נוחות בדרגות של אלימות

רורי מילר, בסדרת הרצאות לסופרים על אלימות בעולם האמיתי, מדבר על שש רמות של אלימות, שמי שנוח לו באחת מהן לא מוכן להתמודדות עם מי שברמות מעל. שימו לב להגדרה "נוח לו": מילר לא מדבר על מי שנאלץ להשתמש בדרגה כלשהי של אלימות במקרה של אין ברירה, אלא על אדם שמרגיש נוח להשתמש ברמה מסויימת של אלימות, כמו שלכם (ולי) נוח לפנות אל מישהו ולשאול אותו מה השעה. בשבילו זה כלי, נוח וזמין לשימוש בדיוק כמו דיבור. כמו שלאדם "נורמטיבי" אין שום עכבות נגד דיבור, כך לאדם שמרגיש נוח ברמות כלשהן של אלימות לא יהיו שום עכבות נגד השימוש ברמה זו של אלימות – אבל רמות גבוהות יותר, ירתיעו אותו. זה חשוב, כי זה מסביר למה אדם שאין לו בעיה לצעוק עליך ישתתק אם יחשוב שאתה מוכן להרביץ לו. זה רמה אחת מעל לטווח הנוחיות שלו. (כמובן, תמיד יש אפשרות שהוא גם מוכן להרביץ לך… אבל העקרון הוא החשוב כאן: מי שנוח לו בדרגה X, לא יהיה לו נוח מול דרגה X+1)

  1. רוב האנשים ‎"נחמדים"‎. כאלה שלא מחפשים עימות.
  2. לאנשים "נחמדים" קשה להתמודד עם אנשים מניפולטיביים, גם אם הם רואים את המניפולציה; לא נעים, לא נוח להם להיכנס לעימות חזיתי עם המניפולטור.
  3. לאסרטיבים אין בעיה לעמוד מול המניפולטור, להגיד לו ‎"עד כאן. אני מבין מה אתה עושה ואם לא תפסיק אני אעצור אותך"‎. המניפולטור, מצידו, בדרך כלל מתקפל בעימות ישיר; אבל לאנשים ‎"‎טובים‎"‎, גם אם הם מבינים מה קורה, ההתנהגות של האסרטיבי נראית גסה, כי האסרטיבי לא נרתע מלעמוד על שלו, מלדרוש חד-משמעית מהמניפולטור שיפסיק.לא רק למניפולטור זה צורם, גם לאדם הרגיל, שמשתדל בדרך-כלל להימנע מעימות.
  4. אדם אגרסיבי ‎-‎ כזה שצועק, מקלל ודורש ‎-‎ יגרום גם לאסרטיבי להתקפל. האסרטיבי מוכן לעמוד על שלו בנימוס, צעקות וקללות הן מחוץ לנורמה בשבילו. אין לו כלים להתמודד עם זה.
  5. אדם אלים ‎- ‎ כזה שאין לו בעיה להעיף סטירה או אגרוף למי שעומד מולו ‎-‎ יגרום גם לאגרסיבי להתקפל: "אני אולי מרים קול לפעמים, אני לא מרים ידיים!"
  6. רוצח, יגרום גם לאדם אלים להתקפל. יש הבדל גדול בין הנכונות להכות את מי שמולך, לבין המוכנות לקחת את חייו – ומי שעומד מול רוצח, מרגיש את זה ולא מוכן לזה, רגשית ופסיכולוגית.

אצל מילר, ‎"‎אלים‎"‎ הוא לא אדם שבלית ברירה מתגונן, אלא אדם שנוח לו ליזום פעולה אלימה כמו שלמניפולטור נוח לשכנע. כך גם לגבי הרמות האחרות. [לרוב האנשים לא נוח לעמוד מול אנשי מכירות כי הם מרגישים את המניפולציה ולא יודעים להתמודד מולה; זוכרים את השיחה עם נציגי חברת הסלולר? אבל אנשי המכירות נרתעים ויוצאים רע מעימות עם אדם אגרסיבי ‎-‎ לא כזה שמרים קול כשהוא כועס מאוד, כזה שמרים קול כי אין לו שום עכבה שתמנע ממנו לעשות זאת. ד.כ.]

מילר מוסיף שלאדם שמוכן להכות לא תהיה שום בעיה להשתמש בדרגות נמוכות יותר של אלימות (כמו לצעוק ולקלל) וכן שאדם כזה לא יבין את הרתיעה של אחרים משימוש ברמות נמוכות יותר של אלימות: "אז למה אתה לא אומר לו שיפסיק עם המניפולציות?" "תן לו סטירה אחת והכל ייפסק". נשמע מוכר?

עד כאן מילר.

אינטואיטיבית, אני מרגיש שהחלוקה למעלה היא למטרות הוראה יותר מאשר מעשית; ברור שבישראל יש הרבה אנשים שאין להם שום בעיה לצעוק אבל לעשות מניפולציה הם לא יודעים ולא רוצים לדעת. יתכן שיש גם הבדלים בין גברים לנשים באשר לסדר מ-1 עד 6. עם זאת, יש הרבה במה שמילר אומר. למי שעוסק בהגנה עצמית, המשמעות היא שצריך למצוא דרכים להביא את רמות העימות האלה אל הדוג'ו, בצורה מבוקרת, כדי לאפשר לתלמידים להיתקל בהן בסביבה סטרילית ומוגנת. למי שפשוט חי, יש כאן הבחנה ששווה לחשוב עליה: עד איזו רמה של אלימות אתה מרגיש נוח?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • *********  On 30 באוקטובר 2010 at 13:38

    אהבתי מענין במיוחד את הסיווגים וכמה שהם משקפים את המציאות

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 30 באוקטובר 2010 at 13:50

      ככל שהולך ועובר הזמן, אני נעשה יותר ויותר אלרגי לספאם.
      כשמופיעים אצלי תגובות ששם המגיב הוא אתר מסחרי, האי-מייל שלו הוא של אתר מסחרי ואתר-הבית שלו הוא אתר מסחרי, וכל מה שהוא מוסיף זה "אהבתי", אני נוטה למחוק.
      מחמת הספק אני משאיר את התגובה, בלי השם והקישורים המסחריים; בעל/ת התגובה מוזמן/נת לפנות אלי, להזדהות בשם (פרטי ומשפחה, לא שם האתר – לי קוראים דוד כפרי, לא "ידיים טובות") ולהסביר לי למה טעיתי.
      להבדיל, מי שיעלה תגובות שבאמת יתרמו לדיון, יש סיכוי שתגובתו תישאר אפילו אם הקישורים הם מסחריים.
      רק אל תעלו לי על האלרגיה.

      אהבתי

  • קרן  On 30 באוקטובר 2010 at 17:13

    מאז תגובתי הקודמת הספקתי לקרוא חלקים נרחבים מהבלוג של רורי מילר (תודה על ההפניה :)). יכולה לומר על כך שני דברים, מצד אחד מאיר עיניים ומעורר מחשבה. מצד שני, כל הקיטלוג הזה משאיר אותי מעט תמהה ומפקפקת. אסביר למה: אחת לשבוע אני מגיע לבית סוהר כדי ללמד קבוצת אסירים אלימים מדיטציה. אני לא שואלת על העברות שלהם, אבל ברור לי שאדם שמספר שנשפט ל- 20 שנה על עברות אלימות מן הסתם ביצע מעשה ברמה 5 או 6 בסיווג של מילר. מה שמביא אותי לתמיהה: גם אצל אנשים אלימים האלימות לא מתפרצת כך סתם (אלא אם כן האדם ממש סוציופת וזה לא משקף את רוב האנשים האלימים, גם לא את מי שיושבים בכלא). גם מי שנוח לו עם אלימות יבצע מעשה אלים בהקשר מסויים. וגם, אפילו לגבי האמירה הזאת "נוח לו עם אלימות", אני לא בטוחה. אולי אני חיה בעולם מוגן יתר על המידה אבל לא נראה לי שאלימות היא דבר שמבוצע מתוך נוחות. מבוצע מתוך העדר עכבה פסיכולוגית, כן. נוחות, לא נראה לי. מקווה שיתפתח כאן דיון בנושא. מעניין יהיה לשמוע אנשים שהתנסו באלימות רחוב מהסוג שמילר מתאר. זה באמת עולם אחר. עם זה אני מסכימה איתו

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 30 באוקטובר 2010 at 23:52

      בפרק הראשון אליו קישרתי, מילר מדגיש שמי שחי בדרגה X לא מסוגל להבין את מי שחי ב-X+1, שלא לדבר בכלל על X+3.

      אני מעריך שאחרי 300 היתקלויות אלימות ו-17 שנים של שירות בבית סוהר, יש לו יותר נסיון עם אלימות ואלימים מלשנינו, אפילו אם ניקח בחשבון שהוא אמריקאי שעבד עם אמריקאים, לא עם ישראלים.

      לא נראה לי שהוא טוען שאדם אלים לא מבדיל בין שכנוע בדיבור לשכנוע בסטירה – זו כבר הפרעה נפשית אחרת לגמרי. ברור שגם אדם אלים מודע לתוצאות מעשיו ויודע שהוא עלול לגמור בכלא – אבל אין לו עכבות בענין, ולכן אם הוא מעריך שהסיכוי שיגיע לכלא נמוך הוא לא יהסס לקחת אותו.

      וכן, גם אני מקווה שיתפתח פה דיון…
      🙂

      אהבתי

  • שרון פרידמן  On 31 באוקטובר 2010 at 10:33

    הי דוד

    התחלתי לקרא את הספר שבוע שעבר ויש הרבה חומר שימושי בוא שמתחבר ישירות לעבודה נכונה כמורה לאמנות לחימה. אני מלמד את התלמידים שלי שזה בסדר לתת מכות וסטירות לראש ועוד כל עוד הם לא צריכים להיות במצב ריגשי של עצבים וכעס כדי לבצע הפעולה.
    כשלומדים לבצע את הפעולה ויותר חשוב לקבל אותה שוב ושוב ולהבין שזו פשוט תנועה נוכל להיתמודד איתה בקור רוח ולא ליפול לתהום של תנועה מתוך כעס וחוסר שליטה.
    החויה של לנסות לצעוק על מישהו תוך כדי שמירה על פנים רגועות ומחיכות היא חויה משחררת מאוד.

    תודה
    שרון פרידמן
    סיסטמה ישראל.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 31 באוקטובר 2010 at 12:37

      שלום שרון,
      סטירה היא התקפה בעייתית במיוחד. הנותן צריך להתגבר על העכבה של "לא נוגעים בפנים של מישהו אחר", המקבל צריך לא רק להתגבר על ההלם של "קיבלתי סטירה, זה כואב" אלא גם להתגבר על התחושה שעלתה לו בפעם האחרונה שקיבל סטירה – שכנראה היתה מתישהו סביב גיל חמש, ואז מי שנתן לו את הסטירה היה גדול וחזק ממנו, כזה שאין סיכוי להילחם נגדו. אדם מבוגר שמקבל סטירה בלי הכנה, יחזור לרגע, ברמה הרגשית, להיות הילד בן החמש שקיבל סטירה ויודע שאין לו סיכוי לנצח.

      הדרך היחידה להכשיר אדם בוגר להתמודד עם סטירה, היא לתת ולקבל סטירות במצב מבוקר, "ידידותי לסביבה".

      עם זאת, זה לא דבר שהייתי מדגיש יותר מדי באימונים רגילים; זה לא "חישול", זה צריך להיות משהו שעובר בדרך. בקורס להגנה עצמית הייתי נותן לו יותר דגש, לא באימונים רגילים.

      אהבתי

  • דותן ירושלמי  On 3 בנובמבר 2010 at 21:50

    "למי שעוסק בהגנה עצמית, המשמעות היא שצריך למצוא דרכים להביא את רמות העימות האלה אל הדוג'ו, בצורה מבוקרת, כדי לאפשר לתלמידים להיתקל בהן בסביבה סטרילית ומוגנת."

    חזק.
    תודה.

    אהבתי

  • אלי  On 18 בדצמבר 2010 at 0:29

    נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה. אך רק שאלה, איך יודעים מי "רוצח" לפי ההגדרות האלה? האם הכוונה למישהו שידוע שרצח לפני?

    [WORDPRESS HASHCASH] The poster sent us '0 which is not a hashcash value.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 18 בדצמבר 2010 at 15:07

      אם אתה לא מכיר אותו, אין אפשרות לדעת בוודאות.
      מילר טוען שאפשר לפעמים להרגיש – איכשהו – שמי שמולך מוכן ללכת הרבה יותר רחוק ממך, אבל לא תמיד.

      הנקודה, עבור מי שמנסה להכין את עצמו למפגש אלים, היא להתכונן להתמודד עם משהו כזה, בסביבה מבוקרת.

      אהבתי

  • עדו  On 20 בדצמבר 2010 at 22:22

    אבל זהו שאתה לא יודע מי הוא הרוצח וגם לא מי הוא האלים, פשוט לא נכון. אני למשל הייתי די חנון אבל בצבא איזה שקמיסט חשב שהוא יכול ללכת איתי יותר מדי רחוק ודחף אותי והופתע מאד מהתגובה.
    עזוב אותי, היה פעם איזה ביריון – גם כן בצבא – שרצה לדבר בטלפון של הבסיס בתקופה שעוד לא היה לכל חייל פלאפון, בכל אופן ישב שם איזה טיפוס נחנח שדיבר והוא פשוט ניפנף אותו מהטלפון כי עכשיו בא לו לדבר. הנחנח שלנו יצא מושפל מהמבצעים, הלך לחדר, לקח נשק וחזר וירה בביריון האלים. ברור שהביריון לא היה עושה מה שעשה אם היה מבין לאן זה יגיע, מה שקרה הוא שהנחנח לא היה רוצח מטיבו, זה לא שהוא היה טיפוס שפונה לרצח בהזדמנות הראשונה או אפילו השניה, פשוט ההשפלה הייתה יותר ממה שהוא היה מסוגל לסבול והוא שנא את הרגשת חוסר האונים (כמו שאמרת, ילד בן 5) והיה חייב לנקום באותו רגע. אם כולם היו יודעים מי עומד מולם לא היו מקרי אלימות אף פעם כי כל אחד היה יודע אם כדאי לו להתקפל או לא באותו רגע.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 21 בדצמבר 2010 at 0:50

      אני מנחש שלחייל שירה היה סיפור מאחורי המקרה; הוא לא ירה רק בגלל הטלפון. גם אם כן, לא על סוג האנשים הזה מילר מדבר.
      אתה מדבר על אנשים שמפתיעים לא רק את מי שמולם אלא גם את עצמם. שבדרך כלל לא אלימים בכלל. מילר מדבר על אנשים שרגילים להפעיל רמה X של אלימות. אלה דברים שונים איכותית אחד מהשני.

      ובכל מקרה אני מסכים אתך, קשה מאוד לדעת מול מי אתה עומד.

      בגלל זה צריך להתאמן.

      אהבתי

  • אנונימית  On 30 באפריל 2011 at 18:48

    אני חושבת שאפשר להיות בן אדם אסרטיבי ולהיות לפחות ברמה 5 – מעל האגרסיבי.פשוט צריך להעמיד בן אדם אגרסיבי במקום ולתת לו להבין שהוא יכול לצעוק עד מחר – זה לא יעזור לו.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 30 באפריל 2011 at 22:20

      "פשוט צריך להעמיד בן אדם אגרסיבי במקום…"
      אבל את זה אפשר לעשות רק מעמדת כוח ברורה, כלומר מעמדה שמאפשרת להפעיל רמת אלימות יותר גדולה מזו של העומד מולך.

      אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: