סבלנות

עשיתי בגן של הילדים שלי סדנת חץ וקשת.
לילדים אין הרבה סבלנות, רוצים לירות הרבה, מהר, "אני כבר יודע!"…
הקשת לא נותנת.
קשת חייבת להיות יציבה, אחרת החץ נופל הצידה, או שסתם לא תפגע במה שאתה רוצה לפגוע.
אחד הדברים הקשים בלימוד קשת הוא להתרגל למתוח בלי רעידות וקפיצות, ולעמוד בסבלנות במתיחה מלאה עד שיגיע הזמן לירות.
כל ילד מתח (בעזרתי…) את הקשת, יחד ספרנו עד חמש (שהגננת תספיק לצלם…) ואז: "אש!"
הזכיר לי שכאשר עבדתי עם נוער בסיכון, אחד התרגילים החשובים שעשיתי איתם היה התחרות "מי יורה אחרון". עומדים במתיחה מלאה (קשה בזרועות, כואב באצבעות), מכוונים למטרה, ולא יורים. ולא יורים. ולא יורים, עד שלא מסוגלים להחזיק יותר והחץ "נופל" מהיד המושכת במיתר, אל המטרה.
התחילו כשהחזיקו עשר שניות, עלו עד לארבע דקות ויותר, בשיעור אחד.
בסוף, נשארו שניים; חיכו, חיכו, חיכו, בסוף אחד שחרר את החץ. שניה וחצי אחריו שחרר האחרון, שחשב שהוא המנצח בתחרות.
"ניצחת בזמן", אמרתי לו, "אבל לא באמת. כי שחררת את החץ שניה אחריו, ובעצם יכולת להחזיק עוד שניה, אבל לא היה לך צורך כי "ניצחת". אבל הוא נתן כל מה שהיה לו, ואתה לא."
נתתי להם קצת לשחרר אצבעות, ואז לירות שוב, רגיל.
השיפור ביריות, מלפני ה"מי יורה אחרון" לאחרי, היה גדול מאוד. כזה שהנערים העידו עליו בעצמם.
סבלנות משתלמת.
עכשיו, לתרגל אותה עם בני 4-5…