ארכיון תג: אמנויות לחימה

סבלנות

עשיתי בגן של הילדים שלי סדנת חץ וקשת.
לילדים אין הרבה סבלנות, רוצים לירות הרבה, מהר, "אני כבר יודע!"…
הקשת לא נותנת.
קשת חייבת להיות יציבה, אחרת החץ נופל הצידה, או שסתם לא תפגע במה שאתה רוצה לפגוע.
אחד הדברים הקשים בלימוד קשת הוא להתרגל למתוח בלי רעידות וקפיצות, ולעמוד בסבלנות במתיחה מלאה עד שיגיע הזמן לירות.
כל ילד מתח (בעזרתי…) את הקשת, יחד ספרנו עד חמש (שהגננת תספיק לצלם…) ואז: "אש!"
הזכיר לי שכאשר עבדתי עם נוער בסיכון, אחד התרגילים החשובים שעשיתי איתם היה התחרות "מי יורה אחרון". עומדים במתיחה מלאה (קשה בזרועות, כואב באצבעות), מכוונים למטרה, ולא יורים. ולא יורים. ולא יורים, עד שלא מסוגלים להחזיק יותר והחץ "נופל" מהיד המושכת במיתר, אל המטרה.
התחילו כשהחזיקו עשר שניות, עלו עד לארבע דקות ויותר, בשיעור אחד.
בסוף, נשארו שניים; חיכו, חיכו, חיכו, בסוף אחד שחרר את החץ. שניה וחצי אחריו שחרר האחרון, שחשב שהוא המנצח בתחרות.
"ניצחת בזמן", אמרתי לו, "אבל לא באמת. כי שחררת את החץ שניה אחריו, ובעצם יכולת להחזיק עוד שניה, אבל לא היה לך צורך כי "ניצחת". אבל הוא נתן כל מה שהיה לו, ואתה לא."
נתתי להם קצת לשחרר אצבעות, ואז לירות שוב, רגיל.
השיפור ביריות, מלפני ה"מי יורה אחרון" לאחרי, היה גדול מאוד. כזה שהנערים העידו עליו בעצמם.
סבלנות משתלמת.
עכשיו, לתרגל אותה עם בני 4-5…

במקום Blood & Chrome

אז במקום לעשות סדרת מד"ב כמו שצריך, הם הלכו ועשו "20 שנה לפני" לבטלסטאר גלאקטיקה, על אדאמה הצעיר, וקראו לזה Battlestar Galactica: Blood & Chrome, ושיחררו את זה באינטרנט במקום בטלוויזיה, בפרקים של 7 עד 18 דקות. ולמכירה ב-DVD, למי שרוצה לראות ברצף. וזה עשוי טוב, לא פחות טוב מהסדרה שהולידה את זה.

ואני, אחרי שסוף סוף שרדתי את המבחן במימון (ומחזיק אצבעות לציון), אחרי שהילדים והאישה ישנים, מתחיל לראות את פרק 7 שבו עצרתי….

ועוצר שוב, וקם, והולך לזרוק את הפח ולעשות קטה.

בחוץ קריר, בריזה, מריחים אביב (אפצ'י. הרבה, וגם נזלת. לא יודע אם הצטננות או אלרגיה).

איפשהו כּוֹס קוראת, צפצופים כמו שפותחים מכונית מרחוק, עם השלט. צפצוף ל-10 שניות בערך, כמו מטרונום אבל ממש לאט.

מתאים לטאי-צ'י.

אולי מחר אחק את הילדים לטיול לילה, להראות להם את הצפצפה הזו.

בתנועה השלישית בקאטה, פעם ראשונה, יש הפרדה: בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, בין אקטיבי לפסיבי.

בין יין ליאנג.

הרבה זמן הייתי יין מדי, לא התאמנתי.

אולי באמת עליתי על גל.

מיים זה בד"כ יין, אבל גלים זה יאנג.

נראה. שבוע הבא משמרת לילה ארוכה, נראה מה יקרה עם הגל.

בינתיים פשוט כיף לעשות קאטה.

עכשיו, נחזור לפרק 7…

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…

לחשוב צעיר זה ללמוד (לעשות) דברים חדשים

אחרי הרבה זמן שלא, עשיתי קטה. לפעמים זה מסדר דברים בראש, לפעמים מעלה שאלות. הפעם עלתה לי מחשבה, לא חדשה אבל רעננה (בשבילי), על הקאטה, והשיטה, וכמות החומר שיש ללמוד. וגם, על כמה זה כיף לעשות קאטה. אפילו כשאתה לא בכושר והרגליים רועדות אחרי.

אין כאן משהו עמוק במיוחד. פשוט עלה לי באימון ורציתי לכתוב, כדי לסדר את זה בראש.

התבלבלתי בזמן הקאטה. איפשהו בחצי הראשון, דילגתי על העננים והבעיטות והגעתי ל"עגור"; כשהבנתי, חזרתי, עשיתי הכל והמשכתי בלי תקלות (אני מקווה) עד הסוף. זו קאטה ארוכה: 99 תנועות, חצי שעה בקצב "נוח", זה לא מעט. אם לא מתאמנים הרבה זמן, קל לשכוח את הסדר. קל להתבלבל, במיוחד שהרבה תנועות חוזרות שוב ושוב. אחרי שלומדים את כל תנועות הקאטה, עוברים כמה חודשים של תרגול עד שזוכרים את הסדר בלי תקלות.

ואז, מתחילים לשאול את המדריך/מורה, מה לומדים עכשיו? מה הלאה? את הקאטה אני כבר יודע, רוצה חומר חדש!

ואז אומרים לך (אם עוד לא אמרו את זה קודם) שאצלנו צריך להתאמן כמה שנים רק על הקאטה (וכל מה שעושים בשיעור, כמובן: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, צאן-צ'ואן, עבודה בזוגות) לפני שלומדים חומר חדש. לימוד לעומק, לא לרוחב. לא מספיק לעשות את התנועות של הקאטה, צריך לעשות אותן נכון, לפי העקרונות שמסבירים מהשיעור הראשון עד האחרון, ובשביל זה צריך לחזור עליהן עוד ועוד, להעמיק את ההבנה – ולימוד חומר חדש, בשלב הזה, רק מפריע. צריך להעמיק בחומר.

וזה לא שבשיטה אין רוחב – כשעוד התאמנתי בצורה סדירה, היה לוקח לי ארבע שעות לעשות אימון סולו שלם של כל מה שידעתי פעם אחת (רק לעתים נדירות היו ארבע שעות פנויות; הייתי מחלק את החומר לימים). ואני ידעתי פחות מחצי מהחומר שיש לדעת בשיטה. למאסר וונג פו-לאי, כך סיפר ניר, לוקח 8 שעות לעבור על כל מה שהוא יודע.

זה המון חומר ללמוד – וחלק מזה כולל קאטה של שלוש שעות (פה-קואה). מי לעזאזל צריך כל כך הרבה חומר באמנות לחימה?! עד שאתה יודע הכל, אתה כבר זקן מדי להילחם!

והיום, בזמן הקאטה, נזכרתי בתשובה, שבהתחלה לא הבנתי, ואחר כך לא הסכמתי איתה, והיום (נדמה לי ש) אני מבין: כדי שתישאר תלמיד. לא כדי שתמשיך לשלם דוקא – הרי אפשר ללמד את כל השיטה לרוחב, בלי להעמיק. אבל מי ש"יודע את כל השיטה", מפסיק להיות תלמיד – הוא מאסטר. הוא מפסיק ללמוד. ומי שמפסיק ללמוד, מתחיל להזדקן… כמו שאני מרגיש היטב, מאז הפסקתי.

עשו כל מיני מחקרים על התוצאות הקוגניטיביות של הזדקנות; אחת הידועות היא שככל שמזדקנים, כך יותר קשה ללמוד משהו חדש. אבל תופעה שמתחילים לגלות את יישומיה בשנים האחרונות, היא שגם ההיפך נכון – לימוד של דברים חדשים יכול לעכב הזדקנות. אבל לא כל דבר חדש שלומדים מעכב הזדקנות, אלא רק לימוד לעשות משהו חדש. מחקרים מדברים על ג'אגלינג, נגינה, ודברים דומים, ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים. זה גורם למוח לייצר קשרים חדשים בין תאי-עצב (או משהו, זה לא התחום שלי) ובכך מעכב את תהליכי ההזדקנות – ובאמנות לחימה אפשר כל הזמן ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים.

ואפשר גם לא – יש שיטות שבהן יש "מעט חומר" (קיודו, קנדו, לדוגמא), ויש כאלה שמתוך עיקרון מלמדות הרבה חומר מהר – כי צריך להכין את הלוחם לקרב, או לתחרות, או כי מלמדים את העקרונות דרך הטכניקות. ויש שיטות, כמו שלנו, שמשאירות הרבה חומר ל"אחר-כך", מתוך עיקרון. חלק מהשיטה "סגור" רק להיישי, חלק אחר רק לניושיצו, וחלק פתוח אבל לא מתאמנים עליו כל הזמן כך שתמיד אפשר להפתיע עם חומר מוכר עם טוויסט חדש – כמו לתרגל את כל התנועות בקאטה בתור טאן-רן, או לעשות את כל תנועות הטאן-רן בהליכה, או הפוך, או עוד כל מיני "פטנטים" שלוקחים את המוכר והופכים אותו לחדש.

כשעוד לימדתי, כל פורים הייתי עושה שיעור "נהפוך הוא" – עושים את הקאטה מהר ואת הטאן-רן לאט, או על צד שמאל או כל מיני פטנטים אחרים, שמיועדים לקחת את המוכּר ולהכריח אותך – התלמיד – לחשוב עליו מכיוון חדש, בלי לוותר על העקרונות של הישן (שחרור, מרכז, יציבה, נשימה, באלאנס). והעניין הוא, שבתרגול כזה אין טעם אם אתה עושה את הדברים האלה ממילא, כחלק מהאימון היומי (אם, נניח, אתה רווק נטול בעיות פרנסה ויש לך 40 שעות פנויות ביממה).

כי כדי להסתכל על חומר ישן כאילו הוא חדש, צריך לעשות אותו בצורה שאף פעם לא עשית, מחד, ולהקפיד על אותם הדברים עליהם תמיד הקפדת, מאידך. זו אחת הסיבות שסדנאות קשתות היו נותנות כל כך הרבה במיוחד לאנשי טאי-צ'י. אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שכל פעם שאתה לומד לעשות משהו חדש (או משהו ישן בצורה חדשה), אתה מעכב הזדקנות. לפחות בקצת. אילו היינו לומדים את כל השיטה בעשר שנים, מה היה נשאר ללמוד אחרי כן?

וכל זה עלה לי בזמן הקאטה, היום. לפני שעה.

כדאי לעשות קאטה…

"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

רורי מילר בישראל

את רורי מילר "פגשתי" לראשונה לפני כעשר שנים, בסייברקוון.קום (שמאז נסגר). האתר היה פורום באנגלית לאמנויות לחימה; כתבו שם מאות אנשים, ברמות שונות של ידע, נסיון ויכולת התבטאות. מילר בלט מהקריאה הראשונה, גם כאחד ש"היה שם ועשה זאת" (כלומר בעל נסיון אמיתי בלחימה, בידיים ריקות ועם נשק), וגם כאדם בעל יכולת התבטאות מרשימה בכתב. בסייברקוון הוא פרסם את "חוקי המשחק", שהבאתי לפורום אמנויות לחימה בתפוז, שם עורר לא מעט דיונים, תורגם לעברית, והביטוי "ריקוד הקוף" השאוב ממנו הפך למטבע-לשון בפורום. מילר, איש ג'וג'יטסו כאמן לחימה וסוהר במקצועו (מכאן הנסיון הרב – הוא ספר 300 היתקלויות אלימות, כולל לא מעט נסיונות לרצח [שלו] בתוך הכלא), הסביר שם על כמה דברים בסיסיים בעימות אלים, שלא מעט מורים לאמנויות לחימה לא מכירים – כי מעולם לא נתקלו באלימות מחוץ לאימונים.

סייברקוון נסגר מזמן, אבל  מילר כותב בלוג, ומחזיק אתר, דרכם "מצאתי" אותו שוב אחרי כמה שנים. מאז אני ממשיך לקרוא את הרשימות שלו, וקניתי שניים מספריו – האחד סמינר לסופרים על אלימות – איך היא באמת, מה היא לאנשים שעוסקים בה כמקצוע (גם הרעים וגם הטובים), איך היא משפיעה באמת על אנשים אחרים ועוד. המטרה: שסופרים יוכלו "לכתוב אלימות" בצורה ריאליסטית, ולתאר אנשים אלימים בצורה ריאליסטית. השני, מחשבות על אלימות, עוסק בהבדלים שבין האימון באמנות לחימה לבין האלימות ש"בעולם  האמיתי", זה שמחוץ לאימון. על שניהם אני ממליץ בחום. יש לו כישרון לא רק להסביר דברים עמוקים בצורה פשוטה, אלא לעשות זאת בצורה מעניינת.

לי לביא, מורה לאייקידו בקליפורניה, החליטה להביא את מילר אליה לדוג'ו, לתת לתלמידיה טעימה. הטעימה היתה כנראה טעימה מאוד, ולי החליטה להביא את מילר גם לישראל. למי שמתענין בהגנה עצמית, ב"עולם האמיתי", ובהבדלים בין אמנות לחימה לאלימות, זו הזדמנות שחבל להחמיץ.

הנה מושג ראשוני על מה מדובר: https://www.youtube.com/watch?v=XvlqicOBSjQ

הפרטים להרשמה, כאן.

כשיהיה פלייר בעברית, אעלה.

בינתיים, ספרו גם לחבריכם.

 

אמנות הלחימה בעצלנות

כתבתי את זה לפני יותר מעשר שנים, ב"עידן הדלי". משום מה נזכרתי, מצאתי את זה עדין שם, ואני מביא את זה לכאן. היום כנראה הייתי כותב את זה אחרת, אבל נראה לי שהדברים עדין נכונים, (כמעט) ללא שינויים…

אמנות הלחימה בעצלנות – כח הגוף, כח הנפש
"עידן הדלי", 19:18 19/03/2001

באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים. ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.

מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.

אמן הלחימה מתמודד עם אחרים, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. ההבדל בין אמנויות לחימה לספורט, שגם בו צריך לנצח, הוא שהספורטאי מתאמן כדי לנצח בתחרות, שתבוא בתאריך ידוע, ותיגמר; אחרי התחרות, תבוא תחרות אחרת – או פרישה. כשיפרוש הספורטאי, יחדל להתאמן. אמן הלחימה ימשיך להתאמן כל חייו, אף אם לא יילחם ולו פעם אחת – כי למעשה, בעצם האימון הוא נלחם!

הוא נלחם בעצלנות.

לקום להתאמן כשאתה עייף; כשאתה ממהר לעבודה; כשהילד שלך בוכה; כשאשתך רוצה אותך איתה… הדחף לוותר קיים תמיד, במיוחד כשאין, בעצם, שום סיבה חיצונית להתאמן: היום נלחמים עם רובים וטנקים, ואמנויות הלחימה הן למעשה שריד אנכרוניסטי לתקופה שלא תחזור.

אבל אין אימון המחייב את האדם להשקיע, יותר מאמנויות הלחימה. יותר מכל פעילות אחרת, צריך אמן-הלחימה לאמן את גופו ונפשו, ללא הפסקה, לעירנות גבוהה בכל זמן, זריזות וגמישות, בגוף ובמחשבה כאחד. וזה קשה. אמן-לחימה שלא יתאמן יום אחד, ירגיש זאת ביום הבא; אם לא יתאמן יומים, חבריו לאימונים ירגישו זאת, ואם לא יתאמן שלושה ימים – גם תלמידיו יראו זאת… אבל קשה, קשה לקום ולהתאמן. וכל-כך קל, כשסוף-סוף קמת להתאמן, לצאת ידי חובה באימון לא-מרוכז, פשוט לעשות את התנועות והתרגילים ללא תשומת-לב וללא רצון אמיתי…

וכאן ההבדל בין אמן הלחימה לאדם הרגיל. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, לבחון את אימונו כאילו הוא עושה כל תרגיל בפעם הראשונה; לבחון כל מילימטר בתנועה, כל שריר וכל גיד, ולבדוק מה אפשר לתקן, מה אפשר לשפר. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, להשאיר מחוץ לאימון כל דבר שאינו שייך אליו, להקדיש את כל יכולתו המחשבתית והפיזית ל"כאן ועכשיו" של האימון.

אבל כל אלה כשלעצמם, אינם עושים אדם לאמן-לחימה – הם עושים פנאט, אולי ממש מטורף. מה שהופך את אמן-הלחימה ממטורף לשפוי, הוא שאמן-הלחימה הוא אדם, שמצליח להביא יכולת זו לחיים שמחוץ לאימון. להיות מרוכז במשחק עם הילד כמו שאתה מרוכז באימון; להיות מרוכז בעבודה כמו שאתה מרוכז באימון; בנהיגה; בחיי המשפחה; ולעשות הכל כאילו זה חדש, כאילו זו הפעם הראשונה, ולא מתוך שגרה אפורה ומשעממת.

ולדעת לאזן בין העבודה, והמשפחה, והאימון, והמנוחה. מי שמסוגל לעשות כל אלה, הוא אמן-לחימה.

האם יש אנשים שמצליחים בזה?
מעט מאוד, אם בכלל.
אבל אפשר לנסות להיות כזה.

על הספר אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט

בקורס על יהודי מצריים בימי הביניים שהועבר ע”י דר. אלינוער ברקת, התבקשנו לכתוב עבודה על ספר (אחד מרשימה שהוגשה) המתאר את ימי הביניים. בחרתי את אייבנהו, מאת סר וולתר סקוט. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס; זכרתי “אבירים וחרבות” מימי נערותי, אבל לא הרבה יותר מזה. קריאה חוזרת, על רקע קורס על ימי הביניים ובדיקה לעומק של הסיפור מול ההיסטוריוגרפיה המקובלת היום, הביאו למשהו קצת חורג ממה שציפיתי… וגם לקצת יותר ממה שהיה מצופה ממני כעבודה להגשה במסגרת קורס (לא עבודה סמינריונית, היינו גם צריכים להיבחן. על הקורס, לא על הספר… ומכיוון שאת הציונים כבר קיבלתי מזמן ואין חשש שמחמאות לדר. ברקת ייתפסו כחנופה, זה המקום להודות לה, וגם למתרגל מר עמיצור כהנא, על קורסים מרתקים מהם למדתי הרבה).

אז כאמור גיליתי שאייבנהו היה הרבה יותר מ"אבירים וחרבות", והעבודה דרשה ממני הרבה יותר ממה שציפיתי – אבל זה ריתק אותי, ואולי יעניין גם את חלקכם. יש כאן קצת התייחסות לאבירים, ציודם, מעמדם בחברה והקוד לפיו חיו; כעוסק באמנויות לחימה הייתי רוצה להכניס יותר, אבל פשוט לא היה מקום – ויש כאן גם הרבה יותר, כי בספר – וסביבו – יש הרבה יותר.

בהמשך מובאת העבודה, בשינויים המתבקשים לפורמט אינטרנטי ולא אקדמי.

[אזהרה לתלמידיה-לעתיד של דר. ברקת: אמנם קיבלתי חיוך על השימוש במאמריה שמצאתי ברשת, אבל היא הזהירה אותי שאלה מקורות “פופולריים” ולא אקדמיים, ושבעבודה סמינריונית היא לא היתה מקבלת אותם כמקורות ראויים.]

הערה

להכנת עבודה זו נעזרתי בפרוייקט גוטנברג ((http://www.gutenberg.org)), שם מופיע הטקסט המקורי והמלא באנגלית ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)). מכיוון שהשתמשתי בגרסה אינטרנטית של הספר, בה כל פרק הוא דף אינטרנט אחד (יש גם גרסא בה כל הספר הוא עמוד אחד ((http://www.gutenberg.org/ebooks/82)) ), אין טעם בציון מספרי עמודים במראי המקום; במקום זה אביא בנספח 1 פסקאות רלוונטיות, תוך ציון הפרק ממנו הן לקוחות.

מבוא

הספר מתאר את חזרתו לאנגליה של סר וילפרד אייבנהו, אביר סקסוני בשירותו של המלך ריצ'רד לב-הארי, ממסעות הצלב. חזרתו מתוארת על רקע מאבקים בין קבוצות ואנשים שונים באנגליה של התקופה: בין יהודים לנוצרים; בין אנשים שיצאו ממסגרת החוק ((outlaws, לא פושעים במשמעות המודרנית של המילה אלא אנשים שלא יכלו לשלם את חובם לבעל אדמתם וגורשו ממנה לחיות מחוץ למסגרת החברה הפיאודלית)) לבין רודפיהם; בין אצילים לפשוטי-עם; בין מסדרים בכנסיה הקתולית, ובין אנשים בתוך כל אלה. בעיקר, מספר הספר על המאבק בין הכובשים הנורמנים לבין הנכבשים הסקסונים, מאבק שממנו צמח העם האנגלי של היום ((איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0)).

עלילת הספר מפותלת ורצופה תככים ומזימות, קרבות ומעשי גבורה והקרבה. אייבנהו מציל את יצחק מיורק, היהודי; מנצח בגבורה בטורניר ואף נפצע בו; מראה נדיבות כלפי משרתי אויביו; מגן על רבקה היהודיה, בת יצחק מיורק, במשפט בקרב (Trial by Combat) נגד אויבו משכבר הימים, האביר הטמפלר בריאן דה-בואה גילבר, וגובר עליו במה שנראה כהתערבות מהשמיים ((פרק 43)).

בעלילות צדדיות, הנסיך ג'ון חושש מחזרתו של אחיו ריצ'ארד לאנגליה, מנסה להחליש את אויביו מבית על ידי השאת רוונה, אהובתו של אייבנהו ובת חסותו של סדריק אביו, לדה-בראסי, שכיר-חרב הנאמן לו; דה-בראסי חוטף אותה ומנסה לשכנעה להתחתן איתו, ללא הצלחה ((פרק 23 כולו)). בואה-גילבר, הטמפלר, מתאהב ברבקה היהודיה, חוטף אותה ומנסה לשכנעה לחיות איתו כפילגשו ((פרק 24)); היא מאיימת להתאבד ובלבד שלא ייגע בה. ברקע עלילות נוספות שיקצר המקום מלתארן.

רקע

הספר נכתב על ידי סר וולטר סקוט ((Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm)),  1832- 1771, סופר ומשורר סקוטי שהרבה לכתוב על התפתחותה של בריטניה ((Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html)),  החל ברומנים על גיבורים סקוטיים (הוא היה פטריוט סקוטי ששאף לחזק את מעמדה של סקוטלנד באימפריה הבריטית של זמנו) וכלה ברומנים היסטוריים על ימי הביניים; אייבנהו הוא ספרו המפורסם ביותר. הספר תורגם לעשרות לשונות ועובד למספר סרטי קולנוע וסדרות טלויזיה ((http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381)), שהמפורסם ביניהם, מ-1952, בהשתתפות ג'ורג' סנדרס ואליזבט טיילור ((http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305)). היום הוא מוצג בעיקר כספר לגיל הנעורים. בין השאר, מיוחסת לסקוט המצאת הרומן ההיסטורי כז'אנר ספרותי. ברבים מספריו ובאייבנהו באופן מיוחד, הוא מציג את האבירות (chivalry) כקוד-התנהגות נעלה, הראוי ביותר לגבר לשאוף אליו.

המושג "אבירות" טעון הסבר לקורא המודרני; לא מדובר רק במעמד החברתי השליט או במעמד הצבאי, מדובר בצורת חשיבה שלמה, שונה מאוד מהליברליזם ההומני המודרני. מדובר באנשים שמילדותם אומנו להילחם, לא ידעו שום צורת חיים אחרת ולא יכלו להתפרנס בצורה אחרת. מטרת הלחימה עבורם היתה השתלטות על מקורות הכנסה (אדמה, בעיקר), ביזה ותפיסת שבויים תמורת כופר; מלחמה היתה עסק כלכלי שמטרתו צבירת עושר והשתלטות על אמצעים להשגתו, לא ענין של אידיאולוגיה, לאומיות או דת. מעמד לוחם מצריך משמעת, אחרת עלולה להיווצר אנרכיה; קוד האבירות, שדרש מהאביר לא רק להיות נאמן לפטרונו ולהילחם למענו אלא גם להתנהג באצילות, להגן על החלשים, לדבר תמיד אמת ועוד, בא לענות על הצורך הזה ((Knights Code of Chivalry,  http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm )).  מכל האבירים בספר, רק שנים – אייבנהו וריצ'ארד – באמת מקיימים את הקוד; כל האחרים מנצלים את כוחם לפגוע בחלשים, מי יותר ומי פחות. סקוט מביא כאן ביקורת על אי-יישום קוד האבירות על ידי רוב האבירים בספר, בו-בזמן שהוא מהלל את מידותיהם הטובות של אייבנהו וריצ'ארד ((על ריצ'ארד יש לומר, שהצגתו בספר רחוקה מאוד מהמציאות ההיסטורית; לפי האנציקלופדיה בריטניקה,   http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I הוא אמנם היה בעל כשרון ויכולת מרשימים מאוד בשדה הקרב, אבל היה גם מהיר חימה ובמסע הצלב דאג להסתכסך עם רוב בעלי בריתו. חזרתו לאנגליה אחרי מסע הצלב היתה לשבועות ספורים אחריהם עבר לצרפת, שם גם מת. תהא אשר תהא תדמיתו ההיסטורית, הוא לא היה מלך טוב לאנגליה וודאי שלא תרם רבות לפיוס כלשהו בין הנורמנים לסקסונים; מוזר שסקוט מבסס את הפיוס הזה, במידה רבה, דוקא על דמותו של ריצ'ארד כדמות אותה מקבלים שני הצדדים.)).

סקוט מציג את האבירים כששים אלי קרב ושם בפי גיבורו הראשי שיר-הלל למלחמה ((ראה הויכוח עם רבקה, פרק 29)) בכלל ולאבירות כנבחנת בלחימה, בפרט.

סער נודל (המכונה broadaxe), אוצר נשק היסטורי, יו"ר עמותת א.נ.ק.ה. (אספני נשק קר היסטורי ואתני בישראל) ועובד במוזיאוני חיפה, ענה ((פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756)) לשאלותי בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, שתאורי הציוד והששון-אלי-קרב בספר כנראה מדויקים למדי מבחינה היסטורית; נודל מפנה אל טאלהופר, מדריך לחימה מהמאה ה-15, בציינו סיבות חוקיות (בתקופתו) לדו-קרב (( Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting,http://www.thearma.org/essays/Causes.htm)), המראה – למרות שהוא מקדים לדבריו את הטענה שדו-קרב הוא הפקרות וחוסר אחריות – שהצורך של מעמד האבירים לשמור על כבודו אכן הביא אותם לדו-קרבות לחיים ולמוות, ושההזמנות לדו-קרבות המתוארות ב"אייבנהו" אכן מעוגנות במציאות התקופה. אמנם טאלהופר חי וכתב בסוף ימי הביניים בעוד שהספר מדבר על אמצע התקופה, אבל הוא נחשב למקור ראשוני אמין ביותר על לוחמי ימי הביניים, ציודם, שיטותיהם, אורח חייהם ודרך מחשבתם. ספרי הדרכה פרי עטו, על לחימה בכלי נשק שונים, רגלית ומעל גב סוס וגם בידים ריקות השתמרו ונלמדים על ידי חובבי אמנויות לחימה אירופאיות ((Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467, http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm)); חלקם מציגים טכניקות המוכרות לכל מי שעוסק באמנויות לחימה מן המזרח הרחוק, הנפוצות יותר בימינו ((Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74)).

תיאורי הציוד שהאבירים נשאו מדויקים, אבל אולי כדאי להתעכב רגע על דבר שסקוט דוקא לא נגע בו (כמעט), והוא מחיר העיסוק הזה והציוד הכרוך בו. לא מדובר רק על חרב, שגם היא ודאי לא הייתה זולה; מדובר על ציוד הכולל חרב, שריון (בתקופה המדוברת נשאו לוחמים שריון-שרשרת (chain-mail), מגן, רומח (lance) ללחימה מעל סוס – ואלה רק הציוד הבסיסי; מתחת לשריון היו לובשים בגדי בד להגן מחיכוך, חום וקור, על הידיים לבשו כסיות (gauntlet) ועל הראש קסדה מעוגלת ((http://preachan.tripod.com/knights1.html)). את כל זה מישהו היה צריך לשאת במשך היום – ומדובר על משקל כבד. האביר היה צריך להחזיק עוזר, SQUIRE, המתורגם לפעמים כ"נושא כלים" אבל למעשה היה אביר-שוליה, אריסטוקרט בעצמו שהיה "לומד את המלאכה" בעבודתו ((http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm)). האביר, מצידו, היה צריך לשלם מכיסו לא רק את קניית הנשק והטיפול בו, אלא גם את שכרו של העוזר – ועדין לא דיברנו על הסוס (( http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/ )). סוסי מלחמה מאולפים היו יקרים מאוד לקניה ויקרים לא פחות להחזקה; בספר מתואר איך אבירים חסים על סוסי המלחמה שלהם בעיתות שלום ורוכבים על סוס אחר כדי שסוס המלחמה לא יתעייף.

כל זה מצטבר להוצאה כספית ניכרת, יומיומית, המחייבת את האביר למצוא מקור הכנסה. בעלי אדמות הטילו ממסים על האיכרים הצמיתים שלהם, אבל חסרי אדמה (כמו אייבנהו, המנושל) היו חייבים למצוא פטרון, או למכור את שרותיהם כשכירי חרב, כמו דה-בראסי בספר ((בספר, דה-בראסי הוא מפקדה של פלוגת קונדוטיירי, שכירי חרב למרבה במחיר.)), או לפנות לשוד. וכדי להחזיק נשק, שריון, סוס ומשרת, היה על אביר חסר פטרון לשדוד הרבה. בכך הפכו אבירים חסרי פטרון לגורם מערער-יציבות באירופה ובאנגליה. סקוט אמנם לא עוסק בנושא ישירות ב"אייבנהו", אבל האח טאק נראה כמי שהיה פעם אביר לפני שהפך לכומר. אין ספק שסקוט הכיר את בעיות השיטה הפיאודלית שמנעה מאבירים לעסוק לפרנסתם במשלח-יד כלשהו, לבד מלחימה ((תוספת לגרסא האינטרנטית: ביפן קראו לאנשים כאלה “רונין” http://www.britannica.com/EBchecked/topic/509133/ronin)).

לא רק אבירים היו עלולים למצוא את עצמם נאלצים לשדוד כדי לקיים את עצמם, גם צמיתים שלא עמדו במס שהוטל עליהם היו עלולים להיות מנושלים מאדמתם ואז, חסרי פרנסה, היו נאלצים לנדוד כדי לחפש אדון פיאודלי אחר – או לפנות לשוד. כאלה בספר הם אנשיו של לוקסלי, הוא רובין הוד ((ברקת משאירה פתוחה את השאלה אם רובין הוד היה או לא היה http://www.tripi.co.il/Show.action?article=303 , אבל הוא היה אחד מגיבורי ילדותי; בל"ג בעומר הייתי בונה קשת אבל חושב עליו, לא על בר כוכבא. מעלליו ידועים מאגדות וספרים רבים, אבל יכולתו בקשת המתוארת בפרק השמיני – ראה נספח 1, סעיף 7 – לא פחות ממדהימה. מנסיוני כקשת חובב אני יודע שבודדים הקשתים שיהיו מסוגלים לפגוע בענף לבן על רקע לבן ממרחק ארבעים וחמישה מטרים. אם היה או לא היה, אין ספק שהיום הוא מפורסם יותר מאייבנהו)). סקוט אמנם לא עסק בביקורת חברתית – רחוק מכך – אבל בתארו את חבורת השודדים של לוקסלי הוא ממחיש את הנזק שגרמו המסים הכבדים שהטיל המלך ג'ון על הברונים שלו, שמצידם הטילו מסים נוספים שרוששו את העם ((בסופו של דבר הביאו המסים האלה למרד הברונים נגד ג'ון, לקרב הידוע ברנימיד ולחתימה על המגנה כרטא, ראשית המלוכה הקונסטיטוציונית; אבל זה כבר חורג בהרבה מתחום עבודה זו)).

השפעה

סקוט נחשב לסופר הגדול ביותר בזמנו והשפעתו על בני תקופתו הייתה עצומה, הרבה מעבר לגבולות האי הבריטי. הסופר האמריקאי מארק טוויין טען שתיאוריו הרומנטיים של האבירים והאבירות יצרו את האופי של מדינות דרום ארצות הברית; ב"חיים על המיסיסיפי", טוויין האשים את סקוט בכך שבגללו פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית ((Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters, http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/)):

"Then comes Sir Walter Scott with his enchantments, and by his single might checks this wave of progress, and even turns it back; sets the world in love with dreams and phantoms; with decayed and swinish forms of religion; with decayed and degraded systems of government; with the sillinesses and emptinesses, sham grandeurs, sham gauds, and sham chivalries of a brainless and worthless long-vanished society. He did measureless harm; more real and lasting harm, perhaps, than any other individual that ever wrote. Most of the world has now outlived good part of these harms, though by no means all of them; but in our South they flourish pretty forcefully still. Not so forcefully as half a generation ago, perhaps, but still forcefully. There, the genuine and wholesome civilization of the nineteenth century is curiously confused and commingled with the Walter Scott Middle-Age sham civilization; and so you have practical, common-sense, progressive ideas, and progressive works; mixed up with the duel, the inflated speech, and the jejune romanticism of an absurd past that is dead, and out of charity ought to be buried. But for the Sir Walter disease, the character of the Southerner– or Southron, according to Sir Walter`s starchier way of phrasing it– would be wholly modern, in place of modern and medieval mixed, and the South would be fully a generation further advanced than it is. It was Sir Walter that made every gentleman in the South a Major or a Colonel, or a General or a Judge, before the war; and it was he, also, that made these gentlemen value these bogus decorations. For it was he that created rank and caste down there, and also reverence for rank and caste, and pride and pleasure in them. Enough is laid on slavery, without fathering upon it these creations and contributions of Sir Walter.

Sir Walter had so large a hand in making Southern character, as it existed before the war, that he is in great measure responsible for the war. It seems a little harsh toward a dead man to say that we never should have had any war but for Sir Walter; and yet something of a plausible argument might, perhaps, be made in support of that wild proposition. The Southerner of the American Revolution owned slaves; so did the Southerner of the Civil War: but the former resembles the latter as an Englishman resembles a Frenchman. The change of character can be traced rather more easily to Sir Walter`s influence than to that of any other thing or person."

אמנם טוויין היה היחיד שהאשים את סקוט בפרוץ המלחמה, אבל רבים מבני דורו ייחסו לסקוט חלק חשוב בעיצוב דמותו של הדרום האמריקאי ((Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War, http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm )):

"It is difficult nowadays for anyone who has managed to plough through a Scott novel to understand the tremendous influence he had on the world. Not only was he regarded as the greatest writer of his age, his influence was everywhere – everything from operas to knitting patterns, from dog breeds to railway stations, were named after his books and characters (he was even responsible for a minor agricultural revolution in Poland). He had invented the historical novel, captured the romantic imagination of the world, and nowhere more than in the United States of America.

Scott was not the first to popularise Scottish themes; James MacPherson’s Ossian had created a great stir, but, particularly in America, Jane Porter’s The Scottish Chiefs (1810) became a perennial favourite of Southern youth, and had prepared the way for Scott’s novels. President Andrew Jackson, who scarcely ever read a book, recommended its hero, Sir William Wallace, to his nephew as a model upon which to build his character.

It was however Sir Walter’s tales of chivalry – the cult of the horse, of honour, of knights, and the glorification of womanhood, that captured the imaginations the Southern upper classes (Ivanhoe for instance was so popular that medieval tournaments were organised in Southern towns), and the concept of the Southern aristocrat as a kind of medieval knight developed during the antebellum period as a result of the enormous influence of Scott upon the Planter class (Robert E. Lee is often described in ‘chivalric’, even ‘Arthurian’ terms; Twain satirises this in The Connecticut Yankee in King Arthur’s Court). In his book Cavalier and Yankee, William R. Taylor suggests a less than glorious explanation for the South’s attachment to this fanciful romantic past – "They grasped at symbols of stability and order to stem their feelings of drift and uncertainty and to quiet their uneasiness about the inequalities within Southern society. Soon they would be forced to answer directly charges concerning Negro slavery levelled at them from the North." There was another powerful reason why Scott had struck a sympathetic response in the Old South. In his Scottish novels, Scott had depicted gallant little Scotland striving to express her cultural identity against the political and military pressure of the English, and Southerners immediately seized on this comparison between themselves and the North. This feeling of pressure, of being the underdog, combined with their strong feelings of honour and chivalry, became an explosive mixture."

בשנות ה-1840 וה-1850, מגני העבדות בדרום טענו נגד הצפון המתועש שהתעשיינים "נטשו בחוסר-מוסר את חובתם המסורתית להגן על החלשים ((Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN:  9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false)). הרטוריקה שהובילה לפרישת מדינות הדרום ולמלחמת האזרחים האמריקאית ((וגם האידיאולוגיה של ארגונים קיצוניים כמו הקו-קלוקס-קלאן, עד היום)), טענה שגברים דרומיים לבנים חייבים להגן על נשים לבנות מפני בוזזים ושחורים.

סקוט השפיע כנראה לא רק על הגורמים למלחמת האזרחים אלא גם על מעמד הנשים בחברה הגבוהה בדרום ארצות הברית; ברט אי. קארול מתאר ב-American masculinities איך רעיונות האבירות הגבילו את נשות החברה הגבוהה (אך לא את העניות והשחורות) לטיפול בבית, בעוד הגבר היה זה שחובתו לייצג את משפחתו בספירה הציבורית ((שם, תרגום דוד כפרי)); אבל יותר מזה, אותו קוד אבירות הקובע שלגבר אסור להכות אישה בשום אופן, קובע גם שהגבר חייב "להגן על כבודה" – שהוא, בעצם, כבודו; כך, אם אישה גורמת לגבר זר להתרגז עליה, ולא משנה הסיבה, "הגבר שלה" – כלומר, ה"אביר שלה" הוא שחייב להגן עליה, ובעוד שהגבר המתרגז לא יעיז לפגוע באישה, הוא בהחלט יעיז לפגוע בגבר המגן עליה:

"… when it comes to the patriarchy, sexist men will enforce the rules not just on women, but on other men who seem insufficiently committed to the art of oppressing women. There are a number of ways men keep each other in line. They call each other “pussy” and question each other’s manhood if someone objects to the sexist milieu in any way. They demand showy displays of masculine callousness to get into the club. And sometimes if a man pushes back against sexism—or even seems to—they whip out violence.

… You see the same kind of transfer of misogyny with guys who, thanks to chivalry, will "Never Hit A Woman"; instead, they'll hit the closest guy ((The limits of anti-violence slogans, http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/ ))."

ה"אבירות" הזו היא בעצם סקסיזם ומאצ'ואיזם מוסווים, אבל הם מאפשרים לגבר המשתמש באלימות להאשים אחר – אישה – כאילו היא זו שגרמה לאלימות; בכך שכאילו מגנים על האישה, למעשה יוצרים תירוץ להגביל אותה בלבוש, דיבור, התנהגות ועוד:

"By placing a male intermediary between a misogynist and the intended recipient of his misogyny (a woman), the misogynist can walk away from a chivalry-induced fist-fight patting himself on the back for how much he “respects women.” Meanwhile, some blame for said fist-fight can be conveniently transferred onto the woman for failing to take the punch herself. In order to avoid both the fist-fight and the self-blame, the woman has one line of defense—don’t do whatever you think caused the misogynist to get so angry. Don’t wear a short skirt. Don’t protest when he takes your photo in a strip club. Don’t get angry when he sexually harasses you." ((Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny: http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/ ))

למרות שמופרך להאשים את סקוט לבדו בסקסיזם של חלק מהחברה האמריקאית, כותבים רבים מציגים את מושג ה"אבירות" כתירוץ לו, וסקוט היה הבולט ביותר במפיציו (( Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too, http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/ )) . ניכרשסקוט בכלל והספר אייבנהו בפרט (שכאמור היה המפורסם בספריו), השפיעו הרבה מעבר לארצו וזמנו.

הספר מול ההיסטוריה

סקוט מתאר בפרוטרוט לבוש, ארכיטקטורה, שפת-דיבור ((ש"נאלץ לתרגם”, שהרי האנגלית לא היתה קיימת בתקופה בה מתרחש הספר)), מראה והתנהגות, כדי להבדיל בין הנורמנים לסקסונים וכן בין מעמדות גבוהים לנמוכים, בין יהודים לנוצרים, בין מסדרים בכנסיה ובין כנסיה לאצולה ולפשוטי-העם. תאוריו יכולים להיחשב טרחניים, אבל גם יוצרים תחושת ריאליזם; שירים וסיפורים שהוא נותן בפי גיבוריו מוסיפים לתחושה זו.למרות הריאליזם, יש מקומות שסקוט טועה. כך למשל, במקומות רבים סקוט שם בפיו של יצחק היהודי את הכינוי "ישמעאלים" כשהכוונה לנוצרים, בעוד שבין יהודים הכינוי מתייחס תמיד לערבים ((כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז,  http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778 )) , או כשהוא מתאר איך יצחק היהודי, המתארח אצל סדריק, אוכל טלה (שספק רב אם נשחט בשחיטה כשרה) לתיאבון ((פרק 5, ראה נספח 1, סעיף 1)); סקוט, כנראה, ידע יותר על תפקיד היהודים בהיסטוריה של אנגליה, משידע על יהודים. גם חפזונו של ריצ'ארד לסייע לרבקה במשפט-קרב, אותו ריצ'ארד שהכתרתו למלכות עמדה בסימן טבח ביהודי לונדון ושכוחותיו רצחו יהודים בדרכם למסעהצלב ((גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302)), אינו מסתדר עם ההיסטוריה או ההיגיון.

את אייבנהו קראתי כילד שאהב סיפורי "אבירים וחרבות", ומהם, בלי ספק, יש הרבה בספר; אבל בקריאה כבוגר, יש בספר הרבה יותר. ראשית, תיאורי האבירים, ציודם ושיטות הלחימה שלהם, מרתקים לעוסק באמנויות לחימה כמוני ככל שיהיו, הם רק רקע להתנהגותם של האנשים נושאי הנשק, שהם הענין העיקרי. למתבונן מהעולם המודרני, בו מלחמה היא אסון שיש להימנע ממנו והמוגבל על ידי אמנות בינלאומיות וועדות חקירה, לוחמי ימי הביניים נראים כשכירי-חרב צמאי דם שכל עניינם להילחם, להרוג, לקחת בשבי, לבוז בז ולדרוש כופר ((פרק 22 כולו מוקדש לסחיטת יצחק היהודי באיומי עינויים)). לא רק פרון דה-בף (Front-de-Boeuf) לוקח שבויים תמורת כופר, אלא גם לוקסלי הסקסוני לא מהסס לדרוש כופר תמורת שחרור הכומר והיהודי ((נספח 1, סעיף 2)); אנשיו יוצאים לכבוש את טירת טורקלסטון, לא רק בשביל לשחרר את סדריק וחבורתו אלא גם – אולי בעיקר – כדי לבוז בז; לחימה בשבילם אינה כורח אלא פשוט מקור פרנסה. לא רק שהאבירים לא טורחים לתרץ, אלא טוענים בשבח הכבוד שמביאה הלחימה, וראה הויכוח בין אייבנהו לרבקה ((נספח 1, סעיף 3)).

אנגליה של התקופה מצטיירת בספר בעיקר כמקום מסוכן, נטול חוק וסדר וכל זכר ממה שאצלנו היו מכנים "זכויות אדם בסיסיות". שודדים מסתובבים בכל מקום, מנהיגים נחטפים למטרות כופר, נשים נחטפות לכופר, חתונה ואונס; סדריק הסכסוני מתלונן על עריצותם של הנורמנים ובעצמו מחזיק צמיתים; גורלם של מי שאין להם מגן, נחרץ – והדוגמא הטובה ביותר לכך היא דמותה הטראגית של אולריקה, הסקסונית שנלקחה בשבי לשפחה, נדונה לאונס ולבוז על-ידי הנורמנים ולהתנכרות מצד בני עמה הסקסונים. אם קשה היה להיות יהודי באנגליה של ימי הביניים, הרי שקשה עוד יותר היה להיות יהודיה – אבל נראה שקשה לא פחות, היה להיות אשה נוצריה ללא מגן. אפילו רוונה, מנצר המלוכה הסקסונית, נחטפת כדי לאלצה להתחתן; דה-בראסי ובואה גילבר לא מהססים להאשים את קרבנותיהם בחטיפתן ((דה-בראסי בפרק 23, ראה נספח 1 סעיף 5; בואה-גילבר בפרק , ראה נספח 1 סעיף 6.)), כשם שסדריק טוען נגד אולריקה על שנשארה בחיים בעוד משפחתה נרצחה ((מתוך פרק 37, ראה נספח 1 סעיף 4)).

חיי אדם, חרות, זכות לקנין, לתנועה חופשית, לחופש דת – המושגים האלה פשוט לא שייכים לתקופה בה מתרחש הספר.

ככל שהמשכתי וקראתי את הספר, כבוגר, כך גדלו רגשי תודתי על שנולדתי בתקופתנו ומקומנו, בהם עבדות כמעט אינה קיימת ((סחר בנשים והחזקתן בתנאי עבדות עדין קיימים, למרבה הצער)) והיא עבירה פלילית, חטיפה – אם למטרות כופר או חתונה – היא עבירה פלילית המוענשת בחומרה ו"משפט" כמו שעברה רבקה אינו אפשרי עוד. זכויות האדם מוכרות ומוגנות על ידי החוק והמשטרה ועם כל הביקורת על מוסדות המדינה שאמורים להגן עליהם, עדיף איתם מאשר בלעדיהם.

איתן בר-יוסף מציג את הספר כסיפור התגבשותה של הזהות והלאומיות האנגלית, מתוך המאבק בין הסקסונים לנורמנים ((איתן בר-יוסף, שם)). הוא מציין שלמרות שהגיבור הראשי בספר הוא סקסוני ואילו הרשעים הם כולם נורמנים, סקוט לא לוקח לגמרי את הצד הסקסוני ובין השאר מציג כגיבורו הראשי את אייבנהו הסקסוני כדוגמא מושלמת לאבירות – מושג נורמני שהובא מאירופה; איבנהו הסקסוני הוא "יותר נורמני מנורמני", לא רק שבחר לשרת את המלך הנורמני אלא הוא גם לוחם יותר טוב, אצילי יותר, נדיב יותר, מגן על החלשים והמדוכאים (כמו ש"אביר" צריך לעשות ובספר חוץ ממנו עושה רק אחד) וכך הלאה.

קוד האבירות, כך נראה, היה מין הסוואה אלגנטית למה שהיום היינו מכנים מאצ'ואיזם – התרברבות על יסוד הוכחת ה"גבריות" בלחימה מצד אחד, ושאפתנות שהדרך להגשימה היא מלחמה, השתלטות על נחלות, כופר וביזה, מצד שני.

לא כך דמיינתי לי את האבירים כשקראתי את הספר בילדותי. קריאת הספר כמבוגר, ובמיוחד במסגרת הקורס על היהודים בימי הביניים, הייתה ממש פקיחת עיניים.


ביבליוגרפיה

1. איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ ספרים,http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=456276&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

2. גיבורי מצודת יורק, מאת אלינער ברקת, http://www.tripi.co.il/Show.action?article=302

3. האנציקלופדיה בריטניקה,http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Richard_I

4. כך לדברי הרב דר. יצחק ליפשיץ, Isacl, עמית מחקר במכון שלם ומורה (דאן-3) לאייקידו, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141984778

5. פורום אמנויות לחימה בתפוז, http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1262&MessageId=141925756

6. Amanda Hess, On Chivalry and Internalized Misogyny:http://www.washingtoncitypaper.com/blogs/sexist/2010/05/18/on-chivalry-and-internalized-misogyny/

7. Biography of Sir Walter Scott, http://www.heartoscotland.com/Categories/SirWalterScott.htm

8. Bret E Carroll, American masculinities : a historical encyclopedia, Thousand Oaks, CA [etc.] : Sage, cop. 2003, ISBN: 9780761925408, P. 88: http://books.google.co.il/books?id=E0R9lLtv8i8C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=mark+twain+chivalry+women&source=bl&ots=NvlcC3fVyv&sig=Ghd87xtGdH58mbqcWaZtmkNI5sg&hl=iw&ei=XHYpTcGFDobB8QPm4K36Ag&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CBgQ6AEwAw#v=onepage&q=mark%20twain%20chivalry%20women&f=false

9. http://preachan.tripod.com/knights1.html

10. http://www.gutenberg.org

11. Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

12. http://www.gutenberg.org/files/82/82-h/82-h.htm

13. http://www.haayal.co.il/thread?rep=133381

14. http://www.horsemanmagazine.com/2009/08/war-horses-and-medieval-knights/

15. http://www.middle-ages.org.uk/squires.htm

16. http://www.sratim.co.il/view.php?id=113305

17. Jeffrey Hull, Talhoffer and Causes for Fighting, http://www.thearma.org/essays/Causes.htm

18. Knights Code of Chivalry, http://www.middle-ages.org.uk/knights-code-of-chivalry.htm

19. Lachlan Munro , Sir Walter Scott and the Civil War,http://www.electricscotland.com/history/articles/civilwar.htm

20. Mark Twain Thought Chivalry Sucked Too,http://writingishard.wordpress.com/2010/05/23/mark-twain-thought-chivalry-sucked-too/

21. Mark Twain, Life on the Mississippi, Chapter 46: Enchantments and Enchanters,http://www.online-literature.com/twain/life_mississippi/47/

22. Messer Techniques from Talhoffer, http://www.youtube.com/watch?v=bWISsk0cy74

23. Scott the Novelist, http://www.walterscott.lib.ed.ac.uk/biography/novel.html

24. Talhoffers Fechtbuch aus dem Jahre 1467 http://www.thehaca.com/Manuals/talhoffer.htm

25. The limits of anti-violence slogans,http://pandagon.net/index.php/site/the_limits_of_anti_violence_slogans/


נספח 1 – מראי מקום, מתוך Ivanhoe, by Walter Scott http://www.gutenberg.org/ebooks/82

מתוך פרק 5:

While Isaac thus stood an outcast in the present society, like his people among the nations, looking in vain for welcome or resting place, the pilgrim who sat by the chimney took compassion upon him, and resigned his seat, saying briefly, "Old man, my garments are dried, my hunger is appeased, thou art both wet and fasting." So saying, he gathered together, and brought to a flame, the decaying brands which lay scattered on the ample hearth; took from the larger board a mess of pottage and seethed kid, placed it upon the small table at which he had himself supped, and, without waiting the Jew's thanks, went to the other side of the hall;—whether from unwillingness to hold more close communication with the object of his benevolence, or from a wish to draw near to the upper end of the table, seemed uncertain.

Had there been painters in those days capable to execute such a subject, the Jew, as he bent his withered form, and expanded his chilled and trembling hands over the fire, would have formed no bad emblematical personification of the Winter season. Having dispelled the cold, he turned eagerly to the smoking mess which was placed before him, and ate with a haste and an apparent relish, that seemed to betoken long abstinence from food.

מתוך פרק 33:

… The Captain shook his head.

"Sir Prior," he said, "thou blowest a merry note, but it may not ransom thee—we cannot afford, as the legend on a good knight's shield hath it, to set thee free for a blast. Moreover, I have found thee—thou art one of those, who, with new French graces and Tra-li-ras, disturb the ancient English bugle notes.—Prior, that last flourish on the recheat hath added fifty crowns to thy ransom, for corrupting the true old manly blasts of venerie."

"Well, friend," said the Abbot, peevishly, "thou art ill to please with thy woodcraft. I pray thee be more conformable in this matter of my ransom. At a word—since I must needs, for once, hold a candle to the devil—what ransom am I to pay for walking on Watling-street, without having fifty men at my back?"

"Were it not well," said the Lieutenant of the gang apart to the Captain, "that the Prior should name the Jew's ransom, and the Jew name the Prior's?"

"Thou art a mad knave," said the Captain, "but thy plan transcends!—Here, Jew, step forth—Look at that holy Father Aymer, Prior of the rich Abbey of Jorvaulx, and tell us at what ransom we should hold him?—Thou knowest the income of his convent, I warrant thee."

מתוך פרק 29, אייבנהו ורבקה מתווכחים על אבירות:

"Rebecca," said Ivanhoe, "thou hast painted a hero; surely they rest but to refresh their force, or to provide the means of crossing the moat—Under such a leader as thou hast spoken this knight to be, there are no craven fears, no cold-blooded delays, no yielding up a gallant emprize; since the difficulties which render it arduous render it also glorious. I swear by the honour of my house—I vow by the name of my bright lady-love, I would endure ten years' captivity to fight one day by that good knight's side in such a quarrel as this!"

"Alas," said Rebecca, leaving her station at the window, and approaching the couch of the wounded knight, "this impatient yearning after action—this struggling with and repining at your present weakness, will not fail to injure your returning health—How couldst thou hope to inflict wounds on others, ere that be healed which thou thyself hast received?"

"Rebecca," he replied, "thou knowest not how impossible it is for one trained to actions of chivalry to remain passive as a priest, or a woman, when they are acting deeds of honour around him. The love of battle is the food upon which we live—the dust of the 'melee' is the breath of our nostrils! We live not—we wish not to live—longer than while we are victorious and renowned—Such, maiden, are the laws of chivalry to which we are sworn, and to which we offer all that we hold dear."

"Alas!" said the fair Jewess, "and what is it, valiant knight, save an offering of sacrifice to a demon of vain glory, and a passing through the fire to Moloch?—What remains to you as the prize of all the blood you have spilled—of all the travail and pain you have endured—of all the tears which your deeds have caused, when death hath broken the strong man's spear, and overtaken the speed of his war-horse?"

"What remains?" cried Ivanhoe; "Glory, maiden, glory! which gilds our sepulchre and embalms our name."

"Glory?" continued Rebecca; "alas, is the rusted mail which hangs as a hatchment over the champion's dim and mouldering tomb—is the defaced sculpture of the inscription which the ignorant monk can hardly read to the enquiring pilgrim—are these sufficient rewards for the sacrifice of every kindly affection, for a life spent miserably that ye may make others miserable? Or is there such virtue in the rude rhymes of a wandering bard, that domestic love, kindly affection, peace and happiness, are so wildly bartered, to become the hero of those ballads which vagabond minstrels sing to drunken churls over their evening ale?"

"By the soul of Hereward!" replied the knight impatiently, "thou speakest, maiden, of thou knowest not what. Thou wouldst quench the pure light of chivalry, which alone distinguishes the noble from the base, the gentle knight from the churl and the savage; which rates our life far, far beneath the pitch of our honour; raises us victorious over pain, toil, and suffering, and teaches us to fear no evil but disgrace. Thou art no Christian, Rebecca; and to thee are unknown those high feelings which swell the bosom of a noble maiden when her lover hath done some deed of emprize which sanctions his flame. Chivalry!—why, maiden, she is the nurse of pure and high affection—the stay of the oppressed, the redresser of grievances, the curb of the power of the tyrant—Nobility were but an empty name without her, and liberty finds the best protection in her lance and her sword."

מתוך פרק 37:

"I was not born," she said, "father, the wretch that thou now seest me. I was free, was happy, was honoured, loved, and was beloved. I am now a slave, miserable and degraded—the sport of my masters' passions while I had yet beauty—the object of their contempt, scorn, and hatred, since it has passed away. Dost thou wonder, father, that I should hate mankind, and, above all, the race that has wrought this change in me? Can the wrinkled decrepit hag before thee, whose wrath must vent itself in impotent curses, forget she was once the daughter of the noble Thane of Torquilstone, before whose frown a thousand vassals trembled?"

"Thou the daughter of Torquil Wolfganger!" said Cedric, receding as he spoke; "thou—thou—the daughter of that noble Saxon, my father's friend and companion in arms!"

"Thy father's friend!" echoed Urfried; "then Cedric called the Saxon stands before me, for the noble Hereward of Rotherwood had but one son, whose name is well known among his countrymen. But if thou art Cedric of Rotherwood, why this religious dress?—hast thou too despaired of saving thy country, and sought refuge from oppression in the shade of the convent?"

"It matters not who I am," said Cedric; "proceed, unhappy woman, with thy tale of horror and guilt!—Guilt there must be—there is guilt even in thy living to tell it."

"There is—there is," answered the wretched woman, "deep, black, damning guilt,—guilt, that lies like a load at my breast—guilt, that all the penitential fires of hereafter cannot cleanse.—Yes, in these halls, stained with the noble and pure blood of my father and my brethren—in these very halls, to have lived the paramour of their murderer, the slave at once and the partaker of his pleasures, was to render every breath which I drew of vital air, a crime and a curse."

"Wretched woman!" exclaimed Cedric. "And while the friends of thy father—while each true Saxon heart, as it breathed a requiem for his soul, and those of his valiant sons, forgot not in their prayers the murdered Ulrica—while all mourned and honoured the dead, thou hast lived to merit our hate and execration—lived to unite thyself with the vile tyrant who murdered thy nearest and dearest—who shed the blood of infancy, rather than a male of the noble house of Torquil Wolfganger should survive—with him hast thou lived to unite thyself, and in the hands of lawless love!"

"In lawless hands, indeed, but not in those of love!" answered the hag; "love will sooner visit the regions of eternal doom, than those unhallowed vaults.—No, with that at least I cannot reproach myself—hatred to Front-de-Boeuf and his race governed my soul most deeply, even in the hour of his guilty endearments."

"You hated him, and yet you lived," replied Cedric; "wretch! was there no poniard—no knife—no bodkin!—Well was it for thee, since thou didst prize such an existence, that the secrets of a Norman castle are like those of the grave. For had I but dreamed of the daughter of Torquil living in foul communion with the murderer of her father, the sword of a true Saxon had found thee out even in the arms of thy paramour!"

מתוך פרק 23:

"Alas! fair Rowena," returned De Bracy, "you are in presence of your captive, not your jailor; and it is from your fair eyes that De Bracy must receive that doom which you fondly expect from him."

"I know you not, sir," said the lady, drawing herself up with all the pride of offended rank and beauty; "I know you not—and the insolent familiarity with which you apply to me the jargon of a troubadour, forms no apology for the violence of a robber."

"To thyself, fair maid," answered De Bracy, in his former tone—"to thine own charms be ascribed whate'er I have done which passed the respect due to her, whom I have chosen queen of my heart, and lodestar of my eyes."

מתוך פרק 24:

"Fair flower of Palestine," replied the outlaw, "these pearls are orient, but they yield in whiteness to your teeth; the diamonds are brilliant, but they cannot match your eyes; and ever since I have taken up this wild trade, I have made a vow to prefer beauty to wealth."

"Do not do yourself such wrong," said Rebecca; "take ransom, and have mercy!—Gold will purchase you pleasure,—to misuse us, could only bring thee remorse. My father will willingly satiate thy utmost wishes; and if thou wilt act wisely, thou mayst purchase with our spoils thy restoration to civil society—mayst obtain pardon for past errors, and be placed beyond the necessity of committing more."

"It is well spoken," replied the outlaw in French, finding it difficult probably to sustain, in Saxon, a conversation which Rebecca had opened in that language; "but know, bright lily of the vale of Baca! that thy father is already in the hands of a powerful alchemist, who knows how to convert into gold and silver even the rusty bars of a dungeon grate. The venerable Isaac is subjected to an alembic, which will distil from him all he holds dear, without any assistance from my requests or thy entreaty. The ransom must be paid by love and beauty, and in no other coin will I accept it."

מתוך פרק 8:

"And now," said Locksley, "I will crave your Grace's permission to plant such a mark as is used in the North Country; and welcome every brave yeoman who shall try a shot at it to win a smile from the bonny lass he loves best."

He then turned to leave the lists. "Let your guards attend me," he said, "if you please—I go but to cut a rod from the next willow-bush."

Prince John made a signal that some attendants should follow him in case of his escape: but the cry of "Shame! shame!" which burst from the multitude, induced him to alter his ungenerous purpose.

Locksley returned almost instantly with a willow wand about six feet in length, perfectly straight, and rather thicker than a man's thumb. He began to peel this with great composure, observing at the same time, that to ask a good woodsman to shoot at a target so broad as had hitherto been used, was to put shame upon his skill. "For his own part," he said, "and in the land where he was bred, men would as soon take for their mark King Arthur's round-table, which held sixty knights around it. A child of seven years old," he said, "might hit yonder target with a headless shaft; but," added he, walking deliberately to the other end of the lists, and sticking the willow wand upright in the ground, "he that hits that rod at five-score yards, I call him an archer fit to bear both bow and quiver before a king, an it were the stout King Richard himself."

"My grandsire," said Hubert, "drew a good bow at the battle of Hastings, and never shot at such a mark in his life—and neither will I. If this yeoman can cleave that rod, I give him the bucklers—or rather, I yield to the devil that is in his jerkin, and not to any human skill; a man can but do his best, and I will not shoot where I am sure to miss. I might as well shoot at the edge of our parson's whittle, or at a wheat straw, or at a sunbeam, as at a twinkling white streak which I can hardly see."

"Cowardly dog!" said Prince John.—"Sirrah Locksley, do thou shoot; but, if thou hittest such a mark, I will say thou art the first man ever did so. However it be, thou shalt not crow over us with a mere show of superior skill."

"I will do my best, as Hubert says," answered Locksley; "no man can do more."

So saying, he again bent his bow, but on the present occasion looked with attention to his weapon, and changed the string, which he thought was no longer truly round, having been a little frayed by the two former shots. He then took his aim with some deliberation, and the multitude awaited the event in breathless silence. The archer vindicated their opinion of his skill: his arrow split the willow rod against which it was aimed. A jubilee of acclamations followed; and even Prince John, in admiration of Locksley's skill, lost for an instant his dislike to his person.

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.

"מומחיותי באמנויות לחימה הרגה"

כך טוען רוני רון.

חיפוש בגוגל מראה ש"מומחה באמנויות לחימה הורשע ברצח" מביא הרבה תוצאות.

עד כמה שאני יודע, זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו עולה (אולי פעם ראשונה בישראל, למרות שאצלנו אפשר להיזכר בדניאל עוקב); בארה"ב היה מקרה שאדם שלמד שיטה פיליפינית המתמחה בסכינים הרג אדם עם סכין, וטען ש"עשה מה שלמד";  הוא נשפט למאסר עולם. השופט החליט שלא השיטה הורגת אלא זה שמשתמש בה. גוגל מראה מקרים נוספים; עד כמה שאני יודע, הגנה כמו זו של רוני רון מעולם לא חילצה מישהו ממאסר.

צריך לציין שחסר הרבה מידע: לא ברור מה בדיוק למד רוני רון, כמה זמן, כמה באמת היה "מומחה" ((יש כאלה שלומדים שנה וקוראים לעצמם "מומחים", ואני מכיר כאלה שלמדו מעל עשרים שנה וקוראים לעצמם "מתחילים")) ואם בכלל היה "בכושר" בתקופה בה מדובר ((בטירונות קלעתי בעמידה מ-100 מטר, במטרת דמות, שבעה מעשרה כדורים בראש; שש שנים אחר כך, במילואים, בקושי הצלחתי לפגוע במטרת דמות במרכז מאסה, בשכיבה, מ-25 מטרים. לא מתאמנים – שוכחים. כמה התאמן רוני רון?)). העיתון לא מרבה בפרטים ויתכן שמה שנכתב אינו מדויק. לפי "הארץ" רוני רון "מומחה בעל שם" באמנויות לחימה; בפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, נראה (נכון לכתיבת שורות אלה, וגם כאן) שאיש לא שמע עליו בהקשר זה. אם אימן "יחידות מיוחדות" או בכלל בצבא או במשטרה, צריך להיות על זה רישום וצריך להיות אפשרי למצוא אנשים שלמדו תחתיו, יחד איתו וגם את אלה שלימדו אותו, ולברר פרטים רלוונטיים.

אבל כל זה לא באמת משנה; גם במקרה של דניאל עוקב, בו בית המשפט קיבל טענה שפעל עקב הפרעה נפשית, עדין הרוצח נמצא אשם ובילה שנים בכלא.

אני לא שופט ולא מצוי בפרטי המשפט, אבל לא הידע הורג אלא השימוש בו.

רוני רון יכול היה להחליט לא להרוג.