ארכיון תג: אימון

שבת בבוקר. שינג-אי.

שבת בבוקר, קפה, עוגיות של פסח, שינג-אי. הגוף רוצה פי-צ'ואן.
רוצה, יקבל, למה לא?
בלי רקיעות בינתיים – הרגליים עוד לא מאמינות שחזרתי להתאמן (גם אני לא), צריך להתייחס בעדינות.
צעד, נשימות, צעד, עוד כמה נשימות. אני לא אוהב מוסיקה עם טאי-צ'י – מוציא אותי מהקצב של הנשימה והדופק למשהו חיצוני – אבל שינג-אי תמיד מזכיר לי פלמנקו, עם העצירות שלו והרקיעות.
לא סופר צעדים, פשוט זז ועוצר, זז ועוצר, עם קלרה מונטס ששרה לי סביליאנאס:

בסוף עשיתי את חמשת האלמנטים, והקאטה הראשונה.

אולי מחר את הקאטות הבאות?

נראה מה הגוף ירצה…

במקום Blood & Chrome

אז במקום לעשות סדרת מד"ב כמו שצריך, הם הלכו ועשו "20 שנה לפני" לבטלסטאר גלאקטיקה, על אדאמה הצעיר, וקראו לזה Battlestar Galactica: Blood & Chrome, ושיחררו את זה באינטרנט במקום בטלוויזיה, בפרקים של 7 עד 18 דקות. ולמכירה ב-DVD, למי שרוצה לראות ברצף. וזה עשוי טוב, לא פחות טוב מהסדרה שהולידה את זה.

ואני, אחרי שסוף סוף שרדתי את המבחן במימון (ומחזיק אצבעות לציון), אחרי שהילדים והאישה ישנים, מתחיל לראות את פרק 7 שבו עצרתי….

ועוצר שוב, וקם, והולך לזרוק את הפח ולעשות קטה.

בחוץ קריר, בריזה, מריחים אביב (אפצ'י. הרבה, וגם נזלת. לא יודע אם הצטננות או אלרגיה).

איפשהו כּוֹס קוראת, צפצופים כמו שפותחים מכונית מרחוק, עם השלט. צפצוף ל-10 שניות בערך, כמו מטרונום אבל ממש לאט.

מתאים לטאי-צ'י.

אולי מחר אחק את הילדים לטיול לילה, להראות להם את הצפצפה הזו.

בתנועה השלישית בקאטה, פעם ראשונה, יש הפרדה: בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, בין אקטיבי לפסיבי.

בין יין ליאנג.

הרבה זמן הייתי יין מדי, לא התאמנתי.

אולי באמת עליתי על גל.

מיים זה בד"כ יין, אבל גלים זה יאנג.

נראה. שבוע הבא משמרת לילה ארוכה, נראה מה יקרה עם הגל.

בינתיים פשוט כיף לעשות קאטה.

עכשיו, נחזור לפרק 7…

99 תנועות

23:29. התחלה.

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל השיטות שראיתי, כמעט זהה; בתנועה השניה כבר יש הבדלים גדולים. אצלנו, אם בתנועה הראשונה תנועת הגוף אנכית לגמרי, למעלה-למטה, בתנועה השניה היא סיבובית לגמרי – גם-כן על ציר האורך של הגוף אבל סביבו, לא לאורכו. והיא תמיד היתה לי סוג של חידה, כי אם בתנועה הראשונה למעלה מכניסים אויר ולמטה מוציאים, איך מחלקים את הנשימה כאן?

בשנים הראשונות, המורה תמיד אמר: בתנועה הראשונה למעלה מכניסים למטה מוציאים, אחר-כך תעזוב את זה. אל תתייחס.  לא יודע מה זה עשה לאחרים, לי זה היה כמו להגיד "אל תחשוב על סוס לבן" – אין סיכוי שאחשוב עכשיו על משהו אחר. לקח לי הרבה זמן להניח, ועוד זמן לתפוס שבעצם הוא אמר שם עוד משהו, שלא שמעתי כי הייתי עסוק ב"אל תתייחס" – הוא אמר גם "לנשום טבעי".

לקח לי עוד זמן, הרבה זמן, להבין מה זה אומר, ושה"טבעי" הרבה יותר חשוב מה"אל תתייחס".

לנשום טבעי. ברמה הכי ראשונית ופשוטה – עוד לפני שמתחילים לדבר על נשימת סרעפת או בטן ואם ההוצאה אקטיבית או פאסיבית – זה אומר קודם כל לא לעצור את הנשימה. 99 תנועות, לא משנה מתי אתה מכניס ומתי מוציא, רק לא לעצור את הנשימה. לתת לה לזרום בלי עצירה. זה אמור להיות פשוט…

23:29. התחלה.

אם לתנועה הראשונה יש איזשהו וו להיתלות עליו, לדעת שאם את זה אני עושה נכון אז כל השאר ילך בסדר (כתבתי על זה אתמול), בשניה אין לי. זה מסתדר או שלא, יותר טוב או פחות, ומה שבא ברוך הבא. אחריה כבר יש הפרדה לצדדים ולקדימה ואחורה וכל השאר, אבל כאן עוד הכל סביב המרכז, ימינה למעלה, מרכז למטה, שמאלה למעלה, מרכז למעלה, וממשיכים.

אני מגיע לסוף החצי הראשון ושם לב שאני לא זוכר איך הגעתי אליו. מתחיל לשחזר את התנועות בקאטה כדי להיזכר אם עשיתי או דילגתי, ומגיע למסקנה שכנראה שעשיתי, אבל חשבתי על משהו אחר. אז ממשיך לחצי השני, ולקראת הסוף זה שוב קורה – דילגתי על תנועות? אני לא זוכר שעשיתי קטע של כמה דקות… אז אולי לא עשיתי אותו? אני ממשיך עם הקאטה, מזכיר לעצמי להסתכל על השעון בסוף. זמן טוב לקאטה הוא חצי שעה. בדרך כלל הייתי עושה קצת יותר מהר. כמה שהנשימה יותר זורמת, יותר איטית,כך אפשר להאיט גם את תנועת הגוף. בסוף הקאטה אני אסתכל בשעון, לבדוק כמה זמן (=תנועות) חסר לי.

23:59. סיום.

כנראה שלא החסרתי, אבל הראש טייל במקום אחר מזה שבוא היו השאריות.

לטיפול בהמשך…

תנועה ראשונה "נכון"

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל הקאטות של כל הסגנונות שראיתי, כמעט אותה תנועה: הגוף עולה עם הידיים ויורד עם הידיים. הכי בסיס, הכי פשוט שיכול להיות… והכי מסובך והכי קשה.

ואם את התנועה הראשונה הזאת עושים "נכון", כל המשך הקאטה מרגיש פשוט… נהדר. "נכון", בשבילי, זה משהו שקצת קשה להסביר במילים: הצבה נכונה של מרכז הכובד, טיפה לפני העקבים, כך שמרגישים את הקו שמחבר את העקבים, המרכז והקודקוד, ושמירה על הקו הזה לאורך כל התנועה. כשזה מצליח, זה מרגיש פשוט נהדר.

חצי קאטה 🙂

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…

אמנות הלחימה בעצלנות

כתבתי את זה לפני יותר מעשר שנים, ב"עידן הדלי". משום מה נזכרתי, מצאתי את זה עדין שם, ואני מביא את זה לכאן. היום כנראה הייתי כותב את זה אחרת, אבל נראה לי שהדברים עדין נכונים, (כמעט) ללא שינויים…

אמנות הלחימה בעצלנות – כח הגוף, כח הנפש
"עידן הדלי", 19:18 19/03/2001

באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים. ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.

מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.

אמן הלחימה מתמודד עם אחרים, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. ההבדל בין אמנויות לחימה לספורט, שגם בו צריך לנצח, הוא שהספורטאי מתאמן כדי לנצח בתחרות, שתבוא בתאריך ידוע, ותיגמר; אחרי התחרות, תבוא תחרות אחרת – או פרישה. כשיפרוש הספורטאי, יחדל להתאמן. אמן הלחימה ימשיך להתאמן כל חייו, אף אם לא יילחם ולו פעם אחת – כי למעשה, בעצם האימון הוא נלחם!

הוא נלחם בעצלנות.

לקום להתאמן כשאתה עייף; כשאתה ממהר לעבודה; כשהילד שלך בוכה; כשאשתך רוצה אותך איתה… הדחף לוותר קיים תמיד, במיוחד כשאין, בעצם, שום סיבה חיצונית להתאמן: היום נלחמים עם רובים וטנקים, ואמנויות הלחימה הן למעשה שריד אנכרוניסטי לתקופה שלא תחזור.

אבל אין אימון המחייב את האדם להשקיע, יותר מאמנויות הלחימה. יותר מכל פעילות אחרת, צריך אמן-הלחימה לאמן את גופו ונפשו, ללא הפסקה, לעירנות גבוהה בכל זמן, זריזות וגמישות, בגוף ובמחשבה כאחד. וזה קשה. אמן-לחימה שלא יתאמן יום אחד, ירגיש זאת ביום הבא; אם לא יתאמן יומים, חבריו לאימונים ירגישו זאת, ואם לא יתאמן שלושה ימים – גם תלמידיו יראו זאת… אבל קשה, קשה לקום ולהתאמן. וכל-כך קל, כשסוף-סוף קמת להתאמן, לצאת ידי חובה באימון לא-מרוכז, פשוט לעשות את התנועות והתרגילים ללא תשומת-לב וללא רצון אמיתי…

וכאן ההבדל בין אמן הלחימה לאדם הרגיל. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, לבחון את אימונו כאילו הוא עושה כל תרגיל בפעם הראשונה; לבחון כל מילימטר בתנועה, כל שריר וכל גיד, ולבדוק מה אפשר לתקן, מה אפשר לשפר. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, להשאיר מחוץ לאימון כל דבר שאינו שייך אליו, להקדיש את כל יכולתו המחשבתית והפיזית ל"כאן ועכשיו" של האימון.

אבל כל אלה כשלעצמם, אינם עושים אדם לאמן-לחימה – הם עושים פנאט, אולי ממש מטורף. מה שהופך את אמן-הלחימה ממטורף לשפוי, הוא שאמן-הלחימה הוא אדם, שמצליח להביא יכולת זו לחיים שמחוץ לאימון. להיות מרוכז במשחק עם הילד כמו שאתה מרוכז באימון; להיות מרוכז בעבודה כמו שאתה מרוכז באימון; בנהיגה; בחיי המשפחה; ולעשות הכל כאילו זה חדש, כאילו זו הפעם הראשונה, ולא מתוך שגרה אפורה ומשעממת.

ולדעת לאזן בין העבודה, והמשפחה, והאימון, והמנוחה. מי שמסוגל לעשות כל אלה, הוא אמן-לחימה.

האם יש אנשים שמצליחים בזה?
מעט מאוד, אם בכלל.
אבל אפשר לנסות להיות כזה.

מה נשים חושבות על הגנה עצמית לנשים?

ברשימה האחרונה הפניתי לדיון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, שהתחיל בהודעה של אישה שבקשה להתייעץ מה כדאי לה ללמוד כדי להתגונן; עלו דעות שונות והשרשור הפך לדיון על הדרישות מלימוד הגנה עצמית לנשים; כולם הסכימו שיש יחסית מעט מאוד נשים בתחום (בהשוואה לגברים), כולם הסכימו שככל שכמות ה"מגע המלא" באימון גדולה יותר כך אחוז הנשים קטן יותר, וכולם הסכימו שיש קבוצות בהם אחוז הנשים גבוה בהרבה מהממוצע, למרות שאחוז המגע המלא גבוה. חילוקי הדעות  נגעו להבדלים בין גברים לנשים ולשאלה עד כמה אפשר "ללכת לקראת" הנשים בלי לאבד לגמרי את המטרה (יכולת התגוננות אמיתית מול תוקף אגרסיבי) – או לחילופין, חלק טענו (כמוני) שבגלל החינוך שנשים מקבלות ויחס החברה לנשים "חזקות", אין ברירה אלא לאפשר לנשים להתחיל את הדרך בסביבה מוגנת ומעצימה הרבה יותר ממה שנחוץ לרוב הגברים.

ובכל הדיון הזה, קולן של הנשים כמעט שלא נשמע, וכאשר נשמע – כמעט שלא זכה להתייחסות. לבושתי, גם לא ממני.

וזה חבל מאוד, כי עם כל הידע המלומד והנסיון בהדרכה, אף גבר לא יודע איך אישה מרגישה כשהיא נכנסת בפעם הראשונה למקום בו מלמדים אמנות לחימה: מה יגרום לה להישאר? מה יבריח אותה? מה יקשה עליה להתמיד? מה יעזור לה להתמיד למרות הקושי?  ("הבן של קנגה", מורה (גבר) לקראטה קיוקושין, עלה על כמה נקודות חשובות. מן הסתם יש עוד)

אז החלטתי לרכז כאן את תגובות הנשים שהיו מפוזרות בשרשור על פני הודעות שונות בתגובה להודעות שונות; שתים מהמגיבות גם מלמדות אמנות לחימה והגנה עצמית לנשים.

לפני שאתן לתגובות הנשים לדבר בעד עצמן, אוסיף רק שחבל לי שבפורום אמנויות לחימה בתפוז, במיוחד בדיונים כאלה, קולן של הנשים הרבות העוסקות בהדרכת אמנויות לחימה לנשים בארץ מזה שנים, כמעט אינו נשמע. כל מדריכה שאי פעם פתחה קבוצה יודעת הרבה יותר על מה יגרום לנשים להמשיך להתאמן – ומה יגרום להן להפסיק – מהמנוסה שבמאמנים הגברים, ואם קולן יישמע ברמה הוא עשוי להביא לשינוי. נשים הן 50% מהשוק בארץ, וכל מדריך שיבין איך להכניס לקבוצתו עוד תלמידות יזכה, לכל הפחות, בתוספת הכנסה – שלא לדבר על מצווה.

=================

תגובה ראשונה, דוקא לא ממגיבה בפורום אלא מסר שקיבלתי מ"קוראת סמויה" שהעדיפה להישאר בעילום שם; המסר מובא כאן באישורה:

נשלח על ידי: **************
אל: דוד כפרי
נושא: שילוב נשים בא"ל
אמרת שזה לא רק עניין של גרעין קשה של נשים, אבל זה הרבה כן.
ככל שיש יותר בנות, יותר נעים לי. דבר ראשון, זה מנטרל את המחשבות בסיגנון "אם אני הבחורה היחידה בחדר כנראה שעשיתי משהו לא בסדר". דבר שני, זה מעלה את אחוז האנשים שאני יכולה לעשות איתם ספארינג בלי לפחד (יצא לי לעשות ספארינג עם בנות מפחידות, אבל פחות…)
ברור שצריך גם שהמאמן יהיה קשוב, אבל חלק מהסוד הוא פשוט % בנות גבוה מלכתחילה. ואם יש גם בנות ברמה גבוהה – אז בכלל נהדר.
בהקשר הזה, אני יכולה להגיד בתור אישה, שמה שאני צריכה מהמאמן זה שיוודא שלא יפוצצו אותי, שלא ילחץ עלי לעשות קרקע ושיימנע מהערות שובניסטיות. אבל בעצם את זה כל אחד צריך מכל מאמן.
דיון מעניין!

=================

תגובה ראשונה בפורום עצמו, מאת "בייבי יי, "
בייבי יי עוסקת בארניס – אומנויות לחימה פיליפיניות   http://www.arnis.co.il , ומדריכה להגנה עצמית לנשים
שאלה מצויינת יש לציין…
יש כאן אין ספור התייחסויות, ואני אתן כאן את דעתי האישית בלבד.
אני קוראת כאן הרבה על נשים בא"ל, ומה היחס של הנשים (קטן מין הסתם) אבל הבעיה היא, שאנו רואים את העולם שלנו, התחום שלנו, הדוג'ו שלנו, ושוכחים, שנערה ממוצעת, ואשה ממוצעת, פשוט אין לה שום נגיעה או רצון להתקרב לתחום, עקב כל הסיבות שציינת, שהן נכונות.
כן, אני מודעת לכך שיש נשים בא"ל, גם א"ל פחות רכות, וגם ב-bjj אגרוף וכו…אבל מעט, והן לא מייצגות.
בעמוד הקודם היה לנו דיון על חוגי בנים בנות, ונאמרו שם דברים מאד נכונים. ולכן אני חושבת שמגיל צעיר יש ללמד נשים ונערות שזה מותר, זה בסדר, וזה אחלה כייף שבעולם ! שלא מנחילים ערכים אלו, מגיל צעיר, ככה זה מקשה על נערה/אשה ממוצעת, לרצות אפילו, להתקרב לתחום הנ"ל, שהיא מתבגרת. נתנו כאן בעבר אין ספור דוגמאות, איך החברה מחנכת בנות צעירות, וכמה זה יוצר פער בעתיד. אין צורך להרחיב על כך.
שתי התייחסויות אחרות:
1. האם נכון להתחיל בקבוצה מעורבת ? דעתי האישית, במידה והבחורה אינה דתיה, או עברה ארוע טראומטי, אני כן ממליצה על קבוצה מעורבת, לא רואה בכך שום פסול. אבל כמובן שזה תלוי בכל אשה ורצונה.
2. לגבי נשים ועבודת קרקע. זה נכון שיש נשים בתחום (שאפו על כך ! ) אבל, לבחורה שעוסקת בא"ל, שלא שמה דגש רק על קרקע קשה להתאמן עם גברים, זה מביך, ולוקח לא מעט זמן להתרגל. זה אפשרי, אבל הרבה יותר קשה. אז קל וחומר לבחורה שלעולם לא עסקה בא"ל…זר (גבר) לא יבין זאת, שבחורה מגיעה ורוב המשפטים יתחילו במשפט: עכשיו את שוכבת על הגב ומפסקת רגליים.(התחלת תרגיל בסיסי)..מה לעשות.
=================
תגובה שניה, גם מאת בייבי יי:
שלום רון בייבי יי
אתה בעצם מאשש את דברי, נשים, שעסקו בג'ודו, במיוחד אלו שהתחילו בגיל צעיר יחסית, רגילות יותר לעניין של המגע, ואז הכל מצויין, וההבדלים הם מינוריים.
אולם, השאלה שלנו היא – כיצד אפשר להכניס נשים, שלא עסקו לעולם, בסוג א"ל כלשהיא, כן לתחום. אלו הן כמעט הכלל לצערי.
ולהן יש יותר בעיה של מגע וכו וכו…
למעט בחורות שעוסקות ב-bjj באופן קבוע במשך תקופה ארוכה, האמן לי, שאין לך מושג מה עובר להן בראש בכל התנוחות הבסיסיות, אני מסכימה שבמהלך אימון, שהכל זורם ורץ להגדרתך, זה לא נעלם, ומתפוגג, אך הופך למשני…אבל, כמה בחורות כאלו יש ? כמה בחורות שלא התחילו בגיל מאד צעיר ניגשות דבר ראשון לא"ל בקרקע ? מעטות…
השאלה יכולה להיות אפילו פשוטה יותר : נסה לעשות סקר בקרב בחורות שכן עוסקות בא"ל, ולא עוסקות בא"ל עם קרקע באופן קבוע , האם תהיה להן בעיה, ואם הן יענו בחיוב, מדוע תהיה להן בעיה ?
=================
תוגבה שלישית, מאת לי לביא רמירז, מורה לאייקידו החיה ומלמדת בארה"ב:
דוגמא אחת לסקר ‬    לי לביא רמירז
התאמנתי בג'ודו במשך מספר שנים בשנות העשרה שלי, ואז לא היתה לי שום בעיה עם עבודת קרקע.
בשנה האחרונה התנסתי פעמיים ב- BJJ ואכן לא הרגשתי נח (במיוחד בהתחלה).
לא יכולה להסביר למה. התגברתי אמנם אחרי כרבע שעה, אבל בכל זאת לא הרגשתי לגמרי נח.
אז הנה כמה הכללות שקשה להמנע מהן:
נשים שגדלו רוב חייהן על "תהיי יפה, עדינה ואלגנטית" יעדיפו פעילויות כמו בלט, יוגה, טאי צ'י.
ילדות ניזונות מהרבה סיפורים שיבוא הנסיך ויציל אותן. כמעט ואין סיפורים בהן הן מצילות את עצמן.
החיצוניות (יפה, מטופחת, מושכת) מודגשת חזק ע"י הסביבה, בין אם זו שכונת יוקרה ובין אם שכונת עוני.
דברים אלה היו נכונים לאורך ימי ההיסטוריה, ואינני יודעת אם זו התנייה חברתית או משהו גנטי.
בכל מקרה, בדוג'ו שלי יש פחות מ-30% נשים, שזה יחסית אחוז גבוה מהממוצע, ואני חושבת שזה לאור העובדה שאני מורה-אישה וכן בגלל שאייקידו נחשבת לא"ל לא מעמתת, לא אגרסיבית ולא תחרותית.
לא נראה לי שאפשר לשנות את המצב אם החברה תמשיך להלעיט נשים במסרים כמו: להיות יפה חשוב יותר מלהיות חזקה, להיות מושכת עדיף מאשר להיות עצמאית, קוסמטיקה עדיפה על זיעה.
אז, הנה, שוב אנחנו חוזרים לחינוך וערכים…
=================
תגובה רביעית, מאת "גמדים קטנים":
את חושבת שיש קשר? גמדים קטנים
אני לא מבינה מה הקשר בין הרתיעה של נשים מאומנות לחימה (משהו שאני מאמינה שהתגברתי עליו) לבין הרתיעה מעבודת קרקע עם בנים (משהו שלא התגברתי עליו, למרות שניסיתי כמה פעמים).
אני גם תוהה האם גם בנים מרגישים את חוסר הנוחות שאני מרגישה בעבודת קרקע, כשהם עובדים איתי.
=================
תגובה חמישית, לי לביא רמירז:
אולי כן. לי לביא רמירז
אני חושבת שעבודת קרקע יש בה את הקושי הרב ביותר להסתגלות בא"ל. קשיים אחרים להסתגלות: מכות, סימנים כחולים, אגרסיביות, גבריות, פציעות ועוד.
ועוד לגבי אחוזים מהדוג'ו שלנו, אחוז הנושרות קטן בהרבה מהנושרים, כך שאחוז המתאמנות אצלנו הולך וגדל משנה לשנה.
איך להביא עוד נשים לא"ל? כמו שרובנו הסכמנו פה בשרשור – נושא לא פשוט.
אני מתחילה ללמד כיתת הגנה עצמית לנשים, שמתרכזת בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים.
אחד מתלמידיי, שהוא שוטר, ייתן חומר רקע על תקיפות, סיפורי הצלחה, סיפורים של תקיפות שלא נהדפו ותוצאותיהן, דיווח למשטרה ולגורמים אחרים וכו'.
אדבר על הבחירה בין להכנע ולהלחם, ועל המחירים שמשלמים על בחירה זו או אחרת.
ארחיב על ההתניות החברתיות עליהן חונכנו, ואיך לשבור דרכן במצב של סכנה, ניצול מיני, והטרדות למינהן.
אמליץ על בחינה פנימית מראש של "מה אני מוכנה לעשות אם…", ולקבלת ה-aftermath שנובע מהבחירה.
אתן מספר קטן ופשוט של כלים (שימוש בקול, תרגולות יד ריקה, ניצול הפלינצ', המלצה על כלי נשק והרתעה וכו').
אולי נשים אילו לא יגיעו להיות מתאמנות מן השורה (ואולי כן), אבל אני מקווה שלאחר הכיתה תראנה את הנושא מזוית שונה.
=================
תגובה שישית, של NAT:
שעניין המגע לא נעלם,אלא הופך למשני. תמיד יש ונשארים מצבים מסוימים שגם מישהי מנוסה תרגיש אולי קצת מוזר.
מניסיוני,כשרק התחלתי להתאמן בbjj, אני דווקא תמיד חשבתי שלשני בנים חלק מה"תנוחות" (כמו גארד) אמורות להיות יותר מביכות 🙂
מה שיכול לעזור בהתחלה לבחורה חדשה שכן רוצה ללמוד קרקע  – זה לעבוד עם בחורות אחרות בפעמים הראשונות ולאט לאט להתחיל להתרגל לעבוד עם בנים ,עם כאלה שיותר מנוסים ורגועים.
ככה או ככה, צריך לבוא עם ראש פתוח מלכתחילה ורצון ללמוד,ואז אחרי ההתחלה הקשה יחסית ואולי מביכה קצת,ברגע שמתחילים להכיר את המתאמנים האחרים ולהרגיש בנוח,המבוכה תייעלם והאימון יהפוך למהנה ומקצועי.
=================
באותו הדיון אבל במקום אחר, תגובה של "גמדים קטנים" להודעה הזו,  שכתב Boogieman :
אתה צודק, וכיף לקרוא‬    גמדים קטנים
לדעת שיש גם גברים שמקבלים את זה שהם לא מבינים…
אני לא מתאמנת בשביל הגנה עצמית, ואני לא אוהבת להתאמן בקרקע עם בנים. זה פשוט לא נעים לי, לא כי עברתי איזה חוויה קשה אלא כי אני לא אוהבת שנוגעים בי בנים (בהקשרים שאינם אינטימיים).
יצא לי לדבר על זה עם בנים, ורובם טוענים שלא היה מפריע להם לעשות תרגיל קרקע עם הומו מוצהר. יכול להיות – אבל גם להם היה הרבה פחות נעים לעשות תרגיל קרקע בקבוצה שבה כולם הומואים. איכשהו זה משנה.
(ההדגשה שלי, דוד כפרי)
=================
עד כאן "קול הנשים" בדיון ההוא. היו עוד הודעות שכתבו נשים אבל הן עסקו בדברים אחרים; אם החמצתי משהו, אפשר להשתמש בתגובות או במייל כדי לספר. אני מקווה שעוד נשים העוסקות בתחום יביעו את דעתן על הנושא ברשת (לא בהכרח בתפוז; הכל היום במרחק קליק אחד…). קולן יישמע, אם רק ישמיעו קול…

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.