יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרי  On 25 בנובמבר 2010 at 9:35

    ואוו!!! מדהים!
    ברשותך, אשתף בכך את כל מכיריי וידידיי

    אהבתי

  • צח  On 25 בנובמבר 2010 at 9:43

    יפתח אמנם לא מוזכר בשיח המוכר היום, אך בתלמוד הוא כן מוזכר. יש לציין שחכמי התלמוד לא ראו מעשה זה בעין טובה כלל וכלל, וזו כנראה גם הסיבה שהוא לא מוזכר היום: הוא עשה את מעשהו מיוזמה שלו,לא מתוקפו של צו אלוקי, ומהתוצאות יכול היה להמנע אם היה הולך ומתיר את נדרו (כאשר הנימוק להתרת הנדר הוא שברור שלא לסיטואציה כזו התכוון כשנדר את נדרו. גם היום נימוק כזה הוא פתח הלכתי מקובל להתרת נדר. הנודר לא התכוון למקרה קצה, אלא למשמעות המקובלת והנורמטיבית של הצהרתו).

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 25 בנובמבר 2010 at 9:48

      חכמי התלמוד ביקרו אותו, אם אני לא טועה, מעל אלף שנים אחרי זמנו.
      ביתו, שחיה בזמנו, קיבלה את נדרו כבלתי ניתן להתרה.

      ואם נוצר איזה שהוא רושם מהרשימה שלי שאני מעדיף את יפתח על אברהם, חלילה. אני פשוט חושב שהיום לא מעט הורים המקריבים את ילדיהם, ולא חשוב מאיזו סיבה, עושים מעשה יפתח ולא מעשה אברהם.

      אהבתי

  • ארן  On 25 בנובמבר 2010 at 18:52

    דוד

    היא הנותנת. אברהם מוזכר כי אנחנו צריכים ורוצים אותו כדמות מופת.

    יפתח למרות שהיו לו אי אילו מעלות נשכח כי הוא לא מי שרוצים שנלך לאורו. (לחושכו)

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 25 בנובמבר 2010 at 20:56

      זה בדיוק הענין. יותר מדי אנשים עושים מעשה יפתח ומבקשים שכר כאברהם.
      את השקר הזה צריך לחשוף.

      אהבתי

  • גל  On 14 בדצמבר 2010 at 23:49

    משהו בהגיון שלך אני לא מבין.
    אמרת "יותר מדי אנשים עושים מעשה יפתח ומבקשים שכר כאברהם."
    במה טוב אברהם על יפתח? שניהם פנאטיים דתיים שהיו מוכנים לרצוח ועוד את ילדם בגלל צו או שבועה. הורים שמוכנים לפגוע כך בילדיהם לא ראויים להיות מופת או דוגמה לשום דבר ולא משנה מה היו מעשיהם האחרים. ועוד לא דיברנו על הגר וישמעל.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 15 בדצמבר 2010 at 9:37

      בתוך ההיגיון של הסיפור המקראי, אברהם קיבל הוראה וביצע; שכרו, שלא נאלץ לבצע עד הסוף, וכן הברית עם אלוהים. יפתח לעומתו, החליט על דעת עצמו לעשות מה שלא נתבקש, ולא ניסה לחזור בו מנדרו או להפר אותו; הרי היה יכול לומר "אז זה אינני יכול לעשות", ולשאת בעונש על הפרת הנדר – אבל לא, הוא הלך ורצח את ביתו.

      שמעתי על משפחת חלוצים, מראשוני פתח תקוה, ששמונה מילדיהם מתו במלריה. הם לא עזבו, לא שלחו את הילדים לגדול במקום אחר, הביאו עוד ארבעה. שמעתי על משפחות של מתנחלים, שמגדלים ילדים בהתנחלויות מבודדות באזורים מסוכנים מאוד. שמעתי על פלסטינים השולחים את ילדיהם לזרוק אבנים על חיילים.
      מי ביקש מהם?
      אלה כאלה רואים בעצמם גיבורים המקריבים את ילדיהם למען מטרה נעלה – אבל מי ביקש מהם?

      אהבתי

  • אפרת  On 6 במרץ 2011 at 13:56

    ומה עם העובדה הפשוטה –
    שאת שמו של יצחק אנחנו יודעים,
    ואילו "בת יפתח" אפילו לשם לא "זכתה"
    מכותבי העתי ורושמי הרשומות???

    האין עניין פעוט זה, סימפטום והוכחה בו בזמן ובעת ובעונה אחת לכל העניין כולו????

    סה"כ יפתח "הקריב" בת – מה רבותא???
    ואילו אברהם כמעט הקריב בן!!!!
    שומו שמיים -אללי!! כמעט הקריב בן. יורש. ממשיך השושלת!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: