תשע שנים

הסלולרי העיר אותי כמה דקות אחרי ארבע אחר הצהריים. אני לא זוכר אם ישנתי לפני או אחרי משמרת, אבל כן זוכר שהבהיל אותי, עוד לפני ששמעתי את אבא: היתה תאונת דרכים ואמא נהרגה. אני לא זוכר את שמו של החייל שישב על המיטה מולי בחדר, אבל זוכר את הפרצוף שלו, מבוהל, מהתגובה שלי. אני לא זוכר איך הגבתי להודעה של אבא, בעצם לא זוכר בכלל את השיחה, רק את ההודעה. ואת הבחור ששאל אותי מה קרה, וכמעט ברח החוצה אחרי שסיפרתי לו, לספר לחברה. אני זוכר איך חיכיתי שהמפקד הישיר שלנו יסיים לדבר עם מישהו וישאל אותי מה קרה; זוכר איך התפרקתי מולו; זוכר את הפרצוף של מפקד הגף שנקרא מישיבה, מבוהל, רוצה להגיד לי משהו ולא יודע איך. זה לא סוג הדברים ש"צריך" לקרות לחיילים, גם לא למילואימניקים. כל מפקד שואל את עצמו מתישהו איך יתמודד עם מוות של חייל, אבל לעמוד מול חייל – גם מילואימניק – שמודיע שאימו נהרגה, אני מניח שזה לא בחומר של בה"ד-1.

לא זוכר מי טיפל בניירת, בטופס טיולים, בהזדכויות, בקיטבג, באפוד, בנשק – נדמה לי שזה היה השחרור המהיר ביותר ממילואים שאי-פעם היה בצה"ל, תוך כחצי שעה כבר היינו באוטו צפונה, לבאר-שבע, לאסוף את אחי ואשתו. לא יכולתי לנהוג, חייל מהבסיס הסיע אותנו לקרית גת. אני זוכר שהיתה לו שם חברה. משם כבר יכולתי לנהוג, נהגתי עד הבית.

אני לא זוכר כמעט כלום מהימים הראשונים אחרי כן.

אני זוכר שאחייניתי, בת שלוש, עברה מחדר לחדר וחיפשה את אמא – סבתא רותי, בשבילה – בחדרים, בארונות, מתחת למיטה; לא מוכנה להאמין שאין יותר סבתא רותי.

וגם אני, עד היום, לא לגמרי מסוגל להאמין שאין יותר אמא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: