יאיר לפיד, שר החוץ. הבא.

הוא באמת רצה להיות שר חוץ, זוכרים? אז, בימים הספורים שאחרי הבחירות ולפני שהכריחו אותו, הוא באמת התכוון לבקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל. כמו דוד לוי בשעתו, שהציג את עצמו כנציג "ישראל השניה" ובשמה דרש (וקיבל) את משרד החוץ, לפיד ביסס את מסע הבחירות שלו על בעיות מעמד הביניים, הכלכלה והחרדים, ואז דרש את המשרד הכי רחוק מהם שרק אפשר. אם זה לא מוכיח שלא היתה לו שום כוונה באמת לעשות משהו בעניינים עליהם דיבר לפני הבחירות, אני לא יודע מה כן. הוא לא היה חייב לבקש את משרד האוצר; גם משרדי הפנים, החינוך או הבינוי היו נותנים לו הרבה מאוד השפעה – אבל הוא לא ביקש השפעה. הוא ביקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל, ומאוד הופתע – וכנראה לא היה היחיד – כשהתברר שהבוחרים דורשים ממנו שיעמוד בהבטחותיו.

אבל הוא עוד יהיה שר החוץ. כי מגיע לו. הוא עבד קשה בשביל זה, וממשיך לעבוד.

זוכרים מתי לפיד נכנס לפוליטיקה? בדיוק כשנראה היה שהמחאה החברתית הופכת לתנועה פוליטית משל עצמה, קרו שלושה דברים מעניינים: דפני ליף, המנהיגה חסרת הכתר של המאבק, נעצרה באלימות וידה נשברה, והיא הועמדה לדין על תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי; שמולי ושפיר, הבולטים אחריה בהנהגת המחאה, הצטרפו למפלגת העבודה; ולפיד הקים את "יש עתיד".

לאור ההחלטה על הקדמת הבחירות, היתה אפשרות שמתנועת המחאה החברתית תקום מפלגה פוליטית עם תמיכה ציבורית משמעותית וללא נאמנות למוסדות הפוליטיים הקיימים – לא ימין ולא שמאל, לא דתית ולא חילונית, לא יהודית ולא ערבית. משהו חדש, בלתי-צפוי, שעלול לזעזע את המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והדתיים הקיימים במדינה. ההפגנה בה ליף נעצרה תוך שבירת ידה, ובה נעצרו עוד פעילים ובה דווח על אלימות רבה מצד שוטרים נגד מפגינים, אחרי תקופה ארוכה של סובלנות – יש אומרים אפילו אהדה – מצד המשטרה, סימנה מפנה ביחס השלטון לתנועת המחאה. אחריה, הרבה פחות מפגינים העזו להביא את ילדיהם לארועי המחאה, דבר שהיה נפוץ מאוד לפניה. קשה להבין את המשפט המתנהל נגד ליף, בלי להבין את הרקע הזה.

יצחק שמולי וסתיו שפיר נכנסו למפלגת העבודה כדי "להשפיע מבפנים". אלדד יניב הסביר מה קורה למי שמנסה להשפיע מבפנים ועל שמולי טענו רבים שמכר את המאבק לטייקונים, אבל שניהם היו חלק מהפנים החדשות והצעירות שהציגה שלי יחימוביץ'  ברשימת המפלגה, ושניהם משכו אליה קולות. יתכן שאילו נשארו שמולי ושפיר מחוץ לממסד והמשיכו לתמוך בליף, היתה המחאה החברתית הופכת בסתיו 2012 למפלגה פוליטית; יתכן שלא. ברור שברגע שהשניים נכנסו לממסד, הסיכוי שזה יקרה קטן בהרבה.

ולפיד הקים את "יש עתיד". רשימת התורמים לו מעידה למי היה עניין שייכנס לפוליטיקה, דווקא ברשימה עצמאית ולא בתוך מפלגה קיימת. הרבה מהקולות שבלעדיו היו הולכים אל מפלגות השמאל, מהעבודה ומרץ דרך "ארץ חדשה" של אלדד יניב ועד חד"ש ודע"מ, הלכו אליו ובשם הפוליטיקה החדשה הקימו ממשלה עם הממסד הישן. ואז הוא ביקש את משרד החוץ, וקיבל את משרד האוצר. הוא עלה על הגל של המחאה החברתית וניסה לרדת ממנו; זה לא הצליח. "הבטחת? תקיים", אמרו לו. והוא קיבל את משרד האוצר, למרות שטען שאינו מתאים לתפקיד, ושם הוא ממשיך ומרחיב את המדיניות הכלכלית של נתניהו, נגדה יצא לפני הבחירות. אבל הוא עושה שם עוד משהו: הוא ניצב שם לבד.

בניגוד לכל היגיון פוליטי, הוא לוקח אחריות בלעדית על שורה של צעדים כלכליים שנואים. הוא מבודד את נתניהו מהריקושטים של המדיניות הכלכלית שהוא, נתניהו, היה נושא-הדגל שלה עד הבחירות. ההפגנות נגד מדיניות הממשלה בענייני הגז, האלכוהול, התקציב ועוד, נערכות מול ביתו של לפיד – לא מול בית ראש הממשלה. והוא לא מוחה על זה. במקום לומר "למה אתם באים בטענות רק אלי?", כי כל פוליטיקאי יודע לחלק את האחריות לצעדים לא פופולאריים, הוא מסביר שהמגאפון של המפגינים לא מגיע לישיבות הממשלה.

ובתור ראש מפלגה, הוא עושה עוד משהו: בניגוד לכל ההבטחות מלפני הבחירות, הוא שומר על הסטטוס-קוו בכל תחום אפשרי. חברי הכנסת של "יש עתיד" קיבלו הוראות להימנע מלהשתתף בפעילויות למען עובדי הקבלן שמעסיקה המדינה, צינזרו את הצעת החוק להקטנת הריכוזיות, הונחו להימנע מלהביך את הממשלה בנושאים שונים הקשורים להבטחות שחילק לפיד לפני הבחירות. תקציבי רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה לא יקוצצו. חוק השיוויון בנטל על גיוס חרדים ייכנס לתוקפו רק בימי הכנסת הבאה וחבר הכנסת פרי העביר לרב עובדיה מסר שהסעיף לגבי סנקציות פליליות למעשה לא יופעל. החרדים, שכאשר רצו ידעו להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים, לא טרחו לעשות יותר מהצגות בכנסת. יש עתיד מתנגדת לחוק לאיסור העסקת עובדי קבלן על ידי משרדי הממשלה. והדוגמאות רק הולכות ומצטברות.

זו לא הפעם הראשונה שתנועת מחאה מוצאת מנהיג המבטיח שינוי ואז שומר על הסטטוס קוו בארץ. ליאיר לפיד קדמו אביו, טומי לפיד, שעלה לראשות "שינוי" על גל המחאה נגד הכפיה הדתית, ואביגדור ליברמן, שאסף אליו את קולות העלייה הרוסית סביב הסיסמא "ש"ס קונטרול? נייט! נאש קונטרול!", הדרישה להקלה בגיור ובנישואין. משניהם ציפו לשינוי הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שניהם שמרו עליו היטב. נכון לעכשיו, לפיד הבן הולך באותה הדרך.

בכך הוא מגן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם מהמחאה החברתית נגד מדיניותו הכלכלית וגם מהכעס בציבור החילוני סביב גיוס החרדים והתקציבים לרשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה. אבל למה?

כבר ראינו פוליטיקאים מתכחשים להבטחותיהם, זה לא חדש; אבל פוליטיקאי הלוקח אחריות בלעדית על צעדים השנואים על הציבור, זה חדש מאוד. נטען שלפיד הוא טירון פוליטי, אבל לא מתקבל על הדעת שעיתונאי, שאביו היה עיתונאי ופוליטיקאי, והמוקף ביועצים פוליטיים, אינו מבין שצעדיו הם התאבדות פוליטית. אם לא הבין בעצמו ולא הסבירו לו מקורביו, הרי שההפגנות ליד ביתו היו צריכות לאותת לו משהו. אבל לפיד, שתקף את המדיניות הכלכלית של נתניהו לפני הבחירות, לא רק נושא את דגלה היום אלא מניח לנתניהו עצמו לחמוק מהביקורת על הגזירות, המסים, הגז, הערק, אי-גיוס החרדים… לפני הבחירות הוא אסף את הקיטור הרותח של המחאה החברתית ואותו הפנה, בניגוד מוחלט להבטחותיו, להקמת מפלגה השומרת על האינטרסים של בעלי ההון וידידי השלטון הישן. מאז הבחירות הוא מגן על ראש הממשלה מפני זעם המוחים הרואים בו בוגד.

למה? מה יוצא לו מזה?

אין לי מושג  אם מישהו הבטיח לו משהו, או שזה "פשוט יסתדר" ככה, אבל לדעתי, הוא יהיה שר החוץ הבא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם  On 25 ביולי 2013 at 12:23

    הוא כל כך יהיר…….
    אבל העיקר שבועז טפרברג מצטלם בפוזה סקסית בכנסת .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: