ארכיון תג: ביבי

הילכו שלושה יחד?

גרגורי (בלש בסקוטלנד יארד): "האם יש איזו נקודה נוספת אליה אתה רוצה למשוך את תשומת לבי?"
הולמס: "אל המקרה המוזר של הכלב בשעת הליל."
גרגורי: "הכלב לא עשה דבר בשעת הליל."
הולמס: "זה היה המקרה המוזר." (תרגום חופשי שלי, המקור כאן)

ממשלת ישראל אישרה יוזמה של "יש עתיד" לשיוויון במיסים להורים חד-מיניים. יום לאחר מכן, כ"ח איילת שקד מודיעה שמפלגת הבית היהודי תטיל וטו על ההחלטה, כשתגיע להצבעה בכנסת; בהסכם הקואליציוני נתן לפיד לבנט זכות וטו על שינויים בנושאי דת-מדינה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" מחליפות האשמות קשות והרשת כמרקחה.

האם בנט ולפיד באמת מתנגדים אחד לשני כל כך בנחרצות בנושאי דת ומדינה, עד שהם משתקים כל שינוי? נו, באמת. בענייני דת-מדינה, גם לפיד וגם בנט דיברו גבוהה לפני הבחירות – ואחריהן עשו  מעט מאוד. ואני מניח שימשיכו לעשות מעט מאוד, תוך כדי הרבה מאוד רעש והאשמת-אחרים-במחדליהם.

כי הכלב לא נבח בלילה.

היסטורית, כל ניסיון לפגוע בסטטוס-קוו של יחסי דת ומדינה או יחסי חרדים-מדינה, נתקל בהתנגדות נחושה מצד המפלגות החרדיות, שהראו לא פעם יכולת להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים למען מטרותיהם. היום, כאשר בממשלה יושבים שניים שהתחייבו על לימודי ליבה, על גיוס חרדים ועל הוצאת אברכים לשוק העבודה, הרחובות ריקים ממפגינים חרדים ולמרות זאת – ראה זה פלא: הממשלה העבירה החלטה על גיוס הדרגתי של חרדים, אבל ביצוע החוק יתחיל רק בכנסת הבאה. השר פרי הבטיח לרב עובדיה יוסף, לפני מותו, שאין לו מה לדאוג מגיוס חרדים. תקציבים לרשתות החינוך החרדיות לא קוצצו. לימודי ליבה לא הוכנסו. קווי "מהדרין" לא בוטלו. דיבורים רמים היו, וחברי כנסת של ש"ס ושאר המפלגות החרדיות זעקו מעל דוכן הנואמים בכנסת, אבל הציפורניים לא נשלפו; האברכים לא יצאו להפגין. לא היה צורך. למרות שהממשלה הנוכחית רחבה דיה להחליט על גיוס חרדים והכנסת לימודי ליבה, ולמרות שהכלב לא נבח, השיירה לא עברה. בעצם, השיירה אפילו לא יצאה מבסיסה. מי שהיה אמור לשגר אותה דאג גם לפנצ'ר לה את הגלגלים, בלי שהכלב ינבח.

הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? נו, באמת. על יאיר לפיד כבר כתבתי. בנט הוא אותו הדבר, מהצד הימני של המפה הפוליטית. הרי אילו ביבי לא ראש ממשלה, הוא היה בנט: ימין כלכלי ופוליטי המשרת את המתנחלים ואת בעלי המאה במשק. מעמדו ה"ממלכתי" של ביבי מחייב אותו למתינות נגד רצונו: אילו היה בונה בהתנחלויות כרצונו, היה חשוף ללחצים הרבה יותר גדולים מצד האיחוד האירופי והאמריקאים. כשבנט עושה במלאכה, ביבי יכול לומר "זה לא אני". מצידו, בנט דואג להרחיק את ראש הממשלה מאור הזרקורים בנושאי ההתנחלויות: הוא ושריו לוקחים את כל הקרדיט על הבניה בשטחים, בעוד נתניהו יכול להעמיד פנים כאילו אין לו ברירה והוא בונה רק בגלל לחצים קואליציוניים. זה טוב לבנט כי הוא צובר תמיכה בימין, וזה טוב לביבי כי זה מחזיק אותו בשלטון. בלי בנט אין לו ממשלה.

ומה עם החרדים? הרי בנט דרש גיוס חרדים לצבא ולעבודה, לפני הבחירות?

אז זהו, שיהיו עוד בחירות. לא בקרוב, אבל יהיו. וגם אחריהן יצטרכו להקים ממשלה.

מכיוון שכולם צופים התרסקות של יש עתיד בבחירות הבאות, ברור שמי שיקים את הממשלה הבאה יזדקק לחרדים – ומכאן ברור למה אין מפגינים חרדים ברחובות.  הם לא חרדים מפני הגיוס, כי ברור להם שהוא לא יגיע. גם לפיד וגם בנט ידאגו לא להציב את החרדים בעמדה בה לא יוכלו להשתתף בממשלה הבאה, שיקים נתניהו.

כי נתניהו הוא השפיץ הנעלם של המשולש הזה, ששני האחרים תלויים בו כשם שהוא תלוי בהם. כשם שלפיד עלה על גלי המרכז-שמאל בשם פוליטיקה נקיה וחדשה ומאז הבחירות משרת את נתניהו, כך בנט עלה על גל הסלידה מהממסד המפד"לי וחיפוש האלטרנטיבה ה"נקיה" מפוליטיקה מפלגתית – ומאז הבחירות משרת, גם הוא, את האינטרסים של נתניהו, גם בקדמו מדיניות ימנית בשטחים, גם בקדמו מדיניות שמרנית-ימנית-אוהדת-טייקונים בכלכלה, וגם בהרחיקו את ראש הממשלה מהריקושטים שצעדים אלה מעלים. שניהם, כל אחד בתחומו, מיישמים את המדיניות של נתניהו ומגינים עליו מפני תוצאותיה.

גם בעניין החרדים, לפיד ובנט,יחד, מאפשרים לראש הממשלה ללכת עם ולהרגיש בלי. הם מתקוטטים ביניהם על שינויים ביחסי דת ומדינה בכלל ויחס המדינה לחרדים בפרט, מנטרלים אחד את השני ומאפשרים לביבי ללכת בין הטיפות. אם המאבק ביניהם אמיתי, עקרוני, ערכי, אידיאולוגי, הם ידרשו מראש הממשלה להכריע בעניינים עקרוניים. עד היום לא ראינו דרישה כזו, ואני מאמין שגם לא נראה – לא באמת. הם לא יציבו את נתניהו עם הגב אל הקיר. תמיד ישאירו לו דרך לצאת נקי.

מקומם ותפקידם ברורים להם, גם בממשלה הנוכחית וגם בזו הבאה. לפיד הרי רוצה להיות שר החוץ; מתישהו לפני הבחירות הבאות שרידי "יש עתיד" יצטרפו לליכוד, אליו יביא לפיד כנדוניה מנגנון ממומן היטב. בנט, מצידו, ימשיך להיות ראש הגוש הימני, שמאפשר לימין הקיצוני – זה שחושב שנתניהו מוותר יותר מדי – לתמוך בממשלת "שמאל" בראשות ביבי.

והנה לפנינו הממשלה הבאה: נתניהו ראש ממשלה, לפיד שר החוץ, בנט שר ביטחון לענייני מתנחלים((וליברמן, כמובן, שר לבטחון פנים, כי הרי מישהו צריך להסביר לשוטרים האלה שלא כדאי להציק יותר מדי למי שבשלטון. אבל זה לרשימה אחרת.)).

 

בכל מקרה, במעשיהם ובמחדליהם, זה לא לפיד ולא בנט – זה ביבי.

================

הכלב לא נבח בלילה בו אירע הפשע, כי הוא הכיר את הפושע ולא היתה לו סיבה לנבוח; מעלילות שרלוק הולמס, מאת ארתור קונן דויל.

יאיר לפיד, שר החוץ. הבא.

הוא באמת רצה להיות שר חוץ, זוכרים? אז, בימים הספורים שאחרי הבחירות ולפני שהכריחו אותו, הוא באמת התכוון לבקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל. כמו דוד לוי בשעתו, שהציג את עצמו כנציג "ישראל השניה" ובשמה דרש (וקיבל) את משרד החוץ, לפיד ביסס את מסע הבחירות שלו על בעיות מעמד הביניים, הכלכלה והחרדים, ואז דרש את המשרד הכי רחוק מהם שרק אפשר. אם זה לא מוכיח שלא היתה לו שום כוונה באמת לעשות משהו בעניינים עליהם דיבר לפני הבחירות, אני לא יודע מה כן. הוא לא היה חייב לבקש את משרד האוצר; גם משרדי הפנים, החינוך או הבינוי היו נותנים לו הרבה מאוד השפעה – אבל הוא לא ביקש השפעה. הוא ביקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל, ומאוד הופתע – וכנראה לא היה היחיד – כשהתברר שהבוחרים דורשים ממנו שיעמוד בהבטחותיו.

אבל הוא עוד יהיה שר החוץ. כי מגיע לו. הוא עבד קשה בשביל זה, וממשיך לעבוד.

זוכרים מתי לפיד נכנס לפוליטיקה? בדיוק כשנראה היה שהמחאה החברתית הופכת לתנועה פוליטית משל עצמה, קרו שלושה דברים מעניינים: דפני ליף, המנהיגה חסרת הכתר של המאבק, נעצרה באלימות וידה נשברה, והיא הועמדה לדין על תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי; שמולי ושפיר, הבולטים אחריה בהנהגת המחאה, הצטרפו למפלגת העבודה; ולפיד הקים את "יש עתיד".

לאור ההחלטה על הקדמת הבחירות, היתה אפשרות שמתנועת המחאה החברתית תקום מפלגה פוליטית עם תמיכה ציבורית משמעותית וללא נאמנות למוסדות הפוליטיים הקיימים – לא ימין ולא שמאל, לא דתית ולא חילונית, לא יהודית ולא ערבית. משהו חדש, בלתי-צפוי, שעלול לזעזע את המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והדתיים הקיימים במדינה. ההפגנה בה ליף נעצרה תוך שבירת ידה, ובה נעצרו עוד פעילים ובה דווח על אלימות רבה מצד שוטרים נגד מפגינים, אחרי תקופה ארוכה של סובלנות – יש אומרים אפילו אהדה – מצד המשטרה, סימנה מפנה ביחס השלטון לתנועת המחאה. אחריה, הרבה פחות מפגינים העזו להביא את ילדיהם לארועי המחאה, דבר שהיה נפוץ מאוד לפניה. קשה להבין את המשפט המתנהל נגד ליף, בלי להבין את הרקע הזה.

יצחק שמולי וסתיו שפיר נכנסו למפלגת העבודה כדי "להשפיע מבפנים". אלדד יניב הסביר מה קורה למי שמנסה להשפיע מבפנים ועל שמולי טענו רבים שמכר את המאבק לטייקונים, אבל שניהם היו חלק מהפנים החדשות והצעירות שהציגה שלי יחימוביץ'  ברשימת המפלגה, ושניהם משכו אליה קולות. יתכן שאילו נשארו שמולי ושפיר מחוץ לממסד והמשיכו לתמוך בליף, היתה המחאה החברתית הופכת בסתיו 2012 למפלגה פוליטית; יתכן שלא. ברור שברגע שהשניים נכנסו לממסד, הסיכוי שזה יקרה קטן בהרבה.

ולפיד הקים את "יש עתיד". רשימת התורמים לו מעידה למי היה עניין שייכנס לפוליטיקה, דווקא ברשימה עצמאית ולא בתוך מפלגה קיימת. הרבה מהקולות שבלעדיו היו הולכים אל מפלגות השמאל, מהעבודה ומרץ דרך "ארץ חדשה" של אלדד יניב ועד חד"ש ודע"מ, הלכו אליו ובשם הפוליטיקה החדשה הקימו ממשלה עם הממסד הישן. ואז הוא ביקש את משרד החוץ, וקיבל את משרד האוצר. הוא עלה על הגל של המחאה החברתית וניסה לרדת ממנו; זה לא הצליח. "הבטחת? תקיים", אמרו לו. והוא קיבל את משרד האוצר, למרות שטען שאינו מתאים לתפקיד, ושם הוא ממשיך ומרחיב את המדיניות הכלכלית של נתניהו, נגדה יצא לפני הבחירות. אבל הוא עושה שם עוד משהו: הוא ניצב שם לבד.

בניגוד לכל היגיון פוליטי, הוא לוקח אחריות בלעדית על שורה של צעדים כלכליים שנואים. הוא מבודד את נתניהו מהריקושטים של המדיניות הכלכלית שהוא, נתניהו, היה נושא-הדגל שלה עד הבחירות. ההפגנות נגד מדיניות הממשלה בענייני הגז, האלכוהול, התקציב ועוד, נערכות מול ביתו של לפיד – לא מול בית ראש הממשלה. והוא לא מוחה על זה. במקום לומר "למה אתם באים בטענות רק אלי?", כי כל פוליטיקאי יודע לחלק את האחריות לצעדים לא פופולאריים, הוא מסביר שהמגאפון של המפגינים לא מגיע לישיבות הממשלה.

ובתור ראש מפלגה, הוא עושה עוד משהו: בניגוד לכל ההבטחות מלפני הבחירות, הוא שומר על הסטטוס-קוו בכל תחום אפשרי. חברי הכנסת של "יש עתיד" קיבלו הוראות להימנע מלהשתתף בפעילויות למען עובדי הקבלן שמעסיקה המדינה, צינזרו את הצעת החוק להקטנת הריכוזיות, הונחו להימנע מלהביך את הממשלה בנושאים שונים הקשורים להבטחות שחילק לפיד לפני הבחירות. תקציבי רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה לא יקוצצו. חוק השיוויון בנטל על גיוס חרדים ייכנס לתוקפו רק בימי הכנסת הבאה וחבר הכנסת פרי העביר לרב עובדיה מסר שהסעיף לגבי סנקציות פליליות למעשה לא יופעל. החרדים, שכאשר רצו ידעו להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים, לא טרחו לעשות יותר מהצגות בכנסת. יש עתיד מתנגדת לחוק לאיסור העסקת עובדי קבלן על ידי משרדי הממשלה. והדוגמאות רק הולכות ומצטברות.

זו לא הפעם הראשונה שתנועת מחאה מוצאת מנהיג המבטיח שינוי ואז שומר על הסטטוס קוו בארץ. ליאיר לפיד קדמו אביו, טומי לפיד, שעלה לראשות "שינוי" על גל המחאה נגד הכפיה הדתית, ואביגדור ליברמן, שאסף אליו את קולות העלייה הרוסית סביב הסיסמא "ש"ס קונטרול? נייט! נאש קונטרול!", הדרישה להקלה בגיור ובנישואין. משניהם ציפו לשינוי הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שניהם שמרו עליו היטב. נכון לעכשיו, לפיד הבן הולך באותה הדרך.

בכך הוא מגן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם מהמחאה החברתית נגד מדיניותו הכלכלית וגם מהכעס בציבור החילוני סביב גיוס החרדים והתקציבים לרשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה. אבל למה?

כבר ראינו פוליטיקאים מתכחשים להבטחותיהם, זה לא חדש; אבל פוליטיקאי הלוקח אחריות בלעדית על צעדים השנואים על הציבור, זה חדש מאוד. נטען שלפיד הוא טירון פוליטי, אבל לא מתקבל על הדעת שעיתונאי, שאביו היה עיתונאי ופוליטיקאי, והמוקף ביועצים פוליטיים, אינו מבין שצעדיו הם התאבדות פוליטית. אם לא הבין בעצמו ולא הסבירו לו מקורביו, הרי שההפגנות ליד ביתו היו צריכות לאותת לו משהו. אבל לפיד, שתקף את המדיניות הכלכלית של נתניהו לפני הבחירות, לא רק נושא את דגלה היום אלא מניח לנתניהו עצמו לחמוק מהביקורת על הגזירות, המסים, הגז, הערק, אי-גיוס החרדים… לפני הבחירות הוא אסף את הקיטור הרותח של המחאה החברתית ואותו הפנה, בניגוד מוחלט להבטחותיו, להקמת מפלגה השומרת על האינטרסים של בעלי ההון וידידי השלטון הישן. מאז הבחירות הוא מגן על ראש הממשלה מפני זעם המוחים הרואים בו בוגד.

למה? מה יוצא לו מזה?

אין לי מושג  אם מישהו הבטיח לו משהו, או שזה "פשוט יסתדר" ככה, אבל לדעתי, הוא יהיה שר החוץ הבא.