מכתף פרוקה עד פוליקר

"הבן שלך פרק כתף. בוא לגן."
עוד לפני שניתקו את הטלפון כבר הודעתי בעבודה שאני יוצא. אשתי עובדת יותר רחוק מהגן ממני. מתניע והצפצפה של הדלק צועקת עלי; כמה קילומטרים עוד יש לי? מספיק בשביל להגיע לגן, משם לקופ"ח, משם לבית-חולים? או שלתדלק בדרך לגן? איך להסיע ילד בן שנתיים עם כתף פרוקה באוטו? איך קושרים אותו במושב הבטיחות? איך מקבעים לו את היד? תוך כדי נהיגה אני מעביר בזיכרון שיעורי עזרה ראשונה, מהתיכון דרך הצבא עד לימודי שיאצו ועד הקורס האחרון בעבודה; הרבה הנחיות על החייאה, היימליך; בצבא דיברו הרבה על חסמי-עורקים, מעט או כלום על קיבועים ולגמרי כלום על תינוקות.

הוא ילד שתמיד צוחק ורץ או מטפס. כשהוא קם בבוקר, עוד לפני שהוא מבין איפה הוא, כבר יש לו צחוק בעיניים. כמעט אף פעם לא בוכה, ואם כבר אז רק כשממש סובל. אני חושב עליו בוכה מכאבים ומזכיר לעצמי להוריד את הרגל מהגז. לא אעזור לאף אחד אם אעשה תאונה. חושב עליו בוכה והלב נקרע. חייב להגיע אליו.

בחניה ליד הגן הטלפון מצלצל, אשתי שואלת מה קורה. אומר לה שמייד נדע. נכנס ורואה אותו עומד בוכה, מכונית צעצוע ביד אחת והשניה שמוטה לצידו. הוא רואה אותי ובא אלי, עדין בוכה. התכוונתי לשאול את הגננות מה קרה, ואיך והכל, אבל אני פשוט כורע לידו ומחבק אותו. הוא עדין בוכה, מסיע עלי את מכונית הצעצוע, היד הפגועה שמוטה. אני מסתכל; הכתף נראית בסדר. נוגע בה, בודק, הוא לא נרתע או מתכווץ, אין נפיחות, העצם במקום. הכתף בסדר. אז איפה? אני מסתכל, מחליט לנסות, מסובב את האמה כמו שהראה לי פעם רופא; צריך לעשות את זה עם שתי ידיים, אבל אחת מחבקת אותו והוא כל כך קטן שזה לא משנה.

בו-זמנית אני שומע את ה"קליק" של עצם זזה על עצם ואת צרחת הכאב שלו. הגננת באה לנגב לו את הפנים עם מגבונים והוא מושיט את היד הפגועה אליה, לוקח ממנה את המגבונים. היא פותחת עיניים המומות, קוראת לגננת השניה, "תראי!" אני ממשיך לחבק וללטף אותו, להגיד לו שאבא כאן, שהכל בסדר. עשרים שניות אחרי זה הוא עוזב אותי, מסיע את מכונית הצעצוע על הרצפה, נתמך בלי קושי ביד ה(כבר לא) פגועה. הגננות מסתכלות, המומות. עד לפני רגע הוא בכה, לא הזיז את היד, לא לקח איתה צעצועים או ממתקים…

אני קם, אומר "הכל בסדר, זה מרפק, לא כתף…" ומתיישב מייד. המתח עזב אותי ועכשיו אני רועד, מסוחרר; ההקלה כל כך גדולה שאני מרגיש לא מחובר לאדמה. הוא מסיע את המכונית לכיווני. בישיבה על כיסא של הגן (בגובה עשרים סנטימטר) אני מחבק אותו חזק חזק, והוא מחבק אותי בחזרה, מלטף – – – לא, הוא רק מסיע עלי את המכונית, מסיים את המסלול וממשיך על הרצפה. הכל בסדר.

הגננת מושיטה לי כוס מים, שואלת מה עשיתי. אני מודה בלב לרופא שהראה לי מה לעשות כשזה קרה לאחותו של הקטנצ'יק, לכל המורים שלי לשיאצו שלימדו אותי להרגיש גוף, מפרק, עצם; מעדכן את אשתי, מתחיל להסביר מה היה ומה קרה והכוס כמעט לא רועדת לי בידיים.

כשהייתי בן שנתיים וחצי יצאתי לטייל ומצאו אותי שלושה קילומטר מהקיבוץ. אני לא זוכר אם היתה גדר מסביב לגן, מסביב לקיבוץ היתה קונצרטינה והשער היה נעול ובגובה שלושה מטר. אני לא זוכר את הטיול אבל זוכר את עצמי מטפס על השער הזה. אמא שלו זוכרת את הילדות שלה עם מכנסיים קרועים וברכיים שרוטות ומאושרת מכל משחק, כל שלולית בוץ וכל גלגול על הדשא. הוא בסך הכל נפל, מתוך משחק. הוא כל הזמן רץ ומטפס; עם גנים כמו שיש לו, איך הוא יכול לא?

