דוגמא אישית

שאלו אותי איך זה ללמוד אצל ניר מלחי; הרשימה הזו היא תשובה חלקית.

"אני חולה, לא אוכל להגיע לשיעור היום", הודעתי למורה שלי.

"תהיה בריא", הוא ענה.
ואני, עם חום, כאב גרון, כאב ראש, חולשה, אנטיביוטיקה, שני ילדים מלאי מרץ בבית ואישה שחולה יותר ממני, חשבתי על זה שהוא דוקא כן מגיע לשיעור, לא ללמוד אלא ללמד, לא עם סטרפטוקוקוס אלא עם סרטן במוח. והוא עושה את זה כבר שנים, עם כאבים וחולשה וסבל שאני לא רוצה לדמיין, והוא מפסיד שיעור רק כאשר הוא בטיפולים. אחרי ראש השנה האחרון, יום השיעור שלנו יצא ביום של צום גדליה – והוא, אחרי יום של צום, הגיע ללמד.

ואני, עם סתם סטרפטוקוקוס, נשאר בבית.
"עשו מה שאני אומר, לא מה שאני עושה", הוא תמיד אומר לנו; והוא אומר לשמור על הבריאות, לנוח מספיק, להקפיד על שעות שינה, לא לקחת יותר מדי עומס על עצמנו… והוא מגיע ללמד גם כשהוא בקושי הולך. ראיתי אותו כמה פעמים מתרסק בשיעור, נשכב על הרצפה כי לא עומד לו כוחו לעמוד או אפילו לשבת, ואחרי כמה דקות מתאושש, קם לישיבה, קם לעמידה וחוזר ללמד – ולא ללמד בישיבה מהצד, אלא בהדגמה פעילה של טאי-צ'י, שינג-אי, פה-קואה ועבודה בזוגות.

כשגילו אצלו את הסרטן במוח, אמר לו הרופא שבמצבו בדרך-כלל אנשים חיים עוד 80 יום, פלוס-מינוס. זה היה ב-2002. הוא עדין חי, עדין מלמד ולומד, עדין מתקדם בחומר. בתחרות ידידותית של השיטה שנערכה בספטמבר האחרון בטאיוואן, כמה מהניושיצו – תלמידיו הבכירים – לקחו מדליות זהב בכמה קטגוריות.

זה לא שהוא "ניצח את הסרטן" – הגידול עדין שם, עדין גדל. עדין משפיע על תפקודי הגוף והמוח. אבל הוא חי איתו, כמו שחיים עם שכן מציק בבית משותף, וממשיך לעשות כל מה שאפשר, בלי לרחם על עצמו.

ואני, כשכואב לי הראש, מוותר על אימון.

אני חושב שאולי חלק מהתלמידים שעזבו את המרכז, עזבו בגלל הדוגמא האישית הבלתי-אפשרית הזו, זו שמציבה אותך כל הזמן מול סטנדרט שנראה לא-אנושי. (אולי אני טועה; אולי רק אני חושב על זה כך)

אני מזכיר לעצמי שזה הסטנדרט שלו, לא שלי.

ח. צ. סיפר לי איך ראה את ניר לומד קאטה של מקל ארוך ממאסטר וונג פו-לאי: הם עשו יחד חצי מהקאטה, פעם אחת; אחר-כך ניר חזר על החצי הזה לבד, כשמאסטר וונג מסתכל; אחר-כך הם עשו את החצי השני יחד; אחר-כך ניר חזר עליו לבד כשמאסטר וונג מסתכל; אחר-כך הוא חזר על הקאטה השלמה לבד,  כשמאסטר וונג מסתכל; ואז מאסטר וונג הלך ללמד מישהו אחר, משהו אחר, וניר פשוט חזר על הקאטה הזו, שוב ושוב. זו קאטה של 10 דקות. הוא למד את כולה במשהו כמו חצי שעה.

לי לקח חודשים ללמוד קאטות הרבה יותר פשוטות.

"אם הרחקתי לראות, הרי זה מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים", אמר ניוטון – ואני לא מכיר ענק יותר מניר. הדוגמא האישית שלו כמורה עומדת מולי כל פעם שאני צריך לחשוב אם משימה כלשהי "גדולה עלי". הוא אומר שכדי להגיע לרמה שלו צריך פשוט להתאמן כמו שהוא אומר להתאמן. אני מנסה, למרות הקשיים, אבל לא משלה את עצמי. הוא יחיד במינו, והסיכוי שלי להגיע לרמתו – קלוש.

זה הסטנדרט שלו, לא שלי.

פעם זה הפריע לי. היום כבר לא. אני לא לומד כדי להיות כמוהו, אני לומד כדי להיות יותר מעצמי – אבל ברור לי שככל שההר עליו אני מטפס יותר גבוה, כך אוכל אני לטפס יותר גבוה – גם אם לא אגיע לפסגה.

ועדין, עם כל ההבנה שהסטנדרט שלו אינו הסטנדרט שלי, קשה היה לי להגיד לו "אני חולה, לא אגיע לשיעור".

הראיתי לו את הרשימה הזו לפני פרסומה, שהרי היא עוסקת בו ומגיעה לו זכות התגובה; הוא ענה ש"מעריכים אותי יותר מדי. ואל תשכח להתאמן!"

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • angel eyes  On 22 בנובמבר 2008 at 22:05

    אני יודע מראש שהסטנדרט שלו רחוק ממני, כי הוא אדם אחר עם עבר ואופי שונה ממני.
    ולכן אני מראש לא "מסתכל" על הדוגמה (אני כן מסתכל על ניר בכל רגע שמזדמן לי – אבל זה לא קורה הרבה)

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 22 בנובמבר 2008 at 22:14

    אני חושב שעם כל הקושי, דוקא כן חשוב להסתכל על הדוגמא. גם אם לא נגיע אל ראש ההר, צריך לדעת איפה הוא כדי שלא נאבד את הכיוון.

    אהבתי

  • רובי מור  On 23 בנובמבר 2008 at 8:28

    תמיד אומרים:"hard cases make bad law"
    אני חושב שקשה ליצור כלל התנהגותי ממעשיו של ניר יחיאל מלחי.
    הוא דוגמה קיצונית לאימון והתמדה.
    אבל כפי שאני מבין מדבריך,בהחלט אפשר לשאוב השראה מכך ולשפר את אורחותינו.
    תודה על הרשומה

    אהבתי

  • רחלי  On 26 בנובמבר 2008 at 11:49

    חסרה לי ההשראה שקיבלתי בשיעורים שבהם נכח ניר אפילו למספר דקות, להדגמה קצרה או לשאלות ותשובות.
    כבר אין לי קשר עם המרכז (מסיבות אישיות בלבד) – ואני מתעדכנת בעיקר דרך הבלוג שלך בשלומו של ניר ובמצב.
    תודה על העידכונים, ואיחולי בריאות שלמה לניר ולכולנו

    אהבתי

  • דוד כפרי  On 28 בנובמבר 2008 at 8:44

    התנצלותי על התגובה המאוחרת, תקלות במחשב הפריעו להגיב סמוך לזמן שליחת הודעותיכם.

    לרובי מור,
    נכון, אי אפשר לקבוע סטנדרט לפי ניר.
    כשאני מסתכל עליו, אני מבין איך הרגיש סאליירי כששמע את המוסיקה של מוצארט…
    אבל השראה, בהחלט.

    לרחלי,
    שמעתי דברים דומים מהרבה תלמידים – כאלה שכבר רצו לעזוב וניר נכנס במקרה לכיתה, ענה כמה דקות על שאלות והשאיר רושם שהחזיק אותם באימונים עוד הרבה, הרבה זמן.

    אבל הבלוג שלי אינו עוסק בניר מלחי, אלא בעקיפין; אל תסמכו עלי לעדכונים כאלה, לא רק כי זה לא נושא האתר אלא גם כי הוא עצמו לא יותר מדי אוהב לדבר על זה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: