טאי-צ'י וחברים

על תפקיד החברים בטאי-צ'י

טאי-צ'י עושים לבד. חימום, קטה, צאן-צ'ואן – גם אם יש עוד אנשים בחדר, כל אחד עושה לעצמו. עם עצמו. לבד בתוך הגוף, לבד בתוך הראש.

טאי-צ'י עושים יחד. בלי פוש-הנדס, בלי צפיה באחרים והארות של אחרים, בלי שאלות של אחרים בקבוצה ובלי תשובות, אי אפשר להתקדם.

שלוש שנים היינו נוסעים, ארבעה חברים ואני, פעמיים בשבוע לטאי-צ'י וחזרה. לבאר-שבע ללמד, לתל-אביב ללמוד. שעה הלוך ושעה חזור, פעמים בשבוע, וכל הדרך מדברים טאי-צ'י. מה היה בשיעור האחרון, איך ללמד את התלמיד ההוא, איך צריך לעשות את התנועה הראשונה בהצ'י-דאנקין, איך להסביר לתלמיד שאת הברך האחורית צריך להכניס טיפה פנימה אבל יותר חשוב לשמור על שחרור… לא יכולנו לתרגל בנסיעה, אבל מהשיחות האלה למדתי המון. גם על איך ללמד, גם על איך ללמוד, גם על החיים. עם הזמן התפרקה החבילה והלך כל אחד לדרכו, אבל החברותא הזו חסרה לי עד היום. היו אחרות, אבל לזו לא מצאתי תחליף.

אולי אפשר להתקדם בטאי-צ'י בלי חברים, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה.

בהרבה מקרים חברים מעודדים אחד את השני לחזור להתאמן כשקשה; זה טוב, זה טבעי, זה עוזר כשיש מי שיגרור אותך לאימון כשאתה מתעצל. אבל מה קורה אם כבר נמאס לך, לא מתאים לך, לא עושה לך טוב, ואתה מגיע לאימונים רק בגלל שלא נעים לך מהחברים? כי (אולי) אין לך חברים אחרים? לפעמים החברים שמושכים אותך להתאמן, עוזרים לך להתגבר על המשבר ולמצוא מחדש את הכוח להתאמן בעצמך; לפעמים קורה שם משהו פחות טוב, ואדם (אתה? אני?) שהאימון לא עושה לו טוב נשאר בסביבה כשבעצם, בתוך-תוכו, הוא לא רוצה להיות כאן. הוא אולי לא יכול להודות בזה, אולי אפילו לא לעצמו, אבל זו (לפעמים) האמת. לאחד כזה עדיף לעזוב; אם הטאי-צ'י בוער לו בעצמות, הוא יחזור לבד ואם לא, ימצא דרך אחרת, מתאימה לו. לפעמים צריך הפסקה מהכל לאיזה זמן, כדי לחזור בכוחות מחודשים או כדי לבחור כיוון אחר. אם זה כבר באמת לא שלו, הוא לא יחזור – וכנראה שבשבילו זה יותר טוב.

אבל מה זה אומר על החברות שלנו?

מה קורה לחברות שלנו, אם אחד החברים מפסיק ללמוד? מה קורה אם אני מפסיק ללמוד?

אם אני נוהג להיפגש עם חברים מהטאי-צ'י לקפה ועוגה, האם המפגשים נפסקים כשהטאי-צ'י נפסק?

אם כן, איזו מין חברות זו?

אם לא, על מה מדברים כשהטאי-צ'י היה הנושא סביבו נפגשים?

אין לי תשובות לשאלות למעלה. אולי לכל אחד מתאימה תשובה אחרת.בדבר אחד אני בטוח: לא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהטאי-צ'י, בדיוק כשם שלא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהעבודה, או מהמילואים. חשוב שבחיים שלנו יהיה יותר ממימד אחד.

חשוב שיהיו חברים, גם מהטאי-צ'י וגם מהעבודה, גם מהלימודים וגם מהגן של הילדים, גם מהשכונה בה אני גר וגם מהשכונה בה נולדתי.

בלי חברים, החיים יבשים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • angel eyes  On 19 באוגוסט 2009 at 18:23

    לעניות דעתי, ההנאה שלך מהאימונים היתה אמיתית וניכרת.

    רק הערה קטנה….

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 19 באוגוסט 2009 at 19:27

    תגיד, תמיד אני צריך לדבר רק על עצמי?
    😉

    אהבתי

  • LorD RaiN  On 20 באוגוסט 2009 at 10:32

    עזוב אותך… יש מכבי… יש חברים.

    אהבתי

  • מיכאל שפירא  On 25 בספטמבר 2009 at 17:32

    בס"ד

    רשימה מעניינת מאוד. למרות שהייתי הרבה שנים במרכז הטאי צ'י וגם (לפחות לעניות לדעתי) קצת תרמתי, רוב האנשים לא בקשר איתי, ובמיוחד לא התלמידים שאותם לימדתי.

    לי זה חבל, הכאיב, אבל התגברתי 🙂

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 26 בספטמבר 2009 at 21:53

    בדיוק בגלל דברים כאלה כתבתי את הרשימה הזו.
    וגם אני אשם, כי לא שמרתי עם קשר אתך…
    אבל זכרתי הרבה, ולא מעט סיפרתי לאנשים על דברים שלמדתי ממך.
    וכשהייתי צריך עזרה, עזרת הרבה!
    תודה,
    וחתימה טובה!
    דוד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: