קטה-קום-בה

רוני שפירא, אחד מותיקי המרכז, אחראי (עד כמה שאני יודע) על ההגדרה הזו: כך קוראים לקטה הראשונה של הבוקר, זו שאתה עושה עוד לפני הקפה. במקרה הזה, עוד לפני שהתעוררת(י) לגמרי…

הילדה העירה אותי ברבע לשש בבוקר, ביקשה חלב. קמתי להכין, והכל תפוס. אולי בגלל שבוע של חוסר פעילות (חמישה "גימלים" בגלל האצבע), אולי בגלל שכמה שבועות לא התאמנתי (אפילו לא החמש דקות ביום…), אולי פשוט בגלל עייפות, לא יודע. אבל הגב הולך ונתפס בשבוע האחרון, ושאר הגוף איתו. עשר דקות אחרי ההשכמה, הגוף מודיע לי: קטה. עכשיו. אחרת: שביתה.

הזזתי שני כיסאות, שמתי את הילדה על הספה והתחלתי. חשבתי שאעשה רק רבע, אבל הגוף החליט חצי. מי אני שאתלונן?

יש משהו מיוחד בתנועה הראשונה של הקטה, במיוחד בחלק הראשון שלה – הרמת ידיים עם הכנסת אויר. כמה שאתה יותר מנוסה, כך אתה יכול למשוך את הכנסת האויר הזו יותר זמן (כלומר, לעשות את התנועה יותר לאט). לא יודע כמה זמן לקח לי, ואלוהים יודע שאני רחוק מלהיות בכושר, אבל הילדה שאלה אותי מתי הטאי-צ'י הזה ייגמר כבר…? לא עניתי לה. האויר נכנס, ונכנס, ונכנס… והידיים עלו, ועלו, ועלו… הכל כאילו מעצמו, בלי אף טיפה של מאמץ מצידי – אני בכלל הייתי עסוק בלהשאיר את רוב המשקל על העקבים (יש לי נטיה לברוח קדימה). אולי זה מה שעשה את ההבדל.

והגוף זז, והידיים מרחפות באויר כאילו אין להן משקל. משהו מזכיר לי, שוב ושוב, לפתוח את האצבעות – חסר משהו בזרימה כשהן לא פתוחות מספיק, כפות הידיים לא מתחממות. הגב התפוס מוחה על משקל הידיים אבל בכתפיים אני לא מרגיש כלום. בצעד הראשון קדימה (שאיכשהו יוצא לאט) הילדה אומרת מהספה ש"צריך שיווי משקל ממש טוב בשביל מה שאתה עושה", ואני נזכר שהמורה אמר פעם שכדי לפתח שיווי משקל טוב צריך להתאמן על משטח שטוח, לא על אדמה או דשא; זה נראה לי תמיד ההיפך מההגיון, אבל אם מורה לאייקידו הגיע לאותה המסקנה, כנראה שהוא צדק.

צפוף קצת לקטה בסלון. אחרי "להוציא את המחט מקרקעית הים" אני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לא להיתקל בארון הספרים; את הבעיטה הצידה (לפני סוף החצי) אני צריך לעשות אל מעל לשולחן… אילו הייתי ממשיך לחצי השני, אני יודע מנסיון שהייתי צריך לתמרן שוב ושוב כדי למצוא מקום לכל הצעדים בקטה.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, חצי קטה היתה מספיקה בשביל לשחרר כל מה שהיה תפוס. היום, אחרי חצי קטה הרגליים כבר רועדות (מזכירות לי שכמה שבועות לא התאמנתי) ואני מפסיק. הגוף לא משוחרר, אבל לפחות ער.  מתארגנים ליום, מצחצחים שיניים עם הילדה, קפה לי, כריך בשבילה לגן, ומתחיל יום.

בשתים עשרה בלילה אני פתאום שם לב שהגב משוחרר. לגמרי. כמו שלא היה כבר כמה שבועות.

זה אומר שיהיה לי כוח להתאמן גם מחר?

נראה…

============

זה לגמרי לא קשור, אבל חשוב: http://www.shooky101.com/?p=66468

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קובי מורחיים  On 20 בנובמבר 2010 at 18:32

    היי דוד,
    1. אומרים צרת רבים שמחת טיפשים. אני קודם שמח לראות שגם המדריך הראשון והמיטולוגי שלי הוא בנאדם, כי חשבתי שהוא "כל יכול" עם יכולת מעל כולם….
    2. ברוך הבא לעולם הקשיים של החיים המשוגעים (תודה שכיף עם הילדים הקטנים שמצליחים תמיד להראות לך כל הזמן דברים חדשים).
    3. כל הכבוד על ההתמדה והיכולת לחשוב על אימון בכל השגעון הזה. וכל הכבוד על הקימה לבצע אימון חמישית, רבע, שליש, משהו לא חשוב בכלל כמה…
    4. מזמן לא התראינו…..

    שבוע טוב,
    קובי מורחיים

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 21 בנובמבר 2010 at 14:56

      1. צרת רבים, חצי נחמה… וכן, אני רק בן אדם. לפחות זה יוצא BA, אני בדרך גם לזה… 🙂

      2. מה יש להגיד כשאין מה לומר?

      3. הרי גם אתה חשבת על אימון הרבה זמן אחרי שהפסקת להגיע לשיעורים.

      4. נכון. אולי נעשה מפגש בלתי-מתאמנים? צריך מקום שאפשר יהיה (לא) לעשות קטה… 😉

      5. (אל תספר לאף אחד, אבל גם היום הצלחתי להתאמן)

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: