שיפור האדם והחברה על ידי אמנויות לחימה

ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, הגדיר את השיטה שפיתח כ"דרך לעיצוב האופי". מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו, הגדיר את שיטתו "… דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר." בבודו קנשו, אמנת הבודו, מוגדרת מטרת האימון באמנויות לחימה יפניות: "דרך אימון פיזי ומנטלי באמנויות לחימה יפניות, על העוסקים בבודו לבנות את אופיים, לשפר את יכולות השיפוט שלהם ולהעשות אינדיוידואליים מחונכים המסוגלים לתרומה משמעותית לחברה כולה." כשנשאל הידהארו אונומה סנסאי, מורה בכיר לקיודו, מהי מטרת האימון בקשת, ענה: "להביא את עצמנו לכלל שלמות."

הרבה אנשים מגיעים לאמנות לחימה כדי לשפר משהו אצל עצמם – כושר גופני ויכולת לחימה הם כמובן הראשונים ברשימה אצל רוב האנשים, אבל בתחומים אלה השיפור בדרך-כלל די מהיר ואחרי מספר שנים צריך משהו אחר, נוסף, כדי למשוך את המתאמן להמשיך ולא לפרוש. חלק מהאנשים מוצאים אתה המשהו הזה בדברים נוספים שהאימון נותן – הנאה, אתגר, ריכוז, חישול מנטלי ועוד, חלקם במסגרת החברתית, חלקם בשאיפה לנצח בתחרויות.

אבל הציטוטים מהפסקא הראשונה מדברים על משהו הרבה יותר גדול, על אימון כדי ליצור לא רק לוחם יותר טוב, אפילו לא רק אדם יותר טוב, אלא חברה יותר טובה.

זה יכול להיראות רחוק מאוד ממציאותי. איך לימוד אמנות לחימה יכול ליצור אנשים יותר טובים? ודאי שחלק מהנחשבים לגדולים בעולם אמנויות הלחימה היו לוחמים בחסד ומורים בעלי יכולת רבה, אבל כאנשים לא היו דוגמא למוסר נעלה. גם אצלנו בארץ וגם בעולם, מורים לא מעטים אומרים משהו בסגנון, "אני מלמד את השיטה שלי. אני מלמד להילחם. מי שיכול, שילמד. אני לא מחנך,  זה התפקיד של ההורים."

מצד אחד עומדת גישה הרואה באימון כלי לשיפור האדם והחברה; מצד שני עומדת גישה הרואה באימון כלי להשגת מטרות אישיות, פשוטות, של יכולות פיזיות ניתנות למדידה. לפי הגישה השניה, מורה לאמנות לחימה אמור ללמד אמנות לחימה, לא ערכים. לפי הגישה הראשונה, מורה לאמנויות לחימה שאינו מלמד ערכים, מועל בתפקידו. את שתי הגישות אפשר למצוא גם בין מורים וגם בין תלמידים.

לפני הרבה זמן כתבתי שלדעתי אין רוחניות באמניות לחימה, אבל עבודה פסיכולוגית יש. אונומה סנסאי מסביר איך זה יכול לעבוד:
" דן: סנסאי ,אתה אומר לנו שלקיודו יש יכולת לשנות אותנו לטובה… איך בדיוק הקיודו עושה זאת?
סנסאי: התשובה פשוטה, אבל תצטרך לבחון אותה בזהירות כדי שתעזור לך. קיודו לא יכול לשנות אותנו, רק אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. קיודו הוא מטאפורה לחיים. יריה היא השתקפות של מי שאנחנו באמת: כמו שאתה בחיים, כך תהיה ביריה. מי שמרושל וחסר תשומת-לב, יהיו לו בעיות בסדר היריה. מי שתחרותי ואגרסיבי יתחרה בעצמו ובאחרים, ויילחם נגד הקשת והחץ. אנשים שיש להם נטיה למקד את תשומת ליבם לדבר אחד ולהתעלם מכל השאר יתמקדו בפגיעה במטרה ויתעלמו מהתבנית והנימוסים.
מתרצי-תירוצים יתרצו תירוצים. רברבנים יתרברבו. קיודו כשלעצמו אינו יכול לשנות את כל אלה, אבל הוא יכול לחשוף אותם לעינינו. אז זו אחריותנו לזהות את הבעיות ולתקן את הדרוש."

אני מדגיש, יכול לעבוד, לא בהכרח עובד; לא כל מי שמתחיל ללמוד אמנויות לחימה מעונין להשתנות. מי שבא ללמוד להתגונן, או לנצח בתחרויות, ודאי ששינוי מסוג זה אינו מעניינו. בנוסף, לא כל מורה מסוגל לזהות ולהצביע על שגיאות בצורה שתעודד את התלמיד לתקן ולא כל אחד מוכן לראות את עצמו כטועה. העובדה שאומרים לאדם שיש פגמים באישיותו ואף מציינים מה הם, אינה כשלעצמה ערובה לתיקון הפגמים. זו אחריות האדם עצמו לתקנם, לא אחריות חושפי הפגם. אנשים שונים יגיבו בצורות שונות לחשיפת פגמים באישיותם; כולם יודעים שעישון מזיק, לא כולם מחליטים להפסיק לעשן. גם אם ימציא מישהו שיטה מושלמת לתיקון פגמים באישיות, אני די בטוח שלא כולם ירצו להשתמש בה. להרבה אנשים נוח כמו שהם; לרבים קשה מדי להתמודד עם חשיפת הפגמים באישיותם, ודאי שקשה לתקנם.

לא מעטים שואלים, למה משנה למורה ל(הכנס שם שיטה) איך אני מתנהג עם אשתי/ילדי/הורי/עובדי/מנהלי? באיזו זכות הוא, שבסך הכל יודע להילחם יותר טוב ממני, מרשה לעצמו להיכנס לחיים הפרטיים שלי?

מצד שני, אותו אדם שיורה בקשת, אוחז בחרב, או מתרגל כל שיטה אחרת, יגלה שאותן התכונות שעוזרות או מפריעות לו להתקדם בלימוד אמנות הלחימה, מלוות אותו וגם עוזרות או מפריעות לו, בכל תחום בחייו. לא סביר שאדם שמראה חוסר סבלנות בתרגול בדוג'ו, יהיה סבלן בכל תחום אחר; להיפך, אם גילית חוסר סבלנות בעיסוק אחד, סביר שאתה חסר סבלנות גם בעיסוקים אחרים. אדם שגילה דרך הירי בקשת שהוא (לדוגמא) רשלן, טבעי שישאל בעצתו של המורה לקשת איך לתקן בעיה זו – קודם בקשת, אח"כ בתחומים אחרים. כאן זו כבר אחריותו של המורה, לא לחרוג בעצותיו מתחום הבנתו וידיעתו; זו אחריות כבדה.

ראוי להתעכב עוד מעט על נושא תיקון הפגמים באישיות. מסופר על רב שהיה ידוע בזכרונו המדהים, שתלמידיו הראו דף בכתב-ידו לגרפולוג שאמר שהכותב שכחן. התלמידים סיפרו על כך לרב כהוכחה לכך שאין ממש בגרפולוגיה, וענה להם שהגרפולוג צודק והוא (הרב) באמת שכחן. שאלו אותו איך יתכן, הרי הוא זוכר את התנ"ך, המשנה, התלמוד ועוד לאורכם ולרוחבם? ענה להם, זה חשוב לי אז אני זוכר. בדברים אחרים אני שכחן.

אדם שגילה דרך אמנות לחימה (או דרך שזירת פרחים, או דרך פסיכואנליזה או כל כלי אחר) שהוא רגזן, יישאר רגזן – אבל הוא יכול שלא לאפשר לרגזנותו להשתלט עליו, בהתחלה באמנות הלחימה ואחר-כך בחיים בכלל. כלומר, אותו אדם רגזן שיתקל בדבר מרגיז אכן יתרגז, אבל לא יגיב מתוך רוגז אלא בשיקול-דעת ענייני.

כדי להגיע להפסיק להיות רגזן, צריך אדם לעבוד על עצמו חיים שלמים ואפילו אז אין ביטחון שיצליח להגיע לכך, שכן כאן מדובר על מאבק בין אדם ליצר-הרע שלו, שמתחזק כל הזמן יחד איתו. בשביל שינוי עמוק כל כך, צריך כנראה משהו עמוק יותר מאמנות לחימה.

מתוך גישה זו, הרואה באמנות הלחימה כלי לשיפור האישיות, יוצאת הגישה האומרת שדרך שיפור האדם אפשר לשפר את החברה: אנשים יותר רגועים ובטוחים בעצמם יהיו פחות אלימים, מי שאמנותו בנויה על הקשבה ליריב יקשיב יותר טוב לבני משפחתו, מי שהתרגל להיות אדיב ומתחשב לחבריו באימון יהיה אדיב ומתחשב לחבריו בעבודה וגם לאנשים ברחוב. כדאי להוסיף כאן את המילה "יותר": מי שלמד להיות אדיב ומתחשב בדוג'ו, יהיה יותר אדיב ומתחשב בחוץ וכך הלאה. לא מדובר בדברים מוחלטים אלא בצעדים לשיפור.

כמו שאמר אונומה סנסאי, אדם אינו יכול להגיע לשלמות; אבל מי שלא מנסה, הוא פחות מאדם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On 28 באוקטובר 2009 at 6:28

    זה עצוב שיש כזו חשיבה

    אהבתי

  • ניקיון בקליק  On 28 באוקטובר 2009 at 7:10

    אומנות לחימה זו מלבד לחימה וה יכולת מנטלית
    ושליטה עצמית ממליץ לך להיתנסות

    אהבתי

  • avivsky  On 28 באוקטובר 2009 at 10:39

    תודה דוד.

    אהבתי

  • angel eyes  On 28 באוקטובר 2009 at 14:44

    תוך הקריאה עלתה בי שוב ושוב השאלה, מי מגדיר מהם פגמים באישיות?
    אני המחליט היחיד אם ברצוני להשתפר או לא, אבל החלטה זו תלויה לא רק בראות, אלא גם בתפיסה: אם יש בי תכונה מסוימת שאדם אחד רואה בה חסרון ואחר רואה בה יתרון, השאלה היא האם אני מעונין לחזק אותה, להחליש אותה, או להשאירה כמות שהיא.

    היתרון באמנות הלחימה הוא שהיא נותנת לנו מראות, באמצעותן אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ואחר כך להחליט.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 באוקטובר 2009 at 16:00

    לצבי
    לא דרך לחימה, דרך לימוד אמנות לחימה.

    אביב
    תודה גם לך 🙂

    לעיני מלאך
    מסכים חלקית; כל אחד מחליט מה לעשות עם מה שאמנות הלחימה מראה לו על עצמו, אבל לפעמים במשך הזמן רואים שמה שהחלטנו בעבר אינו מתאים להיום.
    משתנים.

    ותודה על ההארה 🙂

    אהבתי

  • אמיר  On 28 באוקטובר 2009 at 16:56

    בעיני עצם הרעיון שיש אמנות בלחימה, גורר בתוכו קונפליקט שהפתרון לו הוא שהאמנות דורשת מהמתאמן שאיפה לשלמות אשר אמורה לשנות את המתאמן.

    אמיר

    אהבתי

  • רקאני  On 29 באוקטובר 2009 at 11:09

    לכולנו יש צורך חזק להצדיק לעצמנו את הבחירות שלנו. קשה להודות שאני סתם אוהב לגלוש על סקייטבורד, אז אני חייב להפוך את זה לדרך חיים אלטרנטיבית. אני מבלה חצי מהחיים במשחק שח?
    למה לא להראות ששח זאת מטפורה לחיים
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=221379

    אני אוהב תירגול פיזי ומכות?
    למה לא לשפר את עצמי והעולם תוך כדי?

    שמעתי כבר הסברים איך כמעט כל תחביב, החל מדייג ועד ריצה משפרים את האופי.
    המסקנות שלי:
    תחביבים זה טוב.
    האופי לא ממש משתנה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 29 באוקטובר 2009 at 16:07

    בכל עיסוק אפשר להשתפר כאדם, אם רוצים.

    מצד שני, בכל עיסוק, ככל שמשתפרים, הולכים ומתקרבים למקום בו מי שמפריע לך להשתפר עוד, זה אתה. לא המגבלות הפיזיות שלך, אלא מי שאתה כאדם.

    על זה מדבר אונומה סנסאי, לזה אני מתכוון.

    לא בכל תחום יש מורים שיכולים לעזור לך להתגבר על עצמך, אבל בכל תחום חיוני לעשות זאת כדי להשתפר.

    אהבתי

  • ראובן זייבל  On 31 באוקטובר 2009 at 14:27

    יותר קל ללמוד אומנות לחימה מלשנות או לשפר את עצמיך.אבל עצם הרצון שלך להשתפר לדקדק בתנועה ולעשות כפי יכולתך מקרינים לכיוונים אחרים שלא התכוות אליהם.
    כשלומדים את תנועות הקאטה של הטאי-צ'י למשל כל תנועה מציבה בפנינו אתגר חדש ומאתגרת יכולת אחרת שלנו וכשאנו מתגברים עליה לא ייתכן שאנחנו נצא ממנה אותו אדם.

    אהבתי

  • אמיר  On 31 באוקטובר 2009 at 16:53

    רקאני

    ואולי להיפך – כל עיסוק יכול לשנות את האדם, אם האדם ואף לכך וישאף להשתנות?

    אמיר

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 31 באוקטובר 2009 at 17:50

    אבל אני עוסק בטאי-צ'י אז מדבר על טאי-צ'י.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: