על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קפיטן עופר  ביום 15 במאי 2010 בשעה 17:00

    ואסור גם לשכוח את העלאת שכר המורים,
    שיפור התנאים הפיזיים של הלימוד,
    והקטנת הכיתות.

    בקיצור, צריך ממשלה שתפסיק להתעסק ב"איומים האיראניים", ותעסוק בדברים החשובים באמת.

    אהבתי

  • קרן  ביום 16 במאי 2010 בשעה 15:40

    אני מסכימה איתך. הייתי מוסיפה למה שכתבת את הכשרתם של מורים כאנשי חינוך. מורה כמנהיג. מורה כמי שיש לו אג'נדה חברתית ובין-אישית. לא כסיסמאות ריקות אלא כעשייה יום יומית.
    ולגבי ההורים והמורים: יש מקום לראיית המורה כשלוחה חינוכית של ההורים. לא כמי שמשמש כבייביסיטר בשעות היום, אלא כמי שיש לו אמירה משמעותית על הילד. כנ"ל לגבי ההורים. לא לראות בהם ארנק המממן את גחמות הלב של בי"ס וסל החינוך האפור, או חסרי דעת שלא מבינים שום דבר, אלא כמי שיש לו אמירה משמעותית על הילד. זה יותר מהקשבה הדדית (גם זה לא יזיק בתור התחלה), זה נכונות לעבודה משותפת

    אהבתי

    • דוד כפרי  ביום 16 במאי 2010 בשעה 16:51

      מורים כאנשי חינוך, מורים כמנהיגים – אני לא יודע אם אפשר להכשיר מישהו להיות מנהיג, או איש חינוך. הייתי בקורס מ"כים, הייתי בבה"ד-1, ולא כל הקצינים שהיכרתי – ובטח שלא כל המ"כים – היו דמות מופת לחיקוי, למרות כל הדיבורים על דוגמא אישית ומנהיגות. צריך להעלות את הרף מהרבה בחינות, אבל איך מודדים מנהיגות?

      אהבתי

      • קרן  ביום 16 במאי 2010 בשעה 20:31

        בית ספר הוא לא צבא… כלומר, כשאני מדברת על מנהיגות אני מדברת על יכולת לסמכות ו- כן לדוגמה אישית. וכמו שאמרת נכון זה לא מתחיל ונגמר במורה, אלא דורש מערכת שלמה סביב שתיצור ותתגבר (שלא לדבר על תתגמל) את היכולת הזאת, שלא לדבר על תיצור אוירת לימודים ולא אוירת טרור

        אהבתי

        • דוד כפרי  ביום 16 במאי 2010 בשעה 21:01

          דיברתי על צבא כי בקורסי-פיקוד מדברים הרבה על מנהיגות, דוגמא אישית ואיך לטפל במי שעושה בעיות.
          אין לי מושג מה עושים בתהליך ההכשרה למורים, לא עברתי אותו.

          לימודים ולא טרור?
          http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49552,.aspx

          איך מלמדים יכולת לסמכות, במקום בו אין אפשרות לסנקציות מיידיות ואמיתיות נגד מי שלא מוכן לקבל את סמכותך? במקום אליו אין אפשרות לא להכניס את מי שלא מוכן לקבל עליו את כללי המקום?

          אהבתי

          • קרן  ביום 17 במאי 2010 בשעה 6:48

            עכשיו בלבלת אותי. הבאת את הכתבה כדוגמה לטרור? למה טרור?
            טרור לפי הגדרתי זו אוירה של פחד, צעקות, אמירות סרקסטיות, שימוש לרעה בכח. יש דוגמאות לטרור של מורים, ויש גם דוגמאות לטרור של תלמידים
            הדוגמה שהבאת היא של בי"ס בו יש משמעת. נכון שהגישה החינוכית שלהם היא לא כוס התה שלי (להשתמש בכסף כדי לעודד הישגים לימודיים…), אבל זה לבטח לא טרור
            ואם להשתמש (בכל זאת) בדוגמה הזאת כדי לנסות להמחיש מה שניסיתי לומר על סמכות: סמכות נובעת (בחלקה) בידיעה ואמונה של המורה בדרך החינוכית שלו. מה שהמורה שם אומרת משקף את זה, וזה אחד הבסיסים של הסמכות שלה מול התלמידים. בנוסף, ההורים תומכים במה שהיא עושה ולא מערערים על הסמכות שלה.
            כלומר, אנחנו מסכימים בכך שצריך ליצור מערכת של סנקציות (במובן של משמעת לא במובן של טרור). אני ביקשתי להוסיף שכדאי שיהיה גם שיתוף פעולה בין הגורמים השונים (הורים ומורים וכן, גם תלמידים). למשל, בדוגמה שהבאת שיתוף הפעולה בין המורים להורים הוא מנוגד למה שאני הייתי רוצה לראות. כאן המורים הם הסמכות וההורים לא יודעים כלום, הם מביאים את הילדים ותומכים במערכת (שהיא מבוססת ידע ותחרותיות), אבל לא נתפסים כשותפים שווים.

            אהבתי

          • דוד כפרי  ביום 17 במאי 2010 בשעה 23:18

            הבאתי את הכתבה כדוגמה לכך שאפשר להפעיל סמכות בלי טרור, אבל צריך לשם כך תנאי בסיס מסויימים: רצון אמיתי של התלמידים ללמוד, הורים שדוחפים את התלמידים להצליח ומסגרת ממנה אפשר להוציא את מי שלא מוכן להתאים עצמו לכללים.

            על חלוקת התפקידים – ההורים לא צריכים ללמד, בשביל זה יש מורים. הם כן צריכים להביא את התלמידים ללמוד, לדרבן ולעודד אותם כשקשה, להסביר להם למה זה חשוב.

            אהבתי

          • קרן  ביום 18 במאי 2010 בשעה 3:55

            אתה בטוח שיש שם רצון אמיתי של התלמידים ללמוד? אצל חלק יש רצון להישגים (ולאו דווקא חדוות לימוד), אצל אחרים משלמים להם כסף על ציונים או משחדים אותם בממתקים (תלוי בגיל)
            ולענין להוציא את מי שלא מתאים לכללים: במקרה אני עובדת כרגע עם כאלה שהוציאו אותם כי לא התאימו לכללים. הם יושבים בכלא. את חלקם אפשר היה לנתב למסלול חיים אחר לו, למשל, היו מסלולים מקצועיים או תפיסה חברתית-חינוכית שאינה מבוססת על תעודת בגרות בכל מחיר

            אהבתי

          • דוד כפרי  ביום 18 במאי 2010 בשעה 5:49

            ואולי התלמידים שם רק כדי לרצות את ההורים – זה לא משנה, העיקר הוא שהם מתאמצים להשיג מה שהמורה רוצה שישיגו. הם כן מתאמצים ללמוד, הם לא מפריעים.

            די ברור לי שאני, קיבוצניק שגדל בלי כללים, לא הייתי שורד שם כילד. גם זה לא רלוונטי. אי אפשר לבנות מסגרת שמתאימה לכולם. מי שהחליט שכווווולללללמממם ילמדו לבגרות עיונית היה טוטליטרי לפחות בענין הזה. זה לא אפשרי, לא כולם יכולים ורבים שהיו יכולים ללמוד מקצוע נופלים בגלל שניתבו אותם למגמה עיונית.

            בזה אני מסכים לגמרי.

            אהבתי

  • יאיר דקל  ביום 17 במאי 2010 בשעה 17:53

    לא החוק קובע, אלא ההתנהגות של המורה (ושל המנהל).
    אינני מצפה שכל מורה יהיה מנהיג. זאת תכונה שלא קל למצוא אותה. אבל אני מצפה שהמורה יידע להפעיל סמכות ויהיו לו הכלים להעניש.
    בבלוג שלי ( http://www.notes.co.il/deckel/67100.asp )העליתי רעיון: יצלם המורה את התלמידים המתפרעים. זה כלי לא שיגרתי בידי המורה, כמו כלים אחרים שצריכים המורים למצוא.
    חוק זכויות התלמיד הרחיק לכת מאד. אבל לא רק החוק. גם הירידה בסמכות ההורים והירידה בסמכות המורים השפיעו על ההתפרעות בבתי הספר.
    זאת בעיה מערכתית חשובה ביותר וצריך לטפל בה.
    אגב, שכר המורה איננו רלבנטי לענין. זה פרט חשוב למורים, אבל אל תאמינו שתוספת כך וכך אחוזים תביא פתאום מורי-פלא לבית הספר.

    אהבתי

    • דוד כפרי  ביום 17 במאי 2010 בשעה 23:21

      הגבתי באתר שלך (החדש, לא זה אליו קישרת פה), אחזור על זה כאן: כשניסיתי לצלם תלמידים מתפרעים, עד שהוצאתי את המצלמה הם הפסיקו להתפרע. ללא צילום, אין ראיות.

      כשתהיה אפשרות לצלם כיתה שלמה שיעור שלם, האפשרות הזו אולי תהיה ריאלית. מצד שני, אז סביר שהמצלמה תושחת, הסלולרי ייפול "בטעות", כרטיס הזיכרון יימחק…

      עם השאר, בגדול, אני מסכים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: