"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסף והכותונת  On 18 באפריל 2012 at 13:28

    רדוד, שטחי…

    להגיד שאתה לא פציפיסט, אלא מגיב לנסיבות הכופות עליך תגובה אלימה – הינה אמירה שרבים מאמינים בה, בניהם הגרועים שבאלימים.

    רוצה לדבר – תן דוגמאות, אל תסתתר אחרי הכללות שפונות לשטחי ולכללי (כולם שונים, תרבויות שונות, צריך לחיות ביחד, בלה בלה בלה….)

    הרי לא חסרים מקרי אלימות שניתן להתייחס אליהם

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 18 באפריל 2012 at 18:57

      אתה מציע לבחורה שמנסים לאנוס, או לגבר שמנסים לשדוד באלימות, שלא יגיבו, כי חלק מאלה שהשתמשו בטיעון הזה היו "מהגרועים שבאלימים"?

      זה מה שתייעץ לאחותך? לאביך?

      אהבתי

      • יוסף (בלי כותונת)  On 19 באפריל 2012 at 10:40

        לא דוד, אני מציע לך לכתוב יותר טוב

        הרעיון של תגובה מידתי כל כך נדוש, כול כך מדובר, שכל מה שכתבת פונה לכולם – גם לאלימים (היי, אני רק הגבתי לנסיבות) וגם לתמימים (היי, הנסיבות לא מאלצות אותי להגיב, עדיין).

        אתה לא מטפל בנושא, לא כותב עליו דבר חדש, לא מחדד אף נקודה (מלבד אולי לספר לנו שאתה לא פציפיסט, שזה נתון שבאמת לא רלוונטי לרוב האנשים)

        רוצה לחדש – תן דוגמאות, תן קונפליקטים אמיתיים, הרחב, העמק…

        גרום לנו לחשוב – הוסף ידע, למען השם

        אהבתי

      • דוד כפרי  On 19 באפריל 2012 at 13:40

        תודה על ההצעה.
        כתבתי שרציתי להסביר למה אני לא פציפיסט, ואת זה עשיתי.

        אהבתי

  • angeleyes  On 18 באפריל 2012 at 14:11

    מעולה.
    ספר על רשמים מהסדנאות עם רורי, למען אלו שלא יהיו שם.

    אהבתי

  • סהר  On 18 באפריל 2012 at 19:01

    אבל למה לעזאזל לא אוכלים גלידה בחורף?

    אהבתי

  • טאו  On 19 באפריל 2012 at 19:14

    מעניין, תודה.

    הדרישה הבודהיסטית, למיטב ידיעתי, היא להימנע מאלימות עד כמה שאפשר – לא בכל מחיר. זה הבדל משמעותי. יחד עם זאת הנושא מורכב, ואולי תמצא דווקא סימוכין לגישה שלך, במידה מסוימת, במאמר הזה:

    http://tomerpersico.com/2009/02/01/buddhism-is-not-pacifism

    אהבתי

  • ארן  On 26 באפריל 2012 at 16:37

    חויות שלי,

    הבן שלי על רצף (האוטיזם). כמה פעמים שהלכתי איתו לסופר והוא ביקש משהו והסכמתי לקנות. הוא רצה לאכול מיד. הסברתי לו ש"קודם משלמים ארח כך אוכלים". הוא בכה.
    הבעיה במצבים כאלה היא לא העמידה שלי מול הבכי שלו. הבעיה היא איך אנשים מסתכלים עליך (סופר אמריקאי). אבל אני ידעתי שעמידה תקיפה בכמה פעמים הראשונות תעשה את העבודה.

    בפעם אחרת כשהוא לא הפסיק לבכות פשוט עזבתי את העגלה ונסענו הביתה. זו היתה הפעם האחרונה שהוא בכה ככה בחנות.

    זה מאד לא קל כי יש לנו את התחושה של "מה יגידו" והרי ילדים יודעים לבכות כאילו היכו אותם. ואנשים חושבים שאתה מתעלל בילד. אבל עמידה תקיפה תוך הסבר זה הפתרון לטווח ארוך.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 26 באפריל 2012 at 21:35

      תודה ארן,
      אבל יש לי הרגשה שקראת את הפסקא הראשונה והגבת לפני שקראת את ההמשך.
      למרות שאני מסכים עם כל מה שכתבת, לא בזה עוסקת הרשימה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: