ארכיון תג: זכויות המורה

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

הכה מנהלת בית ספר, קבל עבודות שירות

אב שתקף מנהלת בית ספר הודה ולא הורשע.

את המנהלת אני מכיר. עבדתי עם נוער בסיכון בבית הספר בו מדובר, כמה שנים לפני המקרה. התרשמתי שהיא אשת חינוך שחבל שאין עוד רבות כמוה בארץ. על הסיפור שמעתי לפני כשנתיים, והזדעזעתי. עכשיו הזדעזעתי שוב. אני לא יודע מי האב התוקף, לא יודע מדוע התבקשה רחל בוחבוט לפרוש מניהול בית הספר, לא מבין את שיקולי השופט – אבל מאוד ברור לי מה יחשוב האב הבא שיתרגז על מנהל בית ספר, או מורה: אפשר להרביץ להם, לדפוק להם את הראש בקיר, ולצאת מזה בקלות.

בנגיחה, בהטחת ראש בקיר, אפשר לגרום זעזוע מוח, שבר בגלגולת, נזק מוחי זמני או קבוע, מוות.

אז התוקף אדם למופת, מעמודי התווך של הקהילה, נורמטיבי לגמרי – אבל הוא תקף. הוא הודה בעצמו שתקף.
והוא יצא עם 140 שעות עבודות שירות.
והמנהלת אותה תקף, "התבקשה" לפרוש.
אז למה שאיזשהו הורה יחשוב פעמיים לפני שיתקוף את המורה או המנהל הבא?

על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.