רגע לפני הנפילה

בסוף 2005 העליתי לכאן את תמיד הכי בהיר לפני ירידת החושך. היום, יום הזיכרון לשואה, אני נזכר שבכל ההיסטוריה של יהודי אירופה, אולי מעולם לא היה מצבם טוב יותר משהיה בגרמניה, 1932…

הנטיה להמשיך קדימה כשטוב ("ניצול הצלחה", "לא להחליף סוס מנצח" ועוד ססמאות) חזקה מאוד. גם כשרואים שצעידה קדימה מובילה לסכנה, הקושי לוותר על שלושת הקבועים – זמן, כסף ואנרגיה – שהושקעו, גורם הרבה פעמים להמשיך אל התהום, עד שהרבה יותר קשה – או בלתי-אפשרי – לשנות כיוון.

מדינת ישראל ומוסדות שונים של העם היהודי השקיעו במשך השנים הרבה מאמצים להפיץ מידע על השואה, גם לצורך התיעוד וההנצחה וגם כנגד מכחישי שואה למיניהם. בעולם מוקמות אנדרטאות, מוזיאונים, מכוני מחקר ותיעוד. בניני זכה באוסקר על "החיים יפים", המחזה "שואה" הוצג בכל העולם, השחקן שמגלם את ג'יימס בונד מככב בסרט "התנגדות"… מהארץ יוצאות משלחות לפולין, תלמידי תיכון, חיילים, מורים, מלווים בניצולי שואה שמספרים מה היה שם, ממקור ראשון. היוזמה להקים מרכז מסחרי באתר מחנה ריכוז עוררה התנגדות בכל העולם.

מעולם לא היה מסע התיעוד וההנצחה חזק כל כך… ומי שקרא את הקישור למעלה, אמור בשלב הזה, לכל הפחות, לנוע באי-נוחות בכסאו.

כל תנועה מעוררת תנועה נגדית; זה נכון בפיזיקה וזה נכון בין אנשים. במיוחד כשהבסיס לתנועה הנגדית בעולם, האנטישמיות, כל כך רחב.

גם אצלנו בארץ יש כבר התחלה של תנועה נגדית: אומרים שהביקורים באושביץ מעודדים "תודעה קורבנית", שהם מעודדים לגיטימציה לגישה של "לעשות הכל (כולל דריסת זכויות אדם של פלסטינים) כדי שלא תהיה שוב שואה", ועוד; קרובת משפחה שלי סרבה לצאת עם משלחת בית ספרה לפולין, כי הצירוף למשלחת הפך להיות מקל-וגזר בידי "המערכת". הוריה מאוד רצו – רוצים – שהיא תצא, אבל מכבדים את החלטתה.

אני לא יודע איך להגיב על התנועה הנגדית הזו, אני רק יודע שהיא תלך ותתגבר בשנים הבאות; קצב ההתגברות יהיה קשור ישירות למידת התמיכה העולמית בישראל, מבחוץ, ומבפנים במידת התמיכה של הציבור הישראלי במדיניות הממשלה (הנוכחית ואלה שיבואו אחריה), התחושה של "צדקת הדרך".

ומצד שני, קרוב משפחה אחר, חייל בקבע, נשלח ל"מסע החיים" בתור חזן, לומר פרקי תהילים; שלוש דקות לפני שהיה אמור לעלות למיקרופון באושביץ, קיבל SMS מישראל שנולדה לו בת. היא, לפחות, תשמע על זה, ותדע.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד כפרי  On 21 באפריל 2009 at 20:08

    איך בדיוק מה שבקישור, קשור לרשימה שלי?

    אהבתי

  • עמית  On 21 באפריל 2009 at 20:21

    ומוסיף, שהרגע הזה של הנפילה קשור הרבה פעמים לרגע בו האמצעי הופך להיות מטרה. ברגע בו מאבדים פרספקטיבה.
    במקרה של זכר השואה, אני פחות מודאג לקשר לכאורה בין זכרון השואה לעמדות ביחס ישראל, ויותר מודאג מהרגע הגורלי בו אחרון הניצולים כבר לא יהיה איתנו.

    כשהייתי ילד, מאמץ ההנצחה, תהליך הסוציאליזציה לתוך הזכרון, סליחה, הטראומה, הלאומית הזו כל כך הפחיד אותי. הפחיד אותי הדגש על הזכרון הקולקטיבי העוצמה של השרשת עמדה ותפיסה אחידה כלפי השואה. בדיוק כמו שאתה מתאר – יצאתי נגד התפיסה הזו. היום אני יותר מפוייס ומצאתי את הנישה הפרטית שלי בתוך זכרון השואה.

    אבל כמוך, אני רואה איך מפעל ההנצחה הופך להיות העיקר, ולא הזכרון עצמו. ואני מבין למה זה כך – כאמור, עוד מעט לא יהיה את מי להנציח – אבל חושש שמרוב הנצחה, אנשים לא יזכרו. אנשים לא ידעו. הרי כמו שלא צריך לזכור מספר אלפון אם יש יומן, כך אם יש לך עשרות מוזיאונים, ודפי אינטרנט ודפי הנצחה ביד ושם, הזכרון (לא הזיכרון משם, הרי לא היינו שם – אלא הזכרון הקולקטיבי, החוויה של לשמוע סיפורים, החוויה של לבקר שם עבור מי שעשה את זה, החוויה של ההתמודדות עם אי היכולת לתפוס את ממדיה של השואה) הולך לאיבוד. במקום זכרון קולקטיבי נוצר שכחון קולקטיבי כאשר הזכרון ארוז בתוך קופסא שנקראת מוזיאון.

    אני לא מודאג מנשיא איראן. אני מודאג מהדגש על הנצחה לעומת ההתמקדות בזכרון.

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 באפריל 2009 at 17:13

    גם אני לא מודאג מהכחשת השואה של אחמדינג'אד – הוא רועש מדי, מושך יותר מדי אש בינלאומית, בשביל להשפיע מחוץ לעולם המוסלמי.

    אני יותר מודאג מאלה שעובדים בשקט במערב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: