ארכיון תג: דת

חכמה בלי אמונה?

לפעמים דברים שלגמרי לא קשורים אחד אל השני מתחברים, ויוצרים גל גבוה בהרבה ממה שהיו כל אחד לחוד.

במסרים, אני מנהל לאחרונה דיון עם אדם הטוען שמי שאינו מקיים מצוות, אין לו הצדקה לצטט מקורות הלכתיים כמו הרמב"ם, הרמב"ן ועוד – במיוחד אם הציטוט מיועד לאזניו של מי שאינו מקיים מצוות, ודאי שלא למי שאינו יהודי.

תשובתי, שבין כתביהם של חכמי ישראל אפשר למצוא דברים שכל אדם – גם גוי – יקבל כדברי חכמה, ויוכל ליישם בחייו גם אם אינו מקיים מצוות – בדיוק כמו שניתן למצוא דברי חכמה בין כתבי הבודהיסטים, הנוצרים והמוסלמים, שהרי "חכמה בגויים תאמין" – לא התקבלה; הרמב"ם, לפי בר-פלוגתי, מיועד ליהודים בלבד.

ניחא. אני לא מסכים, אבל זכותו לדעתו.

ובלי שום קשר לדיון ההוא, אומרת לי אשתי שאני "חייב" לשמוע את "המשורר" של שולי רנד. אז לקח לי כמה ימים להגיע לזה, אבל הקשבתי. ואז עוד פעם. ואז עוד פעם. ועוד. והוא לא מפסיק להתנגן לי בראש.

תיאור המפגש הזה בין המאמין לכופר, שלמרות הוויכוח נשארים חברים; השילוב בין שפה גבוהה לנמוכה, בין הנשגב ליומיומי, בין שולי רנד לחנוך לוין, לא מפסיק לרגש אותי; והשילוב בין המלים, הלחן, העיבוד המוסיקלי והקול… מצמרר כל פעם מחדש. פשוט שיר נהדר.

חבל שקשה לקיים מפגשים כאלה, בהם למרות הוויכוח נשארים חברים.

יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

אלוהים לא אמר?

"כי להאמין בארעיות … זה להאמין שאין אלוהים." ((כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך דבר שאף אדם דתי (אורתודוכסי) לא יכול להסכים לו… כי הרי אלוהים נצחי, זה העולם שלנו – כל העולם, לא רק הסוכות – שארעי.)) דרור פויר הזכיר לי שהתכוונתי להגיב על על רשימות שפורסמו בגליון יום כיפור של ידיעות אחרונות: עשר רשימות של עשרה כותבים, כל אחד על אחת מעשרת הדברות. הגליון אינו לפני אבל לפחות שלושה מהכותבים הגיעו – כל אחד מדיבר אחר – למסקנה שאלוהים "לא אמר" – לא אמר שצריך להרוג פלסטינים, לא אמר שצריך לעשות רק מה שהרבנים אומרים, לא אמר כל מיני דברים שרבנים אומרים שאמר, כי זה לא כתוב בתורה. אם זה לא כתוב בתורה, אז "דעת תורה" היא לא תורה מסיני אלא פרשנות, ואפשר לפרש כל דבר לכאן ולכאן. מה שמחייב, הוא רק מה שכתוב.

המוזר הוא שככל שזה נשמע יפה ומודרני, בעצם זו גישה פונדמנטליסטית – לא מוצא חן בעיני מה שעשו מהיהדות המודרנית, אז אני הולך אל המקור – התורה – ובודק מה באמת היה כתוב שם. הקראים עשו את זה; את ה"רבניים" (כלומר, היהדות האורתודוכסית) זה לא שכנע אז ((במאה התשיעית, זמן הקרע בין הרבניים לקראים)), ואי שום סיבה שישכנע היום.

שמעתי חרדים – חב"דניקים, במקרה – שואלים איך זה שכל שומרי המסורת הם ספרדים, לא אשכנזים. עניתי להם ששומרי המסורת האשכנזים כונו "רפורמים" ונדחו ע"י האורתודוכסים, אבל מאז למדתי שזה לא נכון. הנכון הוא ששומרי המסורת הספרדים רואים באורתודוכסיה כלל מחייב, גם כשהם שומרים לעצמם זכות לבחור עד כמה ידקדקו בקיום המצוות. בית הכנסת שהם הולכים אליו בחגים, הוא אורתודוכסי. הרפורמים, לעומתם, רואים במקרא ובהלכה, לא חוק מחייב אלא מקור השראה, בבחינת "כזה ראה וחדש". שומרי המסורת לא מקבלים חידושים, ולראיה: כשהם "מתחזקים", רובם פונים לאורתודוכסיה ולא לרפורמה. לא בכדי ש"ס היא מפלגה ספרדית ולא בכדי רבים "מנשקי המזוזות" בין מצביעיה.

אבל מה שמענין אותי, זה למה חשוב כל כך להראות ש"החרדים" טועים בפרשנותם. מישהו באמת חושב שהרב הראשי ישתכנע למקרא רשימה בידיעות אחרונות שמה שנכתבו עליו תילי-תילים של פרשנויות וספרים, הוא טעות בהבנה? מישהו באמת חושב שהרב עובדיה יגיד "סליחה, טעיתי, הרפורמים מייצגים פרשנות לגיטימית ליהדות"? מישהו באמת חושב שבגלל רשימה (או עשרים, או אלפיים) כלשהי, בתי הדין הרבניים יפסיקו לעשות את המוות למי שגוייר בצה"ל, או שקיים ספק לגבי יהדותו (לפי אותו בית דין)?

את מי בעצם ניסו לשכנע? מדוע לא אמר אף אחד מעשרת הכותבים בפה מלא: גם אם כך כתוב במקור, זה לא מתאים. לא להיום, לא לכאן, לא לי, לא לנו.

אפילו אם זה ((דברים פרק כה: יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.   יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.   יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. )) בדיוק, בפירוש, חד משמעית, מה שאלוהים אמר.

כי יש דברים שאלוהים כן אמר, בפירוש, חד משמעית, בלי טעויות. ממזרות ((דברים כג, ג לֹא-יָבֹא מַמְזֵר, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה.)), ייבום ((בראשית ל"ח ח': "וַיֹאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ")) ועוד דברים שכתובים שחור-על-גבי-ספר-תורה. דברים שיש פרשנויות עליהם, נכון, אבל אדרבא, לפעמים הפרשנות  עדיפה (לפחות בעיני) על המקור. דוגמא? שמות פרק לא: (("יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת." ועוד: במדבר טו, לב-לו: לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.))  זה לא "הרבי אמר שאלוהים אמר" – זו מצווה מפורשת, חד משמעית, לא מדרבנן אלא מדאורייתא. היהדות האורתודוכסית מתמודדת איתה היום באמירה שלא מדובר בכל מחלל שבת אלא בכזה שחולל שבת בפרהסיה, בכוונה, אחרי ששני תלמידי חכמים התרו בו. מכיוון שאין אפשרות ששני תלמידי חכמים יתרו בכל מחלל שבת, לא מקיימים את המצווה הזו. וטוב שכך.

הצלחתה הגדולה ביותר של היהדות האורתודוכסית בישראל, היא שלילתה המוחלטת של כל אלטרנטיבה מודרנית. כי בעצם, מי שקורא היום את התנך ומנסה לפרש אותו בצורה הומניסטית הוא לא פונדמנטליסט כמו הקראים, אלא רפורמיסט – אבל אוי ואבוי למי שיציג את עצמו ככזה. בעיני רוב קוראיו – ואולי גם בעיני עצמו – הוא מוציא עצמו מייד מן הכלל, כאילו כפר בעיקר. שוב, הגליון אינו לפני, אבל יאיר לפיד ואברהם בורג (שני שמות שאני זוכר, וסליחה עם האחרים שכתבו גם הם דברי טעם) קראו, איש בדברתו, קריאה רפורמיסטית למהדרין – כזו המערערת על סמכות המוסדות הקיימים, לא רק בגלל ש"לא כך כתוב במקור" אלא גם בגלל שמה שמפורש על ידי האורתודוכסיה היום פשוט אינו ראוי. אינו צודק, אינו מוסרי. אבל גם הם לא אומרים בפירוש שהבעיה היא לא ברבנים המסויימים Y, X ו-Z, אלא באורתודוכסיה עצמה. ואף אחד מהם לא מצביע על אלה שהציעו – שמציעים כבר מזמן – אלטרנטיבה שפויה יותר. היהדות האורתודוכסית הצליחה ליצור לעצמה תדמית של "היהדות הנכונה האמיתית היחידה". גם יהודי חילוני שמחפש קרבה לדת, יחפש אותה לרוב אצל האורתודוכסים ולא אצל הרפורמים או הקונסרבטיבים.

מי בישראל יקום היום ויעיז לאמר, "אני יהודי, אני מאמין באלוהים, אבל אפילו אם בתורה כתוב אחרתחדש מן התורה מותר"? ובאיזה עיתון יומי גדול ימצא לדבריו מקום?

לא בידיעות אחרונות, כנראה, לפחות לא בגליון יום כיפור, אפילו שכמעט כל הרשימות צעקו "רפורמה!" בין השורות. ובעצם, כנראה שעבור רוב הישראלים הרפורמה באמת מוקצית מחמת מיאוס. עדין, אחרי כל הכעס שמעוררים דברי רבנים ומעשי פוליטיקאים חרדים ופסיקות בתי דין רבניים, עדין, כדברי שלמה אבינרי, בית הכנסת שאיננו הולכים אליו (אחרי שחתמנו על העצומה למען ביטול שעון החורף) הוא אורתודוכסי.

טוב שפויר (ההוא מהקישור למעלה, זוכרים?) וכמה בודדים אחרים, מציעים אלטרנטיבה…

זו תהיה מלחמה ארוכה…

(התגובות שקיבלתי אחרי שתי הרשימות האחרונות (1,2), כאן ובמקומות אחרים, הבהירו לי שלא הסברתי את עצמי עד הסוף; כנראה שיש דברים שנראים לי מובנים מאליהם עד שאינני טורח לפרטם, אבל בלי פירוט זה הרשימה קשה להבנה. לכן, הנה נסיון להסביר את הרשימה האחרונה והכעס על הפסקת הלימודים במכללת ספיר)

בשחמט מנצח זה שיודע לתכנון יותר מהלכים קדימה

אם פעם דיברו על ההבדל בין התכנון הכלכלי של האמריקאים לזה של היפנים – האמריקאים מתכננים לרבע השנה הבא, היפנים לרבע המאה הבא – היום אפשר להכיל זאת עלינו ועל הערבים. צריך להבין שזה אופק-התכנון של הקיצונים האסלאמיים – לא מי ינצח באי-אמון הבא בכנסת, אלא מי יערער את יציבותו של מי בעשרות השנים הקרובות. קשה להבין ולקבל זאת, אבל אנחנו במזרח התיכון; לפני 800 שנה גירש מכאן צלאח א-דין את אחרוני הצלבנים,  ופתאום במלחמת העולם הראשונה הם חזרו, ושניה לפני שהלכו – השאירו כאן מדינה של יאהוד. כל מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים היום, התחיל עם העליה הראשונה של  1881 – לפני יותר ממאה ועשרים שנה. מי שחושב שזה ייגמר דווקא בדורנו, דור "קץ ההיסטוריה", אופטימי בצורה חסרת אחריות. 

הסכסוך הזה מורכב מדי

מדיני, דתי, כלכלי, לאומי, חברתי, תרבותי, מעמדי… אין סיכוי ליישבו רק באמצעות הסכם מדיני כי זה רק פן אחד של הסכסוך; תעשה הסכם מדיני ויקום פנאט דתי שלא יהיה מוכן לקבלו, תעשה הסכם דתי והפער הכלכלי יקים מישהו להרוס אותו, תעשה הסכם כלכלי והפער התרבותי יפריע…

ואנחנו לא רק  במזרח התיכון, אנחנו במאה ה-21; כל פעולה של בודד מגיעה לידיעת כל העולם תוך שעות, אם לא דקות. הגפרור שהצית את האינתיפאדה הראשונה, להזכירכם, היה תאונת דרכים בעזה, בה נהג יהודי דרס ארבעה ערבים. רוצח אחד עם נשק אוטומטי או פצצה, בפעולת טרור אחת, יכול להבעיר אש שמאות מדינאים לא יוכלו לכבות. בזמן שחמאס מנסה לעשות קצת שקט כדי להתארגן מחדש, הג'יהאד האסלאמי מבצע פיגוע משלו והורג חיילים; בזמן שממשלת ישראל מנסה לייצר שקט, עלול לבוא עוד ברוך גולדשטיין ולהצית גל של מהומות והתקפות-נקמה. 

בנוסף, יש יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס להוסיף שמן למדורה: החל מאיראן שמסיתה את העולם הערבי והמערבי נגדנו כדי להסיח את הדעת ממעשיה-שלה במפרץ הפרסי ובתחום הגרעין, יחד עם סוריה שמעוניינת לחמם את האש כאן כדי להסיח את דעת הקהל העולמית מלבנון, עבור דרך גורמים אסלאמיים קיצוניים שונים וכלה בימין הקיצוני שלנו; כולם מנסים להצית מלחמה מתוך מחשבה שזה יסייע לאינטרס שלהם.
אם זה לא מספיק, בעיני הפלסטינים, השיעים והאיראנים כל הסכם מדיני הוא זמני, מתאים לזמן בו הוא נחתם, וברגע שלא יתאים – יפסיקו לקיימו, לטובת מטרת העל של השליטים באותו הרגע; http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1922314,00.html
גוגל על חודייבה
 

מצד שני, אין אפשרות לניצחון צבאי על הפלסטינים

עם מקל או חרב אפשר לחבוט או לדקור באדם אחר, נגד נחיל דבורים הם חסרי תועלת: מה שעובד מול צבא שהוא זרוע של מדינה מאורגנת לא עובד מול ארגון גרילה שאינו חייב דין וחשבון לאיש. אף אחד עוד לא הצליח לעצור ארגוני גרילה בלי להשתמש בשיטות קרובות לרצח עם. רוב הפלסטינים חיים בחו"ל; עם מצרים וירדן יש לנו הסכמי שלום ואפילו אם זה שלום קר, יותר כדאי לנו לקיים אותו מאשר לחסל את כל הפלסטינים בעולם. על התוצאות של "מוות לערבים" או "לגרש את כולם" אני לא רואה צורך להרחיב מעבר להמלצה לבדוק מה הפיל את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

אז מה, לנצח נאכל חרב? זה מה שיש לך להציע?

הייתי שמח להציע אור שלום ואהבה, אבל בואו נהיה ריאליים; אני לא מציע כלום, רק אומר מה אני רואה בשטח: כשהייתי ילד היו אומרים לי "כשתגדל כבר יהיה שלום, לא תצטרך להיות חייל".  נדמה לי שהפעם האחרונה ששמעתי מישהו אומר את זה לילד היתה כשהייתי פלוס-מינוס בן 13…

" האם אתם זוכרים מה כתבתי שוב ושוב שוב באתר שלנו, בשאלה מתי מתרחשים פיגועים? כאשר יש תהליך של שלום, כאשר יש שיחות. חמאס מודאג מן ההתקרבות הישראלית- פלסטינית הזו, והתשובה שלו ברורה. במילים אחרות הנה הוא הפרדוקס הקיומי של גולנו: כשיש תהליך שלום – יש הרג וחורבן. כאשר אין תהליך שלום – יש יציבות ופריחה, מהן נהנינו זה מספר שנים. או בלשון תורת המשחקים, ועכשיו נבין זאת: כאשר רוצים פתרון – אין פתרון. כאשר אין פתרון – והנה הפתרון הגיע. הרי אתם כבר יודעים שהכל הפוך."

 – דר. גיא בכור,http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=741 

זו המציאות ואיתה צריך להתמודד

אז הסכסוך הזה לא ייפסק בקרוב, אי אפשר לנצח בו ומצד שני גם אסור להפסיד. מה עושים?

צריך להבין, כדברי יצחק רבין, שנגזר עלינו לחיות יחד בארץ הזאת, לאורך זמן. הרבה זמן. עשרות שנים, מאות. בעוד עשרים שנה אנחנו נהיה פה וגם הפלסטינים, והשיעים בלבנון וכל שאר שכנינו. גם בעוד חמישים ומאה שנה, הם יהיו פה. אף אחד מהם לא ייעלם כי נרצה. איתם אנחנו צריכים לחיות, גם אם זה אומר שלפעמים יש מלחמה. אני לא שולל מו"מ להסכם מדיני – אבל אני חושב שצריך לדעת מתי לנהל מו"מ במלים ומתי להשתמש בדיפלומטיה של רובים וטנקים. קלאוזביץ אמר ש"מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים"; ברגע שמבינים זאת, מבינים שיריות יכולות להיות כלי של מו"מ.

כדברי דר. מירון בנבנישתי, הפתרון היחיד הוא לנסות לנהל את הסכסוך לאורך זמן, ע"י שילוב של צעדים בוני אמון, יצירת קשרים, עבודה משותפת על מטרות משותפות (כמו מניעת התפשטות מגפות, ע"ע שפעת העופות) וגם "כיבוי שרפות" כשצריך.

כיבוי שריפות כולל שימוש בכל האמצעים, בו זמנית – גם מו"מ מדיני, גם לחץ צבאי קונבנציונלי, גם לחץ כלכלי, גם נשק לא-קטלני כמו שמציע דר. בכור (במאמר אחר:  http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734 ).

"כיצד מקובל לפעול נגד ציבורי מפגינים גדולים? בשיטות של פיזור הפגנות. וזה בדיוק מה שנעשה אנחנו.

מה עשה אלוהים לפרעה, שלא הסכים לשחרר את עם העבדים שלו לחירות? הוא טרטר אותו בעשר מכות, עד שנתרצה. פרעה טורטר עד שהסכים לשבור את מילתו שלו. הרעיון שלנו יכול להיות יעיל אף יותר.

הנה הרעיון: בכל פעם שמשוגרת רקטה לשטח ישראל, תגיב ישראל אוטומאטית באחת מהתגובות הבאות, או כמה מהן ביחד, כנגד האוכלוסיה, שגם תבין כי הדבר מתרחש בגלל שנורתה רקטה לישראל:

◄תותחים של גז מדמיע ישגרו את החומר הזה לכל רחבי הרצועה, לפרקי זמן הולכים ועולים.

◄רמקולים אדירי עוצמה ישמיעו רעשים נוראיים, למשל חריקות, סירנות, פיצוצים מחרישי אוזניים, לערי הרצועה. בתחילה לעשר דקות, אחר כך רבע שעה, עד שעות. זה גם יכול להיות מוזיקה ישראלית (ריטה? שלמה ארצי? מוזיקה קלאסית?) או קריאות "חמאס עושה לכם את זה", כמו בשטיפת מוח למשך שעות, שוב, שוב, שוב, ושוב, והכל בעוצמה אדירה, בווליום שאינו מאפשר תיפקוד נורמלי. הרמקולים יגיעו מן הים ממערב ומן הגבול ממזרח. אם נורה קסאם בלילה, אז כמובן הרעש האדיר גם בלילה. שוב ושוב ושוב. יש להיות נחושים.

◄בזמן התקהלויות גדולות, הבא נביא אליהם את "הצבע האדום": מטוסים ירססו צבע אדום שאינו יורד על עשרות אלפי המתקהלים, תומכי חמאס, כדי שיסומנו אצל בני עמם. אחרי שבוע זה גם יכול להיות צבע כחול. ניתן לגוון.

◄המים לעזה מגיעים מישראל. אין סיבה שהמים לא יהיו אדומים בעצמם, אם כי צבע מאכל, כמובן. גם זה סוג של תזכורת לצבע אדום. אם הצבע הזה מגיע לשדרות ולאשקלון, מדוע שלא יגיע גם לעזה?

◄ניתן לגוון ולפזר פלפל שחור עם תותחי שיגור או מן האוויר, ומה לא. רק צריך להפעיל את הדמיון קצת. ניתן לשלב תגובות, ולהפתיע בכל פעם במשהו חדש.  קל יחסית לעשות זאת, זו קהילה סגורה, אורבאנית וקרובה. אין זו לבנון שהחזית שלה פתוחה הרבה יותר.

◄לזה יש להוסיף כמובן את הניתוק המלא של התשתית מעזה, ובאמת הגיע כבר הזמן. לפחות את אספקת הדלק לרצועה, שאנו, אבוי, במו ידינו מספקים באמצעות חברה פרטית ישראלית. שום דבר לא ייכנס עוד לרצועה מישראל.

◄בנוסף לרמקולים האדירים שיפנו את האצבע המאשימה לעבר חמאס, יפוזרו כרוזים, שיסבירו לתושבים מי גורם להם את כל זה באופן ישיר: חמאס.

אני אומר לכם שאחרי עשרה ימים כאלה, נטולי שינה, טרוטי עינים, עם אוזניים מצלצלות, עם עינים בוערות מגז מדמיע בלתי נגמר, צבועים באדום, ועם שירים ישראליים בעוצמה נוראה, כל זאת בטרטור פסיכולוגי בלתי נגמר, התושבים יחנקו במו ידיהם את מי שישגר טילים לעבר ישראל.

הם הרי רואים את המשגרים, הפועלים בשכונות המגורים. אנו נעשה בדיוק מה שהם עושים לנו: טרטור פסיכולוגי, שבו אנו ננצח, שכן מול מה שכתבתי כאן יהיה להם מאוד קשה לעמוד לאורך זמן.

במצב כזה אנו שולטים במצב: בכל פעם רעיונות חדשים, ממזרות חדשה לנותני המחסה לטרור. כך יוצרים אימה אצל הציבור הזה, בלי לפגוע בו. פסיכולוגיה של אימה, בלי פעילות צבאית.

וזו ההברקה ברעיון: אי אפשר לבוא בטענות לישראל, שכן מי שלוחץ על הכפתור בכל פעם ומפעיל את הסידרה הזו הוא… חמאס בעצמו. "
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=734

זה לא "או מו"מ מדיני, או לחץ צבאי"; השניים צריכים להיות כרוכים אחד בשני, כאמצעים משלימים להשגת המטרה: כמה שיותר שקט בשטח, כמה שפחות מעורבות ישראלית בחיי הפלסטינים, כמה שיותר להעביר אליהם את האחריות לגורלם.

וזה מחזיר אותי לכעס על ביטול הלימודים במכללה. כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בזמן הבליץ באנגליה, הבריטים פינו את הילדים והחולים מלונדון אבל המשיכו לחיות בה. לא רק לחיות פיזית – אם היו אזעקות בזמן הצגות תיאטרון, השחקנים היו מודיעים שמי שרוצה יכול לצאת, אבל אנחנו ממשיכים בהצגה. השחקנים המשיכו להציג, ורוב הקהל נשאר. זו היתה התרסה כנגד האויב: לא תפחיד אותנו, לא תגרום לנו להפסיק להיות בני תרבות. הסיבה החשובה ביותר לא לבטל לימודים במכללה בגלל מותו של סטודנט, היא שכל ביטול כזה הוא כניעה לחמאס. ברור לי שאני לא מכיר את כל השיקולים של הנהלת המכללה, אני לא בקשר עם פיקוד העורף והמשטרה, אבל בנושא הזה אני חושב שגם הם יסכימו אתי: כל פעם ששגרת החיים בישראל מופרעת, זהו ניצחון בנקודות לחמאס, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור. כל נקודה שהם מרוויחים היא הפסד שלנו.

היתה שריפה (מטחי הקסאם והגראד על שדרות ואשקלון), אבל אי-אפשר לתת לחמאס, ג'יהאד וחיזבאללה לשתק את המדינה כל פעם שהם מדליקים גפרור. אפילו אם אצלנו יש הרוגים. כי זה יימשך עוד הרבה, הרבה זמן, ואנחנו חייבים לא רק לעמוד על שלנו, אלא להראות להם שאנחנו עומדים על שלנו. וזה, במקביל לכיבוי השריפה בכל האמצעים: גם צבאיים (קונבנציונליים יחד עם לא-אורתודוכסיים), גם מדיניים, גם תעמולתיים.

לפלסטינים יש מונח, צומוד: עמידה איתנה, המבטאת את הנחישות לדבוק בקרקע ולהיאבק בכיבוש. בזכות הצומוד, למרות כל הקשיים שישראל והמתנחלים מערימים על פלסטינים הגרים, לדוגמא, במערות בדרום הר חברון, הם לא עוזבים את אדמתם. תהרוס לפלסטיני את ביתו, יבנה במקומו אוהל וישב בו. תהרוס את האוהל יקים שם פחון. הוא לא מהגר, לא עובר לעיר  או ארץ אחרת (קובץ PDF ).

הגיע הזמן שנראה לפלסטינים, לחיזבאללה, לעולם הערבי ולעולם בכלל, צומוד מהו

זה לא אומר שאני בעד התנחלויות, זה כן אומר שאני בעד המשכת החיים הרגילים גם תחת קסאם וקטיושות – לימודים, עבודה, מסחר, בידור, חתונות, שבתות וחגים… את הדברים האלה צריך להמשיך, גם תחת אש, כי זה חלק מהמאבק לקיום המדינה שלנו. כי זה הצומוד האמיתי: להמשיך לחיות, גם כשקשה, גם כשהאויב מפריע ככל יכולתו.

[  זה לא אומר שאני בעד הקמת התנחלויות; אני חושב שרובן – במיוחד גוש קטיף שאיננו וחברון – מקשות מאוד על הניתוק בינינו לבין הפלסטינים, ניתוק שהוא אינטרס ישראלי. אבל אני כן חושב שאם כבר "מוכרים" התנחלויות, צריך למכור אותן ביוקר רב, אם בכלל. הפלסטינים צריכים לשלם במטבע קשה על ויתורים שלנו, אם זה בשחרור גלעד שליט ואם בהסגרת משגרי מחבלים (הבטחה להפסקת אש לא נקראת אצלי "מטבע קשה").  ] 

זה לא אומר שאסור לדרוש שום דבר מהממשלה

תושבי עוטף עזה מרגישים נטושים. את המנהיגות צריך לראות בשטח! כשוייצמן היה נשיא והיו קטיושות בצפון, הוא נסע לישון במקלט בקרית שמונה יחד עם ראומה, אשתו. אני לא דורש מפרס מחוות כאלה, אבל בהחלט כן מצפה מראשי המדינה לבקר בעוטף עזה, להראות שם נוכחות; ואם היו מקבלים את הצעתו של יאיר לפיד, היו גם מקיימים שם את כל הפגישות עם מנהיגים מהעולם, במיוחד עם ארגוני זכויות אדם למיניהם. בין "צבע אדום" אחד למשנהו, הטיעונים של ישראל נגד הפלסטינים היו נשמעים הרבה יותר משכנעים מאשר במלון המלך דוד בירושלים.

נפוליון אמר ש"הצבא צועד על קיבתו"; הצומוד צועד על תמיכה, לא רק מוראלית אלא גם כלכלית. לא מספיק שראשי המדינה יגידו לתושבי עוטף עזה ש"אנחנו אתכם", תושבי שדרות, אשקלון והסביבה צריכים להרגיש את התמיכה הזאת. גם בהקלה במסים, גם בשיפור המיגון, גם בתקציבים שיאפשרו קיום חיים כמה-שיותר-נורמליים תחת הקסאם.

בלי תמיכה ממשית של הממשלה, וגם של הציבור בכלל, הצומוד היהודי לא יצליח. ואז באמת אין טעם להמשך הלימודים בספיר…