חינוך, סמכות וכדורגל

איש הייטק שניסה ללמד מתמטיקה בתיכון, רצה "לרסס את התלמידים בתת מקלע". פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שלימד כיתה ז' בהתנדבות, ראה ש"הכיתה הפכה לגן חיות".

אהרוני מספר כי פעם אחת, כאשר ישב בחדר המורים ו"קיטר לכל מי שהיה בסביבה", אמרה לו אחת המורות כי הנחות המוצא שלו ושל התלמידים הן הפוכות: "אני באתי ללמד והם באו להילחם. המורה צריך להניח שזו המציאות, ואז ההתמודדות היא אחרת לגמרי. יש מורים שמצליחים בכך, בעיקר הוותיקים, כאלה שלא מרשים שום קשקוש בכיתה כבר מהרגע הראשון בשיעור. לי, מבחינת מבנה האישיות שלי, זה לא התאים. … "

שניהם ללא תעודת הוראה וללא נסיון בהוראה לילדים בכיתה רגילה בבית ספר. הראשון עשה "שיעור לדוגמא" אחריו התקבל לעבודה, השני – נו, מי לא יסכים שילמד אצלו פרופסור למתמטיקה, ועוד בהתנדבות? שניהם פשוט רצו ללמד מתמטיקה. שניהם לא היו מוכנים – נראה שבכלל לא היו מודעים – לכך שהתלמידים בבית ספר ישראלי ממוצע לא רוצים ללמוד.

התלמידים – להבנתי האישית – לא באו להילחם. הם פשוט ילדים, וילדים – הפתעה! – אינם "מבוגרים קטנים", אלא משהו אחר. ומי שלא מוכן למשהו האחר הזה, עדיף שלא יעבוד עם ילדים – כי אז באמת תהיה מלחמה.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"
שלמה ארצי

ילד אינו "מבוגר קטן". ילד מספיק להשתעמם מדבר חדש בזמן שמבוגר עוד לא הבין שזה חדש; אם זה לא מענין אותו, קשה לו מאוד להתרכז בזה; יש לו מרץ לפעילות גופנית שרוב המבוגרים שכחו שאי-פעם היה להם; בגיל ההתבגרות גוף הילד מוצף הורמונים, שגורמים לו לתגובות רגשיות ומצבי-רוח קיצוניים ללא סיבה; הוא עסוק בעולם שלו, של בנות/בנים, ספורט, מוסיקה/טלביזיה/אינטרנט, שהמבוגר אינו מסוגל לעקוב אחריו; ויש לו מלחמה משלו על המעמד החברתי שלו, בכיתה, שברוב המקרים חשוב בעיניו הרבה יותר מהישגיו הלימודיים. המגמה הזו מתמתנת קצת ככל שעולים בגיל; עם תלמידי י'א-י'ב כבר אפשר כמעט לדבר "בגובה העיניים". כמעט.

אבל הדבר הכי חשוב, הוא לא הענין הפסיכו-פיזיולוגי, אלא העדר. קבוצת ילדים אינה אוסף של פרטים אלא חיה בפני עצמה, עם התנהלות שונה שצריך להבין כדי לנהל.  דבר כזה לא היה קורה בשום מצב של "אחד על אחד", אבל העובדה שזה אחד מול רבים נותנת לרבים כוח ותעוזה שלבודד אין. מי שחושב שהסרטון הזה מזעזע, שיסתכל בקישורים באותו עמוד מצד ימין: קפיצה מהחלון באמצע שיעור, רימוני עשן בכיתה, כיסא לראש באמצא שיעור, ועוד היד נטויה. שימו לב שאלה לא מעשים "נגד המורה", אלא בין התלמידים לבין עצמם – ענין של מעמד חברתי ויריבויות פנימיות שאין קשר בינן לבין המורה, שרק במקרה נמצא שם באותו זמן וחייב להיות "ראש הלהקה".

בלימודי הוראה לומדים לעמוד מול כיתה ומתנסים בזה בפועל בסטאז', תחת פיקוח וייעוץ של מורה מנוסה; מי שלא ניסה לא יבין כמה זה יכול להיות טראומטי, במיוחד למי ש"רק בא ללמד".

התגובה הנשלפת מייד היא להגביר את המשמעת, לחזק את סמכויות המורה וכו'. לא שכל זה לא נכון, אבל זה לא יפתור את הבעיה, שילדים הם ילדים. נראה לי הרבה יותר יעיל דווקא להוסיף שיעור ספורט כל יום – כן, כל יום! – לתעל אליו את האנרגיות המטורפות האלה. ילדים הם ילדים, יש להם אנרגיות של ילדים וצריך לתת להן לצאת, איפשהו. אם האנרגיות האלה לא יצאו על מגרש הכדורגל/כדורסל, הן יצאו בכיתה.

ואם זה מנחם מישהו, יש תלונות על החינוך גם במקומות אחרים

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהצפון  On 31 בדצמבר 2009 at 19:38

    אינך מבדיל בין ילדים לילדות אבל ילדה היא לא "ילד בלי פין" כמו שילד הוא לא "מבוגר קטן".
    לכן, שעורי ספורט לא בהכרל יעניינו בנות (וגם לא בנים מסויימים).

    הנקודה החשובה היא אחת- זה לא מעניין! המורים לא יודעים להעביר שיעור מעניין. ואם יש כמה בודדים כאלה, זה לא מספיק. לימוד אמור להיות דבר מהנה ומעניין אבל לא בבית ספרנו.הרצאה פרונטלית לילדים- נו, באמת… אפשרי רק אם הילדים מאולפים ומפוחדים.

    אהבתי

  • עמית  On 31 בדצמבר 2009 at 20:34

    הבעיה היא כמובן לא להעביר שיעור מעניין באופן אבסטרקטי, אלא שיעור שמדבר אל התלמידים הסצפיים בכיתה ושמתייחס למקום (הפיזי, פסיכולוגיה, רגשי) שבו התלמידים נמצאים.
    זה נחמד לבוא ולהגיד "אני רוצה שתלמידים יגיעו לנקודה X". אבל אם לא יודעים מה הנקודה שבה הם נמצאים עכשיו (גם ברמה האינדיבידואלית, וגם ברמה הקבוצתית) אז איך אפשר לדעת איזה דרך הם צריכים לעבור (כלומר איך ללמד אותם).

    ואגב – רון אהרוני עשה עבודה מצויינת בבית ספר יסודי, ואף הוציא על כך ספר מעולה ("מתמטיקה להורים") בו הוא מתאר גם את המתמטיקה הרלוונטית וגם את חוויותיו מהתהליך שעבר בהוראת מתמטיקה בבית ספר יסודי.
    מוזר לי שהוא לא למד לקח והבין שגם כדי ללמד בחטיבת ביניים ובתיכון צריך לעבור תהליך ארוך כדי להגיע למצב בו אפשר ללמד מתמטיקה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 1 בינואר 2010 at 11:42

    אחת מהצפון,
    גם לילדות יש כמות מרץ עצומה שצריכה לצאת, איפהשהו. בתיכון בו למדתי היו לבנות שיעורי מחול בזמן שלבנים היו שיעורי ספורט; גם זו אפשרות.

    לגבי הענין, מנסיון, זה לא עובד. אין מצב שבקבוצה של 30 תלמידים כולם יתעניינו בכל הנושאים שבתכנית הלימודים במערכת החינוך הישראלית ובני-אדם – גם ילדים – צריכים ללמוד לא להשתולל בגלל שעמום. חשבי רגע על נסיעה ארוכה באוטובוס עם מספר גדול של ילדים.

    נכון שכדאי ששיעורים יהיו מעניינים, אבל אין דרך לעניין את כולם תמיד.

    עמית,
    אהרוני כתב בפירוש שהוא לא היה מוכן להתמודדות עם בני נוער. הוא בא ללמד ולחלוטין לא ציפה למה שנתקל בו:
    "כיוון שלא רציתי לנהל את השיעור ביד רמה, בסגנון של ?תפתחו את הספר ותעשו תרגילים', התכסחנו די מהר. הילדים קולטים את הרמז הקטן ביותר לחולשה: בהתחלה הייתי משתתק ומחכה שהם יירגעו, מתוך הנחה שהם רוצים ללמוד. כשזה לא עזר, הוצאתי את המפריעים מהכיתה, אבל אחרי שלוש דקות הם ביקשו להיכנס, והסכמתי כי חבל שלא ילמדו. עברו כמה דקות, והם חזרו לסורם. למנהלת כמעט ולא שלחתי תלמידים, כי מה היא כבר יכולה לעשות. במהלך החודשיים האלה איבדתי פעמיים את עשתונותיי וצרחתי. אני לא גאה בכך. האמת היא שיצאתי עם הזנב בין הרגליים".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: