ארכיון תג: זכויות התלמיד

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

ואז את מנצחת

אמי, אחותי, אשתי או בתי

יש הגדרות חוקיות ברורות למה נחשב להטרדה מינית, אבל בכל הקשר שאינו משפטי אפשר בשקט לשים אותן בצד ולהתמקד בהגדרה ברורה, שכל אחד יבין: הטרדה מינית היא כל מה שהיה שלא הייתי מוכן שיעשו לאמי, אחותי, אשתי או בתי. ההגדרות המשפטיות חשובות למקרים שרוצים לתבוע מישהו; ההגדרה הפשוטה הזו מספיקה כשמנסים להבהיר לאדם מהרחוב על מה בעצם מדובר.

בכל מקום בו יש גברים בעמדת כוח ונשים בעמדת נחיתות, יש אפשרות שאותם גברים ינצלו את מעמדם להטריד מינית את הכפופות להם. בצבא, באקדמיה, בעבודה (PDF), בכל מקום.למרות החקיקה המתקדמת והפרשיות המתגלות בעיתונות, יש מי שחושב שזה “בסדר” להעיר לאשה על המראה שלה תוך התייחסות מינית ((לא “שמלה יפה לבשת היום”, זה בסדר, אלא “השמלה היפה הזו מבליטה לך את החזה”)), או להעיר הערות עם אופי מיני בהקשר לאישה ((“שבי פה, ישבן כמו שלך צריך כיסא נוח”)), או להעיר על היכולת של אישה בהקשרים מיניים ((“החזה לא מפריע לך להגיע להגה?”)).

זה יכול לקרות – וקורה – בכל מקום; אבל אני עוסק באמנויות לחימה, עולם אמנויות הלחימה חשוב לי, ואני רוצה למנוע הטרדות דוקא בעולם הזה. וזה לא קל. ארבעה דיונים על נשים באמנויות לחימה היו בשבוע האחרון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, (123, 4); האחרון, שהתחיל בעקבות הרשימה שלי, “גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?”, הראה כמה הנושא נפיץ: במקום לדון על אתיקה של מורים ביחס לתלמידות בעולם אמנויות הלחימה, הדיון נמשך הצידה לפסים אישיים.

אבל הנושא הזה חשוב מכדי שנעזוב אותו. אין שום סיבה שנשים ייתקלו בהטרדות מיניות כשהן רוצות ללמוד אמנות לחימה. בצבא יש בכל יחידה קצין שתפקידו לטפל בנושא ההטרדות המיניות; בכל משרד ממשלתי, בכל בית חולים יש שלטים המורים למי לפנות במקרה של הטרדה; בכל מוסד אקדמי יש כללי אתיקה ברורים לנושא הזה ((הם לא תמיד מטופלים כראוי, וראו מה שכתבה אורית קמיר: http://2nd-ops.com/orit/?p=65678 – אבל לפני עשר שנים הם לא היו מטופלים בכלל. אמנם דברים זזים לאט, אבל יש התקדמות)).

 

ובעולם אמנויות הלחימה?

אם אישה רוצה ללמוד, ומדריך מטריד אותה, אל מי היא יכולה לפנות? לארגונים הגדולים (ג’ודו, טאיקוונדו, קראטה…) יש מוסדות ארגוניים, אבל מי שהתלמידה רואה בפועל – מי שמייצג את ההיררכיה הארגונית – זה המורה/מדריך/מאמן הישיר. הוא ותיק בארגון הרבה יותר ממנה, סביר שהוא מכיר היטב את בעלי התפקידים במוסדות, לפעמים הם מורים לשעבר שלו או תלמידים שלו. מידת השפעתו עליהם גדולה בהרבה מזו של תלמידיו. הוא זה שמלמד טכניקה חדשה (או לא), הוא זה שמקדם או מונע קידום, הוא זה שמחליט מי תצא לתחרויות ומי תישאר בבית; הוא קובע מי תופנה לקורס מדריכים, מי תתחיל לעזור בהדרכה בפועל, מי תקבל קבוצה להדריך בעצמה, ועוד ועוד. בדרך כלל הוא המדריך היחיד בטווח נסיעה סביר בשיטה אותה הוא מלמד; אם היא תרצה לעבור למורה/מאמן/מדריך אחר, היא עלולה לגלות שהמדריך המטריד מכיר את המדריך החדש וסיפר לו עליה דברים שיימנעו מהמאמן החדש לקבל אותה. יש מאמנים שמסרבים לבקשת תלמידים לעבור אליהם ממאמן אחר, כדי לא להסתכסך איתו. בספורט התחרותי יש גם ענין של חברוּת במועדונים, כאשר ספורטאים החתומים במועדון מסויים יידרשו לשלם קנס גבוהה אם ירצו לעבור למועדון אחר, אם בכלל זה יתאפשר להם.

בשיטות שבהן אין ארגון גדול ומסודר (יתכן שהמורה המטריד הוא המייסד והסמכות העליונה, או הנציג היחיד בארץ של ארגון שבסיסו בחו"ל, או שהוא פשוט לא קשור לאף ארגון), המצב קשה עוד יותר; למעשה, אין לאן לפנות מחוץ לקבוצה.

אישה שרוצה ללמוד אמנות לחימה ומגלה אחרי זמן שהמורה מטריד אותה, נמצאת בבעיה גדולה מאוד; לפעמים הדרך היחידה להפסיק את ההטרדה היא לעזוב את המורה, כלומר להפסיק להתאמן. עבור מישהי שמצאה את האומץ להישאר אצל מורה מטריד לאורך זמן, עזיבת הלימודים משמעה לוותר על כל מה שהשיגה בעמל רב: דרגה, הכרה מקצועית, אפשרות קידום ועוד. לפעמים זה כרוך גם בהפצת שמועות על המוטרדת, שיכולות לכלול הכל – החל מהאשמות בהתנהגות מופקרת (("היא הביאה את זה על עצמה בהתנהגות שלה")) וכלה בהאשמות בחוסר-נאמנות לארגון, לקבוצה, למורה, ואפילו האשמות פליליות.

חשוב גם לזכור שלא רק מורים מטרידים; בקבוצה אחת אותה לימדתי, לפני מספר שנים, היה מקרה שתלמיד הטריד תלמידה. לצערי היא לא ספרה לי בזמן המקרה, אלא רק חצי שנה אחרי שהתלמיד המטריד עזב (מסיבותיו; הוא לא סיפר לי למה). לשמחתי, היא נפנפה אותו מעליה בלי שום בעיה והוא לא היה עקשן או אלים. אבל אם תלמיד שלי יכול היה להטריד תלמידה שלי, בקבוצה שלי, זה יכול לקרות גם בקבוצה שלכם.

איך למנוע את זה?

ראשית, כדאי שבכל ארגון תהיה כתובת ברורה לטיפול בנושאים האלה, ושלאנשים הנושאים בתפקיד יהיו גם שיניים מעוגנות בתקנון הארגון. גם בארגונים קטנים (אפילו קבוצה אחת של מורה אחד), שלט ברור בנוסח "הוטרדת מינית בקבוצה? פני אל XYZ " יהיה מספיק בשביל לשדר לכל התלמידים בקבוצה מסר ברור ולחסוך הרבה אי-נעימויות.

שנית, לדעת שזה לא בסדר שקורים דברים כאלה. לקוות שזה לא קורה בארגון / קבוצה שאת חלק מהם, שהמורה שלך לא כזה, אבל אם את רואה סימנים לזה, לא לשתוק! להעיר, לשאול אם "נראה לכם שזה בסדר?"; אם התגובה תהיה השתקה וביטול, זה סימן די ברור שמובילי הקבוצה/הארגון לא חושבים שהנושא ראוי להתייחסות. או שהם מטרידים בעצמם, או שלא אכפת להם שאחרים מטרידים לידם, או שאין להם מושג בכלל מה היא הטרדה מינית. אם אפשר לדבר איתם, כדאי לנסות – אבל לא מול כל הקבוצה (אין צורך להכניס אף אחד לפינה), וגם לא לבד. שיחות על הנושא הזה צריכות עדים ותיעוד (("יומני היקר, היום קיימתי שיחה עם X ו-Y על היחס לנשים בקבוצה…")). יש להסביר למובילי הקבוצה/ארגון כמה התנהגותם פוגעת בנשים, אינה אתית וראויה למורה וגם פוגעת בהם כלכלית כי היא מרחיקה תלמידות, שהן, אם לא שום דבר אחר, לפחות מקור הכנסה. צריך גם להסביר ששום דבר אינו סוד – אם המורה מנסה להשכיב תלמידות, כל התלמידות יודעות על זה. כל אחת מהן יכולה לדבר, ושמו הטוב של המורה ייפגע.

אם אין תוצאות, ונראה שמובילי הקבוצה מסרבים להבין שהגיעה המאה ה-21, צריך להסביר להם בצורה ברורה את הסיבות לעזיבה, ופשוט ללכת משם. אין טעם להישאר בקבוצה של מורה מטריד.

אבל גם אין סיבה שכל המורים המטרידים ימשיכו להנות מעוד ועוד תלמידות ומשם טוב ונקי. ארועים של הטרדה מינית אפשר וצריך לתעד, ולספר עליהם. במקרה שאפשר, צריך לתבוע לדין, וגם לדרוש פיצויי כספי על עגמת נפש.

זה קשה, זה אומר לעמוד בחקירה פלילית ומשפטית, ואני – הגבר שממליץ על זה – לא יכול לדעת כמה זה משפיל. אבל אם לא נצעק זה יימשך. לכל אישה יש זכות לחיים בכבוד, וחלק מהכבוד הוא שלא יתייחסו אלייך כאל אובייקט מיני; אבל בעולם שלנו זכויות לא נותנים, צריך לקחת אותן. אני בטוח, שאחרי כמה מקרים שתלמידות ייתבעו מורים מטרידים, נתחיל לראות שינוי בגישה גם אצל מורים שלא נתבעו.

כך היה בצבא, כך היה בממשלה, כך באקדמיה: צריך כמה מקרים ראשונים שיעשו רעש ויגרמו לאנשים לחשוב, אם מה שהם עושים עלול לסבך אותם. ואז מתחילים לראות את השינוי.

איך אמר גאנדי?

"בהתחלה מתעלמים ממך,
אחר-כך לועגים לך,
אחר-כך נלחמים בך,
ואז את מנצחת."


על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.