הקמפיין מזיק לעניינו

קנית פעם מכונית משומשת, או דירה? המוכר דורש מחיר גבוה, את/ה מציע/ה מחיר נמוך, ומתחיל סבב של הצעות והצעות נגדיות. קוראים לזה "מיקוח".

חיפשתי ברשת העברית הגדרה למונח "התמקחות" ובסוף חזרתי למילון המודפס. גם הוא, לצערי, אינו אומר דבר על המוסד עצמו, שהוא ענין תרבותי ולא רק כלכלי.  גיא בכור מסביר אותו הרבה יותר טוב, בענין השטיחים התורכיים, אבל ההסבר שלו קצת ארוך (מופיע למטה).

זה מוזר, שבעוד שישראלים בחו"ל מתמקחים בכל מקום (ומוציאים לנו שם רע בכך), בארץ לא מבינים את הכלל הבסיסי של משא-ומתן, בעצם של כלכלה בכלל: אם ההיצע קטן והביקוש גדול, המחיר עולה.

על זה צריך להוסיף את הענין התרבותי, של לא להעליב את המוכר – ולהתעלם מהסובב את המוכר, זה להעליב אותו. כשסדאת התחיל להתמקח מול בגין, הוא דרש את סיני מתוך תקווה לקבל כמה קילומטרים מהגבול; בגין, בנדיבות-אצילות פולנית, אמר לו "קח הכל", ובכך – בעינים ערביות – אמר לסדאת שלסיני אין ערך בעיניו, שסדאת מוכר דבר יקר – הסכמי שלום – תמורת פרוטות. זה הפך את סדאת לטיפש (בעיני עצמו), והכריח אותו להעלות את המחיר, והנה הסיבה להתעקשות על טאבה, קילומטרים בודדים שעליהם התמקחו יותר זמן ועליהם הוציאו יותר אנרגיה במו"מ מאשר על כל סיני.

מו"מ הוא מו"מ, וההתמקחות על גלעד שליט לא שונה בכלום מההתמקחות על מכונית משומשת – אם רואים שאתה מאוד מעונין, מעלים את המחיר. ואם יודעים שהשכן ממול מכר לך אתמול מכונית פחות טובה במחיר גבוה, לא יסכימו למכור לך מכונית טובה תמורת פחות ממה שקיבל אותו שכן.

חיזבאללה קיבל מחבלים חיים עם דם על הידיים תמורת גופותיהם של רגב וגולדווסר. חמאס לא יכול להרשות לעצמו לתת יותר (גלעד שליט חי) תמורת פחות – ולמה לו? הרי הקמפיין למען גלעד שליט מעלה את מחירו עוד ועוד. אם אתם כל כך רוצים אותו בבית בחנוכה, אומר חמאס, תנו לנו את מחירו. יקר לכם? אין בעיה, נשאיר אותו אצלנו. יש ביקוש גדול ופריט אחד בלבד למכירה, חבל שהם לא יכולים להציע אותו לסות'בי'ס… (זהירות, סרקאסטיות)

העצוב הוא, שכל אלה המנסים לקדם את שחרורו של גלעד שליט דרך קמפיינים למיניהם, רק מעכבים אותו, על ידי העלאת מחירו.

"הגענו למתחם השטיחים, ולאחר שיטוט קצר, ראיתי שטיח משי בגודל בינוני, דק אך בקשירה איכותית, מבריק במשי שלו, ויפה מאוד, בצבעים של זהב מלכותי, ובפנים אדום עז וכחול מיוחד. 

השטיח הזה יפה, אמרתי למוכר בערבוב של תורכית, ערבית ואנגלית. אז עוד זכרתי את התורכית שלמדתי באוניברסיטה, היום כבר פחות. בשלב הזה אסור להזכיר מחיר. יש ליצור אימון. איך עשוי השטיח? מי ייצר אותו? זה קשר תורכי או פרסי? מה איכות המשי? המוכר אמר כמה פרטים, ואז שאלתי, כמה הוא עולה? המוכר פלט מחיר שהיה ברור שנועד לגשש את הדופק.

לא, אמרתי, זה יקר מידי, אנחנו נמשיך הלאה. השטיח יפה, אבל המחיר גבוה מאוד. המשכנו ללכת, בידיעה ברורה שהמשא ומתן רק נפתח. כאן יש לצעוד באיטיות אל מעבר לחנות הפתוחה. כצפוי, המוכר רץ אחרינו: למה אנחנו ממהרים, עכשיו בוקר, הוא עוד לא עשה את הסיפתאח, יש על מה לדבר. כמה אנחנו מציעים עבור השטיח?

בואו חזרה, אמר, עוד לא שתינו את הצ'אי של הבוקר. תשתו איתי? חזרנו. קרצתי לעיתונאי של "ידיעות אחרונות", ואמרתי לו בעברית, אתה מבין עד כמה מענג משחק המשא ומתן? זהו תהליך, אין זו נקודה. זוהי תרבות.

הכללים הם כדלקמן: אסור להתלהב מידי מן הסחורה, אחרת המחיר מאמיר ועולה. ומנגד, אסור להעליב, שכן אז המוכר לא ימכור גם אם תציעו מחיר גבוה. כל היתר, פתוח למשא ומתן.

אחרי השתיה, שאל, וכמה אתם מוכנים לתת עבור יצירת אמנות יפה כזו? כאן יש צורך לפסול מעט את הסחורה, מבלי לפגוע בה. החוכמה היא למצוא דפקטים, דברי קטנים. אסור בשום אופן עדין לומר מחיר, זו המלכודת. הוא חייב לרדת ולרדת. רק אחרי שירד כראוי, אז יש לנקוב במחיר. בסביבות מחצית. המוכר בשוק: איך אנחנו מציעים מחיר כזה, על יצירה כה ייחודית, הוא מזועזע. לא נורא, אתם אומרים, היה נעים להכיר אותו, בודאי מישהו ייתן לו את המחיר שדרש, לנו אין סכום כה גדול. כך נמשך המשחק סחור סחור, עם הרבה סבלנות, ואהבה. אתם הישראלים תמיד מתווכחים, רטן המוכר, בנסיון אחרון. לא נורא, אתם אומרים וקמים ללכת. היה נעים מאוד.

טוב, עוד לא עשיתי סיפתאח, קורא לכם המוכר חזרה, תוך שהוא כבר מוריד, מקפל את שטיח המשי, ומתחיל לעטוף אותו בנייר עטיפה חום ופשוט. בסדר, העסקה נעשתה. הוא קיבל את המחיר שחשב שיקבל, אתם שילמתם מחצית ממה שדרש, ואם הייתם מקומיים הייתם משלמים עוד פחות, אך זו עדין עסקה טובה, על שטיח כה מרגש, הנמצא עכשיו מולי, כאשר אני כותב את הדברים. נמצאתי ראוי לקנות אותו."

גיא בכור, http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=778

הניחו לקמפיין גלעד שליט. הניחו לנושא, אל תכתבו עליו, אל תפגינו עליו, אל תעשו שום פעולה פומבית בעניינו. הניחו לו להישכח. רק כך אפשר להוריד את מחירו בעיני חמאס. כן, זה פרדוקס – כשיישכח, אפשר יהיה להחזירו הביתה. כל עוד הוא גבוה ברשימת הקניות הציבורית, אין סיכוי שחמאס ימכרו אותו תמורת מחיר שישראל תהיה מוכנה לשלם. תתרגלו לפרדוקסים, המזרח התיכון מלא בהם.

ואותו הדבר בדיוק נכון גם לגבי פולארד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 10:42

    ניתן לקנות שטיח כמעט ללא מיקוח בכלל – על ידי למידת השוק והכרת המחיר הריאלי אותו מציעים למוכר מייד. המוכר שלא מעוניין לבזבז את זמנו ימכור את השטיח .

    בהשלכה על נושא השבויים – קביעת ושמירה על מדיניות מחיר ותגובה (למשל הדדיות במידע על שלום העצירים, מדיניות ביקורים,הדדיות בנושא הוצאות להורג וכו') אז לשני הצדדים ברור המחיר והמו"מ מתקצר או שאינו מתקיים כלל. כרגיל, אנחנו מקבלים החלטות על םי הרגש של האידישע מאמא ולא על פי השכל וכך מפסידים
    באופן קבוע

    ואם כבר הזכרת את טורקיה כמשל למשא ומתן – ראה את הדרך בה טיפלו הטורקים בנושא מחנות הפ.ק.ק בסוריה ותבין שלפעמים יש דרכיםך לפתור בעיות במזרח התיכון מבלי להכנס למו"מ בכלל

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 11:09

    "שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי" – הויכוח אינו על הטלית השלמה, אלא על חציה; זה שאומר כולה שלי יקבל שלושה רבעים, זה שאומר חציה שלי יקבל רבע.

    זה המזרח התיכון, וכל הצעה שתציג בפתיחה תתקבל בעיני המוכר (או הקונה) כהצעת פתיחה, כהתחלת המו"מ ולא כסיומו.

    לימוד השוק כולל לא רק סקר מחירים, אלא גם הכרת המוכרים ומנהגיהם, כולל מנהגי המו"מ. ההצעה שלך, במצב בו בשוק יש רק פריט אחד למכירה והמוכר לא מעונין להיפטר ממנו, היא מתכון לתקיעה.

    בהתעלמות מהנוהג בענייני מו"מ – עסקי, פוליטי או צבאי – אתה מעליב את המוכר. זה בדיוק מה שעשה ברק לערפאת בשיחות שארם – הציע, כפתיחה, את המחיר האמיתי שישראל היתה מוכנה לשלם. התוצאה היתה שיתוק בשיחות, כי הפלסטינים היו מוכרחים להתייחס להצעת הפתיחה של ברק כהצעה שממנה חייבים להוריד עוד, בעוד שברק הציע בפתיחה את המחיר הסופי שהתכוון לשלם, שממנו לא היה מוכן לרדת.

    זו המציאות בה אנחנו חיים.
    נסה להציע לאמריקנים "מחיר קבוע" תמורת פולארד, נראה כמה רחוק תגיע…

    אהבתי

  • עמית  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 11:23

    הגישה שאתה מתאר נשמעת סבירה תחת ההנחה שמי שמתמקח יודע לעשות זאת היטב. כשמדובר בממשלות ישראל ומקבלי ההחלטות בה אני לא בטוח שזו הנחה סבירה. זה לא שאם לא היה קמפיין לשחרור גלעד שליט אז ממשלת ישראל היתה עושה מו"מ (התמקחות או איך שתקרא לזה) אופטימלי לשחרורו. יותר סביר, שאם לא היה קמפיין לשחרורו לא היו נעשים מאמצים כמעט בכלל.
    תחשוב על שני אנשים שהולכים לחנות השטיחים – אחד הוא בעל העניין השני הוא המתמקח. אם בעל העניין לא יביע עניין, המחיר אולי לא יאמיר, אבל בהחלט ייתכן שהמתמקח לא יתמקח כלל כי אין לו סיבה לעשות זאת.

    לצערי זו הסיטואציה במדינה שלנו. והלחץ הפנימי לשחרור גלעד שליט אולי יגדיל את מחיר השחרור אבל יבטיח שיהיה מחיר כזה ושייעשו מאמצים אמיתיים, ולא מתחמקים, לשחרורו.

    אהבתי

  • אזרח.  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 11:42

    *

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 11:48

    ציפיתי לטענה הזו.
    אולי היא אפילו נכונה (אני בכלל לא בטוח בזה), אבל היא מבטיחה שהמחיר על השחרור יעלה, ויעלה שוב, ושוב, ושוב – ובעצם היא מבטיחה עוד ועוד חטיפות של ישראלים, חיילים ואזרחים, בארץ ובעולם.

    עד כמה תהיה מוכן לשלם?
    מתישהו צריך להגיד את האמת, שעם כל הרצון להחזיר את שליט הביתה, הוא לא שווה ***כל*** מחיר.

    במקום אחר כאן כתבתי "עין תחת עין, שן תחת שן" – מחבלים חיים תמורת חטופים חיים, גופות תמורת גופות, חלקי-גופות תמורת חלקי-גופות.
    http://www.notes.co.il/kafri/46029.asp

    עם ההסתייגות שלא בריא לכבול את ידיה של ממשלה מכהנת בנושאים כאלה, עד כמה תהיה מוכן לשלם?

    אהבתי

  • יוסי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 13:30

    טעות בסיסית!

    במו"מ רגיל מגיעים למה שנקרא בז'רגון המשפטי "מפגש רצונות" של הצדדים.
    אם יש מפגש רצונות יש עיסקה, ואם אין – אין עיסקה.
    אחד המאפיינים היסודיים של מו"מ רגיל (שתוצאתו מפגש רצונות כן או לא), הוא החופש של כל צד לפרוש מהמו"מ אם תנאי הצד השני לא נראים לו או מכל סיבה אחרת.
    מאפיין יסודי של מו"מ רגיל הוא הסימטריה בין הצדדים.

    אבל החמאס מנהל נגדנו מה שנקרא בז'רגון המשפטי הפלילי "סחיטה באיומים".
    וכאשר בסחיטה באיומים עסקינן, ברור שהסימטריה אינה קיימת, ולכן הכללים של המו"מ הרגיל צריכים להשתנות – ולו כדי להשיב את הסימטריה על מכונה – אם לא להטותה לכיוונך.

    הניסיון לשחק שחמט עם מי שאוחז בידו אלה של בייסבול – מוכיח עצמו יום יום ככישלון

    אהבתי

  • עמית  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 14:41

    אני לא קונה את שרשרת הארועים שאתה מתאר. בטח שאני לא מקבל את האמירה שמשהו שעושים היום מבטיח משהו שיקרה מחר. במיוחד בפוליטיקה המדינית – שום דבר לא מבטיח – הכל בגדר השערות והערכות – חלקן על בסיס נסיון, חלקן על בסיס הגיון וחלקן על בסיס אידאולוגי – אבל עדיין כולן השערות.

    קשה לי גם להיכנס לנעליים של אלה שעושים את המו"מ בפועל. אני לא יודע בדיוק איך הוא עובד ואיך מושגות התקדמויות. ובכל זאת, תחת הסייג הזה, אני גם לא מקבל את המשוואות הפשוטות של אסיר תמורת אסיר וכד'.

    את גלעד שליט צריך להחזיר. כדי לעשות את זה צריך להיות עקשן, חכם, ויצירתי. ממשלת ישראל נכשלת בכל הנ"ל. הקמפיין הנוכחי מיועד, לפחות לדעתי, לפתור את סעיף העקשנות – בתקווה שיהיה מי שירים את כפפת החוכמה והיצירתיות.

    אין לי מושג מה היה קורה אם ישראל היתה מציעה 20 מיליון דולר לחמאס תמורת גלעד שליט.
    זה מחיר הוגן? שווה? יותר טוב מאסירים חיים או מתים עם או בלי דם על הידיים? יותר טוב מלהשקיע את הכסף בתרופות? האם החמאס היה מקבל את זה?
    אין לי תשובות לכל השאלות האלה. אבל אם כל הדיון הציבורי מתנהל סביב המשוואה של כמה אסירים לשחרר ואיזה – זה מחשק את המו"מ הרבה יותר מאשר הפגנה כזו או אחרת למען גלעד שליט.

    האם זה "מבטיח" שיהיו עוד חטיפות? בוודאי שלא. יש כל כך הרבה גורמים אחרים שמשפיעים על המוטיבציה של הצד השני לבצע חטיפות שקשה לי לפטור את הנימוקים האלה ביותר מאשר "זו דמגוגיה". במקרה הטוב זה אומר שאם יהיו עוד חטיפות רף המו"מ יהיה גבוה יותר – אבל חטיפות אפשר למנוע ביותר מדרך אחת, ולא על גבם של חטופים אחרים (למשל, הסכם שלום עשוי לעזור)

    אהבתי

  • אהרון חבר  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 20:44

    אני קורא את הכתבה ואת התגובות ועם כל מילה נוספת לבי נחמץ יותר ויותר. גלעד שליט איננו סחורה! חיילי צהל אינם שטיח שאפשר להתקשט בו, אך אפשר גם לדרוך עליו גלעד שליט הוא חייל בצבא ההגנה לישראל ובכך הוא נלחם למען, ושומר על כל אחד ואחד מכם, הסוחרים בו. מכוון שאיש מכם לא הבין זאת, אשאיר את זאת להבנתכם שאולי תבוא עם הזמן. יחד עם זאת וכדי להסביר לכם גם את מה שאינכם מבינים ב"מסחר" אגיד לכם: המיקוח עם החמס לא צריך להיות המחיר המוצע תמורת שחרור שליט, אלא על המחיר שהחמס ישלם אם לא ישחרר אותו. והמחיר הזה צריך להיות גבוה כגובה השמים. מחיר שאין לו מגבלה. צריך שהחמס ידע כי על פגיעה בחייל צהל, או בכל ישראלי אחר, עלול הדבר להיות במחיר אלפי ערבים (פלשתינים) לא אלה שנמצאים בשבי ישראל, אלא אלה העלולים לשלם בחייהם אם הם ימשיכו במעשיהם..

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 22:56

    יוסי,
    לא סחיטה באיומים אלא פיגוע מיקוח – וצוות הטיפול בפיגוע מיקוח כולל תמיד צוות מו"מ.

    וכן, למרות כל ההבדלים זה מפגש רצונות: אנחנו רוצים את גלעד שליט בבית, הם רוצים שנשחרר מחבלים רוצחים ונוותר על עוד דברים.
    ועל זה יש מיקוח, וכללי המיקוח במזרח התיכון הם כמפורט למעלה.

    מה בסוף יצא מהמיקוח?
    לא תמיד קונים שטיח. לפעמים המחיר גבוה מדי, לפעמים המחיר ראוי אבל יותר חשוב לקנות משהו אחר.

    ===============

    עמית,
    גם לי אין תשובות, אבל אני משתדל לפחות להסתכל על המציאות ולנסות לעבוד לפי הנתונים הידועים. ביהדות קיימת מצוות פדיון שבויים, שבגמרא מוזכרת יחד עם האזהרה שאסור לשלם מחיר גבוה מדי, פן יעשו הגויים הרגל לחטוף יהודים תמורת כופר. הנושא הזה לא חדש, עוסקים בו כבר אלפי שנים וסליחה שאני חוזר על עצמי, זה עדין ענין של מיקוח.

    גם על הסכמי שלום יהיה מיקוח.

    =================

    אהרון חבר,
    *עכשיו* גלעד שליט הוא מטבע עובר לסוחר.
    זה שהוא גם אדם חי, הנמצא בסבל שקשה לתאר, לא סותר את עובדת היותו קלף-מיקוח בידי חמאס.

    הוא לא השבוי הראשון שזה קרה לו, אני מקווה שיהיה האחרון.

    אהבתי

  • שי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 23:01

    כשהסורים הרשו לפ.ק.ק. להחזיק מחנות אימונים ויציאה לפעולות בסוריה הטורקים הציבו להם מסמך בן 17 נקודות שעיקרו היה פירוק כל המחנות וסילוק אנשי הפ.ק.ק. הסורים (שמהם אנחנו כל כך חוששים) השיבו שניתן להיכנס למו"מ וכו'. התשובה הטורקית היתה כזו " כנראה שלא הבנתם, אין משא ומתן אלא מסמך דרישות שאותו אתם הולכים לבצע ללא סייגים. ביום שיפוג זמן האולטימטום הצבא הטורקי ייכנס
    לסוריה ויפרק את המחנות
    ".
    התגובה הסורית היתה כמובן מילוי כל התנאים שהציבו הטורקים פשוט כי הם ידעו שאכן ישנה כוונה מאחורי המילים
    .
    אז אולי בעניין פולארד זו אינה מדיניות ישימה, אבל בעניין חמאס וחיזבאללה ברור שכן, רק צריך להחליט ולהתכוון.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 23:40

    עם כל הכבוד, ניסינו את זה בלבנון, בירדן, בסיני ב-56, ובעצם זה כאילו הצליח ב-67.

    אם רוצים להחזיר את שליט הביתה, לא זו הדרך.
    אם רוצים להילחם בטרור, על זה כבר כתבתי במקום אחר:
    http://www.notes.co.il/kafri/41897.asp
    אבל לא זה נושא הרשימה.

    נושא הרשימה הנוכחית הוא הקמפיין למען שחרור גלעד שליט, שלדעתי עושה לו שירות דוב.

    אהבתי

  • שי פסבדונים  ביום 21 באוקטובר 2008 בשעה 23:47

    זה לא שהסורים פרייארים ולא יכולים לטורקים. זה רק עניין שכדי להילחם בטורקים הם צריכים לותר על הגנת דמשק מפני ישראל. את זה הטורקים הבינו. משחק risk. זוכרים?

    יכולותיה של ישראל ליפול לבורות שכורים לה מדהימה.

    היא יכולה היתה לכרוך הסכם עם חיזבאללה והחמאס על שחרור החטופים והודנה לעשור תמורת שחרור אלף אסירים. החמאס והחיזבאללה היו משיגים הישג פוליטי. כדי לאזן ישראל היתה חותמת על הסכם עם הפתח לשחרור פלסטיןץ היינו מקפלים את ההתנחלויות. ומה שנותר היה לחיות בישראל קטנה יותר ושלמה יותר. ארץ ישראל השלמה האמיתית.

    אהבתי

  • שי  ביום 22 באוקטובר 2008 בשעה 17:00

    שהטורקים מתכוונים לכל מילה , נקודה.

    קוראים לזה הרתעה

    אהבתי

  • חני  ביום 22 באוקטובר 2008 בשעה 19:22

    הוא לא רק מחיר שמשלמים לחמאס. יש גם מחיר שמשלמים פנימה – לעם. השבי ההולך ומתארך של גלעד שליט מערער ביטחון יסודי של העם במקבלי ההחלטות – הביטחון שעושים כל מה שאפשר כדי לשחרר חייל מהשבי. השאלה היא אם המחיר על ערעור הביטחון הזה הוא לא גבוה יותר מאשר המחיר שצריך לשלם לחמאס.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 22 באוקטובר 2008 בשעה 22:09

    ממשלה ששולחת חיילים לקרב, צריכה לקחת בחשבון את האפשרות שייהרגו, ייפצעו או יפלו בשבי.
    אותה הממשלה שלוקחת סיכונים כאלה, חייבת גם לשאת באחריות לשלום שאר האזרחים במדינה, כאשר עורכים עסקאות לשחרור שבויים/חטופים.

    האם חייו ושלומו של האחד חשובים יותר מחייהם ושלומם של האחרים?

    אין לי תשובה לשאלה הזו, אבל ברור לי שחייבים לשאול אותה לפני שמסכימים לעסקת חילופים כלשהי.

    אהבתי

  • אריאל  ביום 23 באוקטובר 2008 בשעה 2:01

    דברים חשובים ונכונים.

    אהבתי

  • עמית  ביום 23 באוקטובר 2008 בשעה 10:19

    כאילו מדובר בשלומו של היחיד מול שלומו של הרבים. זה אולי מאד רומנטי לחשוב על זה ככה, אבל זה, סליחה על הבוטות, שטויות במיץ.

    לא מדובר פה על דילמות פילוסופיות וחברתיות. השאלה היא מאד פשוטה. האם הממשלה מנהלת משא ומתן רציני (או כל מאמץ רציני אחר) לשחרור גלעד שליט או לא. אמנם קשה לקבוע מרחוק, אבל ממה שקרה מאז החטיפה של גלעד שליט – עושה רושם שהממשלה מסמסה ופספסה כל הזדמנות ליצור מאמץ אמיתי שכזה. המעט שנעשה נעשה בחצי פה כשהמאמץ העיקרי היה להראות שקורה משהו. עכשיו חלק מהציבור מתקומם ולא מוכן לראות את הממשלה שלו זורקת אחריות ומתחמקת מהחלטות ופעולות. אותו חלק צודק.

    אני מסכים שהפגנות למען גלעד שליט אולי "יעלו את המחיר", אבל הם גם ישיאור אותו בחיים – שכן אחרת נושא גלעד שליט ישכח. ממשלות יתחלפו. נושאים חשובים יותר וסקסיים יותר מבחינה תקשורתית יבואו. יהיה יותר קל לא לעשות משא ומתן מאשר כן לעשות אותו ולהיצרב בתודעה כאחד ששחרר מחבלים. ומה יעשה החמס עם גלעד שליט? ימשיך לכלכל אותו? להאכיל אותו? לטפל בו?

    צריך לזכור שההוצאה של גלעד שליט מלב הדיון הציבורי היא סוג של גזר מדין מוות עבורו.

    איפה פה שלום הציבור? איך הציבור מרוויח מכך? זה לא ברור. כן אפשר לטעון שאולי בעוד זמן יכול אולי לקרות או שלא לקרות משהו שקשור להרתעה אבל גם לעוד מיליון גורמים אחרים….
    אבל אני לא קונה את הסיפור הפילוסופי/ספקולטיבי הזה.

    אהבתי

  • דוד כפרי  ביום 23 באוקטובר 2008 בשעה 23:29

    עד רגב וגולדווסר, עסקאות של חילופי שבויים/מרגלים/חטופים "בושלו" ע"י המוסד, משרד החוץ ו/או משרד ראש הממשלה, בהסתר, בשקט, בלי שאף אחד לא יידע עד לתוצאות הסופיות.

    אני בכלל לא בטוח שהאלטרנטיבה השקופה מועילה לענינו של שליט, אבל אני כן בטוח שהקמפיין מעלה את המחיר שנצטרך בסוף לשלם עבורו.

    חמאס לא ירצח את שליט מחשש לתגובה לא שקולה של ישראל. חמאס יוותר על שליט אם יעלה יותר להחזיקו מאשר לשחררו; כדי להגיע למצב הזה, צריך שהפלסטינים ידעו שישראל לא תעבור קוים אדומים תמורת שחרורו, ובנוסף צריך להפעיל על הפלסטינים לחץ מתאים, קשה, רצוף.

    הקמפיין מקשה לעשות זאת.

    אהבתי

טרקבאקים

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.