עיני כלב, עיני זאב

הרשימה הזו פורסמה בטעות לפני השלמתה. אתכם הסליחה, הנה הגרסא השלמה.

לפני יותר מעשרים שנה, באיזו תורנות חמ"ל בשלוש בבוקר בגבעתי, שמעתי קולות יללה של זאב עולות מהטרנזיסטור, במקום מוסיקה.

מי ששמע פעם זאב בלילה, יודע שזה לא צליל שמגיבים אליו בצורה הגיונית; השערות עומדות על העורף אם תרצה או לא תרצה, גם אם אתה באמצע הבסיס עם נשק מאחורי דלת סגורה. גם אם היללה באה מהרדיו.

אחרי כמה שניות הצטרף אל הזאב סקסופון (או אולי קלירנט?), ואת המוסיקה שנוצרה לא יכולתי להוציא מהראש שבועות אחרי-כן; היה בה בעיני ביטוי של בדידות שקשה לי – סליחה, אני פשוט לא מסוגל – לבטא במילים.

הקריינית אמרה שזה היה "עיני זאב" של פול וינטר, שמצרף הקלטות של חיות בר וקולות מהטבע לכלי-נגינה ויוצר מוסיקה מדהימה. שנים אחר-כך, הזכרתי את הרגע הזה כשכתבתי את "התנים בוכים בלילה".

כשהשתחררתי, זכיתי באיזו הגרלה במכשיר קומפקט-דיסק, כנראה אחד הראשונים בקיבוץ; אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היה של פול וינטר. הכנסתי את אותו למכשיר, חיפשתי את הקטע והשמעתי אותו. זה היה אחר-הצהרים, עדין אור יום מלא, אבל ברגע בו עלתה מהרמקולים – הפעם לא הרמקול העלוב של טרנזיסטור קטן שתלוי על הקיר בחמ"ל, אלא סטריאו עם 600W! – ברגע בו עלתה היללה ההיא, היה דומה שכל העולם עוצר לרגע את נשימתו; ובשניה שהקטע נגמר (ביללות של מקהלת זאבים שלמה), דומה היה שאף יצור חי לא זז בקיבוץ.

שניה אחרי-כן, דומה היה שכל הכלבים בקיבוץ, כולם בשניה אחת, פרצו ביללות ונביחות. אז הבנתי שהשקט ששמעתי קודם, היה היעדרן של נביחות הכלבים הרגילות; ולמרות שיתכן שהכלבים נבחו על משהו אחר לגמרי (לא ביררתי איתם), נראה היה שהם עונים לזאבים של וינטר.

אם היתה לי צמרמורת קודם…

משהו בזאבים, קרוביהם הקרובים ביותר של ידידו הטוב ביותר של האדם, מעורר בנו משיכה ודחיה בו-זמנית. כילד קראתי את "פנג הלבן" ו"קול קדומים" (Voice of the Wild) של ג'ק לונדון (הראשון מספר על חצי-זאב העובר ביות, השני על כלב היוצא לפרא), ושמעתי סיפורים של אבי על זאבים שהיו צדים טלאים מעדר הכבשים של הקיבוץ, כשהוא היה רועה; בגללם היו יוצאים למרעה עם רובים. בילדותי  תמיד היו לנו כלבים בבית, וגדלתי להבין את התנועות והקולות שלהם ממש כמו את אלה של בני האדם; היכרתי כל כלב בקיבוץ בשם, ידעתי עם איזה כלב אפשר לשחק בכיף ומאיזה רצוי להתרחק.

במלחמת המפרץ הראשונה, 1991, המון משפחות שברחו מגוש דן ולא מצאו פתרון לכלביהן נטשו אותם ליד קיבוצים ומושבים בדרך; חלקם נאספו ע"י הקיבוצניקים והמושבניקים, אבל אחרי זמן מה, כשהתופעה נמשכה, הכלבים לא מצאו להם בית ונאלצו לשרוד בטבע. הקטנים, אני משער, מתו – מרעב או מטריפה, אין לדעת. חלק מהגדולים שרדו, וחיו בין הקיבוצים והמושבים כלהקות זאבים לכל דבר; כלב, הרי, הוא בסך הכל זאב מבוית. כלב וזאב יכולים להעמיד צאצאים פוריים; להבדיל מהתן, השועל והצבוע, השנים אפילו אינם מין נפרד.

ההבדל היחיד בין זאבים "אמיתיים" לבין הכלבים הללו, היה שכלבי-הפרא האלה לא פחדו מאנשים. יום אחד, כשהייתי צריך לצאת אחרון מהפרדס של גל-און, ראיתי מרחוק – אולי 500 מטר – להקה כזו. השער כבר היה נעול; הייתי צריך להתקרב אליו עם הטרקטור, לעצור, לרדת מהטרקטור, לפתוח את השער, לחזור אל הטרקטור, לעבור איתו את השער, לעצור שוב, לרדת, לנעול את השער, לחזור לטרקטור וליסוע הביתה. אבל ברגע שהכלבים האלה ראו אותי הם פתחו בריצה מטורפת אלי. בהתחלה הייתי בטוח שהם יעצרו בדרך, יפנו לאנשהו, אולי זיהו ארנבת ופתחו בציד – אבל לא, היה שם שביל ישר לאורך יותר מחצי קילומטר והם רצו לאורכו ישר אלי, בלי ששום מטרה נראית לעין לריצתם תהיה בינם וביני.  פתחתי את השער במהירות הגדולה ביותר שיכולתי, העברתי את הטרקטור דרכו וחזרתי בריצה לנעול את השער, והכלבים עדין רצו לכיווני, עם נביחות קולניות שלא נשמעו משמחות במיוחד. בריצה חזרתי לטרקטור, עליתי עליו בקפיצה והתרחקתי משם מהר ככל שג'ון-דיר ישן מסוגל לסחוב – אולי חמישים קמ"ש. לא הרבה בשביל כלב, אבל אולי גם השער עיכב אותם וגם העובדה שיצאתי משדה-הראיה שלהם השפיעה. המשכתי לשמוע את הנביחות שלהם אחרי, אבל אחרי כמה מאות מטרים הם כבר לא היו שם.

אני לא יודע מה היו עושים לי אילו הגיעו אלי, ולא מעונין לדעת. הם לא היו מחוסנים נגד כלבת וצרות אחרות, הם היו קופצים בקלות על הטרקטור אילו היו מגיעים אליו (לטרקטור של מטעים אין תא-נהג) וטוב שהספקתי להתרחק משם. מאנשים אחרים שעבדו בסביבה שמעתי סיפורים דומים, בואריאציות שונות. אחרי תקופה של תלונות כאלה, צדו אותם פקחים של המועצה האזורית.

ראיתי כלבים שקפצו משמחה כשראו את בעליהםהקודמים  אחרי עשר שנים ויותר שלא ראו אותם. ראיתי כלב שבמשך חודש חיכה במגרש החניה לבעליו שהלך למילואים, והיה חוזר הביתה רק לקבל אוכל מאשתו. כמעט בכל התרבויות, יש סיפורים על נאמנותם של כלבים לאדוניהם; על זאבים, יש כמעט רק סיפורים שליליים. הפולקלור העולמי מפריד הפרד היטב בין הכלב לזאב. המהירות בה ידידו הטוב ביותר של האדם חוזר להיות חיית פרא, מפחידה.

אבל למה שתפחיד, בעצם? ההיסטוריה מראה לנו שהאדם חוזר להיות חיית פרא מהר לא פחות, בתנאים המתאימים…

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א  On 13 בנובמבר 2008 at 18:18

    בדיוק בשל המשפט האחרון

    אהבתי

  • מיכל  On 13 בנובמבר 2008 at 18:34

    זאב לא ניתן לביות. אמנם יש גם כלבים (כלב הבר האפריקני למשל) שאינם ניתנים לביות, וגם הדינגואים באוסטרליה, אך רוב הכלבים שאנחנו מכירים הם חיה שבויתה לפני זמן כה רב שזה בדם שלהם.
    מה לעשות שהם גם חיית להקה, ובהיעדר אופציה אחרת לשרוד, הם יבחרו, אולי, בהתנהגות 'זאבית' משהו, או לא מבוייתת.
    אך בהינתן הבחירה, לכלב טוב עם האדם, והוא אכן ידידו הטוב, בהנחה שבעליו יודע את מלאכת הגידול.

    וכמו שסיימת, האדם, כפי שההסטוריה מראה לנו, גם כשאינו חייב, מסוגל להיות חיית פרא מפחידה, אכזרית ושטנית לא פחות.

    אהבתי

  • אהרון חבר  On 13 בנובמבר 2008 at 22:46

    מכוון שאני מאוד אוהב את עברי,נהניתי לקרוא את כתבתך ואני רואה לעצמי זכות להוסיף לסיפורך זה היה נורא,בחיי לא ראיתי מחזה כזה. ליד שער החצר, שהיה מעט יותר נמוך מהגדר היו מוטלות שמונה גוויות של כבשים. מיד הבנו שמלטעות הזאבים היו בדבר. לא ידענו אם היה זה זאב בודד, או יותר מאחד.מה שהבנו היה כי הזאב, מאחר ולא הצליח לגרור את הכבשה אל מחוץ לגדר, חזר וטרף אחת נוספת וכך הלאה עד שמשהו גרם לו להפסיק ןלנסות. בכפר הערבי נעורה שלמרגלות גבעת המורה חי באותם הימים ערבי זקן מאוד, ששמו כצייד זאבים הלך לפניו. ביקשנו ממנו לבוא ולחוות דעה. הוא בא ואמר כי מאחר והזאב לא הצליח יש להניח שיחזור לנסות. שכרנו את שרותיו. עם ערב הוא הגיע נושא רובה שכבר בזמן התורכים היה ישן. הוא ישב בפינה ברגליים משוכלות, עצם את עייניו וחיכה. עם בוקר ירדתי לדיר להביא לו משהו לאכול ולשתות. בחצר לא היתה אף גוויה.כך הוא בא ערב ערב במשך עשרה ימים. כל אותם הימים היתה החצר נקיה ללא פגרים. אחרי עשרת הימים הוא חזר לכפרו, אך הזהיר אותנו כי הזאבים יכולים לחזור. בבוקר המחר, לאחר שעזב, ירדתי לדיר בדחילו ורחימו ומלא חששות ואכן, ליד שער החצר היו מוטלות ארבע גוויות של כבשים. מיד חזרנו וקראנו לערבי הזקן. הוא שוב חזר להגיע ערב ערב לשבת בשיקול רגליים, ושוב לא היו גוויות של כבשים. אחר שבוע שלחנו אותו לביתו, חבל היה לנו על הכסף. עם ערב ירדתי בעצמי לשבת ליד הדיר. הלילה כמעט והגיע לקיצו. עוד היה חושך. לפתע ראיתי למולי, במרחק של אולי עשרה מטר, שתי עיניים ירוקות. הוא לא יילל, אך כדבריך השערות על עורפיסמרו. אם רציתי ואם לא, פרצה מפי צרחה איומה. הזאב הביט בי במבט שאני ראיתי בו בוז תהומי. הזאב, בנחת הפנה אלי את זנבו ונעלם בחשיכה. למחרת לקחתי איתי תת מקלע טומי-גן (שש, לא לספר). שבוע לילות ישבתי וחיכיתי. הזאב לא חזר יותר. שאלתי בהזדמנות את הזקן, למה הוא חושב שהזאב לא חזר יותר. הוא שקע במחשבות ואחר כך ענה לי שיכול להיות שהזאב לא אהב את הריח שלי..

    אהבתי

  • Drazick  On 20 בנובמבר 2008 at 21:22

    חוויה מפחידה בהחלט.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: