גשקו חלוד

הרבה זמן לא הייתי בגשקו. בעצם, הרבה זמן לא התאמנתי באופן סדיר; אמנם לא עובר יום בלי שאחשוב טאי-צ'י – יציבה, נשימה, תנועה מהמרכז – אבל זה לא דומה לאימון יומי סדיר. לימודים (לא לימוד אמיתי כמו טאי-צ'י, לימודים אקדמיים; פיכסה), עבודה, משפחה, מרחק מהשיעורים (( = המקום בו ממוקם המרכז הישראלי לטאי-צ'י. זה לא מרכז הארץ, מרכז הארץ זה בין באר-שבע לקרית גת; בדקו במפה. שום דבר לא ישכנע אותי לקרוא לתל-אביב בפרט ולגוש דן בכלל "מרכז". בכלל, אני מכריז בזאת על הקמת התנועה להעברת הגשקואים חזרה למרכז הארץ. נדבר על זה בהמשך)) ועוד – ואני כמעט שלא מגיע לשיעורים, כמעט שלא מתאמן לבד. כבר הרבה, הרבה זמן. ואני מחליד.

התחלתי להתאמן כי חיפשתי אמנות לחימה; רציתי לדעת להרביץ (סליחה, זה לא פוליטיקלי קורקט) להתגונן יותר טוב, חבר הביא את המורה שלי ללמד בקיבוץ, ובטעות התחלתי טאי-צ'י. בעצם חיפשתי אז איגרוף תאילנדי, אבל משהו בטאי-צ'י התאים לי, ונשארתי. הרבה לפני שפיתחתי איזושהי יכולת לחימתית, גיליתי שהברכיים והגב שנפגעו בצבא, כואבים הרבה פחות. ואז בכלל לא. ואז הבנתי שטאי-צ'י זה מה שמתאים לי. 18 שנים התאמנתי בלי הפסקה. עד לפני שלוש שנים. כתבתי על זה כבר, אין טעם לחזור; אבל כתבתי את זה בתקופה שבה חזרתי להתאמן לבד. קשה, קשה, קשה להתאמן לבד לאורך זמן. יותר מדי דברים מושכים אותך החוצה. אתה מתחיל חימום והילד בוכה, אתה בטוח שהוא נרדם ואפשר לחזור להתאמן ואז הילדה מתעוררת, וכשהכל נרגע כבר אחת בלילה ובחמש אתה קם לעבודה…

וכך זה נמשך, ואתה מחליד.

בהתחלה אתה לא מרגיש את זה, אבל אז אתה מנסה לעשות קטה ומגלה שלמרות שלא שכחת אף תנועה, כל פעם שאתה מרים רגל שיווי המשקל שלך נעלם. כשאתה מגיע לסוף הקטה, הרגליים רועדות – אותן הרגליים שהאימון הסדיר כל-כך חיזק, עכשיו רועדות. השריר הארבע-ראשי בירך לא עומד בעומס.

אחר-כך אתה מרגיש שהגמישות כבר לא מה שהיתה; קשה להתכופף כמו שהיית רגיל, קשה להרים רגל כמו שהיית רגיל. הגב מאובן, הברכיים חורקות. כשצריך להרים משהו מהרצפה פתאום קשה לך להגיע בלי לכופף את הגב במקום את הברכיים. אחרי שנים שאמרו לך שאתה נראה – ומתפקד – הרבה פחות מהגיל שלך, פתאום אתה מרגיש זקן.

וכל פעם שזה קורה אתה נשבע לחזור להתאמן, וכל פעם החיים מושכים אותך החוצה.

קשה, קשה, קשה להתמיד לבד. כמעט כל מי שאני מכיר שהפסיק ללמוד והמשיך להתאמן, עשה זאת על ידי כך שהחזיק קבוצה; כשאתה מלמד – אפילו אם רק פעם בשבוע – אתה חייב לפחות לשמור על מה שיש לך, אם לא להתקדם. תלמידים – ומורה – מכריחים אותך לשמור על כושר. כשאין לך פגישות סדירות לפחות עם אחד מהם, הרבה יותר קשה להתמיד.

אבל הרצון לחזור להתאמן תמיד שם. כל פעם שאתה עושה תנועה, אתה נזכר כמה כיף היה כשיכולת לעשות שלוש-ארבע קטות ברצף בלי להתעייף, כשהגוף היה חזק וגמיש, כשהרגליים היו קלות. כשיכולת לעשות מאות צעדים של שינג-אי לפני ארוחת בוקר ולהמשיך ליום עבודה שלם בלי להרגיש. והרצון הזה מחזיר אותך לגשקו. אז ביום שני בבוקר, רועי, בן-ציון ושושנה אוספים אותי מתחת לגשר (נעשיתי טרול…) ונוסעים לוינגייט, לגשקו.

מקום מוזר וינגייט, הם מספרים לי בדרך. מצד אחד בחורות בביקיני משחקות כדורעף, מצד שני בחורים צעירים משחקים כדורסל, באמצע כמה מאות אנשים זזים בשקט. טוב שלא הבאתי משקפיים, אני חושב; לא יהיו הסחות דעת… אבל בסוף מתברר שהיום אנחנו מתאמנים באולם וממילא לא רואים מהצד לא כדורעף ולא כדורסל.

מגיעים, נכנסים לבנין י"א, פוגשים חברים שלא ראיתי מזמן – הרבה יותר מדי מזמן. כולם שואלים איפה הייתי ומה עשיתי ומתי אני חוזר. בין לבין מתחילים חימום וקטה ראשונה.

אני מקפיד לעבוד גבוה, יודע שהברכיים שלי לא יעמדו בחמש קאטות נמוכות רצופות; פעם כן, היום כבר לא. בזמן החימום אני תופס בעין מישהו שעומד עם הגב אלי וזז לא נכון; שניה המדריך שבי שוקל לתפוס את תשומת ליבו ולהעיר לו, אבל אני מזכיר לעצמי שאני לא המדריך שלו, שאני היום בטח זז יותר גרוע ממנו, ומי אני, אחרי שלוש שנים בלי אימונים סדירים, שאעיר למישהו אחר?

אני משתדל להחזיר את תשומת הלב פנימה, לשמור על קצב קטה כמו כולם((ומגלה שהקצב שלי כל הזמן "בורח", לפעמים יותר לאט ולפעמים יותר מהר מהמוביל)), ולשמור בעיקר על שחרור ונשימה, שחרור ונשימה, שחרור ונשימה… צריך לנשום כידי להתשחרר, צריך להשתחרר כדי לנשום. כל הזמן אני צריך להוריד כתפיים, ליישר גב תחתון, לשחרר את הסנטר שבורח קדימה בגלל הלחץ בעורף. בין לבין אני מגלה מחדש משהו שידעתי כבר הרבה זמן – שהתרגול בקשת מדגיש את ההפרדה בין ימין לשמאל, את הציר שמחבר אותם ואת השימוש בציר האורך של הגוף (("ציר השווארמה", קרא לו רוני קלוגר)) כמוקד התייחסות לתנועה. האגן זז בסיבוב על הציר, ומכוון תנועה ליד ימין ורגל ימין, ליד שמאל ורגל שמאל, בו-זמנית. כל גף זז לחוד וכולם זזים יחד; כמו תמיד באמנות הפרדוקסים, ככל שאני מצליח להפריד יותר בין ימין לשמאל, כך יותר קל לי להזיז אותם יחד.

זו תחושה קצת מוזרה. אנחנו רגילים לחשוב שיד ימין מתחיל בכתף ימין, שרגל שמאל מתחילה באגן שמאל; האימון הזה, של קטה אחרי קטה, חיזק אצלי משהו שהתרגול בקשת מאוד מדגיש – ימין ושמאל מתחילים בעמוד השדרה, התנועה של הידיים והרגליים מתחילה בסיבוב של עמוד השדרה ולא בכתפיים. זה משהו שאני כאילו "יודע מזמן", אבל אחרי שלוש שנים שלא התאמנתי סדיר זה פתאום מאוד בולט לי.

עוד דבר שבולט לי זה השחרור שאין לי בכתפיים; פעם הן היו מאוד גמישות, היום אני מרגיש את המאמץ להביא אותן למקום שפעם הגיעו אליו בלי שום בעיה. אני מזכיר לעצמי לשחרר, לוותר על התנועה ה"מדוייקת" והלא-נכונה לטובת התנועה המשוחררת והנכונה, למרות שהידיים לא מגיעות לאן שהן "צריכות". שחרור הוא תנאי לתנועה נכונה וה"כיף" של תנועה "מדוייקת" רק יזיק לי אחר-כך. לנשום ולשחרר, לנשום ולשחרר…

אחרי הקטה עושים כמאה צעדי פי-צ'ואן, אחריו צאן-צ'ואן, ואז עשר דקות מנוחה לפני הקטה הבאה. מחוץ לאולם יש שולחן עם מיכלי מיים קרים וחמים, תה וקפה וכוסות – לא חד-פעמיות אלא כוסות פלסטיק קשיח; ליד השולחן יש סל-כביסה גדול עם שלט "כוסות לשטיפה". שומרים על הסביבה. אני לוקח כוס, ממלא מים, שותה, חוזר פנימה. עוד אנשים מגיעים, פוגש תלמידים לשעבר וחברים ללימודים, מגלה את א' שלמד אצלי לפני שהתגייס ועכשיו הוא טייס בלקהוק, מגלה את פרנסיס שמסתכלת עלי ואומרת "הילד שלי!" – היא היתה בשיעור הראשון שהעברנו בבאר שבע, ב-1992, ועדין לומדת אצלנו. היא התחילה ללמוד, אם אני זוכר נכון, בגיל 65. אני הייתי אז עוזר מדריך – אחד מארבעה – של יוסי שר; ב-95 הוא העביר את הקבוצה אלי ופרנסיס המשיכה ללמוד אצלי. כשהתחלתי ללמד קבוצת גמלאיות, היא היתה עוזרת-המדריך שלי. "ילד שלי", היא קוראת לי. מי אני שאגיד שלא…? 🙂

עוד קטה. אני מתרכז ברגליים – איך הן מתחברות לאדמה, איך הן מחלקות את משקל הגוף ביניהן, מה מזיז אותן ומה הן מזיזות. העיניים מגיעות לרגליים של אחרים, ולמשך דקה בערך אני חושב על נעלים – הקשר בין הרגל לקרקע. רוב המתאמנים נועלים סוג כלשהו של נעלי ספורט. שניים נועלים טאבי יפניים, שפעם היו הדבר היחיד שהייתי מוכן לנעול באימון; היום אני עם הנעליים שקניתי לחתונה, נעלי עור של נאות שהרפידה הפנימית שלהן נוחה – לי – יותר מכל נעל ספורט שאי-פעם נעלתי. כל אחד לפי הרגליים שלו; מתי ייצרו נעלים אישיות, לפי טביעת כף-הרגל?

על כף הרגל, המשקל צריך להיות מחולק כשבערך שני-שליש על העקב. כמה שמכופפים יותר את הברכיים, כך יותר קשה להשאיר את העקב צמוד לקרקע; כך גם יותר חשוב. וכך גם נמתח יותר שריר התאומים,  השריר שבחלק האחורי של השוק. אני מרגיש את המתיחה בגיד אכילס, החיבור בין שריר התאומים לעקב, שמזכירה לי שאני לא בכושר; לפני שלוש שנים יכולתי לרדת הרבה יותר נמוך בלי להרגיש.  שוב אני מחליט שאני חייב לחזור להתאמן.

וכרגיל, כשאני מתרכז בכפות הרגליים הכתפיים נתפסות, והכאב שם מזכיר לי לנשום ולשחרר, לנשום ולשחרר, ומחזיר אותי למרכז הגוף, לנשימה לאגן, לטנדן. הוא לא מרגיש כמו שהרגיש פעם. אני לא מוצא מלים להסביר את זה, אבל מרכז הגוף פשוט מרגיש לי אחרת.

אחרי הקטה עושים מאה צעדים של פה-קואה (50 לכל כיוון), צאן צ'ואן ושוב הפסקה, וכך חמש קאטות באימון הבוקר. ברבע לשתים עוצרים להפסקת צהרים ומעבירים את כל המנהלה אל מחוץ לאולם; המשך האימון ייעשה על מגרש בחוץ, תחת רשת צל. מזג האויר יפה, זה לא מפריע. אני אוכל פיתות שהבאתי מהבית ומנצל גבעה עם דשא לנוח מהר: שוכב בזוית של כ-45 מעלות עם הראש למטה, מה שמאפשר לדם לזרום מהרגליים לראש. עשרים דקות ואני מתעורר, מרגיש כאילו ישנתי שלוש-ארבע שעות, והולך לתפוס את רועי שהבטחתי לו שיעשה לי שיאצו.

בכל הגשקואים בעבר היו אנשים ניגשים אלי לבקש שאשחרר להם גב, כתפיים או צוואר; הפעם, חלוד שכמותי, אני זה שצריך עזרה. הטיפול של רועי לא נעים במיוחד אבל השחרור בכתפיים ובצוואר שאני מרגיש אחריו, נהדר. לא מהלך הטיפול צריך להיות נעים, אלא תוצאתו. כשרועי אומר לי לקום אני בודק שלא חסרים לי ברגים ((חסרים, בטח שחסרים – אבל אני לא יודע איזה, אז אני מתעלם מהם. בינתים)) והולך לחפש את יהודה, לקצת פוש-הנדס וסטיקי-הנדס. בדרך, אני מגלה שניר מתאמן על המגרש.

במהלך הגשקו, ניר מתאמן עם המאסטר בבוקר; אחר-הצהרים המאסטר הולך לנוח וניר מגיע לגשקו, מתאמן כשעתים ומדבר עם מי שצריך על מה שצריך. לראות אותו זז, לזכור שהוא ממשיך להתאמן כמו שהוא מתאמן עם סרטן במוח, לתפוס פתאום שאיכשהו מה שאני רואה עכשיו זה לא פחות מנס רפואי – הוא לא רק שומר על הרמה, הוא ממשיך להתקדם, למרות הכל! איך אני מעיז לרחם על עצמי, שאני לא מצליח להתאמן? כשהוא מסיים להתאמן אני ניגש להגיד שלום, מקבל באהבה אגרוף של אהבה ושוב מבטיח לעצמי לחזור. כשהוא שואל מה קורה, אני אומר שאני עובד על לחזור; הוא אומר לי "תעבוד יותר".

ברבע לארבע מתחילים עבודה בזוגות; דדי תופס אותי להדגים איתו פוש-הנדס של יד אחת, אחרי זה טכניקה עם בריח, ושוב אני מרגיש את החלודה. בפוש הנדס יהודה מנפנף אותי לכל הכיוונים בלי להתאמץ; פעם זה היה הפוך, אחר-כך מתישהו השתווינו, עכשיו אני עלה נידף מולו. צריך לחזור להתאמן, צריך לחזור להתאמן! לא כדי "לנצח" אותו, כדי לחזור לתחושת שיווי המשקל והיציבות שפעם היתה לי. פעם? זה רק לפני שלוש שנים! מרגיש כמו שלושים…

ואז, יחד, מגיעים ארבע ורבע והמסטר. השיעור עובר אליו ואני צריך לצאת דרומה, לארוע משפחתי שאסור להיעדר ממנו. ונגמר יום האימונים.

בדרך הביתה, ברכבת העמוסה לקרית גת, למרות שהייתי בטוח שארדם מעייפות, אני ער לגמרי. הערנות נשארת עד עשר בלילה, או אחרי. למרות הכל, עשיתי חמש קאטות רצופות בלי להפסיק. הברכיים בסדר; השרירים כואבים אבל זה יעבור; בשלישי אני לומד (אקדמיה. פיכסה), ברביעי יש עוד איזה ארוע שאסור להפסיד; בחמישי אחה"צ, יום אחרון לגשקו, עושים קטה של שעה ואחרי זה הופעות של מדריכי המרכז, מאסטר ניר והמאסטרים האורחים.

בלי נדר, אני אהיה שם. אחר כך נראה.

המשך: http://www.good-hands.org/notes/?p=66224

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טאו  On 25 במאי 2010 at 22:18

    טרם קראתי, רק עברתי בעין ובכלל, רק עברתי פה ואני כנראה אשאר (: תתחדש על הבית החדש, יקירי. לצערי אני לא מגיע לגשקו השנה. ממש לצערי.

    אהבתי

  • גל  On 26 במאי 2010 at 9:24

    כמה שאני מזדהה. אחרי בערך חמש שנים שהתחילו בלהתאמן לבד והמשיכו להתאמן פחות ופחות (ילד משנה את סדרי העולם והעדיפויות). מצאתי מורה לטאי צ'י. ולא רק טאי צ'י, צ'נג מינג. ולא רק צ'נג מינג, בדצמבר התאמנתי בסדנה של יום אחד עם מאסטר וונג פו לאי (כולל קאטה של שעה שלמה :-)). אז עכשיו חוזר לאט לאט וחלוד זו לא מילה.
    אגב נעליים: פייב-פינגרס מתוצרת ויבראם. תשיג לך כאלה ולא תרצה לנעול שום דבר אחר (וגם תהיה החלוץ שלפני המחנה).
    בכל מקרה, אני שמח שאתה חוזר להתאמן. תמיד תשאר המורה שלי לטאי צ'י. וד"ש לפרנסיס.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 28 במאי 2010 at 11:19

      נעליים מעניינות. מה ההבדל המעשי מטאבי?
      ד"ש לפראנסיס ידיע בשמחה 🙂

      אהבתי

  • אמיר  On 26 במאי 2010 at 11:30

    מכיר את ההרגשה הזו מצויין, כך אני חש בכל השנה האחרונה, אני אולי מגיע לאימונים, אבל אם פעם הייתי מתאמן שלוש פעמים בשבוע ויותר, ואח"כ לפחות פעם בשבוע עם השלמות משמעותיות. בשנה הזו אני נע איפושהו בין הפעם בשבוע לפעם בחודש וזאת אחרי כמעט שנה של הפסקה.

    זה חלק מהמחיר של ההורות, וכמו שאר החלקים של קבלת האחריות הזו, אני מקבל אותו בשמחה.

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 28 במאי 2010 at 11:21

      אצלי זה לא רק ההורות, אבל בלי ספק על ההורות אני לא מתלונן. ליום האחרון של הגשקו הגעתי עם שני הנינג'ות ואשתי, שנתנו לי לעשות כמעט חצי קטה יחד עם כולם. אחרי זה רצתי אחריהם, ורצתי, ורצתי… 🙂 על כל דבר אחר הייתי כועס שמפריע לי להתאמן. על הילדים? איך אפשר לכעוס כשאני רואה אותם צוחקים ושמחים?

      אהבתי

  • שני  On 28 במאי 2010 at 5:51

    שעה ארוכה של קאטה והדרך ממשיכה. כל אחד בוחר איך להמשיך אותה ולפעמים אולי קצת לעצור בדרך.
    היה נחמד לדבר, מצטערת שלא פניתי אליך באותו יום אלא רק אתמול, והשנה כמו שנה שעברה חגגתי את יום הגעת הטאי צי לחיי (יצא ביום הראשון של גשקו, חביב ביותר) בהבנה שהתקדמתי עוד שלב בדרך לעצמי.

    נתראה באימונים הבאים, אנחנו מרשים לך לנוח: )

    אהבתי

  • שירה  On 28 במאי 2010 at 13:16

    שלום דוד. 🙂

    חבל שלא זכיתי לראותך.

    מזדהה למדי- למרות שאני עוד לפני הזאטוטים… 🙂
    [אני החלטתי השנה להשקיע יותר באקדמיה, ע"ח האימונים (לא לדאוג- עוד בתוככי המסגרת). בקיץ- מן הסתם המצב ישתפר, אבל בשנה הבאה- נקווה שתהיה לי די לגיטימציה מצד עצמי להחליט אחרת. :]

    אהבתי

    • דוד כפרי  On 28 במאי 2010 at 17:36

      בהצלחה באקדמיה, וגם עם הזאטוטים, כשיגיעו. עם כל הקיטורים של כל ההורים, אין אושר גדול מלקבל חיבוק מילד אוהב.

      אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 במאי 2010 at 17:36

    אה, ויש המשך: http://www.good-hands.org/notes/?p=66224

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: