ארכיון קטגוריה: …והחיים בכלל

חיים יבין בלי נזם באף

כשכתבתי את הסיפור הזה, מיכל ינאי היתה כוכבת הילדים הבלתי-מעורערת, חיים יבין היה הדבר הכי ממלכתי שאי פעם היה במדינת ישראל, שנת 2007 היתה רחוק בעתיד, רכבת תחתית בתל-אביב נראתה כמו משהו שעשוי (עלול?) להתקיים (מתישהו…) והפאנדמיה היתה משהו שרק אפידמיולוגים וסופרי מד"ב חשבו עליו. הוא התפרסם ב"חלומות באספמיה", גליון שני, 2002.
הבת שלי, שבזמן הכתיבה עוד לא היתה אפילו בתכנון, אמרה שהוא מצא חן בעיניה, אז החלטתי לשתף. היא גם אמרה שהוא חזה את הקורונה, וזה לא נכון. והיא שאלה מי זה חיים יבין…

חיים יבין בלי נזם באף

מאת דוד כפרי

חשבתי שאבריא תוך יום-יומיים, אבל הנזלת נמשכה שבועיים עם כאב-ראש מפוצץ, חום וחולשה כללית. בימים הראשונים הייתי הלקוח הנאמן ביותר שאי-פעם היה ליצרני ניירות-טואלט. בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים מדי, הורדתי את הנזם מהאף, ושרתי-הנקיון בדירתי התרוצצו ללא-הפסקה במצוד אחר ניירות-הטואלט שפיזרתי. אל תבינו אותי לא נכון, בדרך-כלל אני זורקת כל סוג-פסולת לפח המתאים לו, אבל פשוט לא היה לי כוח. שיעבדו קצת השרתים, בשביל זה קניתי אותם…

ברשת דברו על עוד ועוד אנשים חולים, עם ובלי תופעות-לואי. "איזה תופעות-לואי?" חשבתי, "לא מספיק לי שאני חולה?" אבל תופעות הלואי היו, כנראה, מוזרות למדי: כאבי-הראש נמשכו אבל בעוצמה פחותה, החום היה עולה עד שאנשים היו ממש מתפשטים ברחובות, והחולשה היתה תופסת אנשים במקומות ציבוריים וגורמת לעצירת-תנועה, תאונות-דרכים ותורים ארוכים בכניסה לנתיבי- אילון, כשמכוניות היו נתקעות בהן עם נהגים תשושים מכדי לפנות לצד הדרך.

"אבל לפחות אף-אחד לא מת", אמרתי בין נייר-טואלט למשנהו. וזה היה נכון, ומוזר מאוד, עם כל הפקקים בכבישים. איך זה שאף מטוס לא התרסק? ואיך זה שאנשים היו נתקפים בחולשה רק ליד אנשים אחרים? הרי מי שאין לו כוח לנהוג באוטו, בדרך-כלל נשאר בבית?… לא?

כנראה שלא. מסתבר שהמחלה היתה מתחילה בהתקף-חולשה מלווה בעיטושים ונזלת. כך ידעת שאתה חולה, וכך גם הדבקת אחרים, שבאו לעזור לך. אחרי שעבר ההתקף הראשון, אנשים הרגישו מספיק חזקים בשביל ללכת לעבודה, אבל הנזלת והעיטושים נמשכו. וגם ההדבקות.

אני לא חליתי ככה: אני הלכתי לישון עם כאב-ראש וקצת נזלת, והתעוררתי עם ראש מתפוצץ והמון נזלת. לפי מה שרץ ברשתות, כנראה שחליתי בסתם שפעת. מה שהסתובב בחוץ התחיל כמה ימים אחרי שחליתי, וזה לא היה שפעת. זה היה משהו אחר.

אחרי שבועיים של המגפה (אפילו משרד-הבריאות כבר קרא לה כך), הרכבת התחתית של ת"א נתקעה כשלנהג לא היה כוח ללחוץ על כפתור ה"סע". העיר נתקעה לחצי-יום, עד שהגיע נהג מחליף שפינה את הרכבת מהתחנה.

אגד ודן עבדו בהיקף הרגיל, מוניות היו ענין של מזל – אבל אנשים לא רצו להשתמש בתחבורה הציבורית, כולם היו ברחובות. החום גרם לאנשים לרצות להיות באויר הפתוח. אנשים אפילו הלכו לים, כדי להתקרר מהחום – וזה בתחילת מרץ… נוסף על הנזלת והעיטושים, אנשים הרגישו חוסר-שקט ורצו להסתובב. בתי-הקפה חגגו, המסעדות היו מלאות, ורק העיטושים הפריעו להנות מקונצרטים קלאסיים, שגם בהם הקהל היה מלא, בפעם הראשונה מזה שנים. אני מתכוון לעיטושים של הנגנים – לעיטושים של הקהל כבר התרגלו אצלנו.

רק אני נשארתי בבית, בתחילה חולה מכדי לצאת החוצה, ואחר-כך, בריאה, עם גליל אחרון של נייר-טואלט שכבר לא היה לי צורך בו (מעבר לשימושים הרגילים), וחששתי לצאת החוצה. השרתים הביאו לי אוכל מהסופר הקרוב, ודאגתי לקנות רק קופסאות-שימורים. פשוט פחדתי לצאת החוצה. עבדתי מהבית, דרך הרשת, למרות שהבוס שלי דרש את נוכחותי הפיזית במשרד: "את הפנים שלנו, מירב! אנשים באים אלינו כדי לראות את החיוך שלך!"  עניתי לו ב"אפצ'י" אדיר ונשפתי חזק לתוך נייר-טואלט, והוא הניח לי.

ברחובות אנשים הסתובבו בלילות הקרים בבגדים קצרים וסנדלים, אפילו בגדי-ים, ואני התכסיתי בשמיכה עם בקבוק קולה שרוקנתי ומילאתי מחדש במים חמים. לא סמכתי על המסננים של המזגן. הוצאתי מיכל חמצן מהממ"ד.

אחרי ארבעה שבועות דיווחו הרשתות שגם במדינות השכנות כולם חולים במחלה המוזרה, שגורמת לכולם לרצות לצאת החוצה למרות החום, כאב-הראש והנזלת. יצרני נייר-הטואלט דיווחו על ביקושי-שיא. יואל גייטס, מנהל "מוצרי נייר בע"מ", הציג ברשתות נייר-טואלט חדש, מיוחד לנזלת, שסופג יותר ונקרע פחות. הירוקים טענו בקולניות שצריך לעבור לשיטה הסינית הישנה של מרקקות כי יצרני-הנייר פוגעים ביערות האמזונס, ואנשים המשיכו להסתובב, להרגיש רע, למחוט את אפם,  ולהסתובב ברחובות. נדמה שחוץ ממני אף-אחד לא נשאר בבית.

לא רק זה, נראה גם שאנשים הפסיקו להרגיש שהם חולים: היו הולכים לעבודה, מתמוטטים, חוזרים לעבוד, מתאשפזים, חוזרים הביתה – ומיד יוצאים שוב לרחוב. רופאים דיברו על וירוס חדש שגורם להצטננות קלה עם נזלת קשה, שלא עוברת. משרד-הבריאות המליץ להרבות בשתיה, והסביר שהנזלת גורמת לאיבוד-נוזלים.

ורק אני נשארתי בבית, כבר בלי כאב-ראש ונזלת, מרגישה כמו לביאה בכלוב, מתה לצאת החוצה – ומפחדת להידבק בוירוס החדש והמוזר הזה, שעדין לא הרג אף-אחד אבל גרם לכולם להתנהג כאילו הם בריאים. הנזלת הפכה לחלק מהחיים.

אפילו בתי-החולים כבר הפסיקו לאשפז אנשים – פשוט היו נותנים להם לשכב איזה שעה, ומשחררים הביתה. עדיין אף-אחד לא הצליח להגדיר בדיוק מהו הוירוס החדש, שגורם לנזלת קשה אבל לא דומה לשום דבר מוכר.

בשבוע החמישי, מיכל ינאי הופיעה בערוץ הילדים עם ערמת טישו מהסוג החדש של "מוצרי-נייר בע"מ" – ה"אפנקי" היה פשוט להיט, ויואל גייטס היה כוכב תקשורת פתאומי. הוא דיבר, הוא שר, הוא רקד – הוא עשה מעצמו אידיוט. בצהובונים דיברו על התואר שלו במיקרוביולוגיה, ואיך שהוא נאלץ בפתאומיות, בגיל 23, להיכנס לעסקי-הנייר של אביו, שמת מדלקת-ריאות.

כשהפסיקו לדבר על הנזלת בחדשות והתחילו לדבר עליה ב"אפבאג 2013" (יורשי "חרבאג 2000"), ידעתי שכבר אין ברירה, אבל עדין פחדתי לצאת. הבנתי שהוירוס הזה יישאר כאן, ואו שאצא ואדבק או שאשאר ואחנק – מלאי החמצן בממ"ד היה כמעט על אפס, ואם אפתח את ערכת-המגן היא תודיע לפיקוד-העורף והם ישלחו מישהו לבדוק והוא ידביק אותי.

אבל לא יכולתי לצאת. ידעתי שאני פשוט לא יכולה להופיע כך בפני אנשים. כשלא היתה ברירה, הסתתרתי בבית וניגבתי את האף בלי הפרעה, אבל בציבור?! מה, להוריד כל פעם את הנזם?!

רק כשחיים יבין הגיש את "מבט", בפעם הראשונה מאז 2007, בלי נזם, הבנתי שאפסה כל תקווה. יצאתי מהבית בלי הנזם, שאפתי מלוא ריאותי וירוסים ואויר, וירדתי לפיצוציה הקרובה. שם, על כוס קפה תורכי ולידו ערימת טישו "אפנקי" עם קריקטורה של אף גדול ומנוזל, לפני שהחולשה תפסה אותי, הספקתי לראות בטלביזיה איך המשטרה עוצרת את יואל גייטס, מנהל "מוצרי נייר בע"מ", באשמת פירסום בלתי חוקי. "רק רציתי להגדיל את נפח-השוק שלנו", הוא אמר, "זה לא פשע. רק הרחבנו את המדיום הפרסומי לתחום הביולוגיה. בעסקים צריך להגדיל את הביקוש למוצר שלך, אחרת אתה יוצא מהשוק."

בחדשות היום הבא כבר קראו לזה "וירוס-גייטס", ולראשונה בעשרים שנה לא דיברו על מחשבים.

מחשבות על הקורונה

על הקורונה / דוד כפרי

התבקשתי לכתוב משהו על הקורונה לעלון הקיבוץ, אולי בעקבות כמה פוסטים בוואטסאפ הקיבוצי על דיווחים ושמועות אינטרנטיות. החלטתי להעלות את הרשימה גם לכאן, כי נוח להרחיב ולשנות אם צריך. אבל לפני הכל, גילוי נאות – אני לא רופא ולא מדען. אני חובב מדע, עוקב אחרי מקורות הנחשבים לאמינים ומשתדל להפריד בין מה שנחשב קונצנזוס מדעי למה שלא. בזמן משבר כמו מגפה, מידע אמין חשוב כדי לפעול נכון, בעוד שמידע לא אמין עלול להזיק. בשורות הבאות אנסה לשתף מידע ממקורות אמינים בלבד: משרד הבריאות, קופות החולים, רופאים ומדענים העוסקים בוירוס הקורונה. בסוף, כמה מחשבות משלי.

מה הכי חשוב?

  • זה מדבק, ובינתיים אין תרופה ואין חיסון;
  • כדי למנוע הדבקה, יש לשמור מרחק מאנשים, לשטוף ידיים הרבה ולא לגעת בפנים; עדכון, 01.04.2020: ביציאה מהבית למרחב הציבורי יש לשים מסכה על הפנים;
  • עדכון, 05.04.2020: זה לא "שפעת חזקה". יש הבדלים במשפחת הוירוסים, בשיעור ההדבקה ובאחוזי התמותה, אבל ההבדל החשוב ביותר הוא משך המחלה – שפעת עוברת תוך שבוע עד עשרה ימים, בעוד שאשפוז בגלל קורונה יכול להימשך שלושה עד שישה שבועות; זה מה שגורם לקריסת בתי חולים, כי חולים חדשים ממשיכים להגיע בעוד שהקודמים לא מתפנים כמו בשפעת;
  • עשו מה שמשרד הבריאות אומר, כדי להאט את קצב ההדבקה, כדי לא להעמיס על מערכת הבריאות;
  • אל תעבירו הלאה ידיעות לא בדוקות.

זהו, אפשר להפסיק לקרוא. אבל למי שרוצה, יש המשך: מה לא נכון על הקורונה? מה כן נכון? למה זה בכלל חשוב? וכמה מחשבות אקראיות.

אז בואו נתחיל –

ארבעה סימנים שידיעה מרעישה חדשה היא פייק ולא אמת: (לא רק על קורונה)

  • פרסום ללא ציון המקור, או עם מקור מעורפל ("מומחים מסין", לעומת קישור למאמר בעיתון מדעי);
  • פרסום עם ציון המקור, אבל המקור לא עוסק בנושא הפרסום (אורטופד לא מומחה לוירוסים, מהנדסת לא מומחית בחיסונים, רופאה לא מומחית בטנקים, גנרל לא מומחה במחלות);
  • אם זה נשמע טוב מדי להיות נכון ("תה ירוק מרפא סרטן/קורונה/התקרחות!"), זה כנראה באמת לא נכון (אבל אם אתם אוהבים תה ירוק, תשתו).
  • קריאה לשתף. ארגונים רשמיים (משרד הבריאות, מועצה אזורית, משטרה, צה"ל, מוסדות הקיבוץ) לא קוראים לשתף. אם בהודעה יש קריאה לשתף, זה כמעט תמיד פייק.

אבל קיבלתי ידיעה שנראית ממש אמיתית, איפה לבדוק?
למכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון וייצמן, יש צוות מומחים שעוזר לעשות סדר בשמועות:
https://davidson.weizmann.ac.il/tags/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A7-%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%96

יש גם קבוצת פייסבוק בשם "זה נכון?", בה עונים מומחי המכון (ואחרים) על שאלות קוראים:
https://www.facebook.com/groups/DavidsonOnline/

וכמובן "לא רלוונטי", אתר שכבר שנים בודק את האמת במכתבי שרשרת ושמועות אינטרנט, עם תג נפרד לענייני קורונה: https://irrelevant.org.il/tag/coronavirus

ומה כן נכון?

אפשר להתחיל באתרי משרד הבריאות וקופות החולים; ולהמשיך באתר של מכון דוידסון שהוזכר למעלה, וכמובן באתר של מדעת – עמותה של רופאים ומדענים שלקחו על עצמם להנגיש מידע אמין ומבוסס מדעית על ענייני רפואה: http://midaat.org.il/midaat/press/covid19/
ואתר כלכליסט, מציין עשרה מקורות מידע שעליהם אפשר לסמוך:
https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3800255,00.html

אני אוסיף את יעל פורמן, שמפרסמת בפייסבוק כמה פעמים ביום דו"חות התקדמות על המחלה, בארץ ובעולם, תוך ניסיון לשמור על עברית מובנת לכל; היא לא אימונולוגית, אבל קוראת את המומחים לתחום ואת מקורות המידע האמינים ביותר, ומתרגמת לעברית מובנת לכל. בנוסף, בגלל שזה פייסבוק, הקוראים דואגים לציין טעויות, והיא מתקנת. מומלץ לקרוא גם את הדיונים בתגובות, אצלה: https://www.facebook.com/yael.furman

למה חשוב לא להעביר ידיעות לא נכונות?

ידיעות לא נכונות זה כמו המלצה לשים שום ובצל על הדלת, במקום לנעול; זה שכתב את ההמלצה, וזה שהעביר אותה, לא יהיה בסביבה לעזור אחרי שיגנבו לכם הכל מהבית, ובטח שהוא לא יישא בשום אחריות. אותו דבר לגבי רפואה בכלל, וקורונה בפרט: כשמישהו ייכנס לאשפוז בגלל ההמלצות האלה, לכו תחפשו מי המציא את השמועה שגרגור מי מלח מונע הדבקה. הממציא הזה לא יהיה שם לתמוך בחולה או במשפחתו, ולא ישתתף במניין.

אם מישהו יחשוב שויטמין סי או תה ירוק זה מספיק נגד קורונה (זה לא), ובגלל זה לא יגיע לטיפול כשיתחילו אצלו קשיי נשימה, זה עלול להרוג אותו. אם מישהו יחשוב שבגלל שהוא יכול להחזיק 10 שניות בלי לנשום אז אין לו קורונה, ובגלל זה יחשוב שזו סתם שפעת, לא יכנס לבידוד וידביק אחרים, זה עלול להרוג לא רק אותו. ואם מישהו ישמע שחייבים לשים כפפות, למרות שאין המלצה כזו למי שאינו צוות רפואי, זה עלול לתת לו תחושת ביטחון לא מבוססת, ולגרום לו להידבק. אלה רק שלוש דוגמאות, יש לצערנו עוד הרבה.

אל תעבירו "ידיעות" בלי לבדוק אותן. למען הבריאות של כולנו.

וכמה מחשבות אקראיות…

זו לא המגפה הראשונה בהיסטוריה האנושית, כנראה גם לא תהיה האחרונה, אבל זו המגפה הגלובלית הראשונה בעידן האינטרנט. כשפרצה השפעת הספרדית לא ידעו מה זה וירוס; היום, תוך זמן מאוד קצר אפשר היה לא רק לזהות את גורם המחלה, אלא לפענח את המבנה הגנטי שלו. ולמרות שפיתוח חיסון לוקח זמן, האנושות לא היתה מעולם בעמדה חזקה יותר להתמודד עם מגפה. יש לנו אמצעים להעביר מידע מרופא לחוקר לחוקר לרופא, ממדינה למדינה, בתוך דקות; יש אמצעים להעביר הנחיות לאוכלוסיה מהר ובצורה מדוייקת יותר מאי פעם; וכשמישהו כן חולה, יש טכנולוגיה רפואית טובה יותר משהיתה אי פעם. בזמן השפעת הספרדית לא היו מכונות הנשמה.

הבעיה שלנו, כמו תמיד, היא הגורם האנושי.

בסין, ממשלה שניסתה להסתיר את הפדיחה השתיקה רופאים בזמן שעוד היה אפשר לעצור את התפשטות המגפה, ובכך איפשרה לחולים להסתובב ולהדביק; באיטליה, ממשלה שלא הבינה את חומרת המצב איפשרה משחק כדורגל בין קבוצה איטלקית לספרדית בעיר בה ההתפרצות היתה בתחילתה, והצופים הפיצו את המחלה בשתי הארצות ומחוץ להן; באיראן, סגן שר הבריאות נדבק, ובמקום להכניס את עצמו לבידוד המשיך לעבוד והפיץ את הוירוס במשרד האחראי על הטיפול במשבר; ובאנגליה… ובארה"ב… אוי. ובישראל, למרות ייבוש מערכת הבריאות במשך שנים, למרות מחסור נורא בציוד מיגון, מכונות הנשמה ועוד, אחוז המתים עדיין – ורק שיישאר כך! – מתחת לממוצע בעולם; ונקווה שנשמור על הסגר, שיעשה את שלו, ועקומת ההדבקה אכן תשתטח.

זה ייקח זמן, ויצריך המון סבלנות, והקפדה על נהלים. וזה יהיה קשה. וזה יהיה יותר גרוע – בכמה מקומות, הרבה יותר גרוע – לפני שיהיה יותר טוב.

כשהמגפה הזו תעבור, כשנצא מהסגר, נצא לעולם אחר משהכרנו. לעולם בו לא לוחצים ידיים, בו מוסדות חינוך עובדים מרחוק, בו המדינה יכולה להפעיל אמצעי מעקב על אזרחים בגלל חשד למחלה ואנשים יכולים למצוא עצמם בבידוד רק בגלל שהיו קרוב למקום שהיה בו חולה.

וכמו שהיה תמיד, רק אנחנו נוכל לדאוג שזה יהיה עולם שטוב לחיות בו.

שנהיה בריאים, ונעזור אחד לשני.

מיותר להשקיע מליונים בחקר החלל

אין שום סיבה לחקור את החלל. ודאי שאין שום סיבה להשקיע מליונים במחקר ובטיסה לשם. את הכסף עדיף להשקיע כאן, על כדור הארץ. יש כאן מספיק מה לחקור ולגלות ולפתח ולתקן.

רק לזכור, לקראת 2036, להיפטר מכל נכס על בטווח קילומטר מחופי האוקיינוס השקט, ולקנות מטריה. מטריות. כנראה שגם לבנות מחסה לא יזיק…

או שאולי כדאי לבדוק איך להזיז אותו הצידה בזמן. וגם לבדוק אם יש עוד כמוהו.

http://youtu.be/xaW4Ol3_M1o

http://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A1_(%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%99%D7%93)

http://www.wired.com/wiredscience/2012/04/opinion-tyson-killer-asteroids/

שיר מושכי הסירות

הייתי בן פחות מעשר כשאבא הביא לבית פטיפון (מה זה?) ושלושה תקליטים (מה זה?): מיסה קריולה, פיטר, פול ומרי, ומקהלת אלכסנדרוב של הצבא האדום. ספרדית לא מבין עד היום, רוסית כנ"ל, אבל הרבה מהטעם שלי במוסיקה בא משם, עם תוספות מאוחרות של פלמנקו, גיטרה קלאסית (סגוביה עם השאקון לימד אותי לאהוב את באך), הלאוטה של דאולנד והעוד של המוסיקה הערבית… אבל איכשהו, דוקא שיר מושכי הסירות של הוולגה, שכולו "וּ-משוך! וּ-משוווך!" אחד גדול, נשאר אחד הקטעים המוזיקליים האהובים עלי.

נדמה לי שחוץ מאבא, רוב המשפחה (למרות שלא אומרים כלום…) עדיין מזדעזעת מזה…

גלן מילר עשה לזה עיבוד ג'אז, ופול רובסון שר באנגלית אבל כמה שהוא זמר מדהים הוא לא יכול להתחרות במקהלה הזו. אפשר לעצום עיניים ולדמיין אותם מתקרבים מרחוק, שרים כדי לתאם את המשיכות, עוברים ממש ממול ומתרחקים במעלה הנהר, ומחר הם ימשכו שוב, ושוב, ושוב…

איזה שיר יפה, ואיזה ביצוע מדהים.

http://en.m.wikipedia.org/wiki/The_Song_of_the_Volga_Boatmen

http://m.youtube.com/watch?v=kK5XBaslNd0&desktop_uri=%2Fwatch%3Fv%3DkK5XBaslNd0

מבט מהיר קדימה

אצל צ'רלי סטרוס מתנהל דיון מעניין על ההשפעות של מכוניות (ומשאיות, ורכבות) נוהגות-בעצמן – השפעות חברתיות, כלכליות, צבאיות ועוד. כאילו לכבוד הדיון הזה, בואינג הטיסו F16 בשליטה מרחוק; בקרוב מטוסי קרב מבצעיים בשלט רחוק, ומי שחושב שזה מדע בדיוני, שיחכה קצת. באמת רק קצת.

ואז, במקום טייסים שיעברו שלוש שנים קורס טייס, יפיצו משחק-מחשב שילמד כל מי שרוצה להטיס מטוס-קרב בשלט רחוק, ולפי הניקוד במשחק יתקבלו לתפקיד בחיל האויר רק המצטיינים. לא צריך גיבוש, לא צריך מיון, לא צריך קורס – הכל באזרחות, בלי צורך במדים, נגדי משמעת, רופאים, מפקדים…
הפרטה.

עד, כמובן, שניתוח של מספיק הצלחות ב"משימות קרב" ממוחשבות יאפשר לכתוב אלגוריתם מוצלח מספיק, ולא יהיה יותר צורך גם ב"טייסים" …

מבט מהיר קדימה על הטכנולוגיה ולאן היא לוקחת אותנו, ונקודה מקומית: אם במכונית שלנו נוהגת תוכנה שנכתבה, נניח, באנגליה, האם יתכן מצב שהמכונית תסרב לחצות את הקו הירוק?

אז נמצא סיבה לעצור ולתבוע אותך

את אל קאפונה, מאפיונר ידוע, הצליחו להכניס לבית הסוהר רק על עבירות מס – לא על רצח, סחיטה, הברחת משקאות ועוד. העיקר שהצליחו להכניס אותו.
היה מאוד עוזר לרשויות החוק אילו היה אפשר למצוא סיבה להכניס לכלא כל פושע.
זה קשה; רוב הפושעים הגדולים מכירים את החוק מספיק טוב בשביל לדאוג שאחרים יעשו את העבודה המלוכלכת בשבילם וקשה מאוד להוכיח שהם אלה שנתנו את ההוראה. אילו היה אפשר למצוא איזו עבירת-מס על כל אחד מהם, היו חיי המשטרה הרבה יותר קלים.

1986, והמחוקק האמריקני מתמודד עם פשעי מחשב ואינטרנט, ומוציא תיקון לחוק Computer Fraud and Abuse Act, והנה – אולי בלי כוונה – יש חוק שמאפשר להכניס לכלא, בעצם, את כולם. במקום לקבוע רשימה של פעולות שייחשבו לפשע, דבר לא מעשי בעולם המתפתח-במהירות של המחשבים והאינטרנט, הגדיר המחוקק האמריקאי שבכל פעם שאתה מתחבר למחשב שאינו שלך (כלומר, גולש באינטרנט), כל פעולה שלא הורשית לעשות – היא פשע. מה כן הורשית לעשות? מה שכתוב ב"כללי השימוש באתר", זה שעליו הקלקת "אני מסכים" כשנרשמת לאתר, או כשהתחלת להשתמש בו. שלא קראת, כמובן. כי אף אחד לא קורא מסמך של עשרות עמודים בשביל לחפש "בר רפאלי" בגוגל, ואף אחד לא בודק על מה הוא חותם בשביל לראות מה החברים שלו עושים בפייסבוק. כי מה יכול לקרות, יסגרו לי את החשבון? אז אני אפתח חדש, עם כתובת אי-מייל אחרת, וגם שם אני אקליק "אני מסכים" בלי לקרוא.

בלי לשים לב לכך שעבירה על "כללי השימוש באתר" עלולה להיות עבירה פדרלית.

כזו עליה אפשר לשבת עשרות שנים בכלא. כמו שאיימו על אהרון שוורץ, מה שכנראה הוביל אותו להתאבד.

וכמובן, כדי להגן על הציבור, מנסים עכשיו להרחיב את סוג הפעולות שעלולות להביא אותנו לכלא; אם קודם גישה אסורה למחשב היתה פשע, הרי שהצעה אחת לתיקון לחוק קובעת שגם אם הגעת למידע שמותר לך להגיע אליו, אפשר להכניס אותך לבית סוהר אם השתמשת בו בצורה שמישהו החליט שאינה ראויה.

המשמעות היא שאם, למשל, אתה מארגן הפגנות נגד מדיניות ממשלה (למשל בנושאי מחירי דיור, או יוקר מחיה), אפשר להכניס אותך לכלא על עבירות מחשב – כי אין אדם שלא יפר את תנאי השימוש של איזהשהו אתר מתישהו. כי אם יש חוק שאפשר לתפוס בעזרתו את כולם, למה לחפש עבירות אחרות?

לחקיקה בענייני מחשבים יש תדמית של "משהו שמעניין רק גיקים, וגם משפיע רק על גיקים".  כדאי לחשוב על זה שוב.

פטיש האל

הסופר ארתור צ'ארלס קלארק היה אחד מ"שלושת הגדולים", יחד עם אייזק אסימוב ורוברט היינליין – שלושה סופרי מדע בדיוני שריתקו דורות של קוראים. מה שג'יי קיי רולינג עשתה לכישוף עם הארי פוטר, עשו שלושת אלה למדע הבדיוני – וגם למדע. אי-אז בחטיבת הביניים, כשהתחלנו ללמוד מה זה אטום, אלקטרון, מולקולה, השתעממתי – הכל היה בספרים שקראתי, מובלע בתוך סיפור מרתק, הרבה יותר מעניין מהמורה לכימיה. סדרת "לאקי סטאר" של אסימוב – פרופסור לביוכימיה – הכילה כל כך הרבה מידע על מערכת השמש, מובלע בתוך סיפור על גיבור בחללית מיוחדת שמציל את מערכת השמש מרשעים דמויי-נאצים, שגם היום הרוב – חוץ מהפרק על האוקיאנוסים של נוגה – עדיין עדכני, אם כי מידע נוסף התגלה מאז. המון מידע נוסף. אילו רצה מישהו ללמד היום על מערכת השמש, הדרך הטובה ביותר היתה לייצר סדרת מד"ב על פי הסדרה ההיא של אסימוב, עם מעט עידכונים. וטוב, בלי הפרק על האוקיאנוסים של נוגה – אסימוב היה מעודכן לזמנו. את התופת שעל נוגה גילו רק כמה שנים אחרי שהספר התפרסם. אסימוב אולי זכור במיוחד בגלל סדרת "המוסד" ושלושת חוקי הרובוטיקה, אבל אני זוכר איך לא היה לי שום קושי להבדיל בין הבדיון למדע בסדרת לאקי סטאר, ואיך – עד היום – כשעולה איזו שאלה על אסטרואידים או על הטבעות של שבתאי, רוב מה שאני יודע בא משם, ועדיין מדוייק. אם רק אמצע את הספרים האלה, לתת לילדים שלי כשיגיעו לגיל 12…