אני נשאר עוד קצת בגן לראות שבאמת הכל בסדר, גם להירגע בעצמי. הוא משחק עם המכונית, בא אלי לקבל עוד חיבוק; הגוף הקטן שלו כל חם, עדין, רך וחזק באותו זמן. הוא לוקח עוד מכונית, מסיע אחת בכל יד. הכל בסדר. כשהוא מבין שאני באמת כאן, הוא מתחיל למשוך אותי אל הדלת כי אם אני כאן אז בטח באתי לקחת אותו הביתה. אחת הגננות מסיחה את דעתו ואני בורח החוצה. רק עשר וחצי בבוקר, יש לו עוד הרבה זמן בגן ואני צריך לחזור לעבודה.

בערב, כשאנחנו מתכוננים לצאת להופעה של פוליקר, הוא כבר שכח הכל (אני מקווה) ואני עדין נלחץ כשאני נזכר בזה, כל פעם מחדש. רק לא לראות אותו בוכה שוב.

פוליקר מצליח להשכיח ממני הכל. הוא ענק; גיטריסט ובוזוקאי בחסד, זמר עם קול חם, לא מפסיק לרגש. אחרי כמה שירים אשתי ואני נעמדים במעבר, לרקוד; מאבטחים באים לבקש מאיתנו לחזור לשבת. אולי בהיכל התרבות לא רגילים לדברים כאלה? "אתם מפריעים לקהל", אחד מהם אומר לי. הוא עומד שתי מדרגות מתחתינו ועדין מסתיר לי. מה אמא שלו נתנה לו לאכול? "גם אנחנו קהל", אני אומר לו. עוד מאבטח מצטרף אליו (למה צריך מאבטח בתוך האולם? פעם היו פה סדרנים, היום מאבטחים…) ועוד אנשים קמים לרקוד.

כשאבא של פוליקר מתחיל משמרת לילה הם מוותרים, עושים שרשרת לפני הבמה ונותנים לרקוד בכיף. כשהגברים נותנים לה קצב אנחנו לרגלי הבמה, עם רבים מהקהל, מוחאים כפיים ושרים יחד איתו. רדיו רמאללה משדר איתנו, פנים אל מול פנים, והוא מסיים עם דברים שרצה לומר ואנחנו מרחפים, אומרים כל הכבוד למאבטחים שמנסים להסביר שזו העבודה שלהם, ושחשוב לשמור את המעברים פנויים, וחוזרים הביתה.

הקטן ישן, לא מתעורר גם כשאני מחליף לו חיתול. כבר לא כואב לו.

גם לי לא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • angel eyes  On 8 ביוני 2010 at 16:46

    זהו אחד הפוסטים המדהימים יותר שקראתי. וקראתי הרבה…
    ד"א, ספציפית לגבי היכולת שלך לרפא אותו, זה מדהים, ואני לא מתכוון לזה כאל מחמאה. אני פשוט נדהמתי. ואני עוד מכיר את הידיים שלך.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 8 ביוני 2010 at 16:55

      עשיתי בדיוק מה שראיתי רופא עושה, וגם אצלו השיפור היה מיידי. בגן אחר-כך ספרו לי על זוג הורים שהרופא לימד אותם להחזיר לבנם את הכתף למקום; אין שם משהו מיוחד, פשוט מיומנות טכנית וגוף של ילד שמתאושש מאוד מהר.

      אבל תודה בכל מקרה 🙂

      אהבתי

  • ח ל י  On 8 ביוני 2010 at 18:07

    נוגע ללב ומשמח שככה הסתיים

    אהבתי

  • whisper  On 8 ביוני 2010 at 18:20

    מקסים. פשוט מקסים.

    אהבתי

  • גל  On 8 ביוני 2010 at 21:02

    צירוף מקרים שכזה: ממש אתמול ביקרתי בקייטנה עם צור וראינו אבא עושה בדיוק את אותו דבר ומסביר לגננת שלילד יש נטיה לפרוק את המרפק ושזה קורה אחת לכמה שבועות אבל זה עובר עם הגיל (כששתי עצמות האמה גדלות מספיק וזזות למוקם כדי למנוע את הפריקה). ראו על שניהם שזו לא הפעם הראשונה.
    אחלה פוסט!

    אהבתי

  • רונית  On 8 ביוני 2010 at 21:26

    רשומה מקסימה (מספיק אפילו כדי שאצא מהצללים ואגיב:)).
    טוב שככה זה הסתיים וטוב שיש לבן שלך אבא כזה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: