ארכיון קטגוריה: חינוך

שיר הנערה המדוגמת

שיר הנערה המדוגמת

"יש לה עיניים
כמו עדשות של ITT
ואחוריים כמו שני שקים של TNT

כשהיא מתכופפת
בחולצתה הרפויה
אני לוקח אזימוט לאוכף
ולכיפתה הסמויה

יש לה רגליים
כמו דורגלים של מינימי
וחמוקיים כמו אפודים מדוגמים

כשהיא מתכופפת
בחולצתה הרפויה
אני לוקח אזימוט לאוכף ולכיפתה הסמויה"
– שרו בסיירת גבעתי, סביב 1987-90, על אחת החיילות. או על כולן.

היו שם גם שירים מהווי חיילים, ללא קשר לנשים/חיילות; "בלדה לנשאר שבת", "שיר הניווטים", "יללת השועל" (ההמנון הכמעט רשמי של הסיירת, שיומטוב סמיה, המח"ט, אסר בחיוך להשמיע אותו, בגלל המשפט האחרון), "מש"ק המודיעין בלוז" ועוד. קלטת של הקמ"ן שר אותם, ומלווה את עצמו בגיטרה, בערב לפני שחרורו מצה"ל, הסתובבה ביחידה ועותקים ממנה הגיעו לבה"ד-1 ואלוהים יודע משם לאן. אבל זה היה אחד הלהיטים.)

מישהו רוצה להגיד לי שצהל כל כך השתנה מאז, שחיילות זוכות ליחס שונה?

סבלנות

עשיתי בגן של הילדים שלי סדנת חץ וקשת.
לילדים אין הרבה סבלנות, רוצים לירות הרבה, מהר, "אני כבר יודע!"…
הקשת לא נותנת.
קשת חייבת להיות יציבה, אחרת החץ נופל הצידה, או שסתם לא תפגע במה שאתה רוצה לפגוע.
אחד הדברים הקשים בלימוד קשת הוא להתרגל למתוח בלי רעידות וקפיצות, ולעמוד בסבלנות במתיחה מלאה עד שיגיע הזמן לירות.
כל ילד מתח (בעזרתי…) את הקשת, יחד ספרנו עד חמש (שהגננת תספיק לצלם…) ואז: "אש!"
הזכיר לי שכאשר עבדתי עם נוער בסיכון, אחד התרגילים החשובים שעשיתי איתם היה התחרות "מי יורה אחרון". עומדים במתיחה מלאה (קשה בזרועות, כואב באצבעות), מכוונים למטרה, ולא יורים. ולא יורים. ולא יורים, עד שלא מסוגלים להחזיק יותר והחץ "נופל" מהיד המושכת במיתר, אל המטרה.
התחילו כשהחזיקו עשר שניות, עלו עד לארבע דקות ויותר, בשיעור אחד.
בסוף, נשארו שניים; חיכו, חיכו, חיכו, בסוף אחד שחרר את החץ. שניה וחצי אחריו שחרר האחרון, שחשב שהוא המנצח בתחרות.
"ניצחת בזמן", אמרתי לו, "אבל לא באמת. כי שחררת את החץ שניה אחריו, ובעצם יכולת להחזיק עוד שניה, אבל לא היה לך צורך כי "ניצחת". אבל הוא נתן כל מה שהיה לו, ואתה לא."
נתתי להם קצת לשחרר אצבעות, ואז לירות שוב, רגיל.
השיפור ביריות, מלפני ה"מי יורה אחרון" לאחרי, היה גדול מאוד. כזה שהנערים העידו עליו בעצמם.
סבלנות משתלמת.
עכשיו, לתרגל אותה עם בני 4-5…

הכה מנהלת בית ספר, קבל עבודות שירות

אב שתקף מנהלת בית ספר הודה ולא הורשע.

את המנהלת אני מכיר. עבדתי עם נוער בסיכון בבית הספר בו מדובר, כמה שנים לפני המקרה. התרשמתי שהיא אשת חינוך שחבל שאין עוד רבות כמוה בארץ. על הסיפור שמעתי לפני כשנתיים, והזדעזעתי. עכשיו הזדעזעתי שוב. אני לא יודע מי האב התוקף, לא יודע מדוע התבקשה רחל בוחבוט לפרוש מניהול בית הספר, לא מבין את שיקולי השופט – אבל מאוד ברור לי מה יחשוב האב הבא שיתרגז על מנהל בית ספר, או מורה: אפשר להרביץ להם, לדפוק להם את הראש בקיר, ולצאת מזה בקלות.

בנגיחה, בהטחת ראש בקיר, אפשר לגרום זעזוע מוח, שבר בגלגולת, נזק מוחי זמני או קבוע, מוות.

אז התוקף אדם למופת, מעמודי התווך של הקהילה, נורמטיבי לגמרי – אבל הוא תקף. הוא הודה בעצמו שתקף.
והוא יצא עם 140 שעות עבודות שירות.
והמנהלת אותה תקף, "התבקשה" לפרוש.
אז למה שאיזשהו הורה יחשוב פעמיים לפני שיתקוף את המורה או המנהל הבא?

ואז את מנצחת

אמי, אחותי, אשתי או בתי

יש הגדרות חוקיות ברורות למה נחשב להטרדה מינית, אבל בכל הקשר שאינו משפטי אפשר בשקט לשים אותן בצד ולהתמקד בהגדרה ברורה, שכל אחד יבין: הטרדה מינית היא כל מה שהיה שלא הייתי מוכן שיעשו לאמי, אחותי, אשתי או בתי. ההגדרות המשפטיות חשובות למקרים שרוצים לתבוע מישהו; ההגדרה הפשוטה הזו מספיקה כשמנסים להבהיר לאדם מהרחוב על מה בעצם מדובר.

בכל מקום בו יש גברים בעמדת כוח ונשים בעמדת נחיתות, יש אפשרות שאותם גברים ינצלו את מעמדם להטריד מינית את הכפופות להם. בצבא, באקדמיה, בעבודה (PDF), בכל מקום.למרות החקיקה המתקדמת והפרשיות המתגלות בעיתונות, יש מי שחושב שזה “בסדר” להעיר לאשה על המראה שלה תוך התייחסות מינית ((לא “שמלה יפה לבשת היום”, זה בסדר, אלא “השמלה היפה הזו מבליטה לך את החזה”)), או להעיר הערות עם אופי מיני בהקשר לאישה ((“שבי פה, ישבן כמו שלך צריך כיסא נוח”)), או להעיר על היכולת של אישה בהקשרים מיניים ((“החזה לא מפריע לך להגיע להגה?”)).

זה יכול לקרות – וקורה – בכל מקום; אבל אני עוסק באמנויות לחימה, עולם אמנויות הלחימה חשוב לי, ואני רוצה למנוע הטרדות דוקא בעולם הזה. וזה לא קל. ארבעה דיונים על נשים באמנויות לחימה היו בשבוע האחרון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, (123, 4); האחרון, שהתחיל בעקבות הרשימה שלי, “גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?”, הראה כמה הנושא נפיץ: במקום לדון על אתיקה של מורים ביחס לתלמידות בעולם אמנויות הלחימה, הדיון נמשך הצידה לפסים אישיים.

אבל הנושא הזה חשוב מכדי שנעזוב אותו. אין שום סיבה שנשים ייתקלו בהטרדות מיניות כשהן רוצות ללמוד אמנות לחימה. בצבא יש בכל יחידה קצין שתפקידו לטפל בנושא ההטרדות המיניות; בכל משרד ממשלתי, בכל בית חולים יש שלטים המורים למי לפנות במקרה של הטרדה; בכל מוסד אקדמי יש כללי אתיקה ברורים לנושא הזה ((הם לא תמיד מטופלים כראוי, וראו מה שכתבה אורית קמיר: http://2nd-ops.com/orit/?p=65678 – אבל לפני עשר שנים הם לא היו מטופלים בכלל. אמנם דברים זזים לאט, אבל יש התקדמות)).

 

ובעולם אמנויות הלחימה?

אם אישה רוצה ללמוד, ומדריך מטריד אותה, אל מי היא יכולה לפנות? לארגונים הגדולים (ג’ודו, טאיקוונדו, קראטה…) יש מוסדות ארגוניים, אבל מי שהתלמידה רואה בפועל – מי שמייצג את ההיררכיה הארגונית – זה המורה/מדריך/מאמן הישיר. הוא ותיק בארגון הרבה יותר ממנה, סביר שהוא מכיר היטב את בעלי התפקידים במוסדות, לפעמים הם מורים לשעבר שלו או תלמידים שלו. מידת השפעתו עליהם גדולה בהרבה מזו של תלמידיו. הוא זה שמלמד טכניקה חדשה (או לא), הוא זה שמקדם או מונע קידום, הוא זה שמחליט מי תצא לתחרויות ומי תישאר בבית; הוא קובע מי תופנה לקורס מדריכים, מי תתחיל לעזור בהדרכה בפועל, מי תקבל קבוצה להדריך בעצמה, ועוד ועוד. בדרך כלל הוא המדריך היחיד בטווח נסיעה סביר בשיטה אותה הוא מלמד; אם היא תרצה לעבור למורה/מאמן/מדריך אחר, היא עלולה לגלות שהמדריך המטריד מכיר את המדריך החדש וסיפר לו עליה דברים שיימנעו מהמאמן החדש לקבל אותה. יש מאמנים שמסרבים לבקשת תלמידים לעבור אליהם ממאמן אחר, כדי לא להסתכסך איתו. בספורט התחרותי יש גם ענין של חברוּת במועדונים, כאשר ספורטאים החתומים במועדון מסויים יידרשו לשלם קנס גבוהה אם ירצו לעבור למועדון אחר, אם בכלל זה יתאפשר להם.

בשיטות שבהן אין ארגון גדול ומסודר (יתכן שהמורה המטריד הוא המייסד והסמכות העליונה, או הנציג היחיד בארץ של ארגון שבסיסו בחו"ל, או שהוא פשוט לא קשור לאף ארגון), המצב קשה עוד יותר; למעשה, אין לאן לפנות מחוץ לקבוצה.

אישה שרוצה ללמוד אמנות לחימה ומגלה אחרי זמן שהמורה מטריד אותה, נמצאת בבעיה גדולה מאוד; לפעמים הדרך היחידה להפסיק את ההטרדה היא לעזוב את המורה, כלומר להפסיק להתאמן. עבור מישהי שמצאה את האומץ להישאר אצל מורה מטריד לאורך זמן, עזיבת הלימודים משמעה לוותר על כל מה שהשיגה בעמל רב: דרגה, הכרה מקצועית, אפשרות קידום ועוד. לפעמים זה כרוך גם בהפצת שמועות על המוטרדת, שיכולות לכלול הכל – החל מהאשמות בהתנהגות מופקרת (("היא הביאה את זה על עצמה בהתנהגות שלה")) וכלה בהאשמות בחוסר-נאמנות לארגון, לקבוצה, למורה, ואפילו האשמות פליליות.

חשוב גם לזכור שלא רק מורים מטרידים; בקבוצה אחת אותה לימדתי, לפני מספר שנים, היה מקרה שתלמיד הטריד תלמידה. לצערי היא לא ספרה לי בזמן המקרה, אלא רק חצי שנה אחרי שהתלמיד המטריד עזב (מסיבותיו; הוא לא סיפר לי למה). לשמחתי, היא נפנפה אותו מעליה בלי שום בעיה והוא לא היה עקשן או אלים. אבל אם תלמיד שלי יכול היה להטריד תלמידה שלי, בקבוצה שלי, זה יכול לקרות גם בקבוצה שלכם.

איך למנוע את זה?

ראשית, כדאי שבכל ארגון תהיה כתובת ברורה לטיפול בנושאים האלה, ושלאנשים הנושאים בתפקיד יהיו גם שיניים מעוגנות בתקנון הארגון. גם בארגונים קטנים (אפילו קבוצה אחת של מורה אחד), שלט ברור בנוסח "הוטרדת מינית בקבוצה? פני אל XYZ " יהיה מספיק בשביל לשדר לכל התלמידים בקבוצה מסר ברור ולחסוך הרבה אי-נעימויות.

שנית, לדעת שזה לא בסדר שקורים דברים כאלה. לקוות שזה לא קורה בארגון / קבוצה שאת חלק מהם, שהמורה שלך לא כזה, אבל אם את רואה סימנים לזה, לא לשתוק! להעיר, לשאול אם "נראה לכם שזה בסדר?"; אם התגובה תהיה השתקה וביטול, זה סימן די ברור שמובילי הקבוצה/הארגון לא חושבים שהנושא ראוי להתייחסות. או שהם מטרידים בעצמם, או שלא אכפת להם שאחרים מטרידים לידם, או שאין להם מושג בכלל מה היא הטרדה מינית. אם אפשר לדבר איתם, כדאי לנסות – אבל לא מול כל הקבוצה (אין צורך להכניס אף אחד לפינה), וגם לא לבד. שיחות על הנושא הזה צריכות עדים ותיעוד (("יומני היקר, היום קיימתי שיחה עם X ו-Y על היחס לנשים בקבוצה…")). יש להסביר למובילי הקבוצה/ארגון כמה התנהגותם פוגעת בנשים, אינה אתית וראויה למורה וגם פוגעת בהם כלכלית כי היא מרחיקה תלמידות, שהן, אם לא שום דבר אחר, לפחות מקור הכנסה. צריך גם להסביר ששום דבר אינו סוד – אם המורה מנסה להשכיב תלמידות, כל התלמידות יודעות על זה. כל אחת מהן יכולה לדבר, ושמו הטוב של המורה ייפגע.

אם אין תוצאות, ונראה שמובילי הקבוצה מסרבים להבין שהגיעה המאה ה-21, צריך להסביר להם בצורה ברורה את הסיבות לעזיבה, ופשוט ללכת משם. אין טעם להישאר בקבוצה של מורה מטריד.

אבל גם אין סיבה שכל המורים המטרידים ימשיכו להנות מעוד ועוד תלמידות ומשם טוב ונקי. ארועים של הטרדה מינית אפשר וצריך לתעד, ולספר עליהם. במקרה שאפשר, צריך לתבוע לדין, וגם לדרוש פיצויי כספי על עגמת נפש.

זה קשה, זה אומר לעמוד בחקירה פלילית ומשפטית, ואני – הגבר שממליץ על זה – לא יכול לדעת כמה זה משפיל. אבל אם לא נצעק זה יימשך. לכל אישה יש זכות לחיים בכבוד, וחלק מהכבוד הוא שלא יתייחסו אלייך כאל אובייקט מיני; אבל בעולם שלנו זכויות לא נותנים, צריך לקחת אותן. אני בטוח, שאחרי כמה מקרים שתלמידות ייתבעו מורים מטרידים, נתחיל לראות שינוי בגישה גם אצל מורים שלא נתבעו.

כך היה בצבא, כך היה בממשלה, כך באקדמיה: צריך כמה מקרים ראשונים שיעשו רעש ויגרמו לאנשים לחשוב, אם מה שהם עושים עלול לסבך אותם. ואז מתחילים לראות את השינוי.

איך אמר גאנדי?

"בהתחלה מתעלמים ממך,
אחר-כך לועגים לך,
אחר-כך נלחמים בך,
ואז את מנצחת."


מה תשיר לשופט?

It Aint Over Till The Fat Lady Sings

זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, אומרים על אופרות; עד שהאריה האחרונה תיגמר, הכל עוד יכול להשתנות. וזה נכון גם בחיים, במקרים שנאלצת להילחם על חייך: אחרי הקרב עצמו, שיכול להימשך בין 5 שניות ((מכה או שתים ואחד נופל)) עד למרתון של דקה וחצי ((זמן ארוך מאוד לקרב רחוב, לפי כל העדויות ששמעתי)), צריך לתת עדות במשטרה, שתפתח בחקירה, שעלולה להסתיים במשפט בו אתה – שהגנת על חייך – מוצא עצמך כנאשם. זה קורה יותר ויותר, כי לעבריינים בדרך כלל יש הרבה יותר נסיון באלימות מאשר ל"איש טוב" הרגיל, והם יודעים שאם יגישו נגדם תלונה על אלימות – עדיף שהם בעצמם יגישו תלונה קודם. ובדרך-כלל לא תהיה להם בעיה לשקר לשוטר החוקר או לשופט כדי להציג את מהלך האירועים כאילו אתה זה שהתחיל הכל, אתה זה שתקף בלי סיבה ואתה זה שצריך לשבת בכלא. לכן הקרב לא ייגמר עד ש"תשיר" לשופט, וכדאי שתדע לשיר טוב.

וזה קשה.

זה קשה כי לאדם רגיל, שהלך מכות פעם אחרונה בגיל 14-15 בתיכון והוא עכשיו בן 30+ ולא מורגל בדברים כאלה, אלימות היא מצב שחורג לגמרי מכל מה שהוא מכיר. נניח שלילה, אזור בילוי, אתה מחכה  לאוטובוס או מונית, ומתקרבים אליך שלושה צעירים, מדברים וצוחקים. אתה לא רוצה לדבר אתם אבל הם מתקרבים אליך. האם הם איום? האם אתה צריך לקום ולברוח? מתי? כמה זמן יש לך לחשוב על זה? הם מתקרבים, הכביש מצד אחד והם סוגרים עליך משלושת הכיוונים האחרים; לברוח? לאן? הרי הם סוגרים עליך, ולכביש אי-אפשר. עכשיו, כדי לברוח תצטרך לעבור דרכם. ואולי הם רק רוצים לשאול מה השעה, או אם האוטובוס לתחנה המרכזית בצד הזה של הרחוב? ואולי הם רוצים להכות אותך, כי בא להם? יש לך שניות להתכונן, עשיריות-שניה להחליט, ואת ההחלטה תצטרך להסביר לשופט שיושב בכיסא, במשרד נוח, מואר וממוזג, רחוק מאוד מהאדרנלין, היובש בפה, הלמות-הלב באזניים והמידע החסר שמאפיינים היתקלות אלימה.

זה נכון במיוחד לאנשים שמקצועם עלול לערב אותם באלימות: שוטרים, מאבטחים (במיוחד במקומות מרובי-אלכוהול), חיילי יחידות מסתערבים, חיילי הקומנדו הימי… אבל גם אזרח מן השורה עלול להיתקל במצב הזה, ומי שמלמד הגנה עצמית כדאי מאוד שיחשוב איך ללמד את זה. לא מספיק לדבר על זה בשיעורים, צריך לתרגל את זה בצורה מעשית, קרובה עד כמה שניתן למציאות: לעשות "משחק תפקידים" בו התלמיד מוצא את עצמו במצב בו הוא מאוים, בעמדת נחיתות וצריך להחליט אם לברוח או להילחם, לאן לברוח ואיך להילחם – ואחרי התרגיל עליו להסביר את החלטותיו בפני קהל.

בשתי רשימות מרתקות בבלוג שלו, רורי מילר מביא דוגמא לתרגיל כזה, לקושי של התלמיד להסביר במלים החלטות טקטיות שנעשו תחת לחץ, איום באלימות, מידע חלקי (ולפעמים שגוי) ועומס של גירויים – בדיוק מה שייתרחש במציאות. גם כשההחלטה המבצעית באותו הרגע נכונה, הלחץ ((STRSS)) ועומס הגירויים שהביאו לה עלולים לגרום לכך שהאדם שהחליט – אתה – יתקשה מאוד להסביר, לא רק מה קרה, אלא – ובעיקר – למה החליט לפעול כמו שהחליט, ולמה זו היתה ההחלטה הנכונה באותו הרגע.

הציטוט הזה בא מהפוסט השני דוקא, אבל הוא תמצית הענין:
 

"You will make these decisions in a fraction of a second on partial information. Some of these decisions will leave widows and orphans. You will make these decisions to fast for conscious thought and then you will be required to explain them as if they were the result of deliberate, conscious, rational judgement.

"You are good people, and if you are good people you will make a moral decision even subconsciously. If you have a will to survive, you will make a survival decision. If you are both, you will make a good decision.

The skill comes in explaining that good decision. Trust your ethics. Trust your will to survive. Trust your intuition. But practice explaining them."

כי כמו בקרב הישראלי-פלסטיני על דעת הקהל העולמית, הנראטיב הוא הכל; גם כאשר אין מחלוקת על העובדות ((וזה נדיר מאוד שאין מחלוקת על העובדות)), יש מחלוקת על למה, והאם זה היה מוצדק. דוגמא? שי דרומי; דומגא נוספת? פעולת חיילי השייטת בהשתלטות על המרמרה.

מומלץ מאוד לכל מי שמתענין בהגנה עצמית בפרט, ובחיים בכלל:

Articulation Wars 

Articulation Wars Part II

ותמיד צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות שלפעמים, לפעמים, אנשים שמתקרבים אליך באמצע הלילה באמת רק רוצים לדעת איפה האוטובוס לתחנה המרכזית…

===============

עדכון, 10:46

בעקבות תגובתו של Tonjin:

http://www.youtube.com/watch?v=t-tLoXTaojo

 

גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?

"הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לי!" – מיוחס לספירו אגניו ((ספירו תאודור אגניו (Spiro Agnew), או בשמו המקורי, ספירוס אנגנוסטופולוס (9 בנובמבר 1918 – 17 בספטמבר 1996) – סגן נשיא ארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בין השנים 1969-1973. לאחר קריירה מטאורית ומצליחה, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ולפרוש מהחיים הפוליטיים עקב אישומים בהעלמת מס ולקיחת שוחד.)).

רמון והנשיקה, קצב ומעשי האונס, אייל בן-ארי והסטודנטיות – כל מיני דברים שפעם היו… לא מותרים, ממש לא מותרים, לפחות לא רשמית, אבל… העלימו מהם עין כל עוד אפשר היה – היום כבר לא. הדיונים שהתפתחו לאחרונה על שילוב נשים באמנויות לחימה, בתפוז (123), כאן אצלי ובבלוג של אל הלב), היו, מסתבר, רק קצהו הנגלה של הקרחון; מסרים ומיילים שקיבלתי מאחורי הקלעים הראו לי שיש הרבה נשים עם בטן מלאה על מורים שונים (גברים) ויחסם לנשים. הערה שכתבתי בסוף הודעה באחד הדיונים (("סיפרה לי מישהי במייל על מורה, מוערך ובעל שם, שנהג להעיר הערות שוביניסטיות ולספר בדיחות סקסיסטיות לפני ואחרי שיעורים. לא בזמן השיעור, אז היה קורקטי לגמרי, אבל התנהגותו לפני ואחרי יצרה אווירה מסויימת בקבוצות אותן לימד. "במפתיע", הרבה תלמידות לא נשארו אצלו…" )), הקפיצה תלמידות של שלושה מורים שונים לנזוף בי על שסיפרתי על המורה שלהן – הן היו בטוחות ש"עכשיו הוא יידע שדיברתי אתך" וחששו מתגובתו. האמת היא שהתכוונתי דווקא למורה רביעי, עליו שמעתי מתלמיד גבר – אבל נראה שהכובע הזה בוער על יותר מראש אחד… בדיון הראשון, השתתפתי; בשני בעיקר קראתי (למרות שהתחלתי אותו), בשלישי, אולי החשוב יותר, לא השתתפתי עד עכשיו, אבל חיכיתי לניצוצות. והם הגיעו.

השאלה של "העגום" לגיטימית – מה אני יכול כבר ללמוד מעבודה עם אישה? הוא קיבל תשובות שונות, לגיטימיות גם הן. ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.

כי שינו את הכללים, הממזרים. הרי תמיד סיפרו בדיחות סקסיסטיות על בלונדיניות ומזכ(ק)ירות ופקידות פלוגתיות ונשים שלא יודעות לנהוג; ותמיד היו סרטים וסרטונים של פורנו-לייט על כל דבר וענין ((יש טענה שאומרת שאם דבר כלשהו קיים, יהיה איפשהו באינטרנט פורנו על הנושא)), אז מה קרה? פתאום אסור לצחוק קצת? אסור להתבדח? למה אתמול כן ועכשיו פתאום לא?

אז זהו, ששינו את הכללים. זה לא שאסור להתבדח, וכמו שכתבה בייבי יי גם לבדיחות סקסיסטיות יש מקום וזמן שהן מתאימות ומצחיקות, אבל לא בכל מקום, לא בכל זמן ולא – ממש לא – בלי שום הקשר ברור, בדיון על שילוב נשים באמנויות לחימה. ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה שמתחיל עם תלמידות ((לא רק עם שלו, ולא רק מעל גיל 18)), על עוד מורה שלוחץ יד (של אישה) ואז מלטף קצת, על עוד מורה שבשיעור עם תלמידות יפות אומר ש"מותר להוריד את החלק העליון של הגי ((בגד אימון יפני))"…

שינו את הכללים כי נמאס. שינו את הכללים כי אפשר. כי אם קודם אישה שהתלוננה זכתה לבוז, לטענות שהיא "מופקרת" ו"שונאת גברים", עכשיו ((למרות שהיא עדין זוכה לטענות האלה)) גם מקשיבים לה, ותובעים, ומרשיעים. שינו את הכללים כי יש נשים שחושבות ש"זכות האדם לכבוד" כוללת בתוכה גם את זכות האישה לא להיות אובייקט מיני כל הזמן לכל גבר, ובעיקר, בעיקר, כי אפשר. כי זכויות לוקחים ((לוקחות)), בכוח אם צריך, אחרת לא מקבלים אותן. גברים לא היו חושבים שיש דבר כזה "הטרדה מינית" – ושזה לא בסדר שיש דבר כזה – אילו נשים לא היו צועקות; גם אם המטריד עצמו מזועזע (למה?) כשזה קורה לאמו, אשתו, אחותו או ביתו, זה לא מפריע לו לעשות זאת לאמו-אשתו-אחותו-ביתו של אחר. אבל בעיקר, שינו את הכללים בשבילנו. לא בשבילנו הגברים, בשבילנו האנשים. בשביל שנהיה בני אדם. ואפילו אם זה רק בשביל שאימנו, אחותנו, אשתנו וביתנו לא יעברו את הזבל הזה בעצמן – זה שווה את המאמץ.

התחלתי ללמוד שיאצו אחרי שלוש שנים בטאי-צ'י, ומאז הם בשבילי אחד; ואחד הדברים עליהם שמו דגש בלימודי השיאצו בתמורות, היה נושא הגבולות בטיפול והרגישות לנושא של הטרדה מינית. לפעמים אני שוכח שלא כל מי שעוסק באמנויות לחימה הוא גם מטפל, או לפחות למד לטפל, אבל זה תחום שחייבים להזכיר אותו, להעלות אותו ולדון בו: יש דברים שלמורה/מאמן/מדריך אסור לעשות, ויש שלא כדאי לו לעשות, ויש דברים, שגם אם אינם פליליים, הם פשוט טמטום.

מה אסור?

אסור לאנוס, אסור לבצע מעשה מגונה ((לגעת נגד רצונה)), אסור להטריד מיניתאסור להעלים עין כשאחרים עושים זאת בנוכחותך או בידיעתך.

מה לא כדאי?

לא כדאי לפלרטט. לא כדאי להתחיל עם כל אישה שנותנת לך כבוד כי אתה מורה מוערך ((במיוחד אם אתה נשוי)), כשאישה לוחצת לך יד כדאי לשחרר את היד בזמן ולא ללטף אותה, כדאי לשמור בדיחות סקסיסטיות למתי שהן מתאימות (או לפחות למתי שאין נשים בסביבה), לא כדאי ליצור בקבוצה אווירה של "מילואימניקים חרמנים", וממש, ממשממש לא כדאי לבגוד באשתך –  ובמיוחד לא עם נשים נשואות.

למה זה לא כדאי?

  • כי זה מרחיק ממך תלמידות ((כלומר (גם) הכנסה));
  • כי זה גורם לך להיראות שוביניסט פרימיטיבי;
  • כי תמיד עלולה לבוא מישהי שתבין אותך "לא נכון" ותחשוב שאתה אנס ותתבע אותך;
  • כי אם אשתך תדע זה עלול לעלות לך בגט;
  • כי הרשת זוכרת המון, המון זמן, ואם אתמול היו עוטפים את הדגים בחדשות על קלונך, מחר תגלה שבפורום או בפייסבוק או בבלוגים זוכרים הכל ולא נותנים לשכוח, וכל מי שיכניס את שמך לגוגל יגלה את כל הטענות נגדך. גם אם הכל היה שקר, גם אם כבר שילמת את חובך לחברה, גם אם זה היה מזמן ויש התיישנות.

וגם כי מנהגים כאלה מבטיחים שדווקא אלה שהכי צריכות הגנה עצמית, לא יישארו אצלך מספיק זמן כדי להרוויח משהו מהידע שלך. לא חבל?

מה סתם מטומטם?

לא להבין ששינו את הכללים.

כי שינו אותם, ספירו, שינו אותם. ואם לא סיפרו לך קודם, כדאי שתדע: מה שאתמול עבר בשתיקה, מחר עלול לשלוח אותך לכלא, או לקומם עליך את כל העולם (ואשתך), או סתם לגרום לך להיראות כשוביניסט גס-רוח. אפילו אם אתה ממש לא כזה.

 

עדכון, 25.02.2011, 00:50:

כדי למנוע אי-הבנות, אני מאמץ (עם התאמות כהבנתי) את גישתו לתגובות של יואב קרני:

תגובות יתקבלו ברצון, אך אם לא יהיו ענייניות, יימנעו מהתקפות אישיות וינוסחו בשפה מנומסת, הן יימחקו.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
תודה.

 

עדכון, 25.02.2011, 23:10:

למען הסר ספק:
ההיכרות שלי עם יעקב דסקאלו (daskaliano) היא רק דרך מה שכתב בפורום. אף אחד מהמיילים שקיבלתי על התנהגות לא נאותה של מורים, לא דיבר עליו. לא כתבתי בשום מקום שהוא מתייחס רע לנשים, מעבר לציון הודעה שכתב בפורום לעיני כל. כתבתי את הפרשנות שלי להודעה האמורה, וכתבתי ברור שזו הפרשנות שלי:

"ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.
…..
ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…"
עד כאן מתוך הרשימה.

ושוב, למען הסר ספק: ב"עוד מורה ש…", אין הכוונה לדסקאלו.
אני לא מכיר את דסקאלו ואין לי מושג איך הוא מתייחס לנשים, בתור מאמן או בתור אדם.
אני יודע רק מה הוא כתב בפורום (למשל כאן), ואת זה כל אחד יכול לקרוא בעצמו ולשפוט לפי הבנתו.

 

האם ביילין רוצה את קצב בכלא?

ליוסי ביילין, לשעבר ראש מרץ והאיש שהזיק למפלגה זו יותר מכל אדם אחר, יש סוג מיוחד של כריזמה שלילית: כל מטרה שהוא מנסה לקדם, מתקבלת על ידי שומעיו כראויה לחיסול ממוקד, ויפה שעה אחת קודם. טענתו, ש"לא מגיע לנו" שנשיא המדינה יהיה בכלא, היא בדיוק מסוג הטיעונים שנראים כאילו ניסה בכל כוחו לחשוב איך להרגיז את שומעיו ולגרום להם להתנגד לדעותיו.

ולפחות במקרה הזה, טוב שכך.

אם קצב יערער ויצא זכאי, ניחא. אם ייגזר עליו עונש וערעורו יידחה, הוא ראוי לשאת בעונש ככל אזרח השווה, בעיני החוק, לכל אזרח אחר.

ביילין היה שר משפטים. הוא אמור לדעת שעקרון השוויון בפני החוק הוא האחרון ששר משפטים – גם לשעבר – אמור לקדם את מחיקתו. אם מחר יחונו את האנס קצב, למה שלא יחונו מחרתים רוצח? או "סתם" פוליטיקאי מושחת?

אני לא אוהב תיאוריות קונספירציה, אבל למה שביילין – מכל האנשים, דווקא ביילין – יציע לחון את הנשיא האנס עוד לפני שנגזר דינו?

אולי בגלל שהבין שיש לו כריזמה שלילית, ושעצם העלאת הצעתו היא דרך כמעט בטוחה לוודא שלא תצא לפועל?

יכול להיות?

יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

מוסר הלחימה של טרזן

אני כבר לא זוכר, ממרומי 43 שנותי, אם היכרתי לראשונה את טרזן בחוברות הקומיקס או בסרט עם ג'וני וייסמילר. "טרזן בניו-יורק" הוקרן לילדי הקיבוץ בחדר האוכל, יום אחד אחר הצהריים. אני מניח שהייתי בן 4 או 5, לא יותר מזה, ושתי תמונות מהסרט הן כל מה שזכרתי ממנו, לאורך שנים – בעצם, עד שגיליתי אותו ביוטיוב – שתי תמונות, יחד עם אמירה אחת של אמי, שישבה לידי. מוזר איך שמשפט אחד יכול להשפיע כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה שנים… שתי תמונות ומשפט אחד, שהביאו אותי, אחרי יותר משלושים שנה, לחפש את ג'וני וייסמילר ביוטיוב ולהגיע לפלייליסט של כל הסרט.

התמונה הראשונה היא הקפיצה המדהימה הזו (דקה 5:25). אני לא יודע אם וייסמילר השתמש בכפיל לפעלולים מסוכנים;  נראה לי שלא. בכל מקרה, השניות הארוכות עד הפגיעה במיים זכורות לי עד היום. בסרט נאמר שזו נפילה של 200 רגל, כלומר כ-61 מטר. לא הייתי מנסה את זה בעצמי…

בתמונה השניה, טרזן קופץ לתוך מכונית בה נוסעים אויביו שחטפו את בנו המאומץ ומכה אותם (דקה 4:23). אני לא באמת זוכר פרטים; זה בטח לא דמה בכלום למה שרואים בסרטי הפעולה המודרניים, אבל אני זוכר את אמי יושבת לידי ואומרת לי שטרזן לא מרביץ בשביל להרוג, הוא מרביץ לאויבים שלו "רק עד שיתעלפו, אחר-כך הם יהיו בסדר". ((כשראיתי את הקטעים האלה לפני כתיבת הרשימה ראיתי עוד פרטים, אבל לא זכרתי אותם בשנים שעברו מאז והשתדלתי לא להסתכל, מעבר לחיפוש התמונות המסויימות האלה, כדי לא לקלקל את הזיכרון)) אני זוכר את עצמי נזכר במשפט הזה יותר מאוחר, בכל מיני הזדמנויות בהן עלה הנושא של אם וכמה להרביץ; איכשהו, שם נטמן הזרע שגדל אחר-כך למוסר הלחימה של "מינימום הנזק הנחוץ לפתור את הבעיה".

אני קורא מה שכתבתי כאן וזה נשמע קלוש; הקשר בין טרזן למוסר-לחימה רחוק מלהיות מובן מאליו… אבל טרזן היה גיבור ילדותי; הוא זה שבגללו טיפסתי על עצים (וחיפשתי לשווא ליאנות, ((או חבלים מוסווים כצמחים מטפסים)) כדי להתנדנד בעזרתם מעץ לעץ), הוא זה אליו רציתי לדמות. ובדמיון שלי, טרזן היה זה שלא הורג את האויבים שלו, למרות שהוא יכול – כי אין צורך.

איך הייתי גדל אילו אמי לא ישבה לידי באותו סרט? אין דרך לדעת, אבל סביר שלא היתה יושבת לי בראש התדמית הזאת של גיבור הילדים האולטימטיבי, שלא הורג כי אין צורך. עד היום.

על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.