היינליין, שידע לא פחות מדע מאסימוב, היה כנראה המספר הטוב מכולם. בענף שבתחילתו התמחה ברעיונות, הרבה פעמים על חשבון הסיפור, היינליין ידע ליצור מתח והזדהות עם הגיבור שלו. והוא ידע להציג, לצד רעיונות מדעיים מרתקים, גם רעיונות חברתיים שהיו אז חדשניים לחלוטין: אם אצל אסימוב ערכי הפוריטניות של שנות החמישים בארה"ב נמשכו עוד מאות ואלפי שנים קדימה, אצל היינליין ב"שליטי הבובות" החברה האנושית נאצלה להסתגל לעירום מלא כדי להתמודד עם חייזרים,  ב"עריצה היא הלבנה" הוא חזה משפחות מרובות בעלים ורעיות וב"גר בארץ נכריה" דיבר על חברה נטולת עכבות מיניות. ואולי זרע בי את מה שצמח לחשדנות בריאה כלפי המשטר. כל משטר.

וקלארק. ארתור צ'ארלס קלארק, אנגלי, שהיה בין מפתחי הרדאר באנגליה במלחמת העולם השניה, שהמציא את לוויין התקשורת, שחזה עוד בשנות השישים את האינטרנט ואת מחשב כף היד, שהשקיף על כולנו מלמעלה וראה את החולשות וסלח, שהספרים והסיפורים שלו סיפרו על העתיד והעבר וההווה, שהכילו כל הרבה רעיונות חדשניים לצד עיגון עמוק במדע האמיתי, שכל ספר שלו היה אתגר לא רק להבנת הסיפור אלא להבנת המדע שבלעדיו אין לסיפור כל היגיון, שטרח בסוף כל ספר וקובץ סיפורים לכלול תודות ואזכורים למי שהעלו אצלו את הרעיונות לסיפורים… קלארק, שיחד עם קיובריק כתב את התסריט ל-2001 אודיסיאה בחלל (ואת הספר. הספר יותר טוב), שחזה את משמר החלל (שקיבל את שמו מתוך הוקרה לקלארק), שאולי השפיע על העולם האמיתי יותר מכל סופר מד"ב אחר – קלארק הוא שכתב את "פטיש האל", שסיימתי היום.

אני קורא ושומע המון מד"ב, אבל הרוב דברים שפורסמו בשנים האחרונות, וכמעט שכחתי את הטעם המיוחד של קלארק. הסיפור שלו, שמטיל קבוצת אנשים בפיקוד קפטן רוברט סינג למאבק על חיי מליארדים של בני אדם, מאבק בו יסכנו את חייהם כדי להציל את כוכב הלכת – הסיפור שלו מכיל כל כך הרבה מדע שמוגש בצורה כל כך קריאה, שגם בן 12 יוכל להבינו.  ממרתון על הירח (בחליפות חלל) דרך טיול בפארק דיסני על מאדים ועד לנחיתה על אסטרואיד ומציאת פרח שלא יכול להיות שם, ממאמינים פנאטיים בדת חדשה למאבק נגד היקום המנסה להשמיד – שוב – את החיים על פני כדור הארץ, קלארק לא מנסה להחזיק אותנו על קצה הכיסא. אם נשווה לסופרי מתח וריגול, קלארק דומה לג'ון לה-קארה יותר מלרוברט לודלום – הוא צופה מרחוק ומתבונן בפרטים הקטנים ובתמונה הגדולה, נותן לקורא להבין ולא מתרכז ב"אקשן".

ומאחורי הכל, המדע. והאהבה שלו למדע. כשהוא כותב על המרתון הירחי הראשון הוא מתאר גם את מאמציו של הרץ אבל גם את הירח, הנוף, הגרוויטציה והטמפרטורה והריק, והשפעתם על הריצה, על הרץ, על האדם. כשהוא כותב על מאדים, על פארק דיסני, על המצגות של מאדים כפי שחלמו אותו בורואוז ובראדבורי ועל מטפסי ההרים שהתאכזבו מהטיפוס על ההר הגבוה ביותר על מערכת השמש. כשהוא כותב על האסטרואידים, על מה שאסטרואיד יכול לעשות לנו, על איך מוצאים אותם ואיך מסיטים אותם ממסלולם. בכל אלה הוא לא רק מראה את אהבתו למדע, הוא מצליח להדביק בכך אותי, הקורא, כל פעם מחדש.

הוא היה סופר מדהים, רחב-יריעה בצורה בלתי רגילה, ואני אסיר תודה על כל מה שכתב.

אבל הספר המסויים הזה, פטיש האל, הוא ספר חשוב במיוחד – כי הנחת המוצא שלו אמיתית לגמרי. מתישהו, אסטרואיד כלשהו יטוס ישר אלינו, שוב. וההבדל הכי חשוב בינינו לבין הדינוזאורים (שאסטרואיד השמיד), הוא שאנחנו היום, בפעם הראשונה בהיסטוריה של כדור הארץ, אולי יכולים לעשות משהו בעניין.

אם נראה אותו בזמן (ובזכות קלארק, הסיכוי לכך גדול הרבה יותר מבעבר), ואם יהיו תקציבים לפיתוח כלי-רכב ומנועים שיזיזו אותו הצידה בזמן.

אחרת, נלך כמו הדינוזאורים.

http://www.haaretz.co.il/news/science/1.2034718

מחאה 2013: היזהרו מאלימות. היא תפעל רק נגדנו.

מה שהכי מדאיג אותי זה ההזהרות מאלימות. זה מסוג הנבואות שעלולות להגשים את עצמן.

אני מזכיר מה שכתבתי לפני כשנה:

  1. אסור למוחים להיגרר לאלימות.
  2. צריך לתעד בוידיאו כל הפגנה ובמיוחד כל מגע עם המשטרה (חשוב במיוחד למנהיגים אותם המשטרה תחפש).
  3. חשוב להיזהר מפרובוקטורים (האיש שצולם שובר חלון של בנק? עד היום לא הועמד לדין. איך זה אפשרי, במדינה בה כולם מכירים את כולם? האם באמת לא תפסו אותו, או שלא ניסו?).
  4. לתעד, לתעד ולתעד כל הפגנה!
  5. אם מישהו מידרדר לאלימות, לא להגן עליו.

ואם המשטרה מתגרה בנו?

זו עילה, במקרה הגרוע ביותר, להתנגדות פסיבית. חשוב לזכור שבהפגנה, רק כוחות הביטחון יכולים לטעון להגנה עצמית. אם שוטר יגיד שהיכה מפגין כדי להתגונן, רוב הסיכויים שהשופט יאמין לשוטר (אם אין תיעוד וידיאו המוכיח ההיפך). אם המפגין יגיד שהיכה שוטר כדי להתגונן, הוא מפריע לשוטר במילוי תפקידו החוקי.

למפגינים אסור לנקוט באלימות, לא כדי להתקיף שוטרים, לא כדי להתגונן מפני שוטרים ולא כדי להגן על אחרים מפני שוטרים. התנגדות פסיבית ותיעוד הם הכלים היחידים שלא יסבכו אותנו.

התפוזים של תשובה

כשהשתחררתי, עבדתי כמה שנים בפרדס. חלק גדול מהפרי שלנו הופנה לייצוא: גאווה מקצועית. אבל אנחנו בצפון הנגב, הדרים צריכים הרבה מים, והיו הקצאות של מכסות מים להשקיה לפי גודל השטח המוקדש לפרדס.

כלכלנים רבים טענו שצריך להפסיק עם הקצאות המים האלה כי אנחנו בארץ מדברית, את המים צריך לחסוך ומי שמייצא תפוזים מייצא, בעצם, מים.

מים שאין מספיק לכולם. מים שהמדינה נתנה לו, בגלל השדולה החקלאית בכנסת ובממשלה. מים שבעצם, יותר חשוב להשאיר בארץ, כי על אותה חלקה אפשר לגדל משהו אחר, יותר חסכוני במים, אבל מים שייצאנו לחו"ל לא יחזרו אלינו. בכסף שהרווחנו תמורת התפוזים אי-אפשר למלא את הכינרת, אבל מים שנחסוך בארץ אפשר להפנות לשימושים אחרים, כי הם נשארים כאן.

עכשיו, מישהו מוכן להסביר לי למה כל זה היה נכון למים אבל לא נכון לגז?

2 עצותי לעמנואל רוזן:

1. אם לא עשית כלום: תבע על הוצאת דיבה, כמה שיותר מהר.
2. אם כן עשית: תתנצל, כמה שיותר מהר.
תודה שעשית, תגיד שטעית, שלא הבנת, שעכשיו אתה מבין, שלא תחזור על זה. תגיד ש"מודה ועוזב, ירוחם". אפילו אם תשקר בכל מילה, זה יעלה פחות ויהיה יעיל יותר לשיקום מעמדך הציבורי מאשר לתבוע על הוצאת דיבה ולהפסיד. שלא לדבר על לעמוד מול חקירה משטרתית שתחזיק את הכל "חי" במשך חודשים במקרה הטוב, שנתיים-שלוש במקרה היותר סביר.
תתנצל.
ולא פחות חשוב,
באמת,
תפסיק.