ארכיון תג: הגנה עצמית

על הזכות לא להיאנס

כל עוד מי שנתן לך יכול לקחת חזרה, זה לא שלך. לכן, זכויות שלא נלחמת עליהן אינן באמת שלך.
למרות שלכאורה זכויות האדם מוקנות לאדם מעצם היותו אדם, בחיים האמיתיים יש כאלה עם יותר זכויות ויש שעם פחות. שאלו את העבדים של ג'פרסון, אבל שאלו גם כל עובד שאינו רשאי לפטר את הבוס וכל סטודנט שאינו יכול לתת למרצה ציון "נכשל". המאבק על זכויות עובדים לתנאי עבודה ושכר נאותים, ועל זכויות סטודנטים לערער על ציון ולדעת את הנימוקים להחלטות המרצים הם בדיוק כשמם: מאבקים. לדרוש ולקבל דבר שלא ניתן מרצון.

על זכויות צריך להילחם.
אם נתנו לך זכות, בלי שדרשת אותה ונלחמת עליה ולקחת אותה לעצמך, היא לא שלך אלא של מי שנתנו לך, כמו דמי הכיס שקיבלת מההורים – יחד עם המיטה, הבגדים, הצעצועים וכל מה שקיבלת מהם. שלהם, לא שלך.

כשמפסיקים לבקש זכויות ומתחילים לדרוש אותן, כלומר מתחילים לפגוע חזרה במי שפוגע, מפסיקים להיות נחמדים ומתחילים להיות מרגיזים, ואז מפחידים ((גולדה הבינה את זה, ודאגה לפעולות נגד))..

ואז אתה יודע שמתחילים – רק מתחילים – לקחת אותך ברצינות.
לכן, ססמאות כמו "אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס, למדו את בניכם לא לאנוס", למרות ערכן החינוכי (החלק השני בלי ספק דרוש!), משאירות את הכוח לאנוס בידי גברים – ירצו יאנסו, לא ירצו אז לא.

כדי שלנשים תהיה זכות אמיתית לא להיאנס, עליהן לתבוע את הזכות הזו מידי הגברים ולהילחם למענה – בתקשורת, בפוליטיקה, בבתי המשפט וגם, לבד, פנים-אל-פנים מול אנס. לכן, במקביל ((בשום אופן לא במקום!)) לחינוך ילדים, נערים ובוגרים שאסור לאנוס, על נשים ללמד ילדות, נערות ונשים להתגונן. גם על ידי דיווח לרשויות, גם על ידי דרישה מהרשויות שיעשו את תפקידן, גם על ידי שימוש בתקשורת בכלים כמו שיימינג ועוד, וגם על ידי לחימה פיזית.

מחאה 2013: היזהרו מאלימות. היא תפעל רק נגדנו.

מה שהכי מדאיג אותי זה ההזהרות מאלימות. זה מסוג הנבואות שעלולות להגשים את עצמן.

אני מזכיר מה שכתבתי לפני כשנה:

  1. אסור למוחים להיגרר לאלימות.
  2. צריך לתעד בוידיאו כל הפגנה ובמיוחד כל מגע עם המשטרה (חשוב במיוחד למנהיגים אותם המשטרה תחפש).
  3. חשוב להיזהר מפרובוקטורים (האיש שצולם שובר חלון של בנק? עד היום לא הועמד לדין. איך זה אפשרי, במדינה בה כולם מכירים את כולם? האם באמת לא תפסו אותו, או שלא ניסו?).
  4. לתעד, לתעד ולתעד כל הפגנה!
  5. אם מישהו מידרדר לאלימות, לא להגן עליו.

ואם המשטרה מתגרה בנו?

זו עילה, במקרה הגרוע ביותר, להתנגדות פסיבית. חשוב לזכור שבהפגנה, רק כוחות הביטחון יכולים לטעון להגנה עצמית. אם שוטר יגיד שהיכה מפגין כדי להתגונן, רוב הסיכויים שהשופט יאמין לשוטר (אם אין תיעוד וידיאו המוכיח ההיפך). אם המפגין יגיד שהיכה שוטר כדי להתגונן, הוא מפריע לשוטר במילוי תפקידו החוקי.

למפגינים אסור לנקוט באלימות, לא כדי להתקיף שוטרים, לא כדי להתגונן מפני שוטרים ולא כדי להגן על אחרים מפני שוטרים. התנגדות פסיבית ותיעוד הם הכלים היחידים שלא יסבכו אותנו.

"אסור לך לעשות את זה"

ב-2001 אודיסיאה בחלל, ארתור סי קלארק סיפר על חללית – דיסקאברי – שהמחשב השולט בה מחליט להיפטר מהאסטרונאוטים, שלדעתו מפריעים לו במילוי משימתו (בספר, וגם בסרט, יש הרבה יותר מזה – אבל זה אחד השיאים בדרך). אחד האסטרונאוטים נשלח לבצע תיקון מחוץ לחללית ונרצח שם; השני יוצא להחזיר אותו וננעל בחוץ. המשפט "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", נהפך מאז לקלישאה על מכשיר שאמור לשרת אותנו, אבל לא. אני לא מכיר משתמש מחשבים שלא נתקל אי-פעם בהודעה "אסור" כשניסה לעשות משהו עם המחשב שלו. http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE

קורי דוקטורו, עורך האתר בוינג-בוינג http://boingboing.net/ , עיתונאי, בלוגר, http://craphound.com/ סופר מדע בדיוני ופעיל למען חופש באינטרנט, מספר בשיחה לרגל צאת ספרו החדש Homeland, על כמה אנחנו מתקרבים לחזון הזה, ולמה. איכות הסאונד לא מדהימה אבל אפשר להבין (כמעט) הכל:http://www.youtube.com/watch?v=-e_f0QGtG5E

בקיצור נמרץ מאוד: חברות כמו מיקרוסופט, אפל, סוני, דיסני, אמאזון ואחרות – מפיצות תוכנה, סרטים, מוזיקה, משחקי מחשב, ספרים דיגיטליים ועוד – רוצות לשמור על זכויות היוצרים שלהן, ולצורך זה מתקינות על המחשבים שלנו תוכנות לניהול זכויות דיגיטליות – DRM. התוכנות האלה אמורות רק לוודא שאנחנו לא מפעילים על המחשב קבצים פרוצים, אבל הדרך היחידה לבדוק את זה היא לבדוק כל קובץ שאנחנו מנסים להפעיל – אם זה תמונה שצילמנו או מכתב שכתבנו, או סרט שהורדנו או פרוייקט-גמר עליו טרחנו. ואם התוכנה חושבת שאין לנו זכות דיגיטלית להפעיל את הקובץ, היא מודיעה לנו ש""I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that".

אבל זה לא נגמר שם. ברור שכל מי שיש לו קצת ראש למחשבים ימחק מייד את התוכנה שלא מאפשרת לו לצפות בסרט שהוריד (או להתקין על האייפון שלו עברית), ולכן הלכו עם זה שני צעדים קדימה: הסתירו את התוכנות המרגלות אחרינו מפנינו, והעבירו חוקים שלא רק אוסרים לפרוץ את התוכנות האלה, אלא אוסרים לבדוק את המחשב כדי לראות אם הן שם, ואוסרים לדווח לאחרים איך לעשות את זה. העונש על העבירות האלה בארה"ב (ולא רק שם) הוא לא רק קנס אלא מאסר עד חמש שנים.

אבל גם שם זה לא נגמר, כי ברגע שיש במחשב תוכנה שאסור לנו לראות ושיכולה לרגל אחרינו, אפשר להשתמש בתכונה הזו כדי לרגל לא רק על הקבצים שאנחנו מנסים להפעיל, אלא על כל מה שאנחנו עושים – ולא רק על המחשב. בתי ספר במחוז עשיר בפילדלפיה חילקו מחשבים ניידים לתלמידים, אבל מחשש שחלק מהמחשבים יאבדו או ייגנבו התקינו עליהם תוכנות ריגול שאיפשרו להפעיל מרחוק את המצלמה בלי שהמשתמש במחשב יידע. מה שאמור היה לאפשר איתור גנבים, שימש בפועל למעקב אחרי תלמידים – קטינים – בבית הספר, בבית ובכל מקום בו הופעל המחשב, כולל בחדרי השינה. http://www.huffingtonpost.com/2010/10/11/lower-merion-school-distr_n_758882.html

דוקטורו מביא דוגמאות נוספות לשימוש בתוכנות ריגול נגד משתמשים תמימים, אבל ממשיך שזה לא נגמר בריגול, זה עניין של חיים ומוות: קוצבי לב ניתנים לתכנות מרחוק (כדי שלא יהיה צורך בניתוח כל פעם שרוצים לקבל מהם מידע או לשנות להם פראמטרים). באוקטובר האחרון התפרסם שבדרך זו ניתן לתכנת קוצבי לב להרוג. לא רק זה, אלא שאפשר להחדיר לקוצבי לב וירוס שיפיץ את עצמו לקוצבי לב אחרים, שיפיצו הלאה – ואם כל זה לא מספיק גרוע, אפשר להשתמש בקוצב כדי לפרוץ לשרתי החברה המייצרת, ולהפיץ את הוירוס דרכם. וזה לא מדע בדיוני, זה קיים עכשיו: http://www.techhive.com/article/2012779/pacemaker-hack-can-kill-via-laptop.html

דוקטורו ממשיך להסביר מה אפשר לעשות כדי למנוע את השתלטות תוכנות הריגול על המחשבים שלנו – כלומר עלינו – אבל לי יש כאן הערה קטנה: אם יש לי תקלה באוטו, אני יכול להביא אותו למוסך, ואני יכול גם להרים מכסה מנוע ולבקש מחבר שמבין במכוניות לבדוק מה קורה. אני לא תלוי במוסך המורשה של היצרן, אני יכול לקנות לבד חלפים, שמן, נורות ומה-שלא-יהיה, ולהחליף או לתקן או לבקש ממישהו שמבין שיעשה את זה בשבילי. בתחום המחשבים, זה אפשרי – אבל לא חוקי. אמנם החקיקה בארץ לא הגיעה לרמות הדרקוניות של ארה"ב, אבל כל מי שרוכש מחשב עם חלונות או מחשב של אפל (או אייפון או אייפאד), מסכים ל"הסכם משתמש קצה" בו נאמר בפירוש שאסור להנדס-לאחור את התוכנה ואסור לפרוץ את ההגנות הבנויות בה. http://en.wikipedia.org/wiki/End-user_license_agreement המשמעות היא שבעוד שלעברייני מחשב אין שום בעיה לפרוץ את התוכנות כדי לחפש בהן פרצות לוירוסים, תולעים, רוגלות ושאר צרות, למשתמש התמים אסור "להרים מכסה מנוע" כדי לבדוק מה רץ על המחשב שלו.

הפתרון לכל הצרות האלה הוא שקיפות: מערכות הפעלה כמו אנדרואיד לסלולרים ולינוקס למחשבים, פתוחות לכל מי שיודע ורוצה להרים מכסה מנוע ולבדוק מה באמת המחשב עושה. אבל זה רק הפתרון הטכני, כי מאחורי מפיצי ה-DRM והרוגלות עומדים כסף גדול וממשלות שמעוניינות לרגל אחרי האזרחים. דוקטורו ממשיך לתאר מה אפשר ועושים בעולם בעניין, ומסתבר שדי הרבה, ואפילו ע"י ממשלת ארה"ב – קצת אירוני, כי את מה שהאמריקאים מנסים לעשות בעולם הלא-חופשי, הם (או המחוקקים שלהם, במימון חברות ענק) מנסים למנוע אצלם בבית. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=780684

ארגונים כמו קרן החזית האלקטרונית  http://www.eff.org/  ו-Fight for the Future http://www.fightforthefuture.org/ מארגנים – עם עוד רבים – פעילות פוליטית ומשפטית נגד חקיקה הפוגעת בחופש הפרט בתחומי המחשוב והאינטרנט. אני אשמח לשמוע על ארגונים ישראליים שעוסקים בתחומים אלה.

בשנים מהספרים האחרונים שלו, "אח קטן" (תורגם גם לעברית) ו"מולדת" (עדין לא), דוקטורו מסביר מושגים בתחום אבטחת המידע ומאבק נגד חקיקה פוגעת; אלה ספרים עלילתיים אבל מלאי מידע אמיתי שאפשר ליישם בבית, ואת שניהם אפשר לקנות ואפשר גם להוריד חינם בפורמטים דיגיטליים שונים (באנגלית) מהאתר של דוקטורו. הוא אמנם סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה, אבל גם מפרסם את הספרים שלו חינם ברשת ומסביר בעצמו היטב למה, ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו להמשיך לכתוב (לא, לא תרומות אליו. אבל תקראו בעצמכם).

http://craphound.com/littlebrother/download/

http://craphound.com/homeland/download/

הערה: את הרשימה הזו התחלתי בפייסבוק, בתגובה לשאלה שנשאלתי אחרי שהעליתי לשם את השיחה עם דוקטורו בחנות הספרים גיבסון, בקישור למטה. אחרי כמה מאות מלים, מחקתי בטעות כל מה שכתבתי. כדי למנוע מפח נפש נוסף, פתחתי קובץ טקסט והתחלתי לשפוך אליו כל מה שיש למעלה.

כאמור, אני אשמח לדעת על ארגונים ישראלים העוסקים בתחומים אלה.

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…

"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

רורי מילר בישראל

את רורי מילר "פגשתי" לראשונה לפני כעשר שנים, בסייברקוון.קום (שמאז נסגר). האתר היה פורום באנגלית לאמנויות לחימה; כתבו שם מאות אנשים, ברמות שונות של ידע, נסיון ויכולת התבטאות. מילר בלט מהקריאה הראשונה, גם כאחד ש"היה שם ועשה זאת" (כלומר בעל נסיון אמיתי בלחימה, בידיים ריקות ועם נשק), וגם כאדם בעל יכולת התבטאות מרשימה בכתב. בסייברקוון הוא פרסם את "חוקי המשחק", שהבאתי לפורום אמנויות לחימה בתפוז, שם עורר לא מעט דיונים, תורגם לעברית, והביטוי "ריקוד הקוף" השאוב ממנו הפך למטבע-לשון בפורום. מילר, איש ג'וג'יטסו כאמן לחימה וסוהר במקצועו (מכאן הנסיון הרב – הוא ספר 300 היתקלויות אלימות, כולל לא מעט נסיונות לרצח [שלו] בתוך הכלא), הסביר שם על כמה דברים בסיסיים בעימות אלים, שלא מעט מורים לאמנויות לחימה לא מכירים – כי מעולם לא נתקלו באלימות מחוץ לאימונים.

סייברקוון נסגר מזמן, אבל  מילר כותב בלוג, ומחזיק אתר, דרכם "מצאתי" אותו שוב אחרי כמה שנים. מאז אני ממשיך לקרוא את הרשימות שלו, וקניתי שניים מספריו – האחד סמינר לסופרים על אלימות – איך היא באמת, מה היא לאנשים שעוסקים בה כמקצוע (גם הרעים וגם הטובים), איך היא משפיעה באמת על אנשים אחרים ועוד. המטרה: שסופרים יוכלו "לכתוב אלימות" בצורה ריאליסטית, ולתאר אנשים אלימים בצורה ריאליסטית. השני, מחשבות על אלימות, עוסק בהבדלים שבין האימון באמנות לחימה לבין האלימות ש"בעולם  האמיתי", זה שמחוץ לאימון. על שניהם אני ממליץ בחום. יש לו כישרון לא רק להסביר דברים עמוקים בצורה פשוטה, אלא לעשות זאת בצורה מעניינת.

לי לביא, מורה לאייקידו בקליפורניה, החליטה להביא את מילר אליה לדוג'ו, לתת לתלמידיה טעימה. הטעימה היתה כנראה טעימה מאוד, ולי החליטה להביא את מילר גם לישראל. למי שמתענין בהגנה עצמית, ב"עולם האמיתי", ובהבדלים בין אמנות לחימה לאלימות, זו הזדמנות שחבל להחמיץ.

הנה מושג ראשוני על מה מדובר: https://www.youtube.com/watch?v=XvlqicOBSjQ

הפרטים להרשמה, כאן.

כשיהיה פלייר בעברית, אעלה.

בינתיים, ספרו גם לחבריכם.

 

האם מותר לילד להתגונן בבית הספר?

הכוונה, כמובן, להתגוננות פיזית׃ האם מותר לילד "להחזיר"?

לפי "המערכת", לא. ברוב בתי הספר, אם שני תלמידים רבו שניהם ייענשו, לא משנה מי "התחיל".  לבית הספר אין אפשרות לבדוק, בזמן אמיתי, מי נתן את המכה הראשונה והאם קדמה לה הצקה אמיתית המהווה סוג של הצדקה. לבית הספר גם אין אפשרות ריאלית להגן על תלמידים מפני תקיפות מילוליות ופיזיות; בכיתה המורה צריך להשגיח על עוד שלושים תלמידים, בהפסקה יש משגיחים אבל לא בכל פינה וגם הם לא יכולים לראות הכל.

אז מה יעשה ילד שתוקפים אותו בבית הספר? או בגן?

גישת "המערכת" היא׃ דווח על המקרה ותן לנו לטפל בזה. בשום פנים ואופן אל תתגונן פיזית.

אני לא מכיר אף הורה שמוכן לחיות עם הנחיה זו, כשמדובר על ילדיו. רוב ההורים שאני מכיר יחתמו על "דבר, אם הוא לא מפסיק חפש מבוגר שיפריד, אם אין (או שהוא לא מפריד) התגונן פיזית (רק המינימום ההכרחי, לא יותר) ואחרי שההתקפה נעצרת דווח למבוגר האחראי (הורים ומורים, לא בהכרח בסדר זה)".

כאמור, אלה הנחיות ש"המערכת" לא מקבלת, והורה שמורה לילדיו לנהוג כך צריך להיות מוכן להגן על ילדיו ועל החינוך שהוא נותן להם, במקרה הצורך.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז יש עליו זה דיון׃
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=148&MessageId=158530281

הכה מנהלת בית ספר, קבל עבודות שירות

אב שתקף מנהלת בית ספר הודה ולא הורשע.

את המנהלת אני מכיר. עבדתי עם נוער בסיכון בבית הספר בו מדובר, כמה שנים לפני המקרה. התרשמתי שהיא אשת חינוך שחבל שאין עוד רבות כמוה בארץ. על הסיפור שמעתי לפני כשנתיים, והזדעזעתי. עכשיו הזדעזעתי שוב. אני לא יודע מי האב התוקף, לא יודע מדוע התבקשה רחל בוחבוט לפרוש מניהול בית הספר, לא מבין את שיקולי השופט – אבל מאוד ברור לי מה יחשוב האב הבא שיתרגז על מנהל בית ספר, או מורה: אפשר להרביץ להם, לדפוק להם את הראש בקיר, ולצאת מזה בקלות.

בנגיחה, בהטחת ראש בקיר, אפשר לגרום זעזוע מוח, שבר בגלגולת, נזק מוחי זמני או קבוע, מוות.

אז התוקף אדם למופת, מעמודי התווך של הקהילה, נורמטיבי לגמרי – אבל הוא תקף. הוא הודה בעצמו שתקף.
והוא יצא עם 140 שעות עבודות שירות.
והמנהלת אותה תקף, "התבקשה" לפרוש.
אז למה שאיזשהו הורה יחשוב פעמיים לפני שיתקוף את המורה או המנהל הבא?

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.