פה קואה, שינג אי, נוסטלגיה

עייפות נראית לפעמים כמו מצב חיים – לא דבר שמופיע בסוף היום, או באמצע, אלא מה שאני מתעורר איתו, קם לעבודה איתו, אוכל איתו, הולך לישון איתו. שבוע של עבודה (הרבה משמרות של 12 שעות), ילדים, הכנה לבחינה (יסודות המימון) – לא משאיר זמן לחשוב על אימון. זה שם, ברקע, כל היום – אני לא מסוגל לשבת, ללכת או לעמוד יותר מדקה בלי להיזכר במשהו מטאי-צ'י – אבל לחשוב על לעצור ולעשות אימון, זה לא. זה יותר מדי.

חמש דקות ביום, גיא אלוני יושב לי על כתף ימין ולוחש. למי יש כוח להקשיב לו?

חמש דקות ביום, ניר מלחי יושב לי על כתף שמאל. פעם חשבתי שאי-אפשר לא להקשיב לו; היום אני יודע שכמה שאני מעריך אותו, עייפות יכולה להשתיק אפילו אותו.

אתמול למדתי לבחינה עד 2:30 בבוקר. כשסוף-סוף הלכתי לישון, שלושה דברים שונים העירו אותי, שלוש פעמים שונות. ב-7:30 זה היה המעורר, צריך לקחת את הילדים לגן. כשאשתי והם יצאו, ישבתי ללמוד. ב-13:00 נשכבתי לישון שעה, בשלוש המבחן. בסוף יולי יהיו לי שלוש בחינות בשישה ימים, בינתים קצת זמן לנוח. סמסטר קיץ מתחיל ב-28.07.

ב-23:15, השניים על הכתפיים שלי כבר לא נותנים לשבת. במקום לישון, לא יודע למה, עשיתי פה-קואה. הדשא היבש מתחת לפנס מכוסה פרחים צהובים יבשים מהעץ הסמוך. אין כאן קטע שטוח, הכל מהמורות; קשה ללכת במעגל כאן. הסלולרי נזרק על האדמה, לסמן מרכז. הכלב של השכנים מתחיל לנבוח, לא מאמין לשטויות שאני עושה. אולי בגלל האדמה הלא-ישרה, אולי בגלל החלודה, קשה לי ללכת נמוך כמו שאני (כבר לא) רגיל. גיד אכילס , בחלק האחורי של הקרסול, צועק שיתלונן באו"ם. אנטישמי. מחשש לועדת חקירה, אני הולך יותר גבוה, אבל הירידות הנמוכות בשתי התנועות הראשונות באות בקלות.

פה קואה מאוד מגוון מבחינה תנועתית, פעם גבוה, פעם נמוך, פעם ישר ופעם מפותל. כיף. הנשימה מעמיקה, הגוף נמתח. מתחיל קצת להזיע… אבל הקרסול ואכילס שמזכירים לי לא להגזים, וגם הידיעה שאם אעשה יותר מעשר דקות לא אוכל להירדם שעתיים, גורמים לי לעצור אחרי הקאטה הראשונה.

פעם יכולתי לעשות דברים כאלה, עוד ועוד, בלי לחשוב בכלל.


זה לא היה ביצוע טוב, בטח שלא יחסית לרוב אלה שלמדו איתי; היום זה נראה לי כמו מדע בדיוני… אבל אימון יומי בשבילי היה שעתיים מינימום. אני אומר לעצמי שעוד אחזור לזה. שלוש שנים, אני עדין אומר לעצמי שאחזור לזה.

לא יודע אם אחזור ללמד, לטפל, לעבוד עם נוער בסיכון – אבל להתאמן, אני אחזור.

אני חייב לחזור.

ותודה לחנן על הקליפים!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: