נעמה כרמי כותבת על אנטישמיות באירופה היום; בתגובות עולה דיון על זיהוי אנטישמיות: איך להבדיל בין ביקורת לגטימית על ישראל לבין ביקורת אנטישמית.
אבי, מרדכי כפרי, כתב על כך כבר ב-2004; מאמרו פורסם אז במפנה, ומובא כאן שוב ברשותו.
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי.
אנטי-שמיות גלויה ומוסווית
מאת מרדכי כפרי, ינואר 2004, טבת תשס"ד
האנטישמיות חוזרת לבימת העולם. יהודי ארצות המערב הגיבו מייד בדאגה רבה; הישראלים לעומתם התייחסו לתגובה זו כאל הפרזה וזריעת פניקה. מוסדות המדינה אפילו פעלו נגד "תגובת היתר" של הקהילות היהודיות. רק כעת מתחילים אצלנו להתייחס ברצינות לגל האנטישמי המחודש. ליהודי המערב יש ניסיון רב באבחון אנטישמיות, גם כשהיא מוסוות. הם מבינים מתי ואיך ביקורת על ישראל והגנה על פלסטיניים מוצגת כך, שהיא פוגעת יותר מכול דווקא ביהודים בחו"ל. מי שמזלזל בדאגתם ובחרדתם מוכיח שהוא פוסק במה שאינו מכיר ואינו מבין.
ההבדל בין ביקורת לגיטימית על מעשי יהודים, לאנטישמיות, פשוט עד כדי בנאליות: כאשר מבקרים יהודים על מה שהם עשו זוהי ביקורת לגיטימית, בין אם היא צודקת או לא. כאשר מבקרים ואף מאשימים את כלל היהודים במה שעשו יהודים מסוימים, זוהי אנטישמיות. כאשר אומרים שהיהודים יגיעו לגיהינום כשימותו כי הם אינם בני "דת האמת", זה "לגיטימי" בתחום יחסי דתות. כשמאשימים את היהודים היום במות ישוע לפני דורות רבים זוהי אנטישמיות. כאשר מבקרים את ממשלת ישראל במדיניותה כלפי פלסטיניים זה לגיטימי כביקורת גם אם היא מופרזת או חד-צדדית; ביקורת מאוזנת היא דבר נדיר בעולמנו. כאשר מאשימים יהודים אירופאים במה שיהודים אחרים עושים בישראל זוהי אנטישמיות. כאשר דנים בישראלים לפי סטנדרטים מוסריים גבוהים בהרבה מאלה שלפיהם דנים בני עמים אחרים, ברור שמדובר באפליה. יהודים הם הרי בני אדם רגילים ולא גזע של מלאכים. מי שטוען שדרישה כזאת היא בעצם מחמאה ליהודים, מוכיח שהוא דו-פרצופי בנוסף להיותו אנטישמי. כל מה שנדרש מאדם כדי שלא ייחשב אנטי לעם אחר הוא יחס שווה לכול העמים.
בתקשורת ובאקדמיה בארצות המערב מתקבלת בימינו טקטיקה חדשה של פסילת דעות היהודים. כאשר יהודי מתנגד לעמדות אנטי-ציוניות הדורשות למשל חיסול מדינת ישראל כקולוניאליסטית, סימן הוא שהוא דן לפי אינטרס לאומני של בני עמו ולכן אינו אובייקטיבי. ומי שאינו אובייקטיבי כל דעותיו חשודות כפסולות. הרב מייק לרנר, עורך הירחון היהודי השמאלני "תיקון", שרצה לנאום בסן פרנציסקו בעצרת נגד המלחמה בעיראק, סולק מן הבמה לקול תשואות לפני שאמר מילה. מופיעה צורה חדשה של דיכוי אינטלקטואלי של היהודים באקדמיה. הם נאלצים לבקר את ישראל, גם אם זה לא רלבנטי לנושא הדיון, כדי להוכיח שאינם חסרי אובייקטיביות, או כדי להקדים ולמנוע האשמות כאלה.
ייחוד האנטישמיות החדשה
החידוש החשוב ביותר, הוא שהתחלפה זהות האנטישמים בימינו. בעבר היו אלה בעיקר עניים וחסרי השכלה, אותם הובילו דמגוגים לאומניים ואנשי דת נוצריים. היום נושאי האנטישמיות הם בעיקר אנשי אקדמיה, הומניסטים ואנשי תקשורת. האנטישמיות הישנה הייתה פרימיטיבית. מיסד הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בבל, הגדיר בסוף המאה ה-19 את האנטישמיות כ"סוציאליזם של טיפשים". היום היא מתוחכמת ומוסווית, ומופיעה בשם ההומניזם המגן על החלשים והאנטי-קולוניאליזם המגן על ילידים נגד האימפריאליזם הישראלי. הם לא מודים שהם גורמים לאנטישמיות. הרי, אין להם דבר נגד היהודים, רק נגד אלה מהם שתומכים בישראלים נגד הפלסטינים, ז"א במקרה, כמעט כולם. אבל זאת כבר אשמתם הם, כי היהודים שתומכים בפלסטינים הם בסדר… כשניתן להבחין בהם.
צריך להבדיל בין יוזמי ההסתה האנטי ישראלית, לבין אלה המושפעים מתעמולתם; לראשונים יש מניעים אנטישמיים, האחרונים מקבלים את דבריהם כפשוטם. כך, למשל, שוכנעו רוב תושבי מערב אירופה שהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למדינה בה הם חיים, מה שמתגלה כלא נכון כששואלים את היהודים עצמם. אבל זה לא מתקבל כפסילה או בגידה, אלא כפגם נפוץ, אבל לא בלתי צפוי של נאמנות כפולה.
אנטישמיות גלויה מהסוג הישן נוצרת בימינו בעולם הערבי שבו, לא במקרה, כמעט שאין יותר יהודים: היו שם כמיליון לפני כחצי מאה. לכן מתממשת התנגשות גלויה דווקא במערב אירופה, שם ישנו מיעוט ערבי גדול, שנפגש ביהודים המקומיים. פעילות אנטי יהודית נפוצה שם בעיקר בין הצעירים, והדור הבוגר הוא לרוב מתון יותר. מה שחשוב יותר הוא העובדה שבארצות ערב הגורם המתסיס את האנטישמיות והמתנגד ביותר לכול ניסיון של שלום עם ישראל הם בני העלית ה"מודרניים" – אנשי האינטליגנציה, וגם יריביהם, כוהני הדת הפונדמנטליסטים.
חידוש נוסף הוא שהאנטישמים של ימינו הם גם אנטי-אמריקאים. הדוגמה המפורסמת ביותר הינה הצהרתו של האייאטוללה חומיני: "ארה"ב היא השטן הגדול וישראל היא השטן הקטן". בעיני הפונדמנטליזם האסלאמי ארה"ב היא האויב, כי התרבות שאמריקה מפיצה בעולם נוגדת, מפתה והורסת את אורח החיים המוסלמי המסורתי. ישראל נחשבת בעיניהם כסוכן, המביא מבחוץ את תרבות המערב אל תוך לב המרחב המוסלמי. ישראל מהווה, בעיניהם, אתגר מערבי ולא, כהרגשתנו אנו, יצירה יהודית מחודשת. אצלנו לא מבינים את רצינות הבעיה. במקום להרגיע את חששותיהם וחרדותיהם אנו מאיימים עליהם עם "מזרח תיכון חדש". זה טוב בעיני המערב שדוגל במודרניזציה בכול מקום, אבל בעיני רוב הערבים, החרדים לגורל תרבותם ומסורתם, זה איום לפגיעה בתרבותם ושלב בדרך להשתלטות זרה.
אנטישמיים לשעבר ובהווה
מה שמוזר לכאורה הוא שעם קטן כמו יהודים הפך להיות שנוא לעתים אפילו יותר מהגדולה במעצמות. שנאת היהודים איננה חידוש, אבל אצלנו קשרו את שורשיה עם גישת הכנסייה הנוצרית ליהודים כרוצחי-האל. דווקא כאן הדברים השתנו. הנוצרים ביטאו חרטה ורגשי אשמה על העבר, ושינו את יחסם ליהדות. לא מתייחסים לעם שהקים לו מדינה ומצליח לקדם אותה, כמו למי שגורלו להיות תמיד הקורבן והמושפל בעמים. במוסר הנוצרי יש קשר ביו הצלחה וחסד שמימי ובין כישלון וצידוק העונש. הנוצרות קמה כדת על רקע נפילת הבית השני שהתקבלה בעולם הרומאי כעונש ראוי על היהודים המורדים בסדר העולמי של האימפריה הרומית. כעת נוצרים דתיים רבים דווקא תומכים בישראל.
לאנטישמיות יש מניעים ונימוקים מרובים, אבל מי שרוצה להתמצא במצב חייב להבדיל בין הנימוקים המוצהרים למניעים הנסתרים, בין העיקר לתפל.
האנטישמים המוצהרים של ימינו הם לרוב בני עמים לא נוצריים. המכים ביהודים ושורפים בתי כנסת באירופה הם בעיקר מוסלמים צעירים מצפון אפריקה, הסובלים במערב מעוני, אפליה ורדיפות. הם אינם מעיזים לפגוע בצרפתים או בלגים כי הם השליטים. הם פורקים את כעסם על היהודים, המושמצים ולכן בלתי מוגנים. הקשר לפלסטינים הוא תירוץ שקוף. כנס האו"ם נגד הגזענות בדרבן הפך למוקד לתעמולה האנטישמית בעולם השלישי כי לא נתנו שם לפגוע בארה"ב בחסות האו"ם. את השעיר לעזאזל המקורי המציאו כוהני הבית השני.
ישראל איננה המדינה היחידה ששולטת על עם אחר ונלחמת בו: כורדים בטורקיה, אויגורים וטיבטים בסין, צ'צ'נים ברוסיה, ברברים באלג'יר, קשמירים-מוסלמים בהודו, נוצרים ואנימיסטים בדרום סודן, קארֵנים במיאנמר (בורמה) ועוד – כולם סובלים ממלחמות אכזריות ודיכוי לאומי. להם לא מציעים, אפילו כחזון, אפשרות למדינה עצמאית, להבדיל מישראל, שהתחייבה להקמת מדינה פלשתינאית בהסכם אוסלו. כשמעמידים רק את ישראל לעמוד הקלון, מאשימים בפשעי מלחמה, וגרוע מזה הופכים גם את יהודי העולם לשותפים בפשע, לא ניתן להסביר זאת בלי מרכיב של אנטישמיות מוסוות.
קסנופובים, אנטישמים מוצהרים והמוסווים לעומתם
מי הוא אנטישמי? באנגליה היו אומרים שזה "מי ששונא יהודים יותר משצריך". ואין זה פרדוקס. מי שמתייחס ליהודים כפי שהוא מתייחס לאירים או צרפתים נוהג במתינות נורמטיבית של שנאת זרים צפויה ו"מהוגנת". אדם יכול להתגבר על שנאת זרים המצויה בו ובכול תרבויות האדם. אבל אין אדם אדיש מראש להבדלים בין עמים ובין תרבויותיהם. כול מפגש בין עמים מתחיל מ"אנו והם".
אנטישמי אוטנטי ומוצהר הוא אדם אחוז שנאה. הוא מאשים את היהודים בכול הצרות והאסונות, הוא דן אותם לפי כללים אחרים ומחמירים פי כמה מאשר את בני עמים אחרים, הוא חושב שהם שולטים בכול ומנצלים את כולם. הוא מייחס להם כשרונות על-אנושיים ועורמה בלתי אנושית בניצול שכניהם. מה שהוא היה עושה ליהודים זה מה שלדעתו היהודים רוצים לעשות לעמי העולם. מדובר במנטליות של אנשים אחוזים ברגשי נחיתות, שאין להם במה להתגאות חוץ מההשתייכות לעמם, המאפשרת להתנשא על זה שנבחר לפורקן השנאה. אחד כזה היה היטלר, שבשלושים שנותיו הראשונות חי חיי "לא יוצלח", ורק כמטיף לשנאת עמים ומסית לאלימות ונקמה הפך למנהיג. תלמידיו הניאו-נאצים גם מכחישים את השואה וגם "רומזים" שהיהודים ראויים לתאי הגזים.
בצד אנטישמים אחוזי שנאה ישנם גם המסכימים אתם, ולו רק חלקית, ששוכנעו על ידי נימוקים דתיים או רעיוניים או פשוט על ידי דעת קהלם. ההבדל בינם הוא בכך שאנטישמיות איננה ציר מרכזי של חשיבתם המדינית, אלא דעה אחת מיני רבות. הם מסוגלים גם לחזק את דעתם וגם לשנות אותה לפי המצב. למשל, רוב הגרמנים חדלו להיות אנטישמים כשהפסידו את המלחמה. רק המעטים ביניהם היו לניאו-נאצים והתמידו בשנאת היהודים.
בצד אנטישמים מוצהרים, מהסוג הישן, ישנם רבים יותר המסווים את יחסם ליהודים כדי לשמור על כללי ה"פוליטקלי קורקט". הם אינם רוצים להימנות עם מטורפים פוליטיים וקיצוניים בימין. לעתים הם אנשי שמאל שדוגלים עקרונית באינטרנציונליזם ובאהבה בין העמים, ולכן אינם מתקיפים את היהודים בתור שכאלה, אבל דעותיהם לרוב אינן גוברות לגמרי על הרגשת עוינות כלפי יהודים. לכן הם מנצלים עד תום כל הזדמנות לגלות את פרצופם של יהודים שמעדו או זכו לפרסומת רעה ומנפחים וחוזרים על כך עד אין סוף. זה מספק את הרגש ואינו מתנגש חזיתית עם האידיאולוגיה. מי שראוי לביקורת ולגינוי, בין אם הוא יהודי או בן עם אחר, יש לגנותו. גם את צה"ל יש לבקר על מעשי אכזריות שהיו.
אבל הצגת הדברים כעת היא כל כך "אובייקטיבית" ו"עובדתית" שנוצרת אווירה בציבור שלפיה "כבר מותר" להרביץ ליהודים בפרברי צרפת ובלגיה, ואיש ברחוב אינו מגן עליהם. דוגמה נוספת: "גוש שלום" שבישראל הציע לאירופה חרם על מוצרי ההתנחלויות. מעשה לא חכם, אבל לגיטימי במאבק פוליטי. זה הדליק נורה אצל קבוצות מסוימות שם והם דרשו חרם על כלל התוצרת הישראלית, ובהמשך גם חרם על כול מגע אקדמאי עם ישראלים. כי מה ההבדל? גם המתנחלים וגם יתר הישראלים הם יהודים, ויש תירוץ לפגוע בהם. במצב כזה צריך לבחון את הקשר בין המניע להצגת הדברים, לבין תוצאותיהם.
ביוגוסלביה, בלב אירופה הייתה מלחמת אזרחים. מאות אלפי גברים ונערים נרצחו. מספר עצום של נשים נאנסו – אין סטטיסטיקה בגלל בושת הקורבנות. טיהור אתני של מיעוטים היה לכלל ויצר את הגבולות החדשים בבוסניה.
ואז פרצה מלחמה אצלנו. איננו רוצחים המוניים, איננו אונסים נשים ואיננו עושים טיהור אתני (אומנם נכון להגדיר את ההתנחלויות כפלישה אתנית). כול מלחמה היא אכזרית. פשעי המלחמה הראשיים הם רצח מכוון של אוכלוסייה לא לוחמת. הבולטים בין פושעי מלחמה היום הם המתאבדים הפלסטינים, המתפוצצים בין אזרחי ישראל, ומי ששולח אותם. בתקשורת יש היום רבים המצדיקים ונותנים לגיטימציה לרצח היהודים בפיצוצי טרור ("הפלסטינים מיואשים" או "שאין להם נשק אחר") ומחפשים כול אפשרות להציג דווקא את צה"ל כפושעים. מי שלא רואה מאחורי זה מניע של אנטישמיות מוסוות מוכיח חולשת דעת וחוסר יכולת להסיק מסקנות מן העובדות.
לאנטישמים המוסווים לא חשוב מי אשם בטרור ומי רוצה שלום. הם רואים הזדמנות פז לשחק באנטי-קולוניאליזם ולפגוע ביהודים בעולם.
למה עולה אנטישמיות כעת
תורות רבות ניסו להסביר את האנטישמיות: הקסנופוביה, שנאת זרים – מסבירה, כתורה אנתרופולוגית, את רוב רדיפות המיעוטים והעמים בכלל. יהודים תמיד אהבו לראות את עצמם כיוצאי דופן מכול העמים. גם לחילוניים מסתתר בתת-מודע המושג של "אתה בחרתנו". כך נוצרה למשל תורה פסיכואנליטית לפיה שורש שנאת היהודים הוא לא ברצח של ישוע אלא בכך שהולידו אותו, כי הוא הביא לעמים שקיבלו את הנצרות את הרגשת החטא והחרטה ומנע מהם, או קלקל להם, רבים מתענוגות החיים. הציונות הסוציאליסטית טענה ששונאים את היהודים כי אינם עם נורמלי שרובו איכרים ופועלים, אלא אנשי מסחר ומלאכה זעירה. בארצות המפותחות האיכרים מתמעטים וגם פועלי תעשייה פוחתים יחסית. דווקא מעמד בינוני ואינטליגנציה שבהם התרכזו היהודים בימינו, עולים ומתרחבים וזה גם מסביר את הרווחה הכלכלית של רבים מהיהודים בגולה. הסברים פוליטיים של האנטישמיות פרשו אותה כמדיניות של האשמת "שעיר לעזאזל" בכול האסונות כדי להגן על השליטים והסדר הקיים. היהודים תמיד התאימו ועדיין מתאימים לייעוד כזה.
האנטישמים המוצהרים פחות מסוכנים, כי הם חשופים וצפויים. אנטישמיות גלויה השפיעה בעיקר על חסרי השכלה והעניים. מי שמסוכן לנו יותר הם האנטישמים הסמויים, החדשים, כי הם יותר פיקחים ומסתירים את כוונותיהם. האנטישמיות המוסווית, החדשה, נפוצה בעיקר בקרב משכילים, אנשי תקשורת, ובאקדמיה. הם יגנו במוצהר את מי שפוגע ביהודים כיהודים, אבל הם שמחים לאידם כשפוגעים בהם. יש להם הוכחות בדוקות שהם עצמם אינם אנטישמים ושהם פוסלים את האנטישמיות, והם נעלבים מכול החשדה כזאת. הם אפילו אומרים שמי שחושד בהם הוא שאשם בהגברת האנטישמיות – כדברי מנהיג ליברלי בגרמניה.
המשורר הפולני, חתן פרס נובל צ'סלב מילוש נשאל פעם על ידי עורכי ירחון אמריקאי יהודי מדוע לדעתו יש אנטישמיות. הוא אמר: "בפחות ממאה שנים נתתם לעולם את מארקס, פרויד ואיינשטיין. עליכם לשלם בעד זה!" מילוש אינו אנטישמי, אבל הוא מבין את הראש האנטישמי, שלא סולח על הצלחת האחר והזר, שלא רואה בהצלחתו תרומה אפשרית לכלל, אלא רק פגיעה בכבודו הוא, בהערכתו העצמית, ואפילו איום לעמו. שורש שנאת היהודים נמצא בקנאה להישגיהם, וככול שהם רבים גוברת השנאה.
בספרו "מיין קאמפף" כתב היטלר, בשנת 1923 , שטעות היא להעניק ליהודים שוויון זכויות, כי הם הופכים אותו מייד לזכויות יתר. יש כאן חצי אמת הגרועה משקר כי זכויות יתר מקבלים יהודים יחידים, אבל את שוויון הזכויות הוא רצה לגזול מכולם כשעוד לא יכול היה לרצוח אותם. הנימוק החזק ביותר של היטלר נגד היהודים היה בציון ריבוי היהודים במקצועות הנחשקים והמכניסים ביותר, בעושרם של היהודים במסחר ובנקאות וההשפעה המיוחסת להם בחיי תרבות, משק ופוליטיקה. בתקופות שבהם היו היהודים חסרי זכויות, מושפלים ונרדפים וסגורים בגטאות, שונאי ישראל יכלו "לסבול" את קיום היהודים בשטח. אך כשווים לכול הם נראו להם איום בלתי נסבל. האנטישמיות שונה מארץ לארץ בביטויה המעשי, אבל לרוב יש לה יסודות נפשיים משותפים. אנטישמים גרמנים שונים מאנטישמים צרפתים או אנגלים, אבל את האנטישמיות האינטלקטואלית והגזענות המציאו בצרפת ובאנגליה. בגרמניה הסיקו את המסקנות עד ל"פתרון הסופי".
בחברה המודרנית, כשנפרצו חומות הגטו, נפתחו לפני היהודים מרב אפשרויות. תרבות של הישגיות, יוזמה אישית ולמדנות העניקו ליהודים יתרון בתחרות חופשית. אין בזה שום מיסטיקה או צורך ב "גניוס היהודי" כהסבר שבו משתבחים הלא חכמים שבינינו. הללו מתיימרים שאם איינשטיין היה יהודי אז גם הם נבונים יותר. ניוטון היה אנגלי והוא לא נופל מאיינשטיין בדורו. האנגלים גאים בו ובאנגלים גדולים רבים אבל לא עולה על דעתם שיש "גניוס אנגלי" מיוחד במינו. הפרסום שהיהודים זוכים לו ומשתבחים בו מעורר קנאה ושנאה. הנשק היעיל נגד האנטישמיות הם למשל ספרי אפרים קישון. הוא מספר לעולם על טיפשותם של הישראלים ומגלה שהם כול כך דומים בזה למשפחת העמים. אין פלא שמעריכים אותו בחו"ל, בעוד שאצלנו הוא מעורר רוגז.
אגדה מופצת בעולם, שהיהודים הם שליטיו הנסתרים. אדם שפוי אינו יכול לטעון שיהודים שולטים בצרפת גרמניה או יפן, אבל הרוצה לשקר מרחיק עדותו. לכן מעלים אגדה לפיה היהודים שולטים בארה"ב ובאמצעותה בכול העולם. באחת מהופעותיו הציג אוסאמה בין לאדן קו אידיאולוגי חדש בתנועתו: "בוש וממשלתו הם עושי דברם של היהודים". הצרה היא שדעות דומות נפוצות לא רק בחוגים אקזוטיים. שר ההגנה לשעבר של גרמניה הסביר בזמנו את האיומים של ארה"ב על עיראק בהשפעה של הלובי היהודי וניצול כוח הבוחרים היהודים ערב הבחירות לנשיאות. הרעיון שהיהודים מספיק טיפשים כדי אפילו לרצות למשול בעולם, וגם מסוגלים לעשות את הבלתי אפשרי ולהשתלט עליו, מעיד לא רק על אבסורד פוליטי, אלא גם על חשיבה מטורפת. אבל הזיוף ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" עדיין מופץ ומשפיע, ומעיד על מחשבה חולנית של המאמינים והרוצים להאמין בקשר המאיים על שלומם.
מדינת ישראל כגורם לקנאה
הקמנו את המדינה היהודית מתוך כוונה להציל את היהודים מאנטישמיות. כמחצית מיהודי העולם, היושבים בארצנו, באמת ניצלו ממנה עד כדי אובדן הבנת התופעה. לישראלים יש מעט מפגשים עם אנטישמים ממשיים. איננו מתייחסים אליהם בעניין הראוי לפי מידת הסכנה שבהם. בארץ גם איננו מגיעים לספרות אנטישמית, כי לא מתרגמים ולא מפיצים אותה אצלנו, ולא תופסים כמה חשוב לדעת את האויב דווקא במקור. אבל ישראל כמדינה השפיעה על שינוי תדמית העם היהודי בעולם. לפני קום המדינה תדמית היהודים הייתה של עם נצלני, פחדני, שפל מוסרית וחסר כבוד – קורבן האשם במצבו. מדינות העולם עשו מאמצים רבים כדי למנוע כניסת פליטים יהודיים דווקא כשהיו זקוקים יותר מכול למפלט, ערב מלחמת עולם השנייה. כעת מדינות אחדות מתחרות בישראל על קליטת מהגרים יהודיים דווקא, ומסרבים לקבל מהגרים בני עמים אחרים. בשנות השמונים ארה"ב קלטה כ-90 אחוז מהיהודים שיצאו מרוסיה עם ויזות לישראל. בימינו גרמניה העניקה זכויות הגירה ליותר מ-100 אלף יהודים מרוסיה. השנה הגיעו יותר יהודים מרוסיה ואוקראינה לגרמניה מאשר לישראל. יש מדינות שלמדו שיהודים תורמים בטווח ארוך לעסקים, למדע, לתרבות ולשגשוג המדינה.
בארה"ב יש היום פחות אנטישמיות מאשר באירופה המערבית. הגיעו לשם מהגרים רבים מסין, יפן וקוריאה. הם שונים בתרבותם, אבל מתחרים בהצלחה ביהודים בדחף הישגי. יש להם הצלחות מרשימות בעסקים, באקדמיה ובאמנויות, והם תורמים הרבה למדינה. לכן האמריקאים לומדים שיהודים אינם עם יוצא דופן. גם באנגליה זוכים הפקיסטנים וההודים למוביליות חברתית רבה ולהישגים, אבל שם המצב מורכב יותר על רקע דתי-אסלאמי. למרכז אירופה ומערבה הגיעו מהגרים שהם לרוב בעלי תרבות שאינה משתלבת בהווי המקומי והם אינם עולים במדרג החברתי. הם הופכים לעניים ומרגישים מנוצלים. רוב יהודי צרפת היום באו גם הם מצפון אפריקה, אבל הם בעלי תרבות שעוזרת להם להשתלב, להתקדם, להתבלט וגם להתבולל.
שונה המצב במדינות העולם השלישי. מדינת ישראל השיגה מה ששם רוצים להשיג ואינם מצליחים. היא הייתה מושבה בריטית ענייה, כמו האחרים, והשיגה תל"ג ורמת ייצור כמו של מדינות המערב. יפן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג הצליחו כלכלית אף יותר מישראל, וסין נמצאת באותה דרך, אבל הם מתבלטים רק בכלכלה ודוגלים בצניעות פוליטית – תכונה שלא תעלה על דעת היהודים.
לישראל יש גם צבא מפורסם ומנצח ובזה מקנאים יותר מכל. אמת – אנו "משלמים" בעד זה. ישראל זוכה לתמיכת ארה"ב ובזה מתחברת אנטי-אמריקניות ליחס לישראל. מדינות שרוצות משהו מאמריקה פונות לעתים לישראל, מתוך אמונה שיש לה השפעה יתרה בממשל אמריקאי. תוסיפו לזה את התדמית של יהודי העולם כבעלי הון, בעלי השפעה יתרה בפוליטיקה עולמית, וכמנהלי המדיניות המוניטרית בגלובליזציה, ומתקבלת תמונה לפיה ישראל בין המדינות היא כיהודי בין העמים.
הציונות הצליחה ברבות ממשימותיה, אבל לא בחיסול האנטישמיות. אין כול תועלת בכך שנגיד ליהודים שמסוכן להצליח, שיש להתרחק מפוליטיקה בגלות (את זה כבר אמר יצחק אברבנל שהיה שר האוצר בפורטוגל ואחר-כך בספרד לפני הגירוש ב-1492, ולימדנו חוכמה בגלות איטליה), או שיש בכלל פתרון בשינוי האופי והתנהגות שלנו. גם הסתלקות היהודים ממדינות רבות לא גרמה שם להיעלמות שנאת היהודים. הצורך בקיום אויב פנימי וחיצוני ובמוקד השנאה הוא כנראה חלק מהתרבות הפוליטית של בני עמים רבים. מוצא התופעה הוא בנפשם ולכן גם פתרונה אינו בידינו.
קשה להיות יהודי בעולם כזה, אבל זו הרפתקה קיומית מרתקת שצריך ללמוד כדי לדעת להתמודד ולחיות אתה. אנו צריכים למצוא דרך לומר לאנטישמים המוסווים מה שאמרה יהודייה זקנה בעת הפוגרומים: "תתבייש לך אדון קוזאק!" מספרים זאת כדוגמה לדרישה פתטית הנופלת על אוזניים ערלות. אבל חשוב שזה ייאמר. מה גם שאם אדם מרגיש צורך להסתיר את האנטישמי שבו, הוא עשוי אפילו להתבייש.
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי
), היא התחילה לדבר עם התלמידים על התנהגות של חיות, עברה לקופים, ואז סיפרה להם על "ריקוד הקוף" בין אנשים.
שתרגמת!
ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרי 