטי?
ממתי כלכלה אינה פוליטיקה?

קראו מה כותב שוקי גלילי:
משבר הדיור בתל-אביב ובכלל: גישות שונות לפתרון
מאהל המחאה לשלב הבא

כלכלה היא פוליטיקה. עזבו את מבוא לכלכלה, מיקרו ומאקרו – כלכלה היא לא עקומת התמורה, זה רק מודל מתמטי. כלכלה היא תפיסת עולם של בעלי כוח. אדם שהיה עוזר אישי של ספיר אמר לי פעם, שלספיר היתה תפיסה שצריך לחזק את כלכלת המדינה על ידי בניית מפעלים באזורי פיתוח, לכן דאג להביא בעלי הון שיקימו מפעלים רחוק מהמרכז. לשם כך היה מוכן לעשות דברים שלא היו עומדים בשום כלל של ממשל תקין היום, אבל נראו לו נחוצים אז. ותיקי קרית גת מספרים עד היום איך שכנע את פולאק להקים את פולגת בקרית גת, למרות שהעשיר רצה דוקא בתל-אביב: הוא אמר לו שקרית גת במרחק עשרים וחמש דקות מתל אביב. כשפולאק אמר "באמת?", הוא הוכיח לו: אמר לו להתייצב בשש בבוקר מול המלון, שם פגש אותו עם הנהג שלו, סגר את וילונות הרכב ואמר לנהג להגיע לקרית גת תוך עשרים וחמש דקות. פולגת סיפקה פרנסה למאות משפחות בקרית גת במשך עשרות שנים.

אותו אדם אמר לי, אז, שלדעתו ספיר ידע שחלק מהכסף שמעניקה המדינה לתעשיינים הולך לכיסים פרטיים – אבל זה היה פחות חשוב מהקמת המפעלים והדאגה לפרנסת העובדים, כי דרך אחרת להקים כלכלת-מדינה לא היתה. ומטרת הממשלה היתה להקים מדינה, וכלכלת-מדינה, והכלכלה היתה כלי בשירות המדינה – לא בשירות העשירים.

זו היתה התפיסה הסוציאליסטית של מפא"י: המדינה זה אנחנו, ואנחנו נדאג למדינה. זה כלכלה וזה פוליטיקה וראשי מפא"י לא היו עניים, אבל קשה לי לראות את "ממשיכי דרכו של בן גוריון" יורדים לגור בשדה-בוקר (או שדרות, או קרית שמונה) בסוף דרכם הפוליטית.

כי פוליטיקה זה כלכלה, ואם הפוליטיקה שלך היא "קודם כל אני" אז זו גם הכלכלה שלך ולעזאזל הזקנה במסדרון בית החולים – בעצם, לעזאזל בית החולים, הרי יש לי ביטוח בריאות פרטי – ולעזאזל החינוך הציבורי, לא רק כי יש לי פרטי אלא כי הוא רק גורם בעיות. כי אנשים משכילים שואלים שאלות ותובעים תשובות, ולעשירים ולספינולוגים יותר נוח כשהמעמד הבינוני חושש מירידה לעוני, לאבדן היכולת לעמוד במשכנתא, לאבדן הבית, הפרנסה; חושש מכדי לנער את הסירה, חושש מהאויבים שבשער (המשט, הקסאם, הקטיושה, הטיל הכימי/אטומי בעיראק/איראן/לבנון…), חושש מכדי לנסות לשנות את המצב.

כי לפיד טועה בענין ה"עבדים רק מתחלפים" – עיין ערך טוניס, מצרים ולוב. מי התחיל את ההפיכות (מהפכות?) שם? המשכילים. וביבי וברק חוששים בצדק מהמשכילים בארץ, מאלה שמבינים שכלכלה היא פוליטיקה, מאלה שמבינים שמדינה מקימים בשביל האזרחים ולא להיפך, מאלה שדורשים שהמדינה תשרת את העם. אלה שעכשיו יושבים באוהלים, ודואגים שהפוליטיקאים שהצבעותיהם בכנסת הביאו אותם לשם לא יישבו במאהל יחד איתם בהזדהות מזוייפת. כי מי שצריך להחליף זה לא את העבדים אלא את השליטים.

כן, קראתם נכון.

אחי העבדים (סליחה שאני גונב מלפיד), אני גם עבד, ולא רע לי עם זה. אני לא רוצה להיות טייקון. אני לא רוצה לנהל חברות ענק וקרנות הון סיכון, אני רוצה לקום בבוקר לעבודה ולחזור לבלות עם המשפחה, להתפרנס כמו ישראלי ממוצע ולחיות בכבוד בארץ הזאת, וגם לשלם מסים ולשרת בצבא ובמילואים (כבר לא קוראים לי, אבל כשקראו הלכתי), ולתרום מה שצריך כי זו המדינה שלי. אני לא רוצה להיות מליונר, אני רוצה לחיות בכבוד – ובשביל זה צריך להחליף את השלטון.

מי שאומר ש"זה לא פוליטי", חייב להבין שאם לא ניקח את הפוליטיקה לידיים שלנו – של ישראלים שרוצים לא להתעשר על חשבון אחרים אלא רק לחיות כאן בכבוד – לא ישתנה כלום.

כדי לשנות את הכלכלה צריך לשנות את הפוליטיקה.
כבר עכשיו יש מי שמנסה לתפוס טרמפ על מחאת הקוטג', ואוי לכולנו אם לא נבין שגם הכלכלה הזאת, פוליטית: פתיחת ייבוא רק לקוטג'?
ראו מה אומרת על זה תמר בן-יוסף, כלכלנית לא פחות מנערי האוצר:

נחשוב לרגע על יבוא קוטג'
מה יש לך? הסתבכת עם הקוטג'

כן, כבר יש מי שרוצה לעשות לכיסו בטענה ש"זה מה שיבריא את השוק", תוך נסיון להשכיח שהמשק החקלאי באירופה ובארה"ב מסובסד הרבה יותר מאשר בישראל; שבצרפת הממשלה קונה חלב ושופכת אותו כדי לשמור על מחירו הגבוה; שבארה"ב הקפיטליסטית מסבסדים ענפי חקלאות. אסור להזכיר את זה כאן, כי אז נשאל שאלות. אם נשאל יותר מדי שאלות, אולי לא נסכים לייבוא קוטג' מחו"ל, ואז איך יתעשרו הייבואנים?

כי כלכלה זה פוליטיקה, כי בלי הצבעה של פוליטיקאים בכנסת לא יהיה ייבוא קוטג' (ואחריו מוצרי חלב אחרים, וגם חלב ניגר, ואחריו גם פירות וירקות, ולמי אכפת אם כמה אלפי חקלאים ייאלצו לסגור משקים? מה זה עוד כמה אלפי מובטלים בארץ, אם לא פוליטיקה?

ומי באמת חושב שאפשר לשנות את הכלכלה בלי לשנות את הפוליטיקה?

מי יעשה את זה? אלה שדואגים לעשירים? מרץ, שמזמן שכחה ששמאל צריך להיות בעיקר חברתי? "קדימה", שעד היום לא הצלחתי להבין איפה היא עומדת בנושאי כלכלה והפרטה? "ממשיך דרכו"?

מי ישנה את הפוליטיקה, אם לא אנחנו?

"מרד העבדים" של יאיר לפיד. לא מותיר תקווה

"אחי העבדים", קורא יאיר לפיד בידיעות אחרונות מהיום (בפייסבוק שלו, וגם כאן), אין לכם תקווה.
למה?
" כי עבדים אינם מתים, הם רק מתחלפים."

יאיר לפיד, כדרכו,  כותב נהדר. והפעם הוא מייאש. לא מותיר תקווה: מה שהיה הוא שיהיה.

מי שקצת מכיר את דרך ההתנהלות כאן, יכול לנחש איך זה יתפתח: מחר תהיה התקפת קסאמים על עוטף-עזה או איום חדש של אחמדינז'אדאו נסראללה, ואיך אתם יכולים לשבות כשיורים עלינו?

הרי

העם הזה המפולג כל השנה
כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה
איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי
כי הוא יודע ש…
אם אין אני לי מי לי

אה…
לחיי העם הזה, העם הזה
העם הזה,
שכמה טוב שהוא כזה,
שהוא כזה!
לחיי העם הזה
שכמה טוב שהוא כזה!

העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה
כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה
אין מפלגה אז, אין סיעה אז ואין סקטור
ומן היעד לא תזיז אותו בטרקטור!

כי הרי המאבק הזה, אומרים לנו, הוא לא פוליטי.

אבל ממתי מאבק בממשלה אינו פוליטי?
ממתי מאבק על מדיניות כלכלית אינו פוליטי?
ממתי מאבק על חלוקת העושר במדינה אינו פוליטי?
ממתי כלכלה אינה פוליטיקה?

קראו מה כותב שוקי גלילי:
משבר הדיור בתל-אביב ובכלל: גישות שונות לפתרון
מאהל המחאה לשלב הבא

כלכלה היא פוליטיקה. עזבו את מבוא לכלכלה, מיקרו ומאקרו – כלכלה היא לא עקומת התמורה, זה רק מודל מתמטי. כלכלה היא תפיסת עולם של בעלי כוח. אדם שהיה עוזר אישי של ספיר אמר לי פעם, שלספיר היתה תפיסה שצריך לחזק את כלכלת המדינה על ידי בניית מפעלים באזורי פיתוח, לכן דאג להביא בעלי הון שיקימו מפעלים רחוק מהמרכז. לשם כך היה מוכן לעשות דברים שלא היו עומדים בשום כלל של ממשל תקין היום, אבל נראו לו נחוצים אז. ותיקי קרית גת מספרים עד היום איך שכנע את פולאק להקים את פולגת בקרית גת, למרות שהעשיר רצה דוקא בתל-אביב: הוא אמר לו שקרית גת במרחק עשרים וחמש דקות מתל אביב. כשפולאק אמר "באמת?", הוא הוכיח לו: אמר לו להתייצב בשש בבוקר מול המלון, שם פגש אותו עם הנהג שלו, סגר את וילונות הרכב ואמר לנהג להגיע לקרית גת תוך עשרים וחמש דקות. פולגת סיפקה פרנסה למאות משפחות בקרית גת במשך עשרות שנים.

אותו אדם אמר לי, אז, שלדעתו ספיר ידע שחלק מהכסף שמעניקה המדינה לתעשיינים הולך לכיסים פרטיים – אבל זה היה פחות חשוב מהקמת המפעלים והדאגה לפרנסת העובדים, כי דרך אחרת להקים כלכלת-מדינה לא היתה. ומטרת הממשלה היתה להקים מדינה, וכלכלת-מדינה, והכלכלה היתה כלי בשירות המדינה – לא בשירות העשירים.

זו היתה התפיסה הסוציאליסטית של מפא"י: המדינה זה אנחנו, ואנחנו נדאג למדינה. זה כלכלה וזה פוליטיקה וראשי מפא"י לא היו עניים, אבל קשה לי לראות את "ממשיכי דרכו של בן גוריון" יורדים לגור בשדה-בוקר (או שדרות, או קרית שמונה) בסוף דרכם הפוליטית.

כי פוליטיקה זה כלכלה, ואם הפוליטיקה שלך היא "קודם כל אני" אז זו גם הכלכלה שלך ולעזאזל הזקנה במסדרון בית החולים – בעצם, לעזאזל בית החולים, הרי יש לי ביטוח בריאות פרטי – ולעזאזל החינוך הציבורי, לא רק כי יש לי פרטי אלא כי הוא רק גורם בעיות. כי אנשים משכילים שואלים שאלות ותובעים תשובות, ולעשירים ולספינולוגים יותר נוח כשהמעמד הבינוני חושש מירידה לעוני, לאבדן היכולת לעמוד במשכנתא, לאבדן הבית, הפרנסה; חושש מכדי לנער את הסירה, חושש מהאויבים שבשער (המשט, הקסאם, הקטיושה, הטיל הכימי/אטומי בעיראק/איראן/לבנון…), חושש מכדי לנסות לשנות את המצב.

כי לפיד טועה בענין ה"עבדים רק מתחלפים" – עיין ערך טוניס, מצרים ולוב. מי התחיל את ההפיכות (מהפכות?) שם? המשכילים. וביבי וברק חוששים בצדק מהמשכילים בארץ, מאלה שמבינים שכלכלה היא פוליטיקה, מאלה שמבינים שמדינה מקימים בשביל האזרחים ולא להיפך, מאלה שדורשים שהמדינה תשרת את העם. אלה שעכשיו יושבים באוהלים, ודואגים שהפוליטיקאים שהצבעותיהם בכנסת הביאו אותם לשם לא יישבו במאהל יחד איתם בהזדהות מזוייפת. כי מי שצריך להחליף זה לא את העבדים אלא את השליטים.

כן, קראתם נכון.

אחי העבדים (סליחה שאני גונב מלפיד), אני גם עבד, ולא רע לי עם זה. אני לא רוצה להיות טייקון. אני לא רוצה לנהל חברות ענק וקרנות הון סיכון, אני רוצה לקום בבוקר לעבודה ולחזור לבלות עם המשפחה, להתפרנס כמו ישראלי ממוצע ולחיות בכבוד בארץ הזאת, וגם לשלם מסים ולשרת בצבא ובמילואים (כבר לא קוראים לי, אבל כשקראו הלכתי), ולתרום מה שצריך כי זו המדינה שלי. אני לא רוצה להיות מליונר, אני רוצה לחיות בכבוד – ובשביל זה צריך להחליף את השלטון.

מי שאומר ש"זה לא פוליטי", חייב להבין שאם לא ניקח את הפוליטיקה לידיים שלנו – של ישראלים שרוצים לא להתעשר על חשבון אחרים אלא רק לחיות כאן בכבוד – לא ישתנה כלום.

כדי לשנות את הכלכלה צריך לשנות את הפוליטיקה.
כבר עכשיו יש מי שמנסה לתפוס טרמפ על מחאת הקוטג', ואוי לכולנו אם לא נבין שגם הכלכלה הזאת, פוליטית: פתיחת ייבוא רק לקוטג'?
ראו מה אומרת על זה תמר בן-יוסף, כלכלנית לא פחות מנערי האוצר:

נחשוב לרגע על יבוא קוטג'
מה יש לך? הסתבכת עם הקוטג'

כן, כבר יש מי שרוצה לעשות לכיסו בטענה ש"זה מה שיבריא את השוק", תוך נסיון להשכיח שהמשק החקלאי באירופה ובארה"ב מסובסד הרבה יותר מאשר בישראל; שבצרפת הממשלה קונה חלב ושופכת אותו כדי לשמור על מחירו הגבוה; שבארה"ב הקפיטליסטית מסבסדים ענפי חקלאות. אסור להזכיר את זה כאן, כי אז נשאל שאלות. אם נשאל יותר מדי שאלות, אולי לא נסכים לייבוא קוטג' מחו"ל, ואז איך יתעשרו הייבואנים?

כי כלכלה זה פוליטיקה, כי בלי הצבעה של פוליטיקאים בכנסת לא יהיה ייבוא קוטג' (ואחריו מוצרי חלב אחרים, וגם חלב ניגר, ואחריו גם פירות וירקות, ולמי אכפת אם כמה אלפי חקלאים ייאלצו לסגור משקים? מה זה עוד כמה אלפי מובטלים בארץ, אם לא פוליטיקה?

ומי באמת חושב שאפשר לשנות את הכלכלה בלי לשנות את הפוליטיקה?

מי יעשה את זה? אלה שדואגים לעשירים? מרץ, שמזמן שכחה ששמאל צריך להיות בעיקר חברתי? "קדימה", שעד היום לא הצלחתי להבין איפה היא עומדת בנושאי כלכלה והפרטה? "ממשיך דרכו"?

מי ישנה את הפוליטיקה, אם לא אנחנו?

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.