כבוד לנלחמת באנס

הרבה כבוד מגיע לצעירה שניצלה מאונס בליל שישי האחרון, גם בלי קשר לשאלה מי ניסה לאנוס.

היא נלחמה, היא צעקה, היא עשתה כל מה שיכולה אישה לא-מאומנת בלחימה לעשות נגד תוקף שהיה גדול ממנה וחזק ממנה, אכזרי וברוטלי. והיא הצליחה. לא "לנצח" אותו – ניצחון זה מושג שקיים בספורט תחרותי. היא הצליחה לעכב אותו ולהזעיק את עזרת עוברים ושבים שסייעו לה. הרבה נשים היו קופאות במקום ולא מצליחות להגיב; אולי על זה בנה החולירע שניסה לאנוס. האישה הזו הצליחה להגיב ולהילחם, ועל זה מגיע לה הרבה כבוד.

הצלחתה למנוע את אינוסה צריכה לשמש דוגמא לנשים אחרות.

עכשיו יקפצו המתנגדים ויגידו ש"הוא היה עלול לרצוח אותה" – וזה נכון, אבל גם אם היתה קופאת ושותקת היתה עלולה להירצח, מצד אחד; מצד שני, בכך שנלחמה שמרה לא רק על כבודה, אלא גם גרמה לכך ששער, עור, סיבי בגדים ועוד מן התוקף, נצמדו לגופה ולבגדיה. את הדברים האלה יכולה המשטרה לאתר והם שייצרו זיהוי וודאי של התוקף.

והכי חשוב: כל המחקרים על שיקום אחרי אונס או נסיון לאונס מראים שאלה שנלחמו והתנגדו השתקמו יותר מהר ויותר בקלות מאלה שלא התנגדו. יותר קל לחזור לחיים תקינים מתוך ידיעה שלא וויתרת על כבודך, חרותך, שליטתך על גופך. לא שמי שלא התנגדה לא יכולה להשתקם, אבל זה יותר קשה.

אז כל הכבוד לה.

וכן, רלוונטי להזכיר כאן את "אל הלב", ארגון של נשים המלמדות נשים להתגונן:

http://www.elhalev.org/

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי מסיקה  On 2 בדצמבר 2009 at 7:53

    מה גם שאם מדובר באמת במאבטח של הרמטכ"ל הרי שההתמודדות היתה מול אדם מיומן מאד בתקיפה.
    אני גם חושבת שיש קשר למקום שממנו יצא למה שניסה לעשות לכאורה

    אהבתי

  • דבורה לדרמן דניאלי  On 2 בדצמבר 2009 at 7:56

    אכן תגובה אקטיבית מונעת היווצרות סימפטומים של פוסט טראומה בעקבות מצב של קפיאה וחוסר אונים שלא השתחררו כיאות, והתמזל מזלה של אותה אישה שהיו לה הכוחות להתנגד. זה לא עניין של כבוד. כל הכבוד גם לאישה שלא היתה מסוגלת לעשות דבר בזמן אונס אך מתמודדת עם ההשלכות הנוראות אחר כך. כל אחת ומשאבי הנפש-גוף שיש לה באותו אירוע ובאותו הזמן. הנסיבות הרי כל כך משתנות.
    והמחשבות נודדות אל הילדות הנאנסות שאפילו לא מבינות פעמים רבות מה קורה להן בגוף, ובטח שלא מסוגלות להתנגד או "לעכב" את האונס…

    אהבתי

  • ימימה  On 2 בדצמבר 2009 at 9:20

    האם לא היה כתוב שנאנסה?

    חוץ מזה, אתה צודק. אני מכירה מישהי שפעם הניסה אנס ככה. בלי עזרה מעוברים ושבים. ולא איזה אלופת ג'ודו או משהו כזה, פשוט בחורה עם אינסטינקטים.

    אהבתי

  • אהרן  On 2 בדצמבר 2009 at 9:25

    מבלי חס ושלום להטיל דופי במי שלא מצליחה.

    אהבתי

  • שרית  On 2 בדצמבר 2009 at 9:26

    אך בל נשכח את כל אלו שהתנגדו ונרצחו בגלל שעשו כך (לא מזמן, היה מקרה מתוקשר באשקלון). לפעמים חוסר ההתנגדות מציל ממוות בסיום האונס.

    אהבתי

  • whisper  On 2 בדצמבר 2009 at 9:35

    מנסיון שלי (ולצערי יש לי נסיון נרחב בנושא), הרבה יותר קל להתנגד לתוקף זר מאשר לתוקף מוכר. עוד לפני שלמדתי השרדות כחלק מנסיון השיקום כשתקף אותי זר בעבודה הצלחתי להדוף אותו ולבעוט בו והוא ברח, לעומת זאת הרבה שנים אחר כך כשבן זוג הכניס לי מכות נכנסתי לשיתוק.
    מסכימה איתך וכל הכבוד לה שהמח שלה נכנס למצב של fight זה מאוד נדיר.
    באתר של "אל הלב" כל מה שיכולתי לעשות זה לגלוש ולבכות…

    אהבתי

  • angel eyes  On 2 בדצמבר 2009 at 9:45

    לדעתי היא כן ניצחה.

    אהבתי

  • מיכל  On 2 בדצמבר 2009 at 19:05

    צריך לזכור, ולא לשכוח אפילו לרגע, שכל אישה, כ ל א י ש ה !!! עושה כל מה שהיא יכולה כדי לא להיאנס. אחת מצליחה לצעוק ולהרביץ, אחת מצליחה ללחוש ולקפוא, אחת בוכה, והרוב? הרוב קופאות, נאלמות, נקרשות ומתנתקות.
    כמו כולם כאן אני מעריצה את הבחורה הזו על האומץ והנחישות, אבל אני לא רוצה שנגיד שנשים אחרות צריכות "לקחת דוגמא" כי זה לא רלוונטי וזה מקטין את כל האחרות. טוב? תודה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 19:56

    הצליחו להניס אנס, או שלא ניסו. מי אני שאשפוט?
    אבל כמו שעל כל חייל מוטלת החובה לגלות אומץ בשדה הקרב ובכל זאת נותנים צל"ש למי שגילה אומץ יוצא-דופן, כך ראוי לתת כבוד לאישה הזו, שהצליחה לעשות משהו שרבות ניסו ולא הצליחו (ואני לוקח בחשבון שהיו כאלה שראו ועזרו).

    דבר נוסף: החברה בה אנו חיים מחנכת נשים לפסיביות, לאי-לחימה; ראו מה כתבתי על "בגידת המלאך", http://www.notes.co.il/kafri/11487.asp

    כאן יש מישהי שלא נתנה למלאך להפריע לה לעשות מה שהיה צריך לעשות. אם אני צריך לתת לבתי דוגמא לאישה שהייתי רוצה שתהיה, אני מעדיף שתיקח דוגמא ממישהי שנלחמה על עצמה.

    דבר אחרון, על "התנגדות מובילה לרצח".
    זה אחד הטיעונים החזקים ביותר נגד התנגדות לאונס – לא כל כך בגלל שהוא אמיתי, אלא בגלל שאין שום דרך לסתור אותו. המון נשים נאנסו ונרצחו, לך תדע כמה מהן ניסו להתנגד בזמן האונס וכמה ניסו להתנגד רק אחריו, כשהבינו שמנסים לוודא שלא ידברו. צריך להגיד כאן שני דברים:

    1. אין שום דרך לדעת בתחילת התקפה, אם התוקף יירתע בגלל ההתנגדות או שהיא תגרום לו לרצוח – אבל יש סיכוי טוב שהוא יירתע. אנס הוא חיה טורפת, וטורפים מחפשים תמיד טרף חלש. כשטרף מתגלה כבעל שיניים, הרבה פעמים הטורף עוזב ומחפש טרף אחר.

    2. אישה שלא תתנגד לאונס, ותתחיל להתנגד רק כאשר תבין שלא די לתוקף בכך שאנס והוא רוצה גם לרצוח, תמצא את עצמה בעמדה קשה הרבה יותר מזו שתתחיל להתנגד מייד. פיזית ופסיכולוגית היא אחרי טראומה, וזה מצב שהרבה יותר קשה לצאת ממנו להתקפה.

    אהבתי

  • מיכל  On 2 בדצמבר 2009 at 20:06

    אתה צודק, החיים והחינוך והכל הכל, מלמדים נשים להיות נחמדות ופסיביות, ובהחלט צריך לשנות את זה, ועם זאת לזכור, שברגעים האלה שמישהו תוקף אותך, את לא ממש חושבת, את פועלת באוטומט, וכדי לשנות את האוטומט צריך חינוך אחר ועולם אחר, ועוד אין. בכל מקרה, בשום מקרה של אלימות בכל מקום, הן בשוד או בפיגוע או כל דבר, לא נדרש מהקורבן להלחם ולתקוף בחזרה, ורק חריגים אכן יצליחו… האישה שמותקפת פשוט פוחדת, זה רגש שצריך להזדהות איתו לא משנה מי אתה ומה מינך, זה פשוט פחד מוות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 20:29

    שוב, אני לא מבקר במילה אחת את מי שלא הגיבו או ניסו להילחם ונכשלו. אני לא רוצה לדמיין מה עובר על אישה באונס. אבל עדין, אני חושב שראוי לקחת כדוגמא לחיקוי את אלה שהצליחו למנוע את האונס, כמו שאקח כדוגמא את השוטר שמנע פשע או את החייל שהציל את חבריו, ולא את החבר של אותו חייל, שהיה באותה היחידה ויצא לאותו קרב, אבל בסוף הוא היה זה שהוצל ולא זה שהציל.

    אהבתי

  • מיכל  On 2 בדצמבר 2009 at 20:36

    שלט תחשוב שאני מתנצחת איתך סתם, יש לי משהו מאוד מסויים בראש. אתה זה שהביא את החינוך לביתו, ולכן אני מעיזה להבכנס לדבר הזה. הבת שלך, לצערי, כמו כל הנשים בעולמנו, תיתקל בהטרדות ותקיפות מיניות בחייה. השאלה היא אם היא תרגיש בושה על כך שלא יכלה להלחם, ולכן גם לא תספר שזה קרה לה, או שתדע, שזה הדבר הכי טבעי ואין לה במה להתבייש. תחשוב על זה. רוב הנשים שעוברות תקיפות והטרדות לא מספרות, כי הן מתביישות שלא נלחמו ושלא הצליחו למנוע את מה שקרה. רק אם נבין את זה, אולי זה ישתנה. זאת הסיבה שצריךם מאוד מאוד להזהר במסרים שלנו כשמשבחים את הגיבורות. שבוודאי ובוודאי מגיעות להן התישבחות האלה…

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 20:53

    אז מגיעות להן תשבוחות אבל אסור לשבח אותן?

    בתי טיפה יותר מתינוקת; היא בגיל שמעבירים מסרים פשוטים. כשתגדל, אעביר לה מסרים יותר ויותר מורכבים; אחד מהם יהיה שאין מה להתבייש בכישלון להתמודד מול כוח עדיף. ועדין, אני מעדיף לספר לה לפני השינה סיפורים בהם הילדה הגיבורה היא שמצילה את המצב, וזה לא הנסיך שמציל אותה.

    אם נמשיך לקבל את זה שנשים לא נלחמות כי החברה מחנכת אותן לפסיביות, ואז נקבל את זה שהן מתביישות בפסיביות ולכן אסור להציג מולן דוגמאות לנשים לא-פסיביות, שום דבר לא ישתנה.

    את בתי אלמד להילחם.

    אהבתי

  • אחת  On 2 בדצמבר 2009 at 20:55

    אופן ההתנסחות שלך מעיד על שיפוט מפורש של מי שלא נאבקת בעת התחוללות אירוע האימה הזה.
    אתה כותב כי המתנגדת "שמרה על כבודה". וכי מה? מי שלא מתנגדת לא שומרת על כבודה???
    מה עניין ההתנגדות הפעילה לשימור כבוד בכלל?
    היחיד שמוחל כאן על כבודו הרמוס לעפר הוא האנס התוקף.
    לזו שלא התנגדה קשה יותר להשתקם? אולי זה בדיוק בגלל הדעות המובעות כאן כאילו כבודה אינו נשמר אם לא התנגדה, אולי זה משום שמתעוררות תהיות מדוע לא התנגדה?.

    אין להשוות ניסיון אונס באזור כגון החניון בנמל ת"א שם גבוה הסיכוי שמישהו ישמע את הזעקות לניסיון אונס למשל באיזו חורשה או שדה נידחים כשבכל הסביבה אין איש.

    כל זה לא מפחית את הערכתי הרבה לתושיה וליכולת שגילתה הבחורה במקרה המדובר.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 21:09

    אישה שלא מתנגדת לתקיפה, לא משנה מאיזו סיבה, משאירה את גורלה בידי אחר.

    אישה שמתנגדת, גם אם נסיונה להתנגד ייכשל והיא תיאנס, עושה לפחות נסיון להשאיר את גורלה בידיה. זו אחת הסיבות לכך שיותר מאוחר, לאלה שהתנגדו קל יותר להשתקם. על זה מעידים מחקרים וניסיון טיפולי של בעלי מקצוע, זו לא רק הדעה האישית שלי.

    אני יודע שהמקרה הזה אינו מקרה אונס טיפוסי. הסטטיסטיקות מדברות על בין 70-80% של אונס במקום הנחשב בטוח – בית, מקום עבודה/לימודים, בית של קרובים/חברים/שכנים. אותן הסטטיסטיקות מדברות על כך שבין 70-80% מהתוקפים הם לא זרים אלא אנשים המוכרים למותקפת, כאלה שלא היתה לה סיבה להיזהר מהם. ברור שכל אלה מגדילים את הקושי להתגונן.

    ועדין, כדוגמא לנשים אחרות, לנערות, לילדות, לבתי – אני אעדיף את אלה שנלחמו על אלה שלא נלחמו, ואת אלה שהצליחו למנוע אונס מאלה שלא הצליחו.

    זו לא ביקורת נגד אלה שלא הצליחו למנוע אונס, זו בחירה במודל לחיקוי – ומודל לחיקוי, מטבעו, לא יהיה הממוצע.

    אהבתי

  • מיכל  On 2 בדצמבר 2009 at 21:17

    אני עדיין חושבת, שמזלה של אותה אחת גיבורה, שהבחור היה כנראה שיכור מידי, שהיו אנשים בסביבה, וכו'. זה נכון שהעובדה שנלחמת והתנגדת עוזרת לך להשתקם, ובכן, גם העובדה שסיפרת לאחרים שזה קרה עוזרת, וזה בדיוק מה שרוב הנשים שמותקפות לא עושות, שוב, בגלל הבושה שלא הצליחו להתנגד. אני אישה חזקה מאוד, אסרטיבית ולוחמת בכל הווייתי, ובכל זאת, אני לא יודעת מה הייתי מצליחה לעשות אם הייתי במקום ההוא. באמת שאני לא יודעת. ואתה, טוב שתחנך את ביתך להיות חזקה ובטוחה בעצמה, ויחד עם זה תדע, שבבוא הרגע, אין לדעת איך היא תוכל להגיב. זה בלתי נסבל לחשוב ככה, אבל חשוב לדעת.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 21:38

    עם כל מה שכתבת בתגובה האחרונה, אני מסכים לגמרי.
    אני בעצמי לא יודע איך אגיב במקרה שיתקיפו אותי – הפעם האחרונה שזה קרה (מחוץ לאימון) היתה לפני יותר מעשרים וחמש שנה. גם גברים קופאים תחת התקפה מפתיעה, יש על זה תיעוד מחקרי רב בעיקר ממקורות צבאיים ומשטרתיישחוקרים תפקוד של חיילים ושוטרים תחת אש. כולם מסכימים שאחרי כל ההכנות, אין דרך לחזות מי יגיב איך ברגע האמת.

    ב-1986 היתה התקפה על דוכני אל-על בשדה התעופה בוינה. היו שם מאבטחים של השב"כ. אחד מהם, שהיה הכי בולט בקורס, שלף אקדח ותפס מחסה מאחורי עמוד; כשהכל נגמר מצאו אותו שם, עם מחסנית מלאה. בקורס הוא היה הכי טוב, ברגע האמת הוא קפא. מאבטח שני, שבקורס כלל לא בלט, הרג מחבל אחד, נפצע, ורדף, פצוע, אחרי המחבל השני, קילומטר שלם, רגלית, מחוץ לשדה התעופה; הוא עצר רק כשהתמוטט מאיבוד דם.

    אז זה נכון, אין דרך לחזות איך יגיב מישהו – גבר או אישה – ברגע האמת; אבל מי שיש לו לפחות כלים טכניים להגיב, יגיב יותר טוב ממי שאין לו. אין לי מושג מי האישה שהותקפה במקרה עליו אנחנו מדברים, אבל אני בטוח שאילו היתה מאומנת בלחימה בידיים ריקות היתה נפגעת פחות ואולי מצליחה להניס את התוקף ללא עזרה.

    זה לא סותר סיפורים על נשים עם חגורה שחורה בשיטה כלשהי שהותקפו וקפאו, גם זה קרה – בדיוק כמו שקרה לחיילים קרביים שקפאו תחת אש. אז מה, נשלח חיילים לקרב ללא אימון?

    לא. אני אלמד את בתי להילחם. אני אקווה בכל מאודי שלא יהיה לה צורך בכך. ואני יודע (לא מוכן נפשית, יודע. אנילא חושב שאבא יכול להיות מוכן נפשית לדבר כזה. אבל אני יודע) שיכול להיות שהיא תותקף ותקפא. ואם חס וחלילה זה יקרה אני עדין אהיה אבא שלה ואני אתמוך בה בכל דרך שאוכל.

    אהבתי

  • אחת  On 2 בדצמבר 2009 at 21:48

    כל מה שאתה כותב כאן הוא הטלת דופי בזו שלא נאבקת.
    ודאי שהמחקרים מוכיחים כי לזו שלא התנגדה במפגיע קשה יותר להשתקם. הטענה היא שזה בגלל המסרים החברתיים כדוגמת מה שאתה חוזר וטוען כאן: זו שלא מתנגדת אינה שומרת על כבודה! היא לא התנהגה כראוי! לא פחות. אז הנאנסת צריכה להשתקם אח"כ גם מן האונס וגם מן הדעות החברתיות האלה סביבה.
    ואתה מתכתב כאן עם מי שהצליחה למנוע אונס. ובכן מה? ובכן מאז אני יכולה להבין עוד יותר טוב את אלה שלא מתנגדות.

    מי אמר שלא צריך לחנך להגנה עצמית פעילה? אדרבא, הגנה עצמית לבנות במיוחד צריכה להיות מקצוע חובה בבתי הספר.

    אבל עצוב לקרוא כי אפילו גברים כמוך שנראה כי הם תומכים בנשים ומתנגדים לכל כפייה בהקשר מיני מפנים בסופו של דבר אצבע מאשימה גם כלפי הנאנסות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 22:02

    יש הבדל בין לשבח את א' לבין לבקר את ב'.
    מתנגדת או לא מתנגדת, אישה עושה מה שהיא יכולה באותו הרגע. אני לא מבקר את אלה שלא נלחמות, אני מבין שאלה הרוב ושמאוד, מאוד קשה להתנגד לאונס.

    אבל אני מעדיף להציב מודל אחר לחיקוי, בתקווה שיותר נשים, נערות, ילדות, יבינו שיש אפשרות להילחם וילכו ללמוד הגנה עצמית, כך שאחוז הנלחמות יגדל ומתוך כך ממילא אחוז הנחלצות יגדל, ומתוך כך ממילא מספר מקרי האונס יקטן.

    אין לי ביקורת על אלה שלא נלחמות. בעולם בו אנחנו חיים, זה נורמלי לא להילחם.

    אבל יש לי הרבה הרבה הערכה לאלה שכן נלחמות.

    אהבתי

  • אחת  On 2 בדצמבר 2009 at 22:13

    לשנינו יש הערכה לבחורה שהתנגדה לאונס.
    אבל אתה כותב שזו שלא מתנגדת לאונס מוותרת על כבודה, מוותרת על שליטתה על גופה. אם זו לא ביקורת אינני יודעת ביקורת מהי.

    אשה שלא מתנגדת לאונס לא מוותרת על שום כבוד. ויש לבחון גם את נסיבות האונס ולא לדון בהם ככלל, בעלמא.

    וכאמור, שנינו בעד חינוך להגנה עצמית ואימון ביכולת לחימה בידיים ריקות.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 2 בדצמבר 2009 at 22:27

    מהשטויות שנרשמו כאן. "המאבק מפחית את הפוסט טראומה"? (קריאה בסיסית, גם בלי הכרות עם הנושא, תראה שמדובר בשטות מזיקה – מזיקה לנשים בעיקר). "היא חייבת לשמש דוגמא לנשים אחרות"? ומה אם יש אשה ששרדה אונס אבל לא נאבקה? היא ראוי לגינוי, לשיטתך.
    הטקסט הזה והתגובות, יש בהן להטעות ובגדול. לכאורה מדובר בטקסט חיובי. בפועל – ככה נראית מניפולציה חברתית-תרבותית של האשמת הקורבן.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 22:35

    קראתי שוב, מלמעלה למטה.
    את צודקת, אני טועה.
    אני כועס על עצמי שלקח לי הרבה זמן להבין זאת, ומודה לך שהראית לי את הטעות.

    אהבתי

  • whisper  On 2 בדצמבר 2009 at 22:36

    בתור אחת שנאנסה וקפאה, שהותקפה וקפאה שהוכתה וקפאה, לא הרגשתי לרגע שדוד מעביר עלי ביקורת או על כל אחת אחרת שקפאה. העובדה היבשה היא שהתוצאה של מה שהנתקפת עשתה היא שמירה על כבודה. העובדה היא שבין עם נרצה או לא נרצה הקפיאה גורמת לבושה איומה ולתחושה של בגידת הגוף, ושל אי יכולת לשמור על הכבוד העצמי המועט שנותר אחרי אונס אם נותר בכלל….
    עצם האמירה שמרה על כבודה לא מרמזת שמי שקופאת לא שומרת על כבודה. זו עובדה שזו התוצאה של המהלך הזה ותו לא.
    אני מבינה שמשפט כזה יכול להוות טריגר די אכזרי, אבל שוב, השאלה האם הקורא/ת מסוגל לעשות את ההפרדה בין מה שהוא קורא למה שזה גורם לו להרגיש.
    הצפייה שעל כל משפט או מחווה אדם יצטרך להציב סייגים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות היא לחלוטין סימפטום של ptsd ברמה זו או אחרת
    במקרה הספציפי של דוד כפרי – הוא לדעתי אחד היחידים שלא חטא בצהובונות משום שהכבוד שהוא מדבר עליו הוא נגזרת של המומחיות שלו ולא של סליזיות עיתונאית שללא ספק עלתה על גדותיה בהקשר של המקרה הזה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 22:47

    תוכלי לתת מקורות לקריאה בסיסית שתראה שהתנגדות פעילה לאונס לא מפחיתה פוסט-טראומה?
    דיברתי עם כמה אנשים שעוסקים בטיפול בנפגעי תקיפה מינית ומהם שמעתי ההיפך.

    כמו שכתבתי ל"אחת", קראתי שוב את מה שכתבתי.
    מי שלא מתנגדת לא ראויה לשום ביקורת, ודאי שלא לגנאי. אני עדין מעדיף לחנך להתנגדות פעילה אבל לא אבקר את מי שלא נלחמה.

    האשמת הקורבן?
    האחראי היחיד לאונס, חד משמעית, הוא האונס. לא כתבתי זאת למעלה כי לא רציתי לכתוב על התוקף. העיסוק שלי (אמנויות לחימה) בא לתת כלים לכל אדם, ש***לא*** יהיה קורבן – פשוט לא חשבתי על התוקף כשכתבתי, אבל ברור שהוא היחיד שאחראי על מעשיו. איש לא כפה עליו לאנוס, הוא זה שכפה עצמו על הנאנסת.

    אם דעתי בנושא לא היתה ברורה עד עכשיו, אני מקווה שעכשיו היא ברורה.

    אהבתי

  • שתיים  On 2 בדצמבר 2009 at 22:47

    אבל כמו שכתבו לפני, יצא לך חסר רגישות.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 22:51

    טוב שאפשר להעיר לי.
    טוב שאני יכול לתקן.

    אהבתי

  • whisper  On 2 בדצמבר 2009 at 23:00

    בתור מומחית להפרעת דחק פוסט טראומטית ולקומפלקס טראומה אני יכולה לאמר בודאות שהיכולת להגן על עצמך בהחלט מפחיתה את עוצמת הפוסטראומה, ומקצרת את תהליך ההחלמה, מהסיבה הפשוטה שהקפיאה היא מצב דיסוציאטיבי בעוד שההתנגדות מחזקת את דימוי העצמי.
    חנה את עושה כאן שירות דב, תרפי כבר!
    (אתה יכול לערוך תתגובה שלי אבל באמת כבר לא יכולתי…)

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 2 בדצמבר 2009 at 23:10

    במקרה הצורך מוחק, לא עורך.
    כאן לא רואה צורך.

    אהבתי

  • אחת  On 3 בדצמבר 2009 at 0:20

    "מי שלא מתנגדת לא ראויה לשום ביקורת, ודאי שלא לגנאי. אני עדין מעדיף לחנך להתנגדות פעילה אבל לא אבקר את מי שלא נלחמה".
    לכך אני מצטרפת.

    אני מעריכה את יכולתך לבחון מחדש את כתיבתך וטענותיך.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 3 בדצמבר 2009 at 10:51

    של כותבת בעילום שדם, וגם אין לי כוונה לתפוס אשה בצערה וכאביה. יע"ז – כדאי להימנע מלדבר בעלמא. אני פוגשת את הנשים הללו – שנאבקו ושלא נאבקו – בעשרותיהן ובמאותיהן לאורך השנים, 10-20-30 שנה ויותר אחרי האירוע. אולי המאבק מאפשר את ההתאוששות המיידית ומקל עליה – אין לו שום השלכה על מאפייני הטראומה ארוכת הטווח.
    הנשים הללו מגלות לאורך השנים שניתן להוציא את הקורבן הלוחמת מהטראומה, אבל לא ניתן להוציא את הטראומה מהקורבן. ככל שהיא מודחקת לאורך השנים בגלל תיאוריות יומרניות (וגבריות מאוד באופיין – כמו רוב העבודות המנתחות פרופיל פסיכולוגי של נשים) המייחסות סוג של אמת מוחלטת למסקנה שהמאבק מוריד מהטראומה, כך נזק'יה לחיי האשה גדולים יותר.
    אז עשי לי טובה – כשאת מטיפה מוסר בעניין זה, תבדקי למי את מטיפה. מומלץ. ואני מציעה בחום גם לרדת מהעץ היומרני של "אני יודעת שזה ככה", כי המציאות היומיומית של אלפי נשים שמספרות על כך בסדנאות ושזה יוצא מהן באלפי גוונים וצורות במקומות המפתיעים ביותר – מראה שהאמת המוחלטת הזו היא לא יותר מעוד פארסה פטריארכאלית, שאני בטוחה שאת לא מעוניינת לשתף עימה פעולה.
    זה אינו עומד בסתירה לכך שיש ללמד כל אשה מגיל אפס הגנה עצמית, בחברה בה הנורמה היא תקיפה מינית, החפצה והתנהגות אלימה כלפי נשים.

    אהבתי

  • מיכל  On 3 בדצמבר 2009 at 15:09

    יש בי התנגדות מסויימת, לאמירה שבחברה בה התקיפה המינית היא נורמה צריך ללמד נשים הגנה עצמית. הנורמה בחברה שלנו היא אלימות, אז צריך ללמד כל אדם, אישה ואיש, הגנה עצמית? לא. צריך לשרש את האלימות. צריך לחנך לשוויון, צריך לתת כלים לבחינה ביקורתית של הנורמות וכן הלאה. כל אדם, בין אם הוא זקן שהותקף בשוד, צעיר שהותקף בפיגוע, אישה שנאנסה, ילד שהרביצו לו ילדים בבית ספר, לכל אחש כזה צריך לתת את המענה הטוב ביותר ולא להגיד שאם היה יודע הגנה עצמית לא היה נפגע… לאן נגיע ככה? לא לכל אחד מתאים ללמוד הגנה עצמית או להגיב במכות או כאלה. אם הילד שלי היה בא מהגן ואומר שהרביצו לו לא הייתי אומרת לו תרביץ חזרה, כי אני משמרת את האלימות בעולם. נשים צריכות גיבוי מלא. מלא. מלא. מן החברה. גיבוי שאומר שאסור לאף אחד לנגוע בך. נ ק ו ד ה !!!

    אהבתי

  • מיכל  On 3 בדצמבר 2009 at 15:24

    נזכרתי באנקדוטה… לפני כמה שנים היה זקן אחד שנתן בראש של מישהו שתקף אותו עם מחבת… בחיי. ראיינו אותו בכל אמצעי התקשורת והיה סבבה. עכשיו, האם נאמר לכל הזקנים שייקחו ממנו דוגמא? לא. אם מישהו מהם יחליט שהוא חפץ ללמוד הגנה עצמית כי זה יגרום לו להרגיש יותר בטוח – נהדר. וכל השר לא חייבים.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 3 בדצמבר 2009 at 15:46

    לחנה,
    אני עדין מחכה למקורות עליהם דיברת. כל המקורות שאני מכיר – כולל אנשים המטפלים במקצועם בנפגעי תקיפה מינית – אומרים ההיפך ממה שטענת, כלומר שהתנגדות לתקיפה מינית מקלה על ההחלמה. אשמח לראות מקורות מקצועיים הטוענים אחרת.

    למיכל,
    כל עוד אנו חיים בעולם לא מושלם, צריך להתחשב בחוסר-מושלמיותו. להבנתי, לימוד אמנות לחימה הופך אדם לאלים פחות, לסביבתו וגם לתוקפים אותו (יכול להגם על עצמו תוך גרימת פחות נזק לתוקף). בדרך לעולם חסר אלימות לחלוטין, צריך לתת למי שהוא (היא) עכשיו קרבן לאלימות, כלי להתגונן. למען הסר ספק (כתבתי את זה הרבה בבלוג הזה, במקומות אחרים), הגנה עצמית טובה היא לא להיקלע למצב בו יש צורך באלימות; אבל אם אין ברירה, רצוי שיהיה לך כלי להתמודד ביעילות מול אלימותם של אחרים.

    אהבתי

  • מיכל  On 3 בדצמבר 2009 at 16:25

    דוד, בתור מי שאמנויות הלחימה וההגנה עצמית הן אמנותו ואהבתו, ברור שהייתי מצפה לתשובה הזו ממך. בתור מי שהבנתי כבר מהתנהלות הדברים כאן, אני יודעת שאתה גם מבין, שלא כל אחד רוצה, לא לכל אחד זה מתאים, ועל כן זה לא הפיתרון באמת. זו תוספת מבורכת לחיים של מי שבוחר בה. זה הכל. כל השאר צריכים לחיות כפי שמתאים להם ולא לפחד שיחשבו אותם לפחדנים, לקורבנות וכו'.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 3 בדצמבר 2009 at 22:07

    זה לא הפתרון באמת, עם זה אני מסכים.
    פתרון באמת יהיה לחנך את הגברים שלא יאנסו.
    אבל עד שזה יקרה, כלום?

    אנחנו חיים בעולם האמיתי. צריך אנטי-טירוס למחשב, צריך כרית-אויר לאוטו, צריך ביטוח גנבה לרכוש וצריך גם עינית ושרשרת על הדלת, תאורה טובה בחדר המדרגות, ערנות בחושך בדרך לאוטו, ידיעה איך להציב גבולות למי שמתקרב מדי בעבודה, בלימודים, בצבא… ואם כל אלה לא עוזרים, צריך גם לדעת להילחם.

    נכון, לא לכל אחד זה מתאים.

    רוב הגברים ורוב הנשים לא עוסקים באמנויות לחימה.
    בין אלה שמתאמנים, הרוב לא רואים בהגנה עצמית סיבה עיקרית לאימון.

    האם זו סיבה טובה בשבילי, או בשבילך, להסכים לקבל את המצב כמו שהוא?
    או שצריך להכיר שזו המציאות ושצריך לשנות אותה?
    ולהבין שבעולם הלא-מושלם הזה, אחת הדרכים לעשות שינוי כזה היא ללמד נשים להתגונן?

    נכון, זה לא מתאים לכולם – האם זו סיבה לא להמליץ על כך? לפחות על קורס בסיסי?

    אהבתי

  • איריס  On 4 בדצמבר 2009 at 1:11

    נידמה לי שכבר עברתי, לפני כמה שנים סיבוב ויכוחים עם דוד, על מגדר ופטריארכליות וכולי.
    אני חושבת שהתבוננות בחברות שבהן רבים שלטו באומניות לחימה לא מלמדת שזה פתרון חברתי, זה כלי, כמו שנשיאת כלי נשק היא אמצעי התגוננות,אולי יותר יעיל לנשים כי אינו קשור למבנה גוף.

    לגבי פטסד והתנגדות. ככל שאני זוכרת מהספרות, דובר על "ריקון הגוף" דוקא לאחר הטראומה, הוידאו שצפיתי בו שהמחיש את התהליך הראה איילה אחרי תקיפה (שנכשלה) ואיך היא ממשיכה לבעוט ולהלחם באויר זמן רב אחרי שהתוקף הלך. לטענת מומחים פעולה זו מבטלת את הטראומה הגופנית של הקפיאה. התהליך מודגם עבור מטפלים המתערבים בטראומה מייד אחרי התרחשותה (מרכזי אונס בבתי חולים וכולי), והיא מומלצת מאד. לא זכור לי משהו לגבי התנגדות פעילה בזמן התקיפה. טראומה בדרך מתרחשת בשלב הקפיאה שהוא הדיסוציאציה, והפעלת הגוף לאחר מכן "מחזירה" את הסינכרון.
    מנגנון קפיאה הוא הישרדותי, בהתאם להערכת המצב. אמנות לחימה יכולה לשפר את יכולת הזיהוי של המצבים בזה אין ספק. אבל אני בטוחה שבמקרים רבים התנגדות תוביל להחמרת האלימות, ובמצב של אי שוויון ואי סיכוי, חבל להיפגע עוד. צריך להעריך את הסיכון, וזו לעיתים קרובות חכמה בדיעבד.

    צריך גם להבדיל בין נתקפת שכבר לקתה בדיסוציאציה מטראומה לא מטופלת ובין אחרת שאין לה בעיה כזו. כמובן שבמצב קיים (ואולי בלתי מודע)של טראומה קודמת, הסיכוי להפעיל אינסטינקט בריא הוא אפסי.

    מזכיר לי את לוחש לסוסים, מומלץ לטראומתים למיניהם. לעבור שוב את הסיטואציה בצורה מתקנת, זה מה שהגוף של האיילה עושה בסרטונים. משחזר ומתנגד בדיעבד.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 4 בדצמבר 2009 at 7:20

    As interest in rape avoidance grew, researchers became concerned with whether resistance increases the violence of the perpetrator and, therefore, the risk of injury to the victim (Ullman 1998; Quinsey and Upfold1985). The question of whether there is a relationship between resistance and victim injury has been a difficult one, because it initially appeared that forceful resistance correlated with increased injury. However, the consensus now seems to be that what appeared as a causal relationship (victim resistance causes the perpetrator to become increasingly violent), in fact flows the other way: victim resistance increases proportionally to the initial violence of the attack. Therefore, while there is a relationship between injury and resistance, resistance does not seem to lead to a further escalation of violence, and may avert a completed rape. A number of debates weighing up the possibility of increased injury against the injury of rape itself have also taken place (for example, Kleck and Sayles 1990: 160-161)

    מודבק מ

    בעברית פשוטה: בניגוד לטענה שעוצמת האלימות באונס תגבר ככל שההתנגדות לו תגבר, הממצאים מראים ההיפך – שככל שהאלימות באונס גדולה יותר, כך גדלה גם ההתנגדות.

    ואני עדין מחכה למקורות הטוענים שהתנגדות פעילה לאונס לא מקלה על השיקום אחריו. מאנשים העוסקים בתחום שמעתי ההיפך.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 4 בדצמבר 2009 at 7:26

    זכרוני הלקוי לא מאתר את הדיון הקודם בינינו, אשמח אם תזכירי לי.

    ברור שטכניקות הגנה עצמית כשלעצמן אינן פתרון חברתי, לא התיימרתי שהן כן – אבל גם פרוטזה נקודתית עדיפה על כלום, ואני כן חושב שאם אחוז הנשים המסוגלות להילחם ייגדל מעבר לאחוז מסויים באוכלוסיה, זה ייצור שינוי חברתי.

    אם כל אנס פוטנציאלי יידע שיש לו 50% סיכוי להיתקל בהתנגדות פיזית רצינית (לעומת סיכוי הרבה יותר קטן היום), המוטיבציה לאנוס תקטן.

    אהבתי

  • איריס  On 4 בדצמבר 2009 at 13:01

    אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה, שמת איזה תמונה שנראתה לי מפלה נשים לרעה. ממש לא זוכרת וזה לא חשוב. אני חושבת שהגישה שלך עקבית, ויכולה לסתור קוים מסויימים בתיאוריה פמיניסטית, אבל לא חשוב. זה לא המקום פה לדיון הזה.

    לגבי האלימות והקטע שהבאת. מבלי לבדוק, אני משערת שאפשר למצוא נתונים הפוכים. אני משערת גם שזה תלוי תרבות וכולי. ניסיתי פעם ללמוד קרטה כמה חודשים או קצת יותר. שוטו קאן או משהו כזה. אני חושבת שאם מתמידים זה יכול לסייע בכלל לתפיסת גוף ועצמי, אבל לא לכל אחת זה מתאים. אותי מאד הרתיעה למשל העובדה שכולם היו גברים, אולי אחת או שתיים נשים, המורה היתה אשה מאד גברית, לא דוקא דמות לחיקוי בשבילי, אבל סבבה בשבילה, אותה בטח לא יאנסו עם חגורה שחורה שיש לה. דמות האשה הלוחמת היא אפשרות, אך יש גם רצון לוודא שנשיות רכה ולא לוחמת תהיה מוגנת. כלומר לא להפוך נשים לגברים כדי שלא יאנסו אותן. זה לא מה שאתה אומר אבל עלול להתפרש כך.

    מזכיר לי שצפיתי השבוע שוב ב"שבע חרבות" סרט מדהים בעיני, יש שם משחק עם הנשיות ואמנויות לחימה, מכל מקום זה לא בדיוק פציפיזם :)) כל תרבות סין ויפאן זה אהלהת ההרג והאלימות, גם אם אומנות הלחימה עצמה היא כאמור רק כלי, ויש כאלה שמשתמשים בה רק להגנה (כמו "שבע חרבות" האגדיים). בסופו של דבר זה השילוב של כלי וכוונות ומטרות, תמיד.
    עוד לא נמצאה השיטה לשנות את טבע האדם באמצעות טכניקה או טכנולוגיה. אולי תצליח, תודיע לי.

    ניראה לי שאת המטרה שלך אפשר להשיג עם שוקר, או אקדח באותה מידה, כמובן תוך אימון בשימוש נכון.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 5 בדצמבר 2009 at 10:32

    מצטער, עדין לא זוכר.
    גם לא התייחבתי אי-פעם להישאר נאמן לתיאוריה הפמיניסטית, ואני לא בטוח שיש תיאוריה פמיניסטית אחידה.

    יש אמנויות לחימה שונות מקראטה שוטוקאן, יש מדריכות שונות מהמדריכה שהיכרת. יתכן שעם מדריך/ה אחר/ת או בשיטה אחרת היית מסתדרת יותר טוב, אין לדעת וזה לא רלוונטי.

    רוב הנשים שאני מכיר שעוסקות באמנויות לחימה, לא "גבריות" בכלל; ומצד שני, מי בדיוק החליט שזה לא "נשי" שאישה יודעת להילחם?

    אני אשמח מאוד כשלא יהיה שום צורך ללמד נשים להתגונן, אבל עד שנגיע לעולם המושלם צריך להתמודד עם מה שיש.

    כתבת:
    "כל תרבות סין ויפאן זה אהלהת ההרג והאלימות" – זו הכללה כל כך גסה וכל כך לא נכונה, שהיא נשמעת כאילו כל מה שאת יודעת על התרבויות האלה בא מסרטי סמוראים וקונג-פו (אולי זו לא המציאות, אבל כך זה נשמע). הם מייצגים את התרבות הסינית והיפנית, בערך כמו ש"חסמבה" מייצג את התרבות הישראלית.

    לגבי כלי, כוונות ומטרות, ראי כאן:
    http://www.notes.co.il/kafri/61941.asp

    לגבי שוקר ואקדח – בשביל אקדח צריך רשיון, שכיום מאוד קשה להשיג אם אתה לא גר ביישוב קו עימות או עובד במקצוע המחייב נשיאת נשק.

    שוקר, אם אני לא טועה, מוגבל ל"יריה" אחת. אם מתקיפים אותך יותר מאדם אחד ואת מסתמכת רק על השוקר, את בבעיה. שוקר, אקדח או כל נשק, צריכים להיות זמינים (כלומר עליך, לא בתיק או באוטו או במגירה) וצריך להיות מאומנים בשליפה ושימוש בהם. אם כבר להיות מאומנים, ההעדפה אישית שלי היא לא להיות מוגבל לכלי אחד בלבד, שעלול לא להיות זמין ברגע הצורך.

    הגוף תמיד זמין, והוא צריך להיות הכלי הראשון בו מתאמנים; אחריו באים כלי נשק למיניהם.

    אבל הרבה יותר חשוב מהגוף זה הראש. צריך ואפשר ללמד לא לקפוא ברגע האמת. זה הרבה יותר חשוב מלימוד טכניקה כזו או אחרת ובשביל זה לא צריך להיראות "גברית" או לוותר במשהו על הנשיות.

    אהבתי

  • איריס  On 8 בדצמבר 2009 at 7:23

    האם ישראל היא חסמב"ה ? בסופו של דבר כן. אז אולי גם סרטי הסמוראים מגלים טפח מהמהות ?

    אודה ולא אבוש, מעולם לא הייתי במזרח הרחוק, אני די אוהבת את סוג הסרטים כמו שבע חרבות, כך שיתכן שהידע שלי בא משם :))

    בכל מקרה בוא נודה על האמת שאין לשתי התרבויות רקורד מדהים בהבאת שלום לעולם, בינתיים ! אולי יפאן כן, אבל זה אחרי הירושימה…ה"שוקר" האולטימטיבי.

    אה, צפיתי גם בסרט איווג'ימה הישן והארוך, ועוד כמה סרטי פרופגנדה אמריקאים שהשפיעו על עמדותי.

    יתכן שעלי לערוך רוויזיה כלשהי, אבל בינתיים זה די משפיע עלי בהצלחה לא להתלהב משום דבר שמגיע מהאזור ההוא. כי הבעיה היא שאם נשים ילמדו קראטה או "הגנה עצמית" מסוג זה, אז למעשה אנחנו מייבאים אורח חשיבה שלם, שאני לא מתלהבת ממנו, גם אם פה ושם אשה זו או אחרת לא תיאנס אלא תניס את תוקפיה במכת נינגה אדירה.

    מעמד האשה ביפאן על הפנים, וגם בסין. למרות שגם נשים שם לומדות לחימה. זה לא עוזר להן
    .
    אבל בוא נשאיר את הדיון פה, למרות שאפשר לדבר על זה הרבה. בהצלחה בבלוג החדש

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 8 בדצמבר 2009 at 16:28

    ישראל היא לא חסמב"ה.
    חסמב"ה היא אולי משהו מישראל, אבל להגיד שישראל זה חסמב"ה זה להתעלם מכל השאר.

    שבע חרבות הוא סרט נחמד, שמייצג את סין של תחילת המאה ה-21 הרבה פחות ממה ש"סופרמן" מייצג את ארה"ב של אובאמה, או שהארי פוטר מייצג את אנגליה – זה סרט פנטזיה, לא סרט תיעודי.

    לסין וליפן אין רקורד מדהים בהבאת שלום לעולם?
    לאיזו תרבות **יש** רקורד כזה?

    כתבת:
    "כי הבעיה היא שאם נשים ילמדו קראטה או "הגנה עצמית" מסוג זה, אז למעשה אנחנו מייבאים אורח חשיבה שלם, שאני לא מתלהבת ממנו, גם אם פה ושם אשה זו או אחרת לא תיאנס אלא תניס את תוקפיה במכת נינגה אדירה.

    מעמד האשה ביפאן על הפנים, וגם בסין. למרות שגם נשים שם לומדות לחימה. זה לא עוזר להן"

    אז במקום לתת לנשים כלי להגנה עצמית, נשמור על "טוהר מחשבתי"?

    ומי אמר שצריך להתעקש על קראטה? מה רע בשיטה מקומית כמו קרב מגע או הישרדות? או שיטות אמריקאיות או ברזילאיות?

    לא, חס וחלילה.
    הכל, רק לא לתת לנשים כלי להתמודד מול אנס בתנאים שהוא עצמו קובע: של עימות פיזי אלים.

    איריס, את ואחרות לא אומרות את זה אבל המשמעות היא הנצחת מעמדן של נשים כקרבן לאלימות.

    אני מסכים שצריך לחנך את הגברים ומסכים שאסור שתהיה בכלל אלימות, אבל **עד שיגיע היום הנכסף**, אני לא רואה שום סיבה הגיונית להתנגד לתת לנשים כלי להגן על עצמן.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 12 בדצמבר 2009 at 14:00

    על נשים ולחימה:
    http://www.weirdays.com/?p=157

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: