ארכיון תג: המרכז הישראלי לטאי-צ'י

תנועה ראשונה "נכון"

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל הקאטות של כל הסגנונות שראיתי, כמעט אותה תנועה: הגוף עולה עם הידיים ויורד עם הידיים. הכי בסיס, הכי פשוט שיכול להיות… והכי מסובך והכי קשה.

ואם את התנועה הראשונה הזאת עושים "נכון", כל המשך הקאטה מרגיש פשוט… נהדר. "נכון", בשבילי, זה משהו שקצת קשה להסביר במילים: הצבה נכונה של מרכז הכובד, טיפה לפני העקבים, כך שמרגישים את הקו שמחבר את העקבים, המרכז והקודקוד, ושמירה על הקו הזה לאורך כל התנועה. כשזה מצליח, זה מרגיש פשוט נהדר.

חצי קאטה 🙂

לחשוב צעיר זה ללמוד (לעשות) דברים חדשים

אחרי הרבה זמן שלא, עשיתי קטה. לפעמים זה מסדר דברים בראש, לפעמים מעלה שאלות. הפעם עלתה לי מחשבה, לא חדשה אבל רעננה (בשבילי), על הקאטה, והשיטה, וכמות החומר שיש ללמוד. וגם, על כמה זה כיף לעשות קאטה. אפילו כשאתה לא בכושר והרגליים רועדות אחרי.

אין כאן משהו עמוק במיוחד. פשוט עלה לי באימון ורציתי לכתוב, כדי לסדר את זה בראש.

התבלבלתי בזמן הקאטה. איפשהו בחצי הראשון, דילגתי על העננים והבעיטות והגעתי ל"עגור"; כשהבנתי, חזרתי, עשיתי הכל והמשכתי בלי תקלות (אני מקווה) עד הסוף. זו קאטה ארוכה: 99 תנועות, חצי שעה בקצב "נוח", זה לא מעט. אם לא מתאמנים הרבה זמן, קל לשכוח את הסדר. קל להתבלבל, במיוחד שהרבה תנועות חוזרות שוב ושוב. אחרי שלומדים את כל תנועות הקאטה, עוברים כמה חודשים של תרגול עד שזוכרים את הסדר בלי תקלות.

ואז, מתחילים לשאול את המדריך/מורה, מה לומדים עכשיו? מה הלאה? את הקאטה אני כבר יודע, רוצה חומר חדש!

ואז אומרים לך (אם עוד לא אמרו את זה קודם) שאצלנו צריך להתאמן כמה שנים רק על הקאטה (וכל מה שעושים בשיעור, כמובן: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, צאן-צ'ואן, עבודה בזוגות) לפני שלומדים חומר חדש. לימוד לעומק, לא לרוחב. לא מספיק לעשות את התנועות של הקאטה, צריך לעשות אותן נכון, לפי העקרונות שמסבירים מהשיעור הראשון עד האחרון, ובשביל זה צריך לחזור עליהן עוד ועוד, להעמיק את ההבנה – ולימוד חומר חדש, בשלב הזה, רק מפריע. צריך להעמיק בחומר.

וזה לא שבשיטה אין רוחב – כשעוד התאמנתי בצורה סדירה, היה לוקח לי ארבע שעות לעשות אימון סולו שלם של כל מה שידעתי פעם אחת (רק לעתים נדירות היו ארבע שעות פנויות; הייתי מחלק את החומר לימים). ואני ידעתי פחות מחצי מהחומר שיש לדעת בשיטה. למאסר וונג פו-לאי, כך סיפר ניר, לוקח 8 שעות לעבור על כל מה שהוא יודע.

זה המון חומר ללמוד – וחלק מזה כולל קאטה של שלוש שעות (פה-קואה). מי לעזאזל צריך כל כך הרבה חומר באמנות לחימה?! עד שאתה יודע הכל, אתה כבר זקן מדי להילחם!

והיום, בזמן הקאטה, נזכרתי בתשובה, שבהתחלה לא הבנתי, ואחר כך לא הסכמתי איתה, והיום (נדמה לי ש) אני מבין: כדי שתישאר תלמיד. לא כדי שתמשיך לשלם דוקא – הרי אפשר ללמד את כל השיטה לרוחב, בלי להעמיק. אבל מי ש"יודע את כל השיטה", מפסיק להיות תלמיד – הוא מאסטר. הוא מפסיק ללמוד. ומי שמפסיק ללמוד, מתחיל להזדקן… כמו שאני מרגיש היטב, מאז הפסקתי.

עשו כל מיני מחקרים על התוצאות הקוגניטיביות של הזדקנות; אחת הידועות היא שככל שמזדקנים, כך יותר קשה ללמוד משהו חדש. אבל תופעה שמתחילים לגלות את יישומיה בשנים האחרונות, היא שגם ההיפך נכון – לימוד של דברים חדשים יכול לעכב הזדקנות. אבל לא כל דבר חדש שלומדים מעכב הזדקנות, אלא רק לימוד לעשות משהו חדש. מחקרים מדברים על ג'אגלינג, נגינה, ודברים דומים, ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים. זה גורם למוח לייצר קשרים חדשים בין תאי-עצב (או משהו, זה לא התחום שלי) ובכך מעכב את תהליכי ההזדקנות – ובאמנות לחימה אפשר כל הזמן ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים.

ואפשר גם לא – יש שיטות שבהן יש "מעט חומר" (קיודו, קנדו, לדוגמא), ויש כאלה שמתוך עיקרון מלמדות הרבה חומר מהר – כי צריך להכין את הלוחם לקרב, או לתחרות, או כי מלמדים את העקרונות דרך הטכניקות. ויש שיטות, כמו שלנו, שמשאירות הרבה חומר ל"אחר-כך", מתוך עיקרון. חלק מהשיטה "סגור" רק להיישי, חלק אחר רק לניושיצו, וחלק פתוח אבל לא מתאמנים עליו כל הזמן כך שתמיד אפשר להפתיע עם חומר מוכר עם טוויסט חדש – כמו לתרגל את כל התנועות בקאטה בתור טאן-רן, או לעשות את כל תנועות הטאן-רן בהליכה, או הפוך, או עוד כל מיני "פטנטים" שלוקחים את המוכר והופכים אותו לחדש.

כשעוד לימדתי, כל פורים הייתי עושה שיעור "נהפוך הוא" – עושים את הקאטה מהר ואת הטאן-רן לאט, או על צד שמאל או כל מיני פטנטים אחרים, שמיועדים לקחת את המוכּר ולהכריח אותך – התלמיד – לחשוב עליו מכיוון חדש, בלי לוותר על העקרונות של הישן (שחרור, מרכז, יציבה, נשימה, באלאנס). והעניין הוא, שבתרגול כזה אין טעם אם אתה עושה את הדברים האלה ממילא, כחלק מהאימון היומי (אם, נניח, אתה רווק נטול בעיות פרנסה ויש לך 40 שעות פנויות ביממה).

כי כדי להסתכל על חומר ישן כאילו הוא חדש, צריך לעשות אותו בצורה שאף פעם לא עשית, מחד, ולהקפיד על אותם הדברים עליהם תמיד הקפדת, מאידך. זו אחת הסיבות שסדנאות קשתות היו נותנות כל כך הרבה במיוחד לאנשי טאי-צ'י. אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שכל פעם שאתה לומד לעשות משהו חדש (או משהו ישן בצורה חדשה), אתה מעכב הזדקנות. לפחות בקצת. אילו היינו לומדים את כל השיטה בעשר שנים, מה היה נשאר ללמוד אחרי כן?

וכל זה עלה לי בזמן הקאטה, היום. לפני שעה.

כדאי לעשות קאטה…

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

קטה-קום-בה

רוני שפירא, אחד מותיקי המרכז, אחראי (עד כמה שאני יודע) על ההגדרה הזו: כך קוראים לקטה הראשונה של הבוקר, זו שאתה עושה עוד לפני הקפה. במקרה הזה, עוד לפני שהתעוררת(י) לגמרי…

הילדה העירה אותי ברבע לשש בבוקר, ביקשה חלב. קמתי להכין, והכל תפוס. אולי בגלל שבוע של חוסר פעילות (חמישה "גימלים" בגלל האצבע), אולי בגלל שכמה שבועות לא התאמנתי (אפילו לא החמש דקות ביום…), אולי פשוט בגלל עייפות, לא יודע. אבל הגב הולך ונתפס בשבוע האחרון, ושאר הגוף איתו. עשר דקות אחרי ההשכמה, הגוף מודיע לי: קטה. עכשיו. אחרת: שביתה.

הזזתי שני כיסאות, שמתי את הילדה על הספה והתחלתי. חשבתי שאעשה רק רבע, אבל הגוף החליט חצי. מי אני שאתלונן?

יש משהו מיוחד בתנועה הראשונה של הקטה, במיוחד בחלק הראשון שלה – הרמת ידיים עם הכנסת אויר. כמה שאתה יותר מנוסה, כך אתה יכול למשוך את הכנסת האויר הזו יותר זמן (כלומר, לעשות את התנועה יותר לאט). לא יודע כמה זמן לקח לי, ואלוהים יודע שאני רחוק מלהיות בכושר, אבל הילדה שאלה אותי מתי הטאי-צ'י הזה ייגמר כבר…? לא עניתי לה. האויר נכנס, ונכנס, ונכנס… והידיים עלו, ועלו, ועלו… הכל כאילו מעצמו, בלי אף טיפה של מאמץ מצידי – אני בכלל הייתי עסוק בלהשאיר את רוב המשקל על העקבים (יש לי נטיה לברוח קדימה). אולי זה מה שעשה את ההבדל.

והגוף זז, והידיים מרחפות באויר כאילו אין להן משקל. משהו מזכיר לי, שוב ושוב, לפתוח את האצבעות – חסר משהו בזרימה כשהן לא פתוחות מספיק, כפות הידיים לא מתחממות. הגב התפוס מוחה על משקל הידיים אבל בכתפיים אני לא מרגיש כלום. בצעד הראשון קדימה (שאיכשהו יוצא לאט) הילדה אומרת מהספה ש"צריך שיווי משקל ממש טוב בשביל מה שאתה עושה", ואני נזכר שהמורה אמר פעם שכדי לפתח שיווי משקל טוב צריך להתאמן על משטח שטוח, לא על אדמה או דשא; זה נראה לי תמיד ההיפך מההגיון, אבל אם מורה לאייקידו הגיע לאותה המסקנה, כנראה שהוא צדק.

צפוף קצת לקטה בסלון. אחרי "להוציא את המחט מקרקעית הים" אני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לא להיתקל בארון הספרים; את הבעיטה הצידה (לפני סוף החצי) אני צריך לעשות אל מעל לשולחן… אילו הייתי ממשיך לחצי השני, אני יודע מנסיון שהייתי צריך לתמרן שוב ושוב כדי למצוא מקום לכל הצעדים בקטה.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, חצי קטה היתה מספיקה בשביל לשחרר כל מה שהיה תפוס. היום, אחרי חצי קטה הרגליים כבר רועדות (מזכירות לי שכמה שבועות לא התאמנתי) ואני מפסיק. הגוף לא משוחרר, אבל לפחות ער.  מתארגנים ליום, מצחצחים שיניים עם הילדה, קפה לי, כריך בשבילה לגן, ומתחיל יום.

בשתים עשרה בלילה אני פתאום שם לב שהגב משוחרר. לגמרי. כמו שלא היה כבר כמה שבועות.

זה אומר שיהיה לי כוח להתאמן גם מחר?

נראה…

============

זה לגמרי לא קשור, אבל חשוב: http://www.shooky101.com/?p=66468

פה קואה, שינג אי, נוסטלגיה

עייפות נראית לפעמים כמו מצב חיים – לא דבר שמופיע בסוף היום, או באמצע, אלא מה שאני מתעורר איתו, קם לעבודה איתו, אוכל איתו, הולך לישון איתו. שבוע של עבודה (הרבה משמרות של 12 שעות), ילדים, הכנה לבחינה (יסודות המימון) – לא משאיר זמן לחשוב על אימון. זה שם, ברקע, כל היום – אני לא מסוגל לשבת, ללכת או לעמוד יותר מדקה בלי להיזכר במשהו מטאי-צ'י – אבל לחשוב על לעצור ולעשות אימון, זה לא. זה יותר מדי.

חמש דקות ביום, גיא אלוני יושב לי על כתף ימין ולוחש. למי יש כוח להקשיב לו?

חמש דקות ביום, ניר מלחי יושב לי על כתף שמאל. פעם חשבתי שאי-אפשר לא להקשיב לו; היום אני יודע שכמה שאני מעריך אותו, עייפות יכולה להשתיק אפילו אותו.

אתמול למדתי לבחינה עד 2:30 בבוקר. כשסוף-סוף הלכתי לישון, שלושה דברים שונים העירו אותי, שלוש פעמים שונות. ב-7:30 זה היה המעורר, צריך לקחת את הילדים לגן. כשאשתי והם יצאו, ישבתי ללמוד. ב-13:00 נשכבתי לישון שעה, בשלוש המבחן. בסוף יולי יהיו לי שלוש בחינות בשישה ימים, בינתים קצת זמן לנוח. סמסטר קיץ מתחיל ב-28.07.

ב-23:15, השניים על הכתפיים שלי כבר לא נותנים לשבת. במקום לישון, לא יודע למה, עשיתי פה-קואה. הדשא היבש מתחת לפנס מכוסה פרחים צהובים יבשים מהעץ הסמוך. אין כאן קטע שטוח, הכל מהמורות; קשה ללכת במעגל כאן. הסלולרי נזרק על האדמה, לסמן מרכז. הכלב של השכנים מתחיל לנבוח, לא מאמין לשטויות שאני עושה. אולי בגלל האדמה הלא-ישרה, אולי בגלל החלודה, קשה לי ללכת נמוך כמו שאני (כבר לא) רגיל. גיד אכילס , בחלק האחורי של הקרסול, צועק שיתלונן באו"ם. אנטישמי. מחשש לועדת חקירה, אני הולך יותר גבוה, אבל הירידות הנמוכות בשתי התנועות הראשונות באות בקלות.

פה קואה מאוד מגוון מבחינה תנועתית, פעם גבוה, פעם נמוך, פעם ישר ופעם מפותל. כיף. הנשימה מעמיקה, הגוף נמתח. מתחיל קצת להזיע… אבל הקרסול ואכילס שמזכירים לי לא להגזים, וגם הידיעה שאם אעשה יותר מעשר דקות לא אוכל להירדם שעתיים, גורמים לי לעצור אחרי הקאטה הראשונה.

פעם יכולתי לעשות דברים כאלה, עוד ועוד, בלי לחשוב בכלל.


זה לא היה ביצוע טוב, בטח שלא יחסית לרוב אלה שלמדו איתי; היום זה נראה לי כמו מדע בדיוני… אבל אימון יומי בשבילי היה שעתיים מינימום. אני אומר לעצמי שעוד אחזור לזה. שלוש שנים, אני עדין אומר לעצמי שאחזור לזה.

לא יודע אם אחזור ללמד, לטפל, לעבוד עם נוער בסיכון – אבל להתאמן, אני אחזור.

אני חייב לחזור.

ותודה לחנן על הקליפים!

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2

טאי-צ'י והגנה עצמית: שלושה מצבי לחימה

נשאלתי הרבה על יעילות הטאי-צ'י כשיטה להגנה עצמית, וכן על כך שבשיעורים מתרגלים (בין השאר) טכניקות שלא סביר שמישהו יצליח ליישם בקרב אמיתי. מטרת הרשימה הזו לענות על השאלות האלה, כמיטב יכולתי בעת הזו; אשמח לקבל הארות, הערות, תוספות ושאלות.

לפני הכל כדאי להזכיר שבמרכז הישראלי לטאי-צ'י לא מתיימרים ללמד הגנה עצמית; אנחנו מלמדים אמנות לחימה שלוקח הרבה זמן ללמוד, ומי שמחפש הגנה עצמית יעילה בזמן קצר ייטיב לעשות אם יקנה אקדח, רוטוויילר וגז מדמיע, או שילמד לרוץ מהר, או שילך ללמוד קרב-מגע; וכדאי גם לזכור שאמנות לחימה אינה הגנה עצמית.

אבל מכיוון שאנחנו כן עוסקים באמנות לחימה, וכן עושים דברים שנראים דומים ללחימה, השאלות על כך מעסיקות רבים ויש טעם לנסות לענות עליהן. ברשימה זו אתייחס לצורת האימון בקבוצות הלימוד והלוויין במרכז, מה שנחשב אצלנו ל"מתחילים": עד שלוש שנים, בממוצע.

ראשית, הסבר קצר על צורת הלימוד.
בשיעורי טאי-צ'י לומדים קאטה. הקאטה היא סדרת תנועות-לחימה; כל תנועה היא קטע מ"סיפור קרב" שיכולים להיות לו פירושים שונים – מול אדם אחד או יותר, מלפנים, מאחור ומהצדדים, אותה התנועה יכולה להיות טכניקה של הכאה או השתלטות, ועוד. את הקאטה מתרגלים. חוזרים עליה שוב ושוב, ושוב; החזרה על התנועה הופכת אותה לטבעית לגוף, לדבר שהגוף רגיל לעשות. אם מתאמנים כל יום, בתשומת-לב מלאה לתנועה, היא נכנסת יותר טוב להרגלים; אם מתאמנים פעם-פעמיים בשבוע, או כשתשומת הלב אינה מופנית לתנועה אלא לעניינים אחרים, יהיה יותר קשה להפוך את התנועה לחלק מההרגלים שלנו.

במקביל  ללימוד הקאטה, אנחנו לומדים גם עבודה בזוגות, ובעיקר פוש-הנדס יד אחת. פוש-הנדס יד אחת מלמד הרבה דברים, אבל יש לו יישום אחד שמתייחס ישירות לקרב-אמת: תזמון.
בתרגול פוש-הנדס יד אחת, אחרי שהתרגלנו לתנועה הבסיסית, מתחילים לתרגל גם התקפות מהירות ותגובות עליהן. המאפיין הבולט של צורת התרגול הזו, הוא המעבר באפס-זמן ממצב רגוע לגמרי להתקפה מטווח קרוב; אין זמן לראות שהתוקף עומד להתקיף, אין זמן להתכונן. צריך להגיב מייד, אחרת חוטפים.

(זה המקום להזכיר שבשיעור אין "תוקף" ו"מגן", יש שני חברים שרוצים ללמוד יחד ולחזור הביתה בשלום)

הפתעה זה טוב

השילוב של שני הגורמים האלה: הקאטה, ופוש-הנדס יד אחת, נותן יכולת להגיב אוטומטית מול התקפה מפתיעה.
תרגול הקאטה הופך תנועות לחימה לדבר טבעי ורגיל לגוף; פוש-הנדס יד אחת הופך את התגובה האוטומטית להתקפה לדבר טבעי לגוף. שניהם יחד (אחרי מספר שנים של אימון), נותנים יכולת שיתכן מאוד שהמתאמן לא יהיה מודע לה, כי לא עמד בפני מצב שיעלה אותה אל פני השטח.

במצב בו ההתקפה מגיעה ללא שום אזהרה, הגוף יגיב להתקפה בצורת רפלקס, ממש כמו משיכת היד אחורה במקרה כוויה: התגובה (הגנה) לגירוי (התקפה) תבוא לפני המחשבה, לפני ההבנה ש"מתקיפים אותי", והתגובה תהיה "עד הסוף", כמו שתרגלת/התרגלת בקאטה. מכה לא תעצור לפני הפגיעה, כמו בשיעור, אלא תמשיך עד הסוף, כמו בקאטה.

הסיכום עד כה, הוא שתרגול טאי-צ'י כמו שהוא נעשה אצלנו, מכין את התלמיד להתגונן מול התקפה מפתיעה (מכין לאט, אבל מכין); אבל "ברחוב" יש גם מצבים אחרים.

כשהתגובה הראשונה להתקפה המפתיעה אינה מנטרלת את התוקף, או כאשר לתוקף יש חברים, יהיה לקרב המשך, מעבר לתנועה הראשונה; בשלב הזה הגוף מפעיל את מנגנון ה"הילחם או ברח" Fight or Flight, כלומר מפריש באופן פתאומי כמויות גדולות של הורמונים למחזור הדם:

כשהוא נתון תחת איום דוגמת עימות בתנאי אמת, משחרר הגוף שלנו כימיקלים המשפיעים הן עליו, והן על התודעה שלנו תופעה זו נחקרה על ידי ברוס סידל (Bruce Siddle), אשר השתמש בנתון של שינוי קצב פעימות הלב (הנמדד במספר הפעימות לדקה) כמדד יעיל לבדיקת השפעות הכימיקלים על הגוף והתודעה. סידל התיחס לעליה בקצב פעימות הלב הנגרמת מסיבות הורמונליות, הן משום שלעליה הנגרמת מסיבות אחרות (כגון: פעילות אירובית), ישנן השפעות אחרות, והן משום ש"זינוק הורמונלי" בקצב פעימות הלב יכול להתרחש באופן כמעט מיידי.

הנה, אם כן, "החוקים הכימיים של קרב אמת", המתארים את השפעת הכימיקלים המשתחררים בגופנו כתוצאה מפחד, כפי שהם מתבטאים במדד פעימות הלב לדקה:

  • אדם הנמצא במצב בו הוא מספיק מבוהל, כך שקצב פעימות הלב שלו עולה על 115 פעימות לדקה, יתחיל לאבד את כישורי המוטוריקה העדינה שלו. כתוצאה מכך, היכולת שלו לאחוז, לתפוס, ולבצע בריחים באופן מדויק חדלה להיות זמינה עבורו.
  • באזור ה- 155 פעימות לדקה מתחילים להפגע כישורים מוטוריים מורכבים, והאדם מאבד את היכולת לבצע תבניות וצירופים (קומבינציות), לטמון מלכודות (לבצע טכניקות), ולהשתמש בתנועות טאטוא.
  • באזור ה- 175 פעימות לדקה סובל האדם מפגיעה חמורה בכישורי התכנון והחשיבה שלו. הוא מאבד את יכולת הראיה לטווח קצר, את יכולת הראיה ההיקפית, ואת תפיסת העומק. חוש השמיעה מתכהה, ולעיתים אובד לחלוטין.
  • מעל 175 פעימות לדקה, תכולת שלפוחית השתן (אם ישנה כזו) מופרשת החוצה ללא שליטה. רוב בני האדם יקפאו (כלומר, ישארו חסרי תנועה) או ימצאו בתנוחת עובר כשהם מחכים לאמא שתבוא להציל אותם. פעילויות פיזיות אשר יתאפשרו במצב זה, כגון ריצה או חבטה, יהיו גסות ומגושמות.

במילים אחרות, ככל שהאדם יזדקק לכישוריו ויכולותיו באופן נואש יותר, כך תקטן האפשרות שלו לסמוך עליהם. האמונה ביכולת לפעול טוב יותר תחת לחץ, אינה אלא מיתוס שיש לנפצו, ולאמירות או מחשבות מהסוג של: "אם היה זה מצב אמת, הייתי פועל טוב יותר.", אין כל אחיזה במציאות. בפועל, תפקודו של אדם בזמן אמת יהיה גרוע לאין ערוך מאשר בזמן אימון.

את מידת השבריריות של האמונה בדבר היכולת לפעול היטב תחת לחץ ניתן להדגיש אפילו יותר, כאשר מבינים שרמות המצוקה המתוארות כאן (עד מעל 175 פעימות לב לדקה) יכולות להופיע אצל רוב בני האדם כתוצאה מלא יותר מאשר איומים מילוליים אגרסיביים…
מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

התוצאה היא שאם לקרב יש המשך מעבר לתגובה הראשונה, מה שאנחנו עושים בשיעורים הרגילים (וגם בשיעורי היוהו) אינו מכין אותנו לכך. כדי להתכונן למצבי לחימה ממש, צריך להילחם – להילחם באמת, כלומר להכות בכל הכוח ולחטוף בכל הכוח. פשוט אין לכך תחליף.
בשיעורי הלחימה במרכז עושים זאת עם מגנים (כפפות, קסדות, מגני-גוף), כדי למנוע פציעה חמורה ועדין לדמות (עד כמה שאפשר) קרב אמיתי. עם זאת, צריך לזכור שגם בשיעורי הלחימה המטרה אינה ללמוד להילחם, אלא ללמוד איך לשמור על עקרונות השיטה (שחרור, עבודה מהמרכז, באלאנס…) תחת הלחץ של קרב "אמיתי".

"ריקוד הקוף"

המצב בו הקרב נמשך אחרי התגובה הראשונה, אינו המצב היחיד שהשיעורים הרגילים אינם מכינים אותנו אליו.

כשאדם יודע ש"הולכות להיות מכות", יש לו זמן להיבהל, או להתרגז. הכעס והפחד, יועצים גרועים שניהם, עושים שמות ביכולתו של הגוף להגיב בטבעיות לגירויים סביבתיים.
את המצב של "הולכות להיות מכות" מתאר מילר כ"ריקוד הקוף":

מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

  1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
  2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?"
  3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
  4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
  5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:

  • ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים). רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.
  • כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה. (ההדגשה שלי – ד"כ)
  • אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.
  • רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.
  • מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

להבדיל מהמצב הקודם (המשך לחימה אחרי התגובה הראשונה), ההכנה הטובה ביותר ל"ריקוד הקוף" היא (לדעתי) לא לימוד לחימה (למרות שזה לא מזיק…) אלא הורדת האגו, דבר שקורה ממילא בטאי-צ'י, כשלומדים לא ללכת בכוח נגד כוח; מילר מסביר בדיוק איך להימנע מריקוד הקוף, ורובנו נעדיף לסגת ולא להסתבך. המצבים בהם אין ברירה אלא להגיב הם בודדים; לא נתקלתי במצב כזה מגיל חמש-עשרה, ואני היום בן 37; אברהם שפירא, מראשוני ארגון השומר, אמר: "שלושים שנה הייתי שומר, לא הרגתי ולא נהרגתי".

אונס

מצב לחימה אחר, הוא אונס וסוגים אחרים של תקיפה מינית.

"927 פונים למרכזי סיוע דיווחו שהתוקף היה זר לחלוטין, 1,102 הותקפו מינית בידי ידיד/מכר, 1,485 על ידי בן משפחה ו- 432 על ידי מעסיק.

מבין 7,802 מקרי התקיפה המינית, 1,764 בוצעו במגורי הנפגעת, 467 במגורי התוקף, 474 במקום העבודה, 200 בטרמפ 763 בחוץ, 95 בצבא, 433 מקרים באוניברסיטה ובבתי ספר וחמישה מקרי אלימות מינית נרשמו בבתי הסוהר. "

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2549053,00.html

בניגוד למיתוס, העוסקים בתחום מעריכים שכ-70% ממקרי האונס מתרחשים בסביבה הנחשבת "בטוחה" (בבית או אצל קרובים/מכרים, בעבודה/לימודים, במקומות בילוי), ובכ-70% מהמקרים התוקף מוכר למותקפת (קרוב-משפחה/מכר, עמית בעבודה/לימודים וכו').
בניגוד למיתוס, ובגלל שני הנתונים הנ"ל, אונס בד"כ אינו מתחיל כהתקפה ממארב (וראו במאמר של מילר מה יש לו להגיד על מצב זה) אלא כהסלמה, הדרגתית או פתאומית, של תהליך שבד"כ מתחיל כדבר תמים לכאורה, ומתגלה כהתקפה הרסנית.

במקומות אחרים נכתב הרבה על איך כדאי וראוי להגיב על נסיון אונס, ולא אכנס כאן לנושא גם בגלל מורכבותו וגם בגלל שאין לי נסיון בלימוד הגנה עצמית נגד אונס או בתחקירים של נפגעי/ות תקיפה מינית שנחלצו מאונס.
בכל מקרה ברור לי, שההמלצה הקבועה בפורום אמנויות לחימה לכל הנשים, טובה גם כאן: לפנות לקורס להגנה עצמית לנשים המתייחס ספציפית למצבי אונס (בניגוד לאמנויות הלחימה, בהן מתייחסים לאונס כאל חלק קטן מחומר הלימוד, אם בכלל).
בקורסים האלה יש התייחסות לא רק לטכניקות לחימה המתאימות למצב אונס (טווח-לחימה צמוד, לרוב בשכיבה), אלא גם למצב הפסיכולוגי בו אדם מוכר, שסומכים עליו, מתקיף במקום שנחשב לבטוח.

רוב אמנויות הלחימה פותחו ע"י גברים בשביל גברים, והכוונה לא רק לטכניקות אלא למערכי השיעור ודרך הלימוד; אונס הוא מצב שרוב הגברים לא עמדו בפניו, ולמרות שכמעט כל אמנות לחימה מלמדת טכניקות שיכולות לעבוד במצבי אונס, רובן לא מתייחסות למצב הפסיכולוגי של אונס.

נכון שהחברה צריכה לטפל באנסים, נכון שצריך לפעול כדי לשנות את יחס המשטרה ובתי-המשפט לאונס, אבל  במצב כמו שהוא היום, כדאי לכל אישה ללמוד להתגונן.

טאי-צ'י והגנה עצמית: שלושה מצבי לחימה

נשאלתי הרבה על יעילות הטאי-צ'י כשיטה להגנה עצמית, וכן על כך שבשיעורים מתרגלים (בין השאר) טכניקות שלא סביר שמישהו יצליח ליישם בקרב אמיתי. מטרת הרשימה הזו לענות על השאלות האלה, כמיטב יכולתי בעת הזו; אשמח לקבל הארות, הערות, תוספות ושאלות.

לפני הכל כדאי להזכיר שבמרכז הישראלי לטאי-צ'י לא מתיימרים ללמד הגנה עצמית; אנחנו מלמדים אמנות לחימה שלוקח הרבה זמן ללמוד, ומי שמחפש הגנה עצמית יעילה בזמן קצר ייטיב לעשות אם יקנה אקדח, רוטוויילר וגז מדמיע, או שילמד לרוץ מהר, או שילך ללמוד קרב-מגע; וכדאי גם לזכור שאמנות לחימה אינה הגנה עצמית.

אבל מכיוון שאנחנו כן עוסקים באמנות לחימה, וכן עושים דברים שנראים דומים ללחימה, השאלות על כך מעסיקות רבים ויש טעם לנסות לענות עליהן. ברשימה זו אתייחס לצורת האימון בקבוצות הלימוד והלוויין במרכז, מה שנחשב אצלנו ל"מתחילים": עד שלוש שנים, בממוצע.

ראשית, הסבר קצר על צורת הלימוד.
בשיעורי טאי-צ'י לומדים קאטה. הקאטה היא סדרת תנועות-לחימה; כל תנועה היא קטע מ"סיפור קרב" שיכולים להיות לו פירושים שונים – מול אדם אחד או יותר, מלפנים, מאחור ומהצדדים, אותה התנועה יכולה להיות טכניקה של הכאה או השתלטות, ועוד. את הקאטה מתרגלים. חוזרים עליה שוב ושוב, ושוב; החזרה על התנועה הופכת אותה לטבעית לגוף, לדבר שהגוף רגיל לעשות. אם מתאמנים כל יום, בתשומת-לב מלאה לתנועה, היא נכנסת יותר טוב להרגלים; אם מתאמנים פעם-פעמיים בשבוע, או כשתשומת הלב אינה מופנית לתנועה אלא לעניינים אחרים, יהיה יותר קשה להפוך את התנועה לחלק מההרגלים שלנו.

במקביל  ללימוד הקאטה, אנחנו לומדים גם עבודה בזוגות, ובעיקר פוש-הנדס יד אחת. פוש-הנדס יד אחת מלמד הרבה דברים, אבל יש לו יישום אחד שמתייחס ישירות לקרב-אמת: תזמון.
בתרגול פוש-הנדס יד אחת, אחרי שהתרגלנו לתנועה הבסיסית, מתחילים לתרגל גם התקפות מהירות ותגובות עליהן. המאפיין הבולט של צורת התרגול הזו, הוא המעבר באפס-זמן ממצב רגוע לגמרי להתקפה מטווח קרוב; אין זמן לראות שהתוקף עומד להתקיף, אין זמן להתכונן. צריך להגיב מייד, אחרת חוטפים.

(זה המקום להזכיר שבשיעור אין "תוקף" ו"מגן", יש שני חברים שרוצים ללמוד יחד ולחזור הביתה בשלום)

הפתעה זה טוב

השילוב של שני הגורמים האלה: הקאטה, ופוש-הנדס יד אחת, נותן יכולת להגיב אוטומטית מול התקפה מפתיעה.
תרגול הקאטה הופך תנועות לחימה לדבר טבעי ורגיל לגוף; פוש-הנדס יד אחת הופך את התגובה האוטומטית להתקפה לדבר טבעי לגוף. שניהם יחד (אחרי מספר שנים של אימון), נותנים יכולת שיתכן מאוד שהמתאמן לא יהיה מודע לה, כי לא עמד בפני מצב שיעלה אותה אל פני השטח.

במצב בו ההתקפה מגיעה ללא שום אזהרה, הגוף יגיב להתקפה בצורת רפלקס, ממש כמו משיכת היד אחורה במקרה כוויה: התגובה (הגנה) לגירוי (התקפה) תבוא לפני המחשבה, לפני ההבנה ש"מתקיפים אותי", והתגובה תהיה "עד הסוף", כמו שתרגלת/התרגלת בקאטה. מכה לא תעצור לפני הפגיעה, כמו בשיעור, אלא תמשיך עד הסוף, כמו בקאטה.

הסיכום עד כה, הוא שתרגול טאי-צ'י כמו שהוא נעשה אצלנו, מכין את התלמיד להתגונן מול התקפה מפתיעה (מכין לאט, אבל מכין); אבל "ברחוב" יש גם מצבים אחרים.

כשהתגובה הראשונה להתקפה המפתיעה אינה מנטרלת את התוקף, או כאשר לתוקף יש חברים, יהיה לקרב המשך, מעבר לתנועה הראשונה; בשלב הזה הגוף מפעיל את מנגנון ה"הילחם או ברח" Fight or Flight, כלומר מפריש באופן פתאומי כמויות גדולות של הורמונים למחזור הדם:

כשהוא נתון תחת איום דוגמת עימות בתנאי אמת, משחרר הגוף שלנו כימיקלים המשפיעים הן עליו, והן על התודעה שלנו תופעה זו נחקרה על ידי ברוס סידל (Bruce Siddle), אשר השתמש בנתון של שינוי קצב פעימות הלב (הנמדד במספר הפעימות לדקה) כמדד יעיל לבדיקת השפעות הכימיקלים על הגוף והתודעה. סידל התיחס לעליה בקצב פעימות הלב הנגרמת מסיבות הורמונליות, הן משום שלעליה הנגרמת מסיבות אחרות (כגון: פעילות אירובית), ישנן השפעות אחרות, והן משום ש"זינוק הורמונלי" בקצב פעימות הלב יכול להתרחש באופן כמעט מיידי.

הנה, אם כן, "החוקים הכימיים של קרב אמת", המתארים את השפעת הכימיקלים המשתחררים בגופנו כתוצאה מפחד, כפי שהם מתבטאים במדד פעימות הלב לדקה:

  • אדם הנמצא במצב בו הוא מספיק מבוהל, כך שקצב פעימות הלב שלו עולה על 115 פעימות לדקה, יתחיל לאבד את כישורי המוטוריקה העדינה שלו. כתוצאה מכך, היכולת שלו לאחוז, לתפוס, ולבצע בריחים באופן מדויק חדלה להיות זמינה עבורו.
  • באזור ה- 155 פעימות לדקה מתחילים להפגע כישורים מוטוריים מורכבים, והאדם מאבד את היכולת לבצע תבניות וצירופים (קומבינציות), לטמון מלכודות (לבצע טכניקות), ולהשתמש בתנועות טאטוא.
  • באזור ה- 175 פעימות לדקה סובל האדם מפגיעה חמורה בכישורי התכנון והחשיבה שלו. הוא מאבד את יכולת הראיה לטווח קצר, את יכולת הראיה ההיקפית, ואת תפיסת העומק. חוש השמיעה מתכהה, ולעיתים אובד לחלוטין.
  • מעל 175 פעימות לדקה, תכולת שלפוחית השתן (אם ישנה כזו) מופרשת החוצה ללא שליטה. רוב בני האדם יקפאו (כלומר, ישארו חסרי תנועה) או ימצאו בתנוחת עובר כשהם מחכים לאמא שתבוא להציל אותם. פעילויות פיזיות אשר יתאפשרו במצב זה, כגון ריצה או חבטה, יהיו גסות ומגושמות.

במילים אחרות, ככל שהאדם יזדקק לכישוריו ויכולותיו באופן נואש יותר, כך תקטן האפשרות שלו לסמוך עליהם. האמונה ביכולת לפעול טוב יותר תחת לחץ, אינה אלא מיתוס שיש לנפצו, ולאמירות או מחשבות מהסוג של: "אם היה זה מצב אמת, הייתי פועל טוב יותר.", אין כל אחיזה במציאות. בפועל, תפקודו של אדם בזמן אמת יהיה גרוע לאין ערוך מאשר בזמן אימון.

את מידת השבריריות של האמונה בדבר היכולת לפעול היטב תחת לחץ ניתן להדגיש אפילו יותר, כאשר מבינים שרמות המצוקה המתוארות כאן (עד מעל 175 פעימות לב לדקה) יכולות להופיע אצל רוב בני האדם כתוצאה מלא יותר מאשר איומים מילוליים אגרסיביים…
מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

התוצאה היא שאם לקרב יש המשך מעבר לתגובה הראשונה, מה שאנחנו עושים בשיעורים הרגילים (וגם בשיעורי היוהו) אינו מכין אותנו לכך. כדי להתכונן למצבי לחימה ממש, צריך להילחם – להילחם באמת, כלומר להכות בכל הכוח ולחטוף בכל הכוח. פשוט אין לכך תחליף.
בשיעורי הלחימה במרכז עושים זאת עם מגנים (כפפות, קסדות, מגני-גוף), כדי למנוע פציעה חמורה ועדין לדמות (עד כמה שאפשר) קרב אמיתי. עם זאת, צריך לזכור שגם בשיעורי הלחימה המטרה אינה ללמוד להילחם, אלא ללמוד איך לשמור על עקרונות השיטה (שחרור, עבודה מהמרכז, באלאנס…) תחת הלחץ של קרב "אמיתי".

[X=nextPage=X]

 

"ריקוד הקוף"

המצב בו הקרב נמשך אחרי התגובה הראשונה, אינו המצב היחיד שהשיעורים הרגילים אינם מכינים אותנו אליו.

כשאדם יודע ש"הולכות להיות מכות", יש לו זמן להיבהל, או להתרגז. הכעס והפחד, יועצים גרועים שניהם, עושים שמות ביכולתו של הגוף להגיב בטבעיות לגירויים סביבתיים.
את המצב של "הולכות להיות מכות" מתאר מילר כ"ריקוד הקוף":

מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

  1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
  2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?"
  3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
  4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
  5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:

  • ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים).
    רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.
  • כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה. (ההדגשה שלי – ד"כ)
  • אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.
  • רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.
  • מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

מתוך חוקי המשחק מאת רורי א. מילר (ההדגשות שלי – ד"כ)

להבדיל מהמצב הקודם (המשך לחימה אחרי התגובה הראשונה), ההכנה הטובה ביותר ל"ריקוד הקוף" היא (לדעתי) לא לימוד לחימה (למרות שזה לא מזיק…) אלא הורדת האגו, דבר שקורה ממילא בטאי-צ'י, כשלומדים לא ללכת בכוח נגד כוח; מילר מסביר בדיוק איך להימנע מריקוד הקוף, ורובנו נעדיף לסגת ולא להסתבך. המצבים בהם אין ברירה אלא להגיב הם בודדים; לא נתקלתי במצב כזה מגיל חמש-עשרה, ואני היום בן 37; אברהם שפירא, מראשוני ארגון השומר, אמר: "שלושים שנה הייתי שומר, לא הרגתי ולא נהרגתי".
 

אונס

מצב לחימה אחר, הוא אונס וסוגים אחרים של תקיפה מינית.

"927 פונים למרכזי סיוע דיווחו שהתוקף היה זר לחלוטין, 1,102 הותקפו מינית בידי ידיד/מכר, 1,485 על ידי בן משפחה ו- 432 על ידי מעסיק.

מבין 7,802 מקרי התקיפה המינית, 1,764 בוצעו במגורי הנפגעת, 467 במגורי התוקף, 474 במקום העבודה, 200 בטרמפ 763 בחוץ, 95 בצבא, 433 מקרים באוניברסיטה ובבתי ספר וחמישה מקרי אלימות מינית נרשמו בבתי הסוהר. "

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2549053,00.html

בניגוד למיתוס, העוסקים בתחום מעריכים שכ-70% ממקרי האונס מתרחשים בסביבה הנחשבת "בטוחה" (בבית או אצל קרובים/מכרים, בעבודה/לימודים, במקומות בילוי), ובכ-70% מהמקרים התוקף מוכר למותקפת (קרוב-משפחה/מכר, עמית בעבודה/לימודים וכו').
בניגוד למיתוס, ובגלל שני הנתונים הנ"ל, אונס בד"כ אינו מתחיל כהתקפה ממארב (וראו במאמר של מילר מה יש לו להגיד על מצב זה) אלא כהסלמה, הדרגתית או פתאומית, של תהליך שבד"כ מתחיל כדבר תמים לכאורה, ומתגלה כהתקפה הרסנית. 

במקומות אחרים נכתב הרבה על איך כדאי וראוי להגיב על נסיון אונס, ולא אכנס כאן לנושא גם בגלל מורכבותו וגם בגלל שאין לי נסיון בלימוד הגנה עצמית נגד אונס או בתחקירים של נפגעי/ות תקיפה מינית שנחלצו מאונס.
בכל מקרה ברור לי, שההמלצה הקבועה בפורום אמנויות לחימה לכל הנשים, טובה גם כאן: לפנות לקורס להגנה עצמית לנשים המתייחס ספציפית למצבי אונס (בניגוד לאמנויות הלחימה, בהן מתייחסים לאונס כאל חלק קטן מחומר הלימוד, אם בכלל).
בקורסים האלה יש התייחסות לא רק לטכניקות לחימה המתאימות למצב אונס (טווח-לחימה צמוד, לרוב בשכיבה), אלא גם למצב הפסיכולוגי בו אדם מוכר, שסומכים עליו, מתקיף במקום שנחשב לבטוח.

רוב אמנויות הלחימה פותחו ע"י גברים בשביל גברים, והכוונה לא רק לטכניקות אלא למערכי השיעור ודרך הלימוד; אונס הוא מצב שרוב הגברים לא עמדו בפניו, ולמרות שכמעט כל אמנות לחימה מלמדת טכניקות שיכולות לעבוד במצבי אונס, רובן לא מתייחסות למצב הפסיכולוגי של אונס.

נכון שהחברה צריכה לטפל באנסים, נכון שצריך לפעול כדי לשנות את יחס המשטרה ובתי-המשפט לאונס, אבל  במצב כמו שהוא היום, כדאי לכל אישה ללמוד להתגונן.