ארכיון תג: הרהורים והגיגים

שיר מושכי הסירות

הייתי בן פחות מעשר כשאבא הביא לבית פטיפון (מה זה?) ושלושה תקליטים (מה זה?): מיסה קריולה, פיטר, פול ומרי, ומקהלת אלכסנדרוב של הצבא האדום. ספרדית לא מבין עד היום, רוסית כנ"ל, אבל הרבה מהטעם שלי במוסיקה בא משם, עם תוספות מאוחרות של פלמנקו, גיטרה קלאסית (סגוביה עם השאקון לימד אותי לאהוב את באך), הלאוטה של דאולנד והעוד של המוסיקה הערבית… אבל איכשהו, דוקא שיר מושכי הסירות של הוולגה, שכולו "וּ-משוך! וּ-משוווך!" אחד גדול, נשאר אחד הקטעים המוזיקליים האהובים עלי.

נדמה לי שחוץ מאבא, רוב המשפחה (למרות שלא אומרים כלום…) עדיין מזדעזעת מזה…

גלן מילר עשה לזה עיבוד ג'אז, ופול רובסון שר באנגלית אבל כמה שהוא זמר מדהים הוא לא יכול להתחרות במקהלה הזו. אפשר לעצום עיניים ולדמיין אותם מתקרבים מרחוק, שרים כדי לתאם את המשיכות, עוברים ממש ממול ומתרחקים במעלה הנהר, ומחר הם ימשכו שוב, ושוב, ושוב…

איזה שיר יפה, ואיזה ביצוע מדהים.

http://en.m.wikipedia.org/wiki/The_Song_of_the_Volga_Boatmen

http://m.youtube.com/watch?v=kK5XBaslNd0&desktop_uri=%2Fwatch%3Fv%3DkK5XBaslNd0

מבט מהיר קדימה

אצל צ'רלי סטרוס מתנהל דיון מעניין על ההשפעות של מכוניות (ומשאיות, ורכבות) נוהגות-בעצמן – השפעות חברתיות, כלכליות, צבאיות ועוד. כאילו לכבוד הדיון הזה, בואינג הטיסו F16 בשליטה מרחוק; בקרוב מטוסי קרב מבצעיים בשלט רחוק, ומי שחושב שזה מדע בדיוני, שיחכה קצת. באמת רק קצת.

ואז, במקום טייסים שיעברו שלוש שנים קורס טייס, יפיצו משחק-מחשב שילמד כל מי שרוצה להטיס מטוס-קרב בשלט רחוק, ולפי הניקוד במשחק יתקבלו לתפקיד בחיל האויר רק המצטיינים. לא צריך גיבוש, לא צריך מיון, לא צריך קורס – הכל באזרחות, בלי צורך במדים, נגדי משמעת, רופאים, מפקדים…
הפרטה.

עד, כמובן, שניתוח של מספיק הצלחות ב"משימות קרב" ממוחשבות יאפשר לכתוב אלגוריתם מוצלח מספיק, ולא יהיה יותר צורך גם ב"טייסים" …

מבט מהיר קדימה על הטכנולוגיה ולאן היא לוקחת אותנו, ונקודה מקומית: אם במכונית שלנו נוהגת תוכנה שנכתבה, נניח, באנגליה, האם יתכן מצב שהמכונית תסרב לחצות את הקו הירוק?

אין חופשי כעבד?

<!–
בטירונות קיבלנו הוראה להוריד את הדיסקית מהצוואר ולהצמיד אותה לפק"להכיסים, מאיזו סיבה שאינני זוכר. זו היתה הוראה של המ"מ שמילאנו בשמחה, גם כי אף אחד לא אהב להסתובב עם הדסקית על הצוואר וגם כי זה היה קל: עשית פעם אחת ושכחת מזה. עד שבוקר יום ראשון אחד תפסו אותי מםצדיקים ושאלו איפה הדיסקית. הראיתי להם. שאלו למה לא על הצוואר? אמרתי שהמ"מ אמר. אמרו לי,"הרמטכ"ל שלך אמר אחרת". עניתי, "הרמטכ"ל לא עושה לי מסדרים ולא דופק לי שבתות".

עזבו אותי.

אומרים שבני ישראל יצאו ממצריים "לקבל עול מלכות שמים" במדבר, אבל זה כנראה מה שאמרו לפרעה; העם, כנראה, פשוט שמח על ההזדמנות לברוח מהעבדות. הרבה תלונות היו להם בדרך, ובסוף אכף עליהם הר כגיגית להכריחם לקבל את התורה, ועוד מספרים לנו שזה "חג החירות". בני ישראל לא החליפו מ"מ ברמטכ"ל היושב בקריה אלוהים של יציאת מצרים לא ישב בקריה בזמן שהטירונים תיזזו, כי הרי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

עשרת המכות, חציית ים סוף, בליעת קורח ועדתו ע"י האדמה, עמוד ענן ביום ועמוד אשר בלילה, מופעי אורקולי ענק על הר סיני אלוהים לא ישב במפקדה בזמן יציאת מצריים, הוא הוביל ממש משדה הקרב – ועדין צריך היה לוותר להם על חטא העגל (אם אפשר לקרוא לשחיטת 3000 איש ויתור), ועוד לאכוף עליהם הר כגיגית שיקבלו את עול התורה.

ועדיין – למרות שאלוהים כפה על בני ישראל לקבל עול תורה, ולקבל אותו כאלוהים יחיד, עדיין קוראים לזה חג החירות, ועדיין אומרים שבכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

כי כולנו טוב, מחמת הספק רובנו עבדים. עבדים לעצלנות, להרגלים, לפחדים, להנאות, לדעות הקדומות, לפרות הקדושות… בבודהיזם ובזן קוראים לזה "היקשרות", ומלמדים שצריך לוותר על הקשר הזה, במקומו להיות נוכח באמת בכל רגע, בכל צומת החלטה, ולהחליט באמת בעצמך. ביהדות, אם אני מבין נכון, הם נחשבים לסוג של עבודה זרה. עבודה לכל הדברים שמחליטים בשבילנו, לא רק מה לעשות אלא מה לחשוב.

עבודה שכולנו, כדאי שנודה בזה, די נהנים ממנה.

כי נוח להיות עבד.

לא לקחת אחריות, לא להתלבט לבד, לא להשוות ולהקשיב לביקורות ולשאול שאלות ובאמת לחפש תשובות…

נוח.

לעבד, לא למרות אלא בגלל שהוא עבד, נוח כי הוא לא צריך לדאוג לכל אלה. הוא עושה מה שאומרים לו. אפילו אם מי שאומר לו נמצא בתוך הראש, אפילו אם זה בעצם חלק לאמודע ממנו. נוח. זה חוסך התלבטויות ומחשבות.

אבל גם אומרים ש"אין חופשי כעבד השם".

איך עבד השם חופשי, והרי גם הוא עבד?

כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". כי כדי להיות עבד ה', צריך אדם להפסיק להיות עבד לאחרים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים". להפסיק להיות עבד לעצלנות, לתשוקות, לטעמים, להרגלים, לפחדים, לדעות הקדומות לקבל עליו אדון אחד בלבד, שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים.

ועל ידי כך, להיות חופשי.

מהם.

ועדיין, יהיה עבד אבל עבד למי שמכריח אותו להחליט.

לקום מוקדם בבוקר להניח תפילין, או לישון עוד קצת? עבד ה' צריך להחליט. לשמור שבת או לא, ואיך בדיוק? עבד ה' צריך להחליט. לקבל גיור לחומרא או להקל? אישה רוצה לשבת לידו באוטובוס, לקום או לא? להדיר נשים מהציבור או לא? לחלל שבת כדי להציל חיי גוי? יש שאומרים כך, ויש שאומרים אחרת, ועבד ה' חייב להחליט להחליט אם הוא עבד לאומרים כך או אחרת, או שהוא לוקח אחריות על החלטותיו כלפי אדונו, ובודק ושואל ושוקל ומחליט, בעצמו.

כי שבעים פנים לה, ורק מי ששואל, שבודק, שמתלבט מה באמת רוצה ממנו אדוניו שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים, חיצוניים ופנימיים רק הוא, באמת, עבד ה'. ורק אז, הוא באמת חופשי.

בבודהיזם, בזן, בטאואיזם, מלמדים דרכים אחרות להגיע לחופש – אחרות, כוונתי, מעבדות לאלוהי היהודים.

אבל זו הדרך היהודית – ולהבנתי, רק בודדים מנסים באמת ללכת בה.

כי למרות שאלוהים של יציאת מצריים היה נוכח מאוד, אלוהים של היום רחוק יותר מהרמטכ"ל בקריה לטירון – הוא רחוק מהעין, ולכן קל ללב להתרחק ממנו. לכן גם קל לאלה המדברים בשמו, אם באמונה אמיתית ואם בציניות תועלתנית. כשאלוהים רחוק מהעין והלב, קשה לשאול כל הזמן שאלות – זה מציק לסביבה ומזמין ריקושטים.

קשה להיות נאמן להחלטתך גם נגד סביבה שאולי חושבת אחרת.

קשה לעמוד על שלך מול בעלי סמכות.

קשה.

אבל אולי כדאי, אם הפרס הוא חופש.

חג חירות שמח.

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…

נניח שאני חייב לך כסף.

נניח שאני חייב לך כסף.
הרבה כסף.
המון כסף.

כל כך הרבה כסף, שממש לא בא לי להחזיר לך.

יש לי הצעה איך לפתור את הבעיה: אני אשקיע את הכסף שאני חייב לך בפרוייקטים שאני ארוויח מהם, ואתה תקבל מהם פירורים.

מה דעתך?

לא טוב?

אז איך שר האוצר של מדינת ישראל נותן 70% הנחה במס לחברות שהרוויחו 120 מליארד ש"ח?

למתקשים, בעברית: במקום שמדינת ישראל תגבה מהחברות מס ותוציא אותו לפי ראות עיניה (ביטחון, בריאות, חינוך, כבישים, התנחלויות, נזקקים, חרדים – משהו שהמדינה מחליטה שהיא צריכה), המדינה משקיעה כסף (כסף שלנו, האזרחים) בחברות הכלואות.

זה מוצג כאילו מדובר בהשקעה שיוצרת צמיחה (מקומות עבודה, מחקר וכו') בישראל, אבל – שוב – מדובר על חברות שיש להן ריווחי ענק והן לא צריכות מתנות מהמדינה, וגם – שוב – זה כסף שהמדינה צריכה לדברים אחרים.

אבל למה ששר האוצר ידאג למדינה?

http://www.themarker.com/news/1.1752389

 

לחשוב צעיר זה ללמוד (לעשות) דברים חדשים

אחרי הרבה זמן שלא, עשיתי קטה. לפעמים זה מסדר דברים בראש, לפעמים מעלה שאלות. הפעם עלתה לי מחשבה, לא חדשה אבל רעננה (בשבילי), על הקאטה, והשיטה, וכמות החומר שיש ללמוד. וגם, על כמה זה כיף לעשות קאטה. אפילו כשאתה לא בכושר והרגליים רועדות אחרי.

אין כאן משהו עמוק במיוחד. פשוט עלה לי באימון ורציתי לכתוב, כדי לסדר את זה בראש.

התבלבלתי בזמן הקאטה. איפשהו בחצי הראשון, דילגתי על העננים והבעיטות והגעתי ל"עגור"; כשהבנתי, חזרתי, עשיתי הכל והמשכתי בלי תקלות (אני מקווה) עד הסוף. זו קאטה ארוכה: 99 תנועות, חצי שעה בקצב "נוח", זה לא מעט. אם לא מתאמנים הרבה זמן, קל לשכוח את הסדר. קל להתבלבל, במיוחד שהרבה תנועות חוזרות שוב ושוב. אחרי שלומדים את כל תנועות הקאטה, עוברים כמה חודשים של תרגול עד שזוכרים את הסדר בלי תקלות.

ואז, מתחילים לשאול את המדריך/מורה, מה לומדים עכשיו? מה הלאה? את הקאטה אני כבר יודע, רוצה חומר חדש!

ואז אומרים לך (אם עוד לא אמרו את זה קודם) שאצלנו צריך להתאמן כמה שנים רק על הקאטה (וכל מה שעושים בשיעור, כמובן: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, צאן-צ'ואן, עבודה בזוגות) לפני שלומדים חומר חדש. לימוד לעומק, לא לרוחב. לא מספיק לעשות את התנועות של הקאטה, צריך לעשות אותן נכון, לפי העקרונות שמסבירים מהשיעור הראשון עד האחרון, ובשביל זה צריך לחזור עליהן עוד ועוד, להעמיק את ההבנה – ולימוד חומר חדש, בשלב הזה, רק מפריע. צריך להעמיק בחומר.

וזה לא שבשיטה אין רוחב – כשעוד התאמנתי בצורה סדירה, היה לוקח לי ארבע שעות לעשות אימון סולו שלם של כל מה שידעתי פעם אחת (רק לעתים נדירות היו ארבע שעות פנויות; הייתי מחלק את החומר לימים). ואני ידעתי פחות מחצי מהחומר שיש לדעת בשיטה. למאסר וונג פו-לאי, כך סיפר ניר, לוקח 8 שעות לעבור על כל מה שהוא יודע.

זה המון חומר ללמוד – וחלק מזה כולל קאטה של שלוש שעות (פה-קואה). מי לעזאזל צריך כל כך הרבה חומר באמנות לחימה?! עד שאתה יודע הכל, אתה כבר זקן מדי להילחם!

והיום, בזמן הקאטה, נזכרתי בתשובה, שבהתחלה לא הבנתי, ואחר כך לא הסכמתי איתה, והיום (נדמה לי ש) אני מבין: כדי שתישאר תלמיד. לא כדי שתמשיך לשלם דוקא – הרי אפשר ללמד את כל השיטה לרוחב, בלי להעמיק. אבל מי ש"יודע את כל השיטה", מפסיק להיות תלמיד – הוא מאסטר. הוא מפסיק ללמוד. ומי שמפסיק ללמוד, מתחיל להזדקן… כמו שאני מרגיש היטב, מאז הפסקתי.

עשו כל מיני מחקרים על התוצאות הקוגניטיביות של הזדקנות; אחת הידועות היא שככל שמזדקנים, כך יותר קשה ללמוד משהו חדש. אבל תופעה שמתחילים לגלות את יישומיה בשנים האחרונות, היא שגם ההיפך נכון – לימוד של דברים חדשים יכול לעכב הזדקנות. אבל לא כל דבר חדש שלומדים מעכב הזדקנות, אלא רק לימוד לעשות משהו חדש. מחקרים מדברים על ג'אגלינג, נגינה, ודברים דומים, ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים. זה גורם למוח לייצר קשרים חדשים בין תאי-עצב (או משהו, זה לא התחום שלי) ובכך מעכב את תהליכי ההזדקנות – ובאמנות לחימה אפשר כל הזמן ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים.

ואפשר גם לא – יש שיטות שבהן יש "מעט חומר" (קיודו, קנדו, לדוגמא), ויש כאלה שמתוך עיקרון מלמדות הרבה חומר מהר – כי צריך להכין את הלוחם לקרב, או לתחרות, או כי מלמדים את העקרונות דרך הטכניקות. ויש שיטות, כמו שלנו, שמשאירות הרבה חומר ל"אחר-כך", מתוך עיקרון. חלק מהשיטה "סגור" רק להיישי, חלק אחר רק לניושיצו, וחלק פתוח אבל לא מתאמנים עליו כל הזמן כך שתמיד אפשר להפתיע עם חומר מוכר עם טוויסט חדש – כמו לתרגל את כל התנועות בקאטה בתור טאן-רן, או לעשות את כל תנועות הטאן-רן בהליכה, או הפוך, או עוד כל מיני "פטנטים" שלוקחים את המוכר והופכים אותו לחדש.

כשעוד לימדתי, כל פורים הייתי עושה שיעור "נהפוך הוא" – עושים את הקאטה מהר ואת הטאן-רן לאט, או על צד שמאל או כל מיני פטנטים אחרים, שמיועדים לקחת את המוכּר ולהכריח אותך – התלמיד – לחשוב עליו מכיוון חדש, בלי לוותר על העקרונות של הישן (שחרור, מרכז, יציבה, נשימה, באלאנס). והעניין הוא, שבתרגול כזה אין טעם אם אתה עושה את הדברים האלה ממילא, כחלק מהאימון היומי (אם, נניח, אתה רווק נטול בעיות פרנסה ויש לך 40 שעות פנויות ביממה).

כי כדי להסתכל על חומר ישן כאילו הוא חדש, צריך לעשות אותו בצורה שאף פעם לא עשית, מחד, ולהקפיד על אותם הדברים עליהם תמיד הקפדת, מאידך. זו אחת הסיבות שסדנאות קשתות היו נותנות כל כך הרבה במיוחד לאנשי טאי-צ'י. אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שכל פעם שאתה לומד לעשות משהו חדש (או משהו ישן בצורה חדשה), אתה מעכב הזדקנות. לפחות בקצת. אילו היינו לומדים את כל השיטה בעשר שנים, מה היה נשאר ללמוד אחרי כן?

וכל זה עלה לי בזמן הקאטה, היום. לפני שעה.

כדאי לעשות קאטה…

"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

האחים הקטנים

אישה השתמשה במצלמת הסלולרי שלה כדי לצלם גבר
שהטריד אותה מינית ברחוב, והעלתה את התמונות לפייסבוק ((http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=861598)); קרוב משפחה שלי מתעניין באפשרות לקנות דאש-קאם ((רק דוגמא, לא המלצה׃ http://www.videodashcam.com/)), מצלמה ללוח השעונים של המכונית, כזו המצלמת מה שהנהג רואה מלפנים. יש גם דגמים לחלון האחורי. זה יכול לעזור לחנות ברוורס, וגם להעיד במשפט אם מישהו מתנגש בך מאחור וטוען שאתה אשם כי נסעת אחורה (הייתי, אישית, עד למקרה כזה).

הקשר בין שני הדברים הוא שמדובר על תיעוד דברים המתרחשים במרחב הציבורי. כל אדם עם מצלמה יכול לצלם כל מה שהוא רואה, ולפרסם. אם זה מורה שצוחקים עליו בשיעור (( http://www.youtube.com/watch?nomobile=1&v=NVAOZ8Ozzbg)) או ניידת משטרה בחניית נכה, או חיילי צהל בפעילות מבצעית, הכל זמין לתיעוד ופרסום מיידי.

ההבנה כמה זה ישפיע עלינו עוד לא חדרה לשיח הציבורי, אבל כבר עכשיו בלוגרים מקליטים שיחות עם נציגי ספקי שירות (שכבר מזמן מקליטים אותנו, "לצרכי בקרת שירות") כדי לתעד יחס ולפעמים אף מה שנראה לכאורה כנסיונות לעבור על החוק. לא רחוק היום שכל שוטר, כל פקיד ממשלתי, כל מוסכניק, יידע שהוא מוקלט ומצולם ושהתנהגותו מתועדת, והתיעוד אינו בהכרח לטובתו.

וזה נשמע כמו גן-עדן ללוחמים בעריצות מצד בעלי הכוח, אבל זה לא ייעצר שם.

כי עוד מעט לכולם תהיה מצלמה, כל הזמן. אם כבר עכשיו נערים מצלמים מורים ומעלים ליוטיוב, וכבר היו נערים שצילמו את עצמם עם חברותיהם במצבים אינטימיים כדי להפיץ את התמונות לחבריהם ((http://www.nrg.co.il/online/10 /ART/842/686.html)), מחר ילדים יצלמו את הוריהם ("ההורים שלי מתעללים בי! מכריחים אותי להכין שיעורים!") וגברים ונשים את הדייט הראשון – ואולי גם את השני והשלישי – הוא כדי ש"לא יאשימו אותי בדייט-רייפ" ((http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=3334036 , ו"לא התכוונתי שזה יגיע לאינטרנט")) והיא, כדי שאם הוא ינסה לאנוס, היא תוכל להוכיח.

ולא, לא תהיה אפשרות לתפוס את המצלמה/סלולרי ולמחוק, כי כבר עכשיו יש אפליקציות המעלות וידאו ואודיו לרשת בזמן אמיתי, וגם חטיפת המצלמה ונסיון המחיקה יתועדו, לדראון עולם.

סכסוכים משפחתיים, אלימות במשפחה, הורים אלימים/מזניחים/לא-מתפקדים – הכל מתועד, הכל זמין. לא רק על ידי הילדים, כמובן – כבר שנים שמשתמשים באמצעי ריגול למיניהם כדי לעקוב אחרי התנהגות המטפלים בקשישים והבייביסיטר, ובלשים פרטיים המצלמים גברים ונשים בוגדים זה באמת לא חדש – אבל אם עדיין היום זה נעשה רק על ידי בודדים, בנסיבות מיוחדות ולצרכים ספציפיים, מחר האמצעים יהיו זמינים לכולם, השימוש יהיה נפוץ כמו האמצעים והסיבה לפרסום תהיה "למה לא?"

בהרבה עסקים – מפעלים, חנויות, בתי חולים ועוד – כבר פועלות מצלמות אבטחה – אבל מחר כל עובד יקליט כל שיחה עם הבוס. סטודנטים יקליטו שיחות עם המרצים, תלמידי תיכון יקליטו שיחות עם המחנכת, היועצת, אחד עם השני. שיהיה תיעוד.

אורוול תיאר מדינה שכוחה לשלוט באזרחיה נובע מיכולתה לצפות בהם, כל הזמן; הביטוי "האח הגדול" מתייחס למנהיג של אותה מדינה, שעינו פקוחה "להגן" על "אחיו הקטנים". הוא לא יכול היה לצפות עולם בו כולם – כ-ו-ל-ם – יהיו "אחים קטנים". ודאי שלא היה יכול לחזות את יוטיוב.

פרטיות?
כדאי להנות ממנה, כל עוד אפשר.
וכדאי להתחיל לחשוב איך ייראה העולם בלעדיה.

הגרזן של סבא

עדכון 2, 30.12.2011, 15:20:

הרשימה הזו יושבת לי בראש כבר כמה שבועות, ולא מצליחה להתנסח. אתמול הצלחתי לנסח עד הסוף, אבל לא הצלחתי למצוא סיבה מיוחדת להעלות אותה לרשת; בסוף העליתי בלי לדעת למה… והרב אלישיב סיפק את התשובה.

הרב אלישיב דואג לשמור על המסורות של החרדים הליטאים-אשכנזים. סביר שהרב עובדיה יוסף לא ייצא נגדו, וכך גם החרדים הספרדים ייפנו לאותו הכיוון. לא ברור כמה ההוראה תתפוס – רבנים יצאו נגד הרבה דברים שהציבור שלהם כן עושה, החל מהכשרות מקצועיות לגברים, דרך רשיונות נהיגה לנשים ועד אינטרנט בבתים – אבל זו בהחלט "הצהרת כוונות": אסור לשנות את המסורת.

אז הנה, יש לי משהו להגיד בנושא…

בסוף הספר Men at Arms (זו רק תמונה קצרצרה מהספר, שראוי לקריאה מהרבה סיבות שאינן קשורות לרשימה זו. במלים אחרות, זה ספוילר אבל קטן), הפטריארך של אנק-מורפורק מראה לקפטן קארוט את כס המלכות של העיר, שלא נעשה בו שימוש כמה מאות שנים. הכס, שלכאורה נראה עשוי זהב נוצץ, מתגלה בבדיקה מקרוב כעץ מצופה עלה- זהב – אבל העץ הישן רקוב, מחורר על ידי תולעים וזמן, וברור שאם ישב עליו אדם, הכס יקרוס תחת המשקל.

המסורת מחייבת לשמור על הכס, גם אם אין מי שישב עליו; בית חשמונאי, שלקחו לידיהם את הנהגת העם בזמן המרד ביוונים,  נטלו לעצמם בתחילה את התואר "נשיא", כי לא היו מבית דוד ולכן, לפי המסורת, לא היו זכאים למלוכה. זה לא הפריע לצאצאיהם לקחת את התואר מלך, כשמעמדם היה חזק מספיק; עם כל הכבוד למסורת, אסור לתת לה להפריע לשאיפותיהם של בעלי הכוח וההשפעה…

כי טבעם של דברים הוא שמה שלא נעשה בו שימוש, מתנוון עם הזמן; כדי לשמור על דברים כמו שהם, יש להשקיע הרבה מאמץ. שאלו כל מי שמנסה לשמור על בית נקי ומסודר…

כל כך הרבה אנרגיה יש להשקיע בשמירה על הקיים, שלפעמים מרוב מאמץ למנוע שינוי בכיוון אחד, יוצרים שינוי בכיוון ההפוך. ספרים נועדו לקריאה, אבל קריאה מרובה פוגעת בספר. דפים מוכתמים, נקרעים, כריכות נהרסות, החומציות על אצבעות הקוראים והלחות בהבל נשימתם מזיקים לנייר ומוחקים את הדיו. מי שרוצה לשמור על ספרים עתיקים שלא יהרסו, צריך להחזיק אותם בתנאים בהם קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותם.

כי או שמשתמשים בזה, ואז יש בלאי שצריך לתקן או להחליף, או שמשמרים את זה, ואז זה בלתי-שמיש. וזה נכון גם לגבי רעיונות ומסורות: מי שמנסה לשמר מסורות ללא שינוי, יתקשה לחיות אותן לאורך זמן.

בסוף הספר הפיל החמישי, המלך הנמוך מעניק לגיבור גרזן. יום אחד, הוא אומר, זה יהיה הגרזן של סב-סבו של מישהו, שנשמר דורות במשפחה; מדי פעם יחליפו את הידית או את הלהב, לפי הצורך, וכשיחליפו ישתמשו בעץ ובמתכת ובעיצוב הטובים והמתאימים ביותר, אבל אין ספק שזה יהיה הגרזן של סב-סבא. איך יכול להיות ספק? זה אותו הגרזן, שנשמר באותה משפחה, ורק תודות לכך שיחליפו מה שיהיה צריך מתי שיהיה צריך, הגרזן יישאר תמיד חד וחזק ומוכן לשימוש. אם לא יחליפו מה שצריך מתי שצריך, הגרזן יהפוך לגוש חלודה בקצה מקל רקוב, מוכה תולעים.

ביפן אפשר למצוא עד היום פגודות בנות מאות שנים – אבל כשבודקים קצת, רואים שהן עשויות עץ ונייר. אלה לא מחזיקים מעמד מאות שנים. האמת היא שפשוט מחליפים מה שמתבלה ומתיישן; הפגודה אולי נבנתה לפני מאות שנים לראשונה, אבל החלק הישן ביותר בה יהיה כנראה בן כמה עשרות שנים, לא יותר. למרות זאת, זו עדין פגודה בת מאות שנים.

בגוף האדם מתים תאים כל הזמן, ואחרים מחליפים אותם; בתוך שבע שנים, מתחלף למעשה כל החומר בגופו של כל אדם. אפשר להתווכח אם "אני היום" אותו אדם שהייתי לפני שבע, ארבע-עשרה או עשרים ואחד שנים, אבל תחושת ה"אני" נשארת. אולי כל החומר בגופי התחלף, אולי כל התאים התחלפו, אבל "אני" תמיד נשאר "אני". התאים והחומר בגוף מפסיקים להתחלף רק כאשר אנחנו מתים. בעצם, גם אז לא, רק שמקור התחלופה (חיידקים, תולעים, …) כבר אינו חלק מהגורם המארגן את הגוף להיות "אני".

מסורת – כל מסורת, בין אם זה באמנות, באמנות לחימה, בחיי עם או בדת – היא דבר שצריך כל הזמן לחדש, ולהתאים לזמן החדש. אחרת היא הופכת לאחד משני דברים: מוצג מוזיאוני, או חפץ רקוב ומת. בשניהם אולי יש ענין, אבל אין שימוש.

בערים חרדיות זה לא נורא?

לפי לימור לבנת, שרת החינוך והתרבות, ישראל 2011, לא צריך להיכנס לחרדים לצלחת. אם בערים חרדיות החרדים רוצים שתהיה הדרת נשים, וטוב להם עם זה, אז למה לא?

כי גם בערים החרדיות לא היתה עד לאחרונה דרישה לקווי מהדרין בתחבורה הציבורית. כי זה דבר חדש שקבוצה קיצונית בציבור החרדי התחיל לדרוש רק בשנים האחרונות, וכולם מתיישרים לפיה כי החרדים לא מעיזים לצאת נגד הקיצוניים שלהם. הם רגילים להיות מיעוט מתגונן, ומיעוט מתגונן לא מתקיף את עצמו בפומבי. הם עוד לא הבינו שהם כבר לא מיעוט מתגונן. שר הפנים ממפלגה חרדית, סגן שר הבריאות (ושר הבריאות בפועל) ממפלגה חרדית, שר הבינוי והשיכון, שר הדתות, שר המדע והטכנולוגיה ושר בלי תיק – לא שרים של החרדים, שרים בממשלה של כולנו. שר הפנים הוא לא שר הפנים של ש"ס, הוא שר הפנים של מדינת ישראל. אם אחרי אסון השריפה בכרמל הוא עוד לא הפנים את זה, כדאי מאוד שמישהו יסביר לו. אני אולי לא הצבעתי לש"ס, אבל כשר בממשלת ישראל הוא אחראי לא רק על הבוחרים שלו. הוא אחראי גם עלי. וכמוהו שאר השרים בממשלה, הדתיים והחילוניים.

וגם לימור לבנת.

ובין השאר, הם אחראיים על השיוויון במדינה.

בין השאר, הם אחראיים לזה שאם אישה כלשהי, חילונית או דתיה או מה-שלא-יהיה, תרצה ליסוע באוטובוס בעיר חרדית, מכל סיבה שהיא, היא תוכל לעשות זאת בלי שום אפליה. ולא משנה אם לתושבי העיר הזאת לא מפריע שתהיה אפליה – אם סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או קצינת ביקור סדיר או אורחת מאוסטרליה רוצה ליסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, צריכה להיות לה האפשרות לעשות זאת בלי אפליה. בלי שיירקו עלי, יצעקו עליה או יכו אותה.

ויותר חשוב מזה, לצוותי חדשות ולמשטרת ישראל חייבת להיות אפשרות לעשות את עבודתם, אפילו בערים חרדיות לגמרי. בלי שיותקפו בצעקות, יריקות, מכות ואבנים. כי אם למשטרה אסור להיכנס, לחוק אסור להיכנס; ואם לחוק אסור להיכנס, זה לא חלק מהמדינה שקבעה את החוק. ואז המדינה מתחילה להתפורר.

והכי חשוב, הכי הכי חשוב, כי זה שיש קבוצה שזה לא מפריע לה, לא אומר ששם, בינם לבין עצמם, זה בסדר.

כי יש דברים שהם לא בסדר, לא משנה איפה עושים אותם ומי עושה אותם.

עבדות זה לא בסדר, אפילו אם במדינות מסויימות אין חוק נגד זה.
נישואין של ילדות לבוגרים זה לא בסדר, אפילו אם יש ארצות בהן זה נוהג מסורתי זה מאות בשנים.
אפליה על רק מין זה לא בסדר, אפילו אם זה מעוגן עמוק בתרבות המקומית של מקום כלשהו.

למה זה לא בסדר?

זה למה.

כי זה מוביל לשם.

כי כשהקיצוניים קובעים את הטון והרוב הדומם מחכה לחילונים שיפתרו לו את הבעיה, הקיצוניים מנצחים. וכשהקיצוניים מנצחים הם הופכים לרוב, ואז קמים קיצוניים מהם וכך הלאה, והרוב מקבל את ההקצנה. כי כשאנחנו אומרים ש"אם זה אצלם זה בסדר", אנחנו בעצם אומרים שזה בסדר. ואם זה בסדר, אם זה לא ייעצר, זה יחמיר.

הרבה שנים כבר לא היה בעם היהודי מקרה שאישה הוצאה להורג בסקילה בגין ניאוף, אבל החוק עדין קיים. אני לא יודע אם יעיז מישהו מגדולי התורה שיעיז להגיד שאסור לפעול לפיו. יגידו לו שהוא לא מספיק דתי.

חכי לבנת, חכי.

בזכות האמירה שלך, אנחנו בכיוון הנכון